שמי תומס, אני בן שלושים, אני גר עם אבא שלי. אנחנו שני אנשים בודדים בבית גדול שנתקלים זה בזה בשעות יוצאות דופן, אם כי קורה שאנחנו לא מתראים ימים שלמים. בימי חמישי באה אישה ושוטפת את הרצפה, רוחצת את הכלים, מבריקה את הרהיטים. יש לי אח גדול, מתכנת מחשבים, שגר עם המשפחה שלו בהרים ולפעמים אנחנו נוסעים לבקר אותם. אנחנו נוהגים בתורות, כי העיניים של אבא שלי מתעייפות. אנחנו יוצאים בשבת מוקדם בבוקר וחוזרים בראשון אחרי ארוחת הצהריים, כדי לא להיקלע לפקקים.

אבל לא זה מה שאני רוצה לספר. אני רוצה לספר משהו אחר, שלא סיפרתי לאף אחד.

אח שלי, ההוא שגר בהרים, הוא לא המקורי. הוא משהו שנמצא בתוך הגוף של אח שלי, משהו שהחליף אותו. אח שלי נעלם בחורשה לפני הרבה שנים ומאז הוא לא חזר. כלומר, הוא חזר אבל זה לא היה הוא. זה לא שהוא התנהג אחרת או השתנה. זה פשוט לא היה הוא, אלא מישהו אחר שחדר למשפחה שלנו ואכל אותה מבפנים.

זה קרה ב-13 באפריל. אני זוכר את התאריך כי זה יום ההולדת של אמא שלי. הפעם הוא נפל על יום ראשון והלכנו לאכול במסעדת גריל בכביש 9, לכיוון סנון פריירה. בימי ראשון התמלא האזור באנשים שבילו שם את כל היום, הם החנו את המכונית שלהם ליד השולחנות בחוץ והשאירו את הדלת הקדמית פתוחה כדי להקשיב למשחק ברדיו. אבל ביום ראשון ההוא, לא היה שם כמעט אף אחד. רק זוג אחד, שאכל ועזב מוקדם.

בכל אופן, מאחורי האזור של המסעדה, מעבר לגדר התיל, היתה חורשה. היא היתה מלאה בעצים האלה שקוראים להם ירוקי-עד, שצמחו מסביב לפי התעלה והעלים הרקובים שלהם יצרו מין מזרן קרקעי. אם נכנסים מאה מטר פנימה, החורשה נעשית מכוערת; שברי זכוכית תקועים בבוץ, גרוטאות, כלבים מתים מנופחים מרוב ריקבון וחולדות בגודל של חתול מחטטות באשפה. משם הגיח הדבר שהשתלט על הגוף של אח שלי.

יש לי תצלום מהיום ההוא. אני מחזיק אותו קרוב אלי בזמן שאני כותב, כי הוא מסמן את הרגע שבו הכול התחיל להידרדר. ארבעתנו עומדים שם, לפני העצים, ומהצד מציצה הדודג' התכולה שלנו. אמא שלי עדיין צעירה ועין אחת שלה עצומה בגלל השמש המסנוורת. סיגריה בוערת בין האצבעות של אבא שלי. אח שלי מחייך, האוזניות של הווקמן תלויות על הצוואר שלו. זה חיוך נפלא, חיוך שאומר: תראו אותי, אני בן שבע עשרה, אני חדש בעולם, אני מלא ניצוצות. בתמונה החיוך שלו קפוא: זו הפעם האחרונה שראינו את החיוך הזה.

אחרי הצילום אכלנו את העוגה וההורים שלי נשכבו בכיסאות-נוח ונרדמו. אני נשענתי על עץ וקראתי קומיקס. לא ראיתי מה אחי עושה. עברו אולי עשר או חמש עשרה דקות. אז אימא שלי פקחה עיניים ושאלה איפה הוא בגבות מכווצות מדאגה. אולי היא התעוררה מסיוט, אולי היתה לה אחת מ"תחושות הבטן" שלה. משכתי בכתפי: לא ידעתי איפה הוא. אימא שלי ניגשה לגדר התיל והתחילה לקרוא לו. היא צעקה את שמו כמה פעמים. היא העירה את אבא שלי וקראנו לו בשלושה קולות. אחר כך שמענו ענף נשבר ואח שלי הגיח מבין העצים עם האזניות. הוא עמד שם והסתכל עלינו. אני נזכר בהבעה שלו ונהיה לי קר.

"תוריד את האוזניות ותפסיק עם השטויות," גערה בו אמא שלי.

אח שלי איחר להגיב. לבסוף הוא הוריד את האזניות בתנועה שלא היתה אופיינית לו. כבר אז חשדתי שמשהו לא בסדר, משהו שקשה להגדיר. אבל לא אמרתי כלום, מה יכולתי לומר? נכנסנו למכונית ונסענו הביתה.

כעבור חודש לקחו אותו לרופא, הראשון מבין רבים: דוקטור פֶרוֹ. עשו לו צילום ראש וכל מיני בדיקות, אחר כך הרופא דיבר עם ההורים שלי. פיזית, הוא אמר, אח שלי בסדר, אולי הבעיה היא גיל ההתבגרות, השתוללות של הורמונים, דחייה של העולם, אפילו דיכאון, מי לא נכנס לדיכאון בגיל שבע עשרה?

אז הוא נתן להם מספר טלפון של פסיכולוג, ששוחח עם אח שלי וחזר על האבחנה של פרו: הילד בריא, בריא לחלוטין. קצת שתקן, קצת שקוע בעצמו, אבל בריא.

"אתה לא מבין," אמרה אימא שלי. "הילד הזה הוא מישהו אחר. הוא לא הבן שלי."

הפסיכולוג משך בכתפיו.

"האישיות של הבן שלך עוברת טלטלות בגלל הגיל שלו. את פשוט צריכה לקבל את זה."

אבל אימא שלי לא קיבלה את זה. היא לקחה אותו לרופאים אחרים, להומאופת, לפרפסיכולוג, לרופאות אלילות. הרעיון לא יצא לה מהראש. ככל שעבר הזמן היא הלכה ואיבדה שליטה על חייה: היא הפריזה בעישון, הזניחה את המראה שלה, סבלה מתקופות ארוכות של נדודי שינה שבמהלכן תיזז הרעיון במוח  שלה כמו כדור פינבול. אח שלי היה מישהו אחר והיא לא יכלה להתקרב אליו. היא לא יכלה לשאת את הנוכחות שלו. לפני זה היא היתה מציקה לו, פורעת את השיער שלו ואומרת לו שהוא חתיך יותר מיום ליום, דברים שעושות אימהות לבנים שלהן, אבל מאז היום ההוא בחורשה היא הפסיקה לגעת בו. היה לה קשה אפילו להיות לידו: היא מיד נעשתה עצבנית. אותו דבר קרה לאבא שלי ולי: חלק מסויים בגוף חש סלידה ממנו והתחשק להסתלק משם ולא לחזור לעולם.

לא דיברנו על זה כמעט. אני זוכר שיחה אחת, עם אבא שלי. ישבנו במכונית, מול אולם הספורט שבו התנהלו שיעורי ההתעמלות. הוא התעקש להסיע אותי, אף על פי שתמיד הלכתי ברגל או נסעתי באופניים, ולפני שיצאתי מהמכונית הוא אמר שהוא רוצה לשאול אותי משהו. אחר כך הוא חשב זמן מה ואמר:

"גם אתה שמת לב לזה?"

הנהנתי.

"הוא נושם אחרת," אמרתי.

חלקתי איתו חדר ושמעתי אותו בלילות.

"מה זאת אומרת נושם אחרת?"

"אחרת, מוזר. הוא נושם כאילו הוא מישהו אחר. ולפעמים אני מדליק את האור והוא יושב על המיטה בעיניים פקוחות. הוא מפחיד אותי."

אבא שלי שתק זמן מה ולבסוף אמר:

"אימא שלך בדיכאון. תעזור לה, אל תרגיז אותה, תתנהג יפה, בסדר?"

כבר עמדתי לספר לו על החלומות. על החלום שחלמתי אתמול בלילה. אבל העדפתי שלא.

"בסדר," אמרתי לו ויצאתי מהמכונית.

החלומות היו די דומים זה לזה. אח שלי שוטט בבית בלי להדליק אורות ובלי לעשות רעש. ניגש לתמונות התלויות על הקיר והתבונן בהן. ניגש למיטה שלי, למיטה של ההורים שלי, והביט בנו. העיניים שלו היו שחורות לגמרי. אחר כך הוא חזר למיטה.

גם אימא שלי חלמה, אבל זה נודע לי רק כעבור זמן רב. בחלומה הופיע מי שהיא כינתה "אחיך האמיתי". אחי האמיתי, לדבריה, נמצא בתוך בור באדמה. בור עמוק מאוד, שהיציאה ממנו נראית כמו מטבע אור קטן. הוא שבר את ציפורניו בניסיון לטפס החוצה. הוא היה כחוש, הצלעות שלו בלטו. הוא צעק וצעק.

"אני מתעוררת בחרדה ומתפללת לאלוהים שהחלום הזה לא יחזור," סיפרה לי אימא שלי. "לפעמים אלוהים מקשיב לי."

יום אחד אימא שלי הביטה בו ואמרה:

"למה אתה לא הולך מפה?"

"תירגעי," אמר אבא שלי.

אכלנו ארוחת צהריים מול הטלוויזיה, היה יום שבת או ראשון. אח שלי תקע את המזלג ברביולי, הכניס אותו לפה ולעס בלי להסיר את עיניו ממסך הטלוויזיה.

"אני יודעת מי אתה. אני יודעת טוב מאוד," אמרה אימא שלי והנהנה.

"תירגעי," אמר אבא שלי.

אימא שלי קמה ויצאה לעשן בחצר.

בתקופה ההיא כבר היינו משפחה מבודדת. כמה חודשים אחרי התקרית בחורשה החברים של אחי הפסיקו לבוא. הם לא הסבירו מדוע. אימא שלי נתקלה באחד מהם ברחוב והוא אמר לה שכשהוא לבד עם אח שלי עוברת בו צמרמורת, ואז הראה לה את הזרוע שלו: הזיכרון שלו לבדו עשה לו צמרמורת. גם קרובי המשפחה התרחקו מאתנו. ואפילו השכנים, שלפני כן היו מסתובבים אצלנו כל היום. אח שלי עורר בהם אי נחת. אז הם פשוט הפסיקו לבוא.

אני התעוררתי בצרחות באמצע הלילה ואבא שלי הדליק את האור.

"עשית לו משהו?" הוא שאל את אחי.

הוא דיבר אליו בנימה אלימה, כאילו הוא עומד להכניס לו אגרוף.

אח שלי הסתובב והעמיד פני ישן.

אני לא יודע כמה זמן נמשך המצב הזה. חודשים, מן הסתם. חודשים של ארוחות רוויות מתח, חודשים שבהם אימא שלי התחבאה בחדר הכביסה ובכתה, חודשים שבהם העדפנו להיות בכל מקום רק לא בבית. יום אחד המזכירה נכנסה לכיתה ודיברה עם המורה שלי בקול נמוך, שולחת לעברי מבטים. אחר כך ביקשה ממני המורה לאסוף את החפצים שלי. אבא שלי חיכה לי בכניסה. ראיתי על הפנים שלו שמשהו קרה, משהו רע.

"לאימא שלך היה התקף עצבים," הוא הסביר לי במכונית, מזיז את ראשו מצד לצד. "היא ניסתה לחתוך את אח שלך בסכין."

אחרי זה נודע לי שאימא שלי עשתה את הטעות וסיפרה תחילה לשוטרים ואחר כך לפסיכולוג על התאוריה שלה לגבי ההתחלפות של אח שלי. היא הסבירה להם שרוח כלשהי ששוכנת בעצים החליפה את אח שלי, משהו שהיא קראה באיזה מגזין. הרוח תחייה בגוף שלו עד שהוא יישחק ואחר כך תעבור לגוף אחר וממנו לאחר, וכך הלאה. כמו טפיל. היא רק ניסתה לשחרר אותו, זה הכול. ככה היא אמרה להם.  

לקחו אותה לבית חולים פסיכיאטרי ולא הרשו לנו לראות אותה שבועיים. היא צריכה להתאזן, הסביר הפסיכיאטר לאבא שלי. יום ראשון אחד, אחרי הצהריים, נסענו לבקר אותה בפעם הראשונה. הפנים והזרועות של אח שלי היו חבושות, כי הוא נזקק לתפרים בכמה מקומות. התיישבנו לשולחן בטון בחצר האחורית והסתכלנו במאושפזות האחרות מקבלות את פני המשפחות שלהן.

כעבור זמן מה היא הגיעה מלווה באחות, אישה חסונה שאחזה בזרוע של אימא שלי והובילה אותה אלינו. אימא שלי גררה רגליים, היא היתה לבושה בטרנינג בצבע תכלת, והושיטה את זרועותיה קדימה, כאילו היא עיוורת. כשזיהתה את אח שלי, מרחוק, היא התחילה לצעוק ולהשתולל בזרועות של האישה, והיא נאלצה לקרוא לעוד אחות ויחד הן החזיקו אותה ונתנו לה זריקה.

מאז, רק אני ואבא שלי באים לבקר אותה.

אנחנו נוסעים אליה בימי ראשון, חוזרים על אותו טקס כבר עשרים שנה. מביאים לה סיגריות, שוקולד, מגזינים. אימא שלי יותר ויותר מנותקת, יותר ויותר רחוקה: אני יכול להריח את הבל פיה כשהיא מתכופפת ללחוש לי באוזן, סירחון סמיך, כבד. היא תמיד אומרת לי את אותו דבר.

"שלא תעז להישאר לבד עם הדבר הזה. הוא רע, מלא שנאה. הוא שונא את שלושתנו. הוא שונא אותנו כי אנחנו שונים. אתה מבין אותי, מתוק שלי?"

ואני אומר לה שכן. שאני מבין.

לכל משפחה יש שיר משלה, השיר שהיא שרה יום יום. שיר שמורכב מהמחוות הקטנות שמאפשרות לה לחיות ביחד, להניח לזמן לחלוף, לא לחשוב. כל עוד שרים את השיר הזה, האש תמיד תבער. וכשהשיר פוסק, המשפחה מתפוצצת כמו פצצה גדולה ואיבריה נפוצים ברסיסים לכל עבר. בגלל זה אנחנו שרים יום יום את אותו הדבר: כדי להישאר ביחד. כדי שלא תיכבה האש.

לפני כמה חודשים נאלצתי לנסוע באחד מהאוטובוסים האלה שעוצרים בכל עיירה בדרך. זה היה נורא: הפנס מעל המושב לא עבד, המשענת לא נפתחה לאחור, החימום היה מוגזם. ברגע מסויים התעוררתי, מבולבל: האוטובוס חנה בתחנה של עיירה קטנה. היו בה שלושה רציפים והיה חשוך. על הרצפה השמנונית ישן כלב ואיש אחד נשען על עמוד, תיק גדול של אדידס על כתפו. אני זוכר שחשבתי: איזה דיכאון לחיות במקום כזה. ואז הסתכלתי על האיש שוב. הרגשתי עקיצה קפואה בעמוד השדרה: זה היה אח שלי, האח האמיתי שלי, בתוספת כמה שיערות שיבה וכמה קילוגרמים, אמנם, אבל אני מוכן להישבע שזה היה הוא. הייתי צריך לקום, לעצור את האוטובוס, לצעוק כמו משוגע, אבל רק ישבתי, נעוץ במושב שלי. האוטובוס התחיל לצאת מהתחנה ולא יכולתי לעשות כלום. כיסיתי את הפנים ולא הסרתי את הידיים עד שאורות העיירה נותרו הרחק מאחור וצללנו לחשכה המפלצתית של הכביש המהיר.

עכשיו אנחנו יושבים בחצר האחורית של הבית שלו בהרים, אח שלי ואני.

היום יום ראשון, יום ראשון חמים שמבשר על קיץ. אבא שלי, אשתו של אחי והבן שלהם שקועים בשנת צהריים מזה זמן מה. אבל אנחנו עדיין פה, מתחת לעצים, מסתכלים על ההרים ומקשיבים לנחל שזורם לא רחוק מאתנו. נהנים מהרוגע. לא החלפנו מילה כבר עשרים דקות.

אני מביט באח שלי. הוא מביט בי.

מי אתה? אני צריך לשאול אותו. מה אתה?

אבל אני מעדיף לא לדעת. אחרי הכול, הוא משפחה.                                              

*דימוי: גרגורי קרודסון, מתוך "מתחת לורדים" (2003-8)