בשביעי באוקטובר התעוררתי ב – 11 בבוקר לרעש בלתי פוסק של הודעות בפלאפון מחברים ששאלו לשלומי. התעוררתי מאוחר כי ערב לפני הייתי במסיבה וחזרתי לפנות בוקר בדאון מהאקסטה שלקחתי. נכנסתי לרשתות החברתיות כדי לבדוק מה קרה, ומיד הבנתי. לאחר מכן הדלקתי טלוויזיה וצפיתי בשדרנים אחוזי האימה והחרדה כאשר הם שוחחו עם אחת מתושבות הקיבוצים בעוטף שהתחבאה בתוך הממ"ד שלה בזמן שלחשה שהם מגיעים. מסביבי כולם היו צמודים לטלוויזיה ולפלאפונים, והרחובות היו ריקים. כשהבנתי לאן זה הולך, כיביתי את הטלוויזיה ואת הפלאפון, נכנסתי להתקלח, לבשתי בגדים נקיים והלכתי לאכול. לאחר מכן תכננתי לנוח כדי לצבור כוחות למסיבה השנייה בתל אביב שתכננתי ללכת אליה בערב. זאת הייתה אמורה להיות עוד מסיבה כחלק מסדרת מסיבות טראנס סודיות לקהילת הטראנס שהייתי חבר בה. לפני המנוחה החלטתי לבדוק בפייסבוק אם לא ביטלו את המסיבה בגלל מה שקרה, וגיליתי להפתעתי שהמסיבה עדיין מתקיימת. אמנם היו כאלו שכתבו שהם לא מגיעים, אבל היו לא מעט שכתבו שלמרות הכל הם באים, כי הריקוד מרפא את הכל, ולא נותר שום דבר חוץ מהריקוד. בדקתי את מלאי ה'קרטונים' שלי כדי לוודא שיש לי מספיק להערב בשבילי, ובשביל למכור לרוקדים אחרים במסיבה, וכשהגעתי למסקנה שהכמות הייתה מספקת, נרגעתי ושוב כיביתי את הפלאפון, הכנתי תה מתוק עם נענע וקינמון, הדלקתי ג'וינט כדי לעמעם קצת את התחושות הקיצוניות מאתמול בלילה, הדלקתי סרט טבע בנטפליקס, נשכבתי על הספה בסלון ונרדמתי.

התעוררתי בשבע בערב, ביקיצה טבעית, הבית היה חשוך ושקט, וגם הבניין. לא ראיתי טעם להתעדכן בחדשות כי ידעתי ששום דבר לא יעצור אותי מלעשות את הדבר שלדעתי היה הכי חשוב והוא ללכת למסיבה. שום דבר אחר חוץ מזה לא עניין אותי. מבחינתי זה היה 'אֱכֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר נָמוּת' – זכרתי איך הרב תמיד גיחך שכל הזמן הייתי מצטט את השורה הזאת. גם ידעתי שבשונה מהמסיבה של אתמול שהייתה בדרום, המסיבה של היום היא באחד ההאנגרים בדרום תל אביב, ואף אחד חוץ מזונות, הומלסים, נרקומנים ועובדים זרים לא הגיע לשם. תמיד כיניתי את המקום הכי בטוח בעולם. הכנתי לי כוסית וויסקי ומילאתי אמבטיה עם מים רותחים, טבלתי בה ושהיתי בה במשך לפחות כשעה. יצאתי הרבה יותר רגוע, לבשתי את קפוצ'ון המסיבות שלי, נעלתי את נעלי הניו בלאנס שהיה לי הכי כיף ונוח לרקוד איתם, ויצאתי מהבית.

מצב הרוח שלי היה מדהים אבל כדי להגביר אותו עוד, שמעתי בספוטיפיי טראק של טראנס שהשמיעו בשיא של המסיבה אתמול בפול ווליום והתחלתי לנסוע לעבר ההאנגר. הכבישים היו ריקים, ולא יכולתי שלא להרגיש את השקט המחריד ואת האימה באוויר, אבל שום דבר מזה לא הצליח לגעת בי. הייתי בעננים, גבוה בשמיים, 'לא ראיתי כלום ממטר'. חוץ מאת הדרך למסיבה. באחד המחלפים החלטתי לסמס למירי ולשאול אותה מה היא עושה, כי פתאום התחשק לי לראות אותה. אני ומירי היינו אמורים להיות זוג כבר מזמן. היחסים שלנו היו כמו בטלנובלה, פעם תקועים בתחת אחד של השניה במשך שבועות ופעם לא מסוגלים לראות אחד את השניה. אבל עכשיו חשבתי שנכון לראות אותה ולהתפייס בגלל הפעם הקודמת. אחרי כמה דקות היא ענתה שהיא בבית והוסיפה סמיילי קורץ. ידעתי למה התכוונה והאצתי את המכונית לכיוון שלה, ותוך פחות מכמה דקות כבר היינו אחד בזרועות של השניה בדרך למיטה שלה, אחרי שכיבינו את הפלאפונים שלנו ואטמנו את הבית לרעשים.

שכבנו לפחות שלוש פעמיים ורצינו עוד. הצעתי לה לבוא איתי למסיבה אבל היא החליטה לנוח, לתת לגוף לעבוד, להכין את עצמו ליצירת הדור הבא. לפני שיצאתי מירי שאלה אם אני רוצה להישאר ועניתי שאני חייב להמשיך למסיבה. מירי התעקשה והוסיפה, 'אולי לא תחזור', ואני עניתי בחיוך שברור שאחזור, ככה או אחרת, ורכנתי לעברה, נשקתי לה על הבטן ויצאתי. 

לשמחתי בכביש הגישה להאנגר היו לא מעט רכבים, אמנם לא הרבה כמו שאמור היה להיות במצב רגיל, אבל עדיין מספיק לטעמי כדי שתהיה מסיבה טובה. לפני שהחניתי את הרכב התחשק לי בירה קרה ונסעתי לכיוון אחד הרחובות הראשיים כדי לקנות בירה באחת הפיצוציות לפני השעה אחת עשרה. כשיצאתי מהפיצוצייה עם הבירה פתוחה ביד שמעתי צרורות של יריות, וכשהסתובבתי לבדוק מאיפה זה מגיע, ראיתי מחבלי חמאס רצים לאורך הרחוב, תופשים עוברים ושבים ופשוט יורים להם בראש. רציתי לקחת מהרכב את לום הברזל שאני שומר לעימותים ולרוץ ולהלום להם בראש 'ולהחזיר אותם לכושיליאמאשלהם', אבל הרגשתי שאני חייב להגיע למסיבה, חייב כבר לרקוד, אז התחלתי לרוץ לכיוון הרכב אבל לא ממש הספקתי כי אחד מהם, גדול כזה עם זקן שחור בלי שפם תפס אותי מאחורה בקפוצ'ון, הפיל אותי והתחיל לבעוט בי, ואני הצלחתי להתחמק מהבעיטות שלו כמה שיכולתי, וקיללתי אותו ואת אמא שלו ואת אחותו ואת כל מי שהביא אותו לעולם, אבל הוא לא הפסיק, ובשלב מסוים הצלחתי להתגלגל הצידה, לקום ולברוח, ובדרך ראיתי אבן שפה משתלבת של אקרשטיין, הרמתי אותה והצלחתי לפגוע לו בראש וזה שימח אותי, והתפוצצתי בצחוק גדול, ורציתי לנצל את המומנטום ולהרים שוב את האבן ולרוצץ בעזרתה את הראש שלו, אבל ידעתי שהמסיבה כבר התחילה, כי צלילי הבאסים כבר התערבלו עם קולות הירי והצרחות של האנשים שנשחטו ברחוב, ורציתי כבר להניח את הקרטון מתחת ללשון ולהשתולל עם כל החברים שלי מהקהילה, אז המשכתי לרוץ אל עבר הרכב שלי, אבל הבנזונה לא וויתר, היה לו ולחברים שלו את הטירוף בעיניים שהכרתי מהחברים במסיבות – תְעָל הון יא יַהודי כְלְב – שמעתי אותו מסנן, ופתאום חבר שלו איגף אותי מצד ימין עם מצ'טה ענקית וכרת לי את זרוע ימין וסילון דם החל לזרום ממקום הקטיעה, ונדמה היה לי שהזרוע שלי שהייתה מונחת על המדרכה וממשיכה לרקוד כי הבאסים עדיין נשמעו באוויר, אבל הרגשתי שזה לא נכון כרגע לבדוק את הנושא ואולי לצלם ולהעלות לסטורי, כי עדיין רציתי להגיע למסיבה, וידעתי שאפילו עם יד אחת אוכל להנות וזה הספיק לי, וצרחתי לעברם שיש שם עוד יהודים בפינה וכשהם הביטו לשם, ברחתי לכיוון הרכב, וכשראיתי שהוא עולה באש המשכתי לרוץ ברגל אל עבר המסיבה, אבל פתאום הבנתי שאם הם ירוצו אחריי אני בעצם אוביל אותם למסיבה, אז החלטתי להשתחל אל אחת מהסמטאות של דרום תל אביב כדי לבלבל אותם והצלחתי ככה במשך רבע שעה שאני בורח בין הסמטאות עם יד אחת, כאשר שלושה או ארבעה חמאסניקים מנסים לתפוס אותי, ומדקה לדקה הרגשתי איך אני הולך ומתעצבן יותר יותר שבגללם אני אפסיד את המסיבה, עד שהם תפסו אותי לבסוף וכשהבנתי שאני לא אגיע למסיבה, התחלתי לקפוץ ולרקוד עם יד אחת משוחררת חופשי עד שההוא עם המצ'טה ערף לי גם את היד הנותרת, שנחתה על מדרכת האספלט, וכמו אחותה ממקודם, גם היא המשיכה לנוע בקצב הבאסים, וזה יותר הדליק אותי והתחלתי לקרוא קריאות התלהבות ולהמשיך לקפוץ עד שהחבר שלו התחיל לדרבן אותו לערוף לי כבר את הראש, אבל החמאסניק עם המצ'טה לא יכול היה להפסיק לבהות בי משתולל, עד שהחבר שלו חבט לו בראש והוא באופן אינסטינקטיבי ערף לי את הראש, שנחת על הרצפה והתמקם ליד הזרוע שלי עם חיוך שנתקע, מרוח מאוזן לאוזן, ובאותו הרגע ראיתי את הגוף שלי מתרומם כלפי מעלה, שלם לחלוטין, עם הידיים והראש, ואת שלושת החמאסניקים בוהים בפנים המחייכות שלי וביד שהמשיכה לזוז לקצב הבאסים, וראיתי גם את החברים שלי משתוללים בהאנגר, ותחושה נעימה ערסלה אותי, תחושה שהלכה והתעצמה, עד שפתאום ראיתי המוני תל אביבים, עם עשרות רמקולים בגדלים שונים, מציבים אותם על הגגות, בפינות הרחוב, במרפסות, ובאדני החלונות, עד שלאן שלא הסתכלתי ראיתי רמקולים, והם הגבירו את הצלילים לרמה הכי גבוהה שהרמקולים יכלו להפיק, כולם אותו טראק טראנס פסיכדלי עם באסים רוקעים, והחמאסניקים ניסו לאטום את האוזניים שלהם מהבאסים שרחשו מכל עבר, הם היו אחוזי תזזית, לאחד מהם החל לנזול דם מהאוזן, השני החל לנוס בצרחות, חוץ מהשלישי שהיה עם המצ'טה שאחרי שהצלילים השתלטו לו על המוח, שמט את המצ'טה על המדרכה והחל לרקוד כמו מטורף על הדם שלי.

הרחובות המשיכו להתמלא ברוקדים וברמקולים, ביניהם היו גם מחבלי חמאס שזרקו את הקלצ'ניקובים שלהם, ואת הסכינים, המצ'טות ומטולי ה-RPG, והחלו לרקוד יחד עם כולם. ככה המשיכו במשך עשרות שעות כאשר המוסיקה התפשטה לכל קצוות הארץ והכל הפך למסיבת טבע ענקית.