קראו ב:
השם שהופיע היה ג'ייקוב.
אם לא הוא, היה מופיע שם אחר. תמיד מצליח מישהו מהם לברוח החוצה מתוך רשימת השמות, להיעשות ממשי. לתבוע את תשומת הלב שלה.
"כל שאר התלמידים כבר דאגו להירשם," כך השיבה למייל ששלח, השעה היתה תשע וארבעים בערב. נותרו פחות מעשר שעות לתחילת יום הפגישות הארוך.
היא גם המשיכה, למרות שלא באמת היה צורך בכך: "האם לא ראית את הטבלה שעלתה לאתר לפני כשבועיים, שבה התבקשתם, בפשטות, למלא את השם ליד השעה?"
לרגע פקפקה בעוזרת ההוראה שלה, חשבה שאולי זו התרשלה ולא שלחה לו את הקישור לטבלת הפגישות. אם כי קשה להאמין. העוזרת, בעלת תווי הפנים הקלושים, היא מאסטרנטית בת עשרים ושלוש שחולמת על עתיד אקדמי. היא זוכרת, שולחת, כותבת, הכול.
ג'ייקוב השיב שהוא ראה את הטבלה, רק לא נרשם בה. הוא לא בטוח למה החליט רק היום, למעשה, רק הרגע, שגם הוא זקוק לפגישת הייעוץ בעניין עבודת הגמר. הוא מתלבט אם לבחור באפלטון ובלווינס בתור שני הוגים מרכזיים להשוואה, ועוד חושב על זה, בכל פעם משנה את דעתו.
"והתמות?" היא שאלה במייל חוזר ובו מילה אחת.
"כן, בדיוק. התמות." לשם כך הוא רוצה להתייעץ איתה.
המרצה לא זכרה מי משמונים ושישה תלמידי המבוא לפילוסופיה בתוכנית הבינלאומית הוא ג'ייקוב. מי מהאמריקאים, הבלגים, הסינים, הפולנים, שהלכו שבי אחרי שם הקורס הפתייני: "טבע האדם: החיפוש אחר משמעות החיים". היא חשבה שקרוב לוודאי שהוא הג'ינגי' עם הכיפה הסרוגה, הזעירה, שהעיק עליה כבר בשיעור הראשון. במראהו הוורדרד העז ושאל על הוגים שבכלל לא הכירה, או לפחות לא הכירה היטב. על חוקר מוח צעיר שיש לו הרצאה ב"טד". היתה לה תחושה שזה הוא. יותר מתחושה, כמעט ודאות.
היא הציצה בתיקייה על המסך. אם כך, ג'ייקוב הוא התלמיד שקיבל מאה בעבודת אמצע הסמסטר. עוזרת המחקר מחויבת לוודא איתה לפני שהיא נותנת מאה; ראש התוכנית אינו רואה בעין יפה ציונים גבוהים מדי בתכיפות גבוהה מדי. אם כי יש לשמור על איזון עדין, יש להם לא מעט תורמים יהודים מעבר לים ועל התלמידים לשוב למולדתם מסופקים מהתמורה שקיבלו.
את המאה הזה היא אישרה, היא זוכרת, ואפילו הוסיפה הערה משלה בעט אדום בעמוד השער: "לפעמים כשאנחנו נרגשים מהחומר אנחנו נוטים לחזרתיות מיותרת – נסה בפעם הבאה לחלק את הנושאים לתתי-קטגוריות."
בסופו של דבר השיבה שיוכל להגיע באחת וחצי בדיוק. ממילא נפתח שם חלון בין שתי פגישות, סלין וסינתיה, אחרי שנודע שהתלמידה פוּטוּרה עזבה בפתאומיות לאיטליה בגלל מקרה חירום משפחתי.
היא לא תזכה להפסקונת ארוחת הצהריים, עם זה עליה להשלים. הוויתור כואב מעט. ישנו עונג מיוחד באכילה הכוכית הזאת במשרד, כמו חיה קטנה במחילה, שצריכה לשרוד. אך לא מחר. היא תותיר באריזה שכבר הכינה את כריך לחם השיפון, את האפרסק, את שקיק הצימוקים. גם את התה הירוק הקר בטעם רימון שהיא קונה, לעיתים רחוקות בלבד, בבקבוק ארגמני מהודר מדי.
ג'ייקוב הודה לה והתנצל, קצת הכביר בהתנצלות, כפי שהכביר בשאלות בשיעור הראשון, והיא זיהתה איזו אי-יציבות בניסוחיו, אומר דבר ושוב חוזר בו, הבינה שיש סיכוי שכלל לא יגיע, או שיגיע, אך יקדים או יאחר מאוד. המרצה שלחה לו את מספר הנייד שלה, ליתר בטחון.
כל הבוקר היא ישבה בכסאה האורתופדי מול רומינה, מול סופי, מול רייצ'ל, מול לילי, מול סלין. במשרדה עמד אור של סתיו מחוזק באור ניאון, אם כי השניים נותרו נפרדים זה מזה. נראה לה שיש רק מעט פחות אור ממה שצריך.
לסופי עיניים סגולות מרצדות בסקרנות, בהקלה. סופי רוטטת, סוף כל סוף היא יכולה לדון בסובייקטיביות ובמוסר עם מישהי, עם מרצה, דוקטור לפילוסופיה. דוקטור, אם כי באנגלית התלמידים קוראים לה פרופסור, שם גנרי למורה, והמרצה מרגישה שהיא מתחזה. התואר הזה תמיד מזכיר לה את תיאו. הם התחילו ללמוד יחד מיד אחרי הצבא, והנה היום הוא כבר אמריקאי לחלוטין, חי בחוף המזרחי ומשמש פרופסור אמיתי, מן המניין.
רייצ'ל, בסריג מהוגן עם חולצה מכופתרת מתחת, עושה רושם כמי שטווה רשת מניפולציות עדינות, משחקת במרצה במתיקות. היא מכוונת היטב למה תאמר ומה תשאל כדי ליצור תחושת שותפות וכך לקבל ציון גבוה, "תודה, ממש תודה, אני כל כך מעריכה את דעתך," היא שבה ואומרת, "כמה טוב שיש פידבק, שיש דיאלוג, לדעת שאני במסלול הנכון…" היא כמו מחתימה את המרצה בכתב סתרים של דבש ומייפל, על חוזה אחריות לעבודת הגמר שלה.
כל שם בתורו מסומן בצהוב בטבלה, ההספק היומי נראה לעין, ויש בכך הנאה. היא מוסיפה הערות בעמודה השמאלית עבור העוזרת שלה, במקרה של רייצ'ל היא כותבת – "נא לבדוק את העבודה בצורה יסודית, בפרט לוודא שהיא באמת הבינה את קאנט."
אחרי רייצ'ל נכנס אליאס, שחרחר, עם מבטא צרפתי, התלמיד שהעתיק את כל עבודת אמצע הסמסטר מאתר סיכומים. זיפיו צפופים כמו חול והוא מלא כל כך בכוונות טובות. באופן חריג שקשור במבט הכהה או בחולשה רגעית, המרצה נכנעת להן. הוא נראה לה כמו פליט. כנראה היחיד מבין כולם, ילדי קרנות הנאמנות, שבאמת עובד יום-יום, או לילה-לילה, ההורים לא בתמונה, לא שאלה מדוע. אולי באמת נרתמה לכוח הרצון הסוחף שלו, שנדמה אמיתי מאוד. "הפעם אני אצליח, את לא תתחרטי, פרופסור," הוא אומר לה. היא היתה רוצה שיצליח, אך עודנה ספקנית.
ג'ייקוב לעומתו, זה כבר מפגש מסוג אחר, היא באמת מתוחה לקראתו. מה אם שוב ישאל שאלות שלא תדע להשיב עליהן? והרי לא נתן לה די זמן מראש להתכונן לשיחה, לא עדכן במסודר מה נושאי העבודה שלו.
באחת שלושים ושתיים הנייד מצלצל. סלין, מולה, מאופרת ומבושמת בכבדות, מסכמת בצרידות שבסופו של דבר, כנראה היא פשוט מתחברת יותר לתאוריות פוסט מודרניות. סלין אוספת את המחברת והאייפד, מכניסה באיטיות את העטים לקלמר פלסטיק בצורת ארטיק ורוד. יש משהו חושני מדי בתנועות האלה.
שניות ארוכות חולפות עד שהמרצה מחליקה אצבע על המסך, עוצרת את הצלצול המביך, ההמוני שהורידה עבורה עומר ושאינה יודעת להחליפו.
"כן," היא אומרת, ושומעת את ג'ייקוב מבטא את שמה לא נכון. לא קצת לא נכון, אלא לא דומה אפילו, חוץ מכמה אותיות.
היא מתקנת אותו, ואז משיבה,
"חדר שלוש מאות ואחת."
"לא", היא מוסיפה, "זה בקומה השלישית, כמו כל החדרים שמתחילים בספרה שלוש."
צליל קולה והיגוי ההסבר משדרים סבלנות וסמכות ומרגיעים אותה, זמנית.
"אני מחכה לך," היא אומרת ומנתקת את השיחה.
סלין תולה באלכסון את רצועת הוויניל הלבן של התיק ושואלת בחיוך, "נכון זה היה ג'ייקוב עכשיו?" והמרצה מהנהנת בלי להביט בה.
דפיקה אחת בדלת באחת שלושים ושש, צלילה כצליל חפץ שנופל בחבטה, והוא נכנס. לא ג'ינג'י. לא. בכלל לא ג'ינג'י, גם בלי כיפה. גבוה מאוד, גבוה ושיערו חום ולא מסופר, ממושקף כמתבקש, וגם רזה נורא, אף על פי שכתפיו בכל זאת רחבות. הן מותחות את הסוודר האפור כמו קולב של ברזל, מעקמות את מפתח הצוואר. הוא שתה מבקבוקון וצמח מהר מדי, לא ידע מתי לחדול. אבל הלחיים נותרו כשהיו בילדותו ודאי, מעוגלות, כמו פרי לבן, נדיר.
היא לא חושבת שראתה אותו קודם, לפחות לא הבחינה בו באודיטוריום הגדול.
הוא אומר "הֵי," או שרק נושם בקול רם, ילקוט ירוק נשמט מידו לרצפה, כמו ביצה לא מבושלת. הוא מתיישב על הכיסא מולה אבל מפנה את גופו ימינה, לא אליה, לא לשולחן העבודה. אין לו די מקום לרגליים, הוא מניח ומלפף אותן אחת סביב השנייה. לרגע מבזיקה ממשות של ירך מבעד לג'ינס דק, תכלכל, היא רואה שבכת שריר ומבנה עצם, העין נשאבת לאנטומיה הזו, אך המראה שב ונעלם.
קשה לו עם ההבדל, הוא אומר לה.
פולני? סלובקי?
בכל אופן, ישר להבדל, בלי שיודה לה קודם על המפגש הספונטני, בלי שיציג את עצמו או את הנושאים שבחר, בלי שיאמר מילה על מה שלמד מהקורס שלה במהלך הסמסטר, כמו שהקפידו לומר לה השאר.
"רק רגע, סטופ, סליחה – עוד לא הסברת לי על מה אתה כותב. על איזה הבדל אתה מדבר בדיוק?"
ההבדל. ההבדל שבין מושג התשוקה של אפלטון לבין זה של לווינס. ג'ייקוב מבין את הדמיון ביניהם, זה כן, את הצורך הזה, באחר, כמו מין פורטל אל ממד גבוה יותר, אבל פתאום שני הדברים נראים לו בדיוק אותו הדבר והוא מרגיש מבולבל, גם מודאג, הרי בהשוואה בין ההוגים בעבודה הם התבקשו לכתוב גם על הדומה וגם על השונה.
המרצה משתהה, מציצה בלוח השנה שעל השולחן, הציור של חודש דצמבר הוא נער עם סל פירות של קאראווג'ו. תאי הימים ריקים, רק תאריך יום ההתייעצויות לעבודה מסומן בהם. הריבועים הלבנים גורמים לה תחושת צניחה, או נפילה.
פתאום גם היא לא זוכרת, אף על פי שהיא יודעת, כמובן, מה ההבדל. שני מושגי התשוקה נראים לה זהים, היא יושבת מולו בשתיקה. הוא תלמיד זר בתואר הראשון, היא אולי תהיה מועמדת לקביעות בשנה הבאה. עבודת הדוקטורט שלה יצאה לאור בספר שמלמדים בקורס חובה בחוג, אבל בחוג לפילוסופיה, לא פה, בתוכנית הבינלאומית, לא בשיעור שלה. נושא המחקר שלה דווקא יכול היה להתאים לג'ייקוב – המחשבה על תפיסת התשוקה של אריסטו כהצעה להתנהגות מוסרית.
לפני שנים, כשקרא תיאו את הפרק המסכם בגרסתו הסופית הוא אמר לה, "אישה-גאון. המשרה אצלך בכיס הקטן של החולצה. וגם אני."
ועכשיו, מה.
"מה התמה השנייה שבחרת? לצד התשוקה, אם הבנתי נכון," היא מרוויחה זמן, קוראת במהרה מסיכומיה הסדורים היטב על מסך המחשב, עוזרת ההוראה היא שהכינה לה אותם.
ג'ייקוב חושב לכתוב על הגוף רק שהוא לא לגמרי בטוח. תת-זרם תנועתי כמעט סמוי חולף בו על הכיסא, מין תדר חוסר נחת שזורם תחת העור. כפות ידיו מעקמות ומשברות מהדק נייר, והן דקות מאוד, ידיו, אך משום מה לא נראות לה עדינות בכלל. ציפורן אחת, חלקה, בקצה אצבע מחוספסת, נצבעה כנראה בלק כהה. או שאולי הוא פשוט קיבל מכה.
היא מביטה בעור המצח הדקיק, השנהבי-החלבי, מאמינה שבעור כזה לא יופיע קמט לעולם. עולים אל מולה תוויה, איבריה, המתוקים החלקים של עומר, ותמונת הבוקר: בתה חולפת על פניה במכנסי פיג'מה קצרים, למרות שכבר התחיל להיות קר. עומר התלוננה שהעור שלה יבש בגלל מזג האוויר, או הרדיאטור שבחדרה, ובישיבה על השטיח בסלון משחה את רגליה לכל אורכן בקרם גוף ממכל סגול מטאלי. המרצה שאלה אותה, "תגידי את לא מאחרת?" ועומר צעקה "הו, הזמן, הזמן!" בניגון טראגי שוודאי למדה בחוג למשחק, ואמרה שהיא מרגישה כמו רובוט כשהיא הולכת לבית הספר. כשהיא שם לא נותרת בה טיפת אנושיות, "אחח, כזו קטסטרופה!"
ההבדל בין עומר לבין ג'ייקוב, המרצה חושבת, הוא פחות משלוש שנים.
סנטרו נע מולה באיטיות מעלה ומטה, המרצה עוד לא יודעת איך להשיב, לפשט עבורו, לתת סדר בדברים. היא מוטרדת, רחוקה מפה כרגע. מה פשר הישות המתריסה שפוסעת בעולם ברגליים מפתות, משומנות, ואמורה להיות בתה? ואיך קרה שהאחת הזאת, לא יותר מתינוקת, יכולה לחשוב על בית-הספר – עליה – על כל אובייקט שקיים, כל מה שהיא רוצה. כל דבר שהוא עומר נראה לה כרגע בלתי נגיש. מי היא עבורה, עומר, עו-מר, צליל סתום, גברי בכלל.
ומה הייתה חושבת אותה עו-מר על ג'ייקוב? האם היתה מבחינה במשקע העצם החיוור שנגלה במפתח הסוודר, מקום למלא בו טיפת מים להשקות ציפור קטנה? והאם היה ג'ייקוב מסתובב לכיוונה, מביט. מזהה כהרף עין את הלחות לאורך הרגליים?
אבל עומר לא רוצה להתקרב אל הקמפוס ולא ללמוד פילוסופיה.
"יש סיכוי, אבל סיכוי ממש קטן אמא! שכשאגדל ואהיה פנסיונרית אלך לשמוע הרצאות."
"אז אני קצת הלכתי לאיבוד, כי מצד אחד הגוף קשור מאוד לנושא התשוקה וזה יהיה חיבור מעניין, מפרה אולי, ומצד שני אני חושב שיהיה לי קל יותר לכתוב על תשוקה בזיקה לצורך האנושי במציאת משמעות. או אולי כוח? יחסי כוח?" ג'ייקוב אומר או שואל, הוא מדבר אל עצמו יותר משאליה, אל הקיר המזרחי בחדר, שעליו מוצגות התעודות שלה. כבר לא תלויה שם התמונה שלה ושל תיאו עומדים לצד פסלו של סוקרטס היושב באקדמיה באתונה. עמודי השיש מתנשאים כסורגי ענק ברקע, והיא קטנה, נמוכה לידם, הפסל מסנוור בלובנו והשמיים שקופים.
אצבעו האחת של ג'ייקוב, חבולה או מקושטת, שעונה על מסעד הכיסא המתכתי, נלחצת אליו, נמעכת, מחווירה עוד יותר, מכאיבה למרצה.
אם עוד פעם אחת הוא יאמר תשוקה באנגלית,
Desire
Desire
אפילו שהמילה מסתתרת בתוך משפטים ארוכים, מקוטעים, שג'ייקוב פולט בלי להיות מוטרד מהאופן שבו הוא נשמע לה, כמו היה העניין בדבריו מובן מאליו לשניהם; ואפילו שהמילה מתפתלת דרך מבטא מזרח-אירופי שמקורו לא ידוע, ושאינו הולם את גילו הצעיר, בכל זאת. אם יאמר אותה רק עוד פעם אחת, היא נודרת –
היא לא יודעת מה תעשה.
גם לא יודעת, פתאום, האם היא בכלל ישובה כאן, מולו, או שאיבריה מתרוקנים, מרחפים, מתפוגגים במהירות. והאם יש אמת או עניין בהסבר ששלפה לגבי ההבדל, מבין הרשימות המנוסחות בשפתה של אֵלִיה (זה שם העוזרת): הסבר שמדבר על פער של אלפיים שנה, על מלחמות עולם שפרצו בין לבין; על הפילוסופיה הקלאסית ומשבר המודרנה; על האופן שבו תשוקה אחת שואפת לשלמות מסוגרת בעוד השנייה כמהה, נעתרת, לאינסוף הפתוח; על ארוס שמאיין את הגוף לעומת ערגה ששוכנת עמוק בבשר. זה ההבדל ביניהם.
ג'ייקוב מהנהן, רואה אותה… לראשונה, יכול להיות? אינו רושם דבר, גם הוא נזכר. הוא כבר ידע את זה.
היא כנראה רעבה מאוד ומכאן הסחרחורת, הבחילה העמוקה. אלה לא תחושות שנובעות מן היש אלא תמיד מזיכרון הדבר האחר, שאיננו. קיומה שלה עצמה כלומי, הרי. נייטרלי. לא טוב, לא רע.
החדר כולו נהיה לכוך, מערה, חצוב טיט וחול יבשים, כל נגיעה עשויה למוטט אותם פנימה. שבריריות משתלטת על תכונות השולחן, החלון, החפצים.
כשתיכנס סינתיה, הפגישה של אחת וחמישים, היא תראה אותה ככה:
הנה היא, המרצה, על רצפת המשרד, כורכת את הסוודר האפור על העיניים שלו בלי להסיר את משקפיו, מאכילה אותו בענבים שנתלשו אחד-אחד, נוגסת בפרי הלבן, רגליה לופתות את כלוב הצלעות שלו כמו שער סגור.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.