קראו ב:
תרגום: משה רון
"הצייר הזה!" קרא ווֹלטֶר לַדלָאוּ בהתרגשות. סיפור זה מקורו באנקדוטה על סטיוארט, המסופרת ב'תולדות אמנות העיצוב' לדאנלַפּ – ספר מהנה ביותר לקורא המצוי, ובעל עניין עמוק, לדעתנו, לאמן. (הערת המחבר) גילברט סטיוארט (1755-1828), המוזכר בהערת המחבר, היה צייר אמריקאי הידוע בעיקר בזכות למעלה ממאה הדיוקנאות של ג'ורג' וושינגטון שצייר (הערת המתרגם, כמו יתר ההערות שלהלן). "לא זו בלבד שהוא עילוי באמנותו, אלא שגדולה ועצומה בקיאותו בכל שאר הלימודים והחוכמות. עם הדוקטור מאדֶר קוטון מאדר (Mather) (1663-1728): כוהן דת פוריטני, תיאולוג ומטיף, בעל מאות חיבורים בנושאים דתיים ופוליטיים שונים. בימי ציד המכשפות בסיילם צידד באמונה בממשותם של דיבוקים שטניים. הוא משוחח בעברית ובאוזני הדוקטור בּוֹילסטוֹן זבדיאל בוילסטון (1677-1761): רופא בוסטוני שהיה הראשון שהשתמש באמריקה בחיסון נגד אבעבועות שחורות. הוא מרצה הרצאות באנטומיה. הקיצור, כשווה מול שווה הוא מתייצב נוכח טובי המשכילים אשר בקירבנו. יתר על כן, ג'נטלמן מהוקצע הוא – אזרח העולם – אכן, קוסמופוליטן אמיתי; שכן בכוחו לדבֵּר ממש כבן המקום בכל אקלים ובכל ארץ ברחבי תבל, זולת יערותינו שלנו, שמה מועדות פניו עתה. אבל לא על אלה בלבד נתונה לו הערצתי."
"האומנם?" אמרה אֶלינוֹר, שהאזינה בקשב של אשה לתיאורו של אדם שכזה. "והרי הדברים הללו לבדם ראויים להערצה."
"בוודאי," השיב אוהבה, "אך במידה פחותה בהרבה משראוי לה כשרונו הטבעי לסגל עצמו לכל סוגי האופי שבעולם, עד כדי כך שאין איש – ואף לא אשה, אלינור – שלא ימצא לעצמו אספקלריה בצייר הנפלא הזה. ואולם הפלא הגדול מכולם טרם נאמר."
"הוֹ, אם הוא ניחן עוד בסגולות נפלאות מאלה," אמרה אלינור וצחקה, "הרי שבוסטון היא מישכן מסוכן לג'נטלמן המיסכן. האם על צייר אתה מספר לי, או על מכשף?"
"לאמיתו של דבר," החזיר הלה, "אפשר לשאול שאלה זו אף ביתר רצינות משהינך מעלה בדעתך. אומרים שלא רק את תוויו של האדם הוא מצייר, כי אם גם את רוחו ואת לבו. תשוקות ומאוויים כמוסים הוא לוכד ומטיל אותם על הבד כמו את אור החמה, או שמא – בדיוקנאותיהם של בריות שנשמתן שחורה – כמו ניצוץ של אש הגיהינום. סגולה נוראה היא זו," הוסיף ואמר וולטר, מנמיך את קולו שנישא בהתלהבות. "כמעט ואתיירא לשבת לפניו."
"וולטר, אתה מתלוצץ?" קראה אלינור.
"למען השם, אלינור יקירתי, אל נא תניחי לו לצייר את ארשת הפנים הזו," אמר אוהבה, מחייך, אם גם נבוך קימעה. "הנה, עכשיו נגוזה, אבל בדַבּרך שרתה אימת מוות על פנייך, וגם עצב גדול. על מה חשבת?"
"לא כלום, לא כלום," ענתה אלינור בחופזה. "הדמיונות שלך הם שצובעים את פני. ובכן, בוא אלי מחר ונלך לבקר אצל האמן הנפלא הזה."
אולם משהלך לו האיש הצעיר לדרכו, אין לכחד שהבעה יחידה במינה שבה ונראתה על פניה הנאוות והצעירות של אהובתו. ארשת נוגה ודאוגה היתה זו, שאינה הולמת ביותר את הרגשות הראויים לעלמה ערב כלולותיה. ואף-על-פי-כן היה וולטר לַדלָאוּ בחיר לבה.
"ארשת פנים!" אמרה אלינור בלבה. "אין תימה שכה הרעישה אותו, אם הביעה את מה שאני חשה לפעמים. מנסיוני אני יודעת מה מחרידה עלולה ארשת פנים להיות. אך כל זה לא היה אלא תעתוע. כאַיִן היה הדבר בעיני בשעתו – מאז לא ראיתיו כלל – לא היה זה אלא חלום."
ואז השקיעה עצמה ברקימת צווארון המלמלה המסולסל שאמרה לענוד לכשיצוייר דיוקנה.
הצייר שדיברו בו לא היה מאותם אמנים ילידי המקום, שבתקופה מאוחרת יותר נטלו את צבעיהם מהאינדיאנים ואת מכחוליהם התקינו מפרוותיהן של חיות הבר. לוּ יכול היה לבטל את חייו כלא היו ולהתוות את גורלו מראש, היה בוחר אולי להימנות עם אותה אסכולה שאין לה רב-אמן בראשה, בתקווה להיות לכל הפחות מקורי, מאין בנמצא יצירות לחקותן ולא כללים לציית להם. אבל הוא נולד באירופה ושם גם חונך. הבריות אמרו שהתעמק בגדוּלה או ביופי של התפיסה האמנותית, ובכל נגיעה של יד האמן בנודעות שבתמונות באוספים פרטיים, ובגלריות, ועל כותלי כנסיות, עד כי לא נותר לרוחו רבת התעצומות דבר ללמדו. האמנות לא יכלה להוסיף לו עוד מאום על לקחיה, אך אפשר שהטבע יוכל. לפיכך תייר בעולם שאיש מעמיתיו לא פקדוֹ לפניו, להשׂביע את עיניו במראות הנגלים לעין, שגם אם היו נאצלים וציוריים, מעולם לא הועלו על הבד. אמריקה היתה דלה מלהציע פיתויים אחרים לאמן בעל שיעור-קומה, אף כי תיכף לבואו של הצייר הביעו רבים מבני העילית הקולוניאלית את רצונם להנחיל את קווי תוארם לדורות הבאים באמצעות כשרונו. כל אימת שהועלתה הצעה שכזו, היה קובע את עיניו החודרות בפונה אליו, וכמו התבונן בו לפני ולפנים. אם ראה לפניו אך קלסתר חלק ונינוח, הגם שהצטרפו אליו מקטורן רקום-זהב לקישוט התמונה וגיניאות של זהב לשלם בעבורה, היה דוחה בנימוס את ההזמנה ואת שכרה. אבל אם רימזו הפנים על דבר-מה בלתי-שכיח במחשבה, ברגש או בנסיון-החיים; או אם נקרה לו ברחוב קבצן שַׂב-זקן וקמוט-מצח; או אם אירע לפעמים שילד נשא את מבטו וחייך; או אז היה מרעיף עליהם עד תום את כל האמנות שמנע מבעלי המאה.
כיוון שמיומנות הציור היתה חזון לא נפרץ בַּמושבות, נעשה הצייר מטרה לסקרנות הכלל. היו אומנם אך מתי מעט, אם בכלל, שהיה לאל ידם להעריך נכונה את טיב העבודה ביצירותיו, אולם בעניינים מסויימים לא נפלה דעת ההמון במאומה ממישפטו המעודן של הידען. האמן היה קשוב לרושם שהעירה כל תמונה ותמונה אצל הצופים ההדיוטות, והפיק לקח מהערותיהם, אף כי הם עצמם לא העלו בדעתם להורות הלכה לו, השׂורה, כמדומה, עם הטבע, כשם שלא היו מהינים להשיא עצה לטבע עצמו. התפעלותם, יש להודות, נצבעה בדיעות-הקדומות של המקום והזמן. היו מי שראו כפירה בתורת משה, ואפילו לעג גבה-לב לבורא, בעצם הבאתן לעולם של תמונות כה חיות של ברואיו. אחרים, אחוזי מורא מפני אמנות שבכוחה להעלות רוחות באוב ולשמר את צורת המתים בקֶרֶב החיים, נטו לראות בצייר רב-מג, ואולי אף את האיש-השחור מעידן המכשפות, הרוקם עכשיו את מזימותיו במסווה חדש. דמיונות נואלים אלו זכו ליותר משמץ של אמונה בקרב האספסוף. אפילו בקרב חוגים נכבדים יותר עטתה אישיותו מין הדרת-קודש עמומה, שבחלקה היתמרה כעשן מנבכי האמונות-התפלות שרווחו בקרב העם, אך בעיקרה נבעה משלל הכשרונות והיֶדע שגייס האמן לשירות עבודתו.
כיוון שעמדו ערב כלולותיהם, היו וולטר לַדלָאוּ ואלינור להוטים לרכוש לעצמם את דיוקנאותיהם, העתידים להיות, כך קיוו מן הסתם, הראשונים בסידרה ארוכה של תמונות משפחתיות. למחרת השיחה שנרשמה לעיל, ערכו איפוא ביקור בחדריו של הצייר. משרת הכניס אותם לדירה, שהאמן עצמו אומנם לא נראה בה, אך נכחו בה אנשי-שם שהשניים התאפקו אך בקושי מלברכם בכבוד רב. אכן, היטב ידעו כי אין ההתכנסות כולה אלא תמונות, אך נבצר מהם שלא למצוא חיים ותבונה בחיקויים מרשימים כל-כך. אחדים מהדיוקנאות היו מוּכרים להם, מי כאישיות רמת דרג באותה תקופה, מי מהיכרות אישית. המושל בַּרנֶט היה שם, ומראהו כאילו קיבל זה עתה מסר לא-ראוי מבית-הנבחרים והוא מנסח מענה חריף ביותר. מר קוּק התנוסס לצד השליט שהיה יריבו, מוצק, פוריטני משהו, כראוי למנהיג עממי. רעייתו הישישה של סֶר ויליאם פִיפְּס לטשה בהם עיניים מן הקיר, עדויה צווארון נוי ושימלת חישוקים, גבירה זקנה ושתלטנית, לא חפה מחשד כישוף. ג'ון וינְסְלוֹ, עודנו איש צעיר לימים, עטה הבעה של תעוזת לוחם, זו שכעבור זמן רב תעשה אותו למצביא דגול. את ידידיהם האישיים זיהו מייד. במרבית התמונות נוצקו כל רוחו ואישיותו של המצוייר אל קלסתר הפנים ורוכזו בארשת אחת ויחידה, וכך, אם לנקוט לשון פרדוקס, המקור דמה לדיוקן יותר משדמה לעצמו.
בין נכבדי ההווה היו שני קדושים עבדקנים מימי קדם, שכמעט נמוגו אל תוך הבד המאפיל. היתה שם גם מדונה, חיוורת אך לא דהויה, שסגדו לה אולי פעם ברומא, ועתה הביטה אל הנאהבים במבט כה רך וחסוד, עד שעלה אף בהם הרצון לסגוד לה.
"כמה מוזר לחשוב," העיר וולטר לַדלָאוּ, "שהפנים היפהפיים הללו יפהפיים זה למעלה ממאתיים שנה! הוֹ, אילו היה כל יופי מיטיב כה להשתמר! האם אינך מקנאה בה, אלינור?"
"לוּ היתה האדמה שמיים, אולי," השיבה. "אך במקום שכל הדברים קמלים, מר גורלו של זה אשר לא יוכל לקמול!"
"פֶּטרוּס-הקדוש הזקן והאפל הזה מעווה את פניו בזעף, למרות קדושתו," הוסיף ואמר וולטר. "הוא טורד את מנוחתי. ואולם הבתולה מביטה בנו בטוּב-לב."
"כן; אבל בצער רב, נדמה לי," אמרה אלינור.
כַּן הציור ניצב מתחת לשלוש התמונות הישנות, ועליו תמונה שהוחל בה זה לא כבר. לאחר בדיקה קצרה, החלו מזהים את תוויו של כוהן קהילתם, הכומר דוקטור קוֹלמן, והנה הוא הולך ולובש צורה וחיים, כביכול, מתוך ענן.
"זקן טוב-לב!" קראה אלינור. "הוא מביט בי כמבקש לתת איזו עצה אבהית."
"ובי," אמר וולטר, "כמבקש לנענע בראשו ולהוכיחני על איזה עוול שנחשדתי בו. אבל כך נוהג גם המקור. לעולם לא אהיה נינוח תחת מבטו, עד אשר נתייצב לפניו שיביאנו בברית הנישואים."
והנה שמעו קול צעדים, ובפנותם ראו את הצייר, שנמצא בחדר זה רגעים אחדים והאזין לחלק מדבריהם. היה זה איש בגיל העמידה, בעל קלסתר פנים הראוי בהחלט למכחולו שלו. אכן, בגלל מלבושיו ההדורים, שהיו ערוכים בסדר ציורי אף כי מרושל, ואולי כיוון שנשמתו היתה שרויה תמיד בין דמויות מצויירות, ניכר באמן עצמו דמיון מה לתמונת דיוקן. אורחיו קלטו בחושיהם מעין קירבת משפחה בין האמן לבין יצירותיו, ודמה עליהם כאילו ירדה אחת התמונות מעל הבד להקדים להם שלום.
וולטר לַדלָאוּ, שהיה מוּכּר מעט לאמן, הסביר לו את מטרת ביקורם. בעודו מדבר נפלה קרן שמש אלכסונית על פני דמותו ודמותה של אלינור, וכה צלח הרושם שנוצר, שאף הם נראו כתמונות חיות של נעורים ויופי. ניכר בבירור שהאמן התרשם עמוקות.
"הכַּן שלי תפוס בימים הקרובים, ושהותי בבוסטון לא תארך," אמר, מהורהר; ואחרי מבט מעמיק, הוסיף: "אבל מישאלתכם תתמלא, גם אם אאכזב את בית-הדין ואת מרת אוליבֶר. אסור לי לבזבז את ההזדמנות הזו בעבור ציור אי-אילו אמות של אריגי צמר ובּרוֹקאד."
הצייר הביע את רצונו לכלול את דיוקנאות שניהם בתמונה אחת, ולהציג אותם כשהם עסוקים בפעולה הולמת. תוכנית זו היתה מסבה עונג רב לאוהבים, אלא שמן ההכרח היה לדחותה, כיוון שיריעת בד כה רחבה לא התאימה לחדר שאותו נועדה התמונה לקשט. הוחלט איפוא על שני דיוקנאות של חצי-גוף. לאחר שיצאו, שאל וולטר לַדלָאוּ את אלינור בחיוך, האם ידוע לה איזו השפעה על גורלותיהם עתיד הצייר לקנות לו.
"זיקנות בוסטון טוענות," המשיך ואמר, "כי משעה שקנה לו שליטה על פניו ועל דמותו של אדם, הוא מסוגל לצייר אותו בכל מעשה ובכל מצב – והתמונה תהיה נבואית. התאמיני?"
"לא לגמרי," אמרה אלינור וחייכה. "ואולם, גם אם יש בידו כוח-קסם שכזה, הרי יש משהו כה חביב בהליכותיו, שאני סמוכה ובטוחה כי ישתמש בו לטובה."
היתה זו בחירתו של הצייר לעסוק בשני הדיוקנאות בעת ובעונה אחת, והטעם שנתן לדבר, בלשון המיסטית שהיה נוקט לפעמים, הוא שקלסתרי הפנים מאירים זה את זה. אשר על כן, העניק פעם קו לוולטר ופעם לאלינור, ותוויהם החלו מתבלטים בחיוּת כה רבה, עד כי דומה היה שאמנותו הכבירה תעקור ותוציא אותם מן הבד בפועל. בינות לאור השופע ולצל העמוק, הם חזו ברוחות-הרפאים של עצמם. ואולם, למרות ההבטחה לדמיון מושלם, לא רוו נחת מהבעת הפנים; זו נראתה עמומה יותר מאשר ברוב יצירותיו של הצייר. הוא, לעומת זאת, היה מרוצה מסיכויי ההצלחה, וכיוון שמצא עניין רב באוהבים, ניצל רגעים של פנאי, בלי ידיעתם, לרישום של דמויות שניהם. במהלך הישיבות שישבו לפניו קשר עמם שיחה, והלהיט בפניהם תווים של אופי, שאף כי פשטו ולבשו צורה בלי הרף, היה בכוונתו לשלבם יחדיו ולקבעם. לבסוף הודיע כי בביקורם הבא יהיו שני הדיוקנאות מוכנים למסירה.
"לוּ רק ישמור עפרוני אמונים לתפיסתי בקווים המעטים האחרונים שאני הוגה בהם," העיר, "תהיינה שתי התמונות האלה המעולות שבכל מעשי ידי. אכן נדיר הוא שמזדמנים לאמן נושאים שכאלה."
בדברו הוסיף ונעץ בהם את עינו החודרת, ולא הסירהּ מעליהם עד שהגיעו לתחתית גרם המעלות.
אין לך דבר, במלוא חוגם של הבלי אנוש, הקונה לו אחיזה כה עזה על כוח המדמה כעניין זה של ציור דיוקן. ואולם, על שום מה זה? הלוא האספקלריה, גולות הנחושת המלוטשות, פני המים החלקים כראי וכל שאר המישטחים המְשקפים, כולם מציגים לפנינו, חזור והצג, דיוקנאות, או שמא רוחות-רפאים, של עצמנו, שאנו מציצים בהם ושוכחים אותם מייד. אבל רק משום שהם נמוגים הם משתכחים מאיתנו. מושג הקיום המתמשך – האלמוות עלי אדמות – הוא המשווה עניין כה מיסתורי לדיוקנאות שלנו. הרגשה זו לא היתה זרה לוולטר ולאלינור, והם מיהרו אל חדרו של הצייר, בדיוק בשעה היעודה, לפגוש באותן צורות מצויירות, שנועדו לייצגם לפני הדורות הבאים. הבזק של אור שמש חדר אל הדירה בעקבותיהם, אך הותירהּ קודרת משהו משסגרו את הדלת.
עיניהם נמשכו מייד אל הדיוקנאות, שנשענו על הקיר המרוחק של החדר. במבט ראשון, מבעד לאור הקלוש ולמרחק, כשראו את עצמם בתנוחה טבעית כה מדוייקת, עם אותה ארשת שהיטיבו כל-כך להכיר, פלטו שניהם כאיש אחד קריאה של קורת-רוח.
"הנה אנחנו," צעק וולטר בהתלהבות, "ניצבים לנצח באור השמש! שום יצר אפל לא יוכל להעיב על פנינו!"
"לא," אמרה אלינור, ביתר שלווה; "שום שינוי עגום לא יוכל להעציבנו."
הדברים נאמרו בעודם קרבים והולכים, קודם שראו את התמונות בשלמותן. הצייר, לאחר שקידם את פניהם בברכה, התעסק לו אצל אחד השולחנות בהשלמת רישום גיר והניח לאורחיו שיקבעו להם דיעה משלהם על פרי עמלו. לפרקים היה משגר מבט חטוף מתחת לגביניו העבותים, בוחן את קלסתריהם בצדודית, כשעפרונו מושהה מעל הרישום. כעת עמדו כבר רגעים אחדים, איש נוכח דיוקן חברו, מתבוננים בתשומת-לב נלהבת, אך בלי להוציא אף הגה. כעבור זמן מה פסע וולטר פסיעה לפנים, ושוב פסיעה לאחור, צפה בדיוקנה של אלינור פעם באור זה ופעם באחר, ולבסוף דיבר.
"האם לא חל שום שינוי?" אמר, בנימה מהוססת ומהורהרת. "כן; התחושה מתחזקת והולכת ככל שאני מאריך להביט. ודאי שהתמונה אותה תמונה שראיתי אתמול; השימלה – תווי הפנים – כולם זהים; ואף-על-פי-כן, דבר-מה השתנה."
"האם דומה התמונה איפוא פחות משדמתה אתמול?" הקשה הצייר, שקרב אליהם עכשיו, בהתעניינות שלא ניתן לכובשה.
"התווים מושלמים, אלינור," השיב וולטר, "ובמבט ראשון דומה כי גם ההבעה היא הבעתה. ואולם דומני כמו השתנה תואר הדיוקן בעודי מביט בו. העיניים נעוצות בעיני בהבעה של עצב מוזר וחרדה. לא, כי יגון ואימה יש בהן! כלום זה דומה לאלינור?"
"השווה את הפנים החיות למצויירות," אמר הצייר.
וולטר ליכסן מבט חטוף אל אהובתו ונרתע בבהלה. דוממות ומרוכזות – מרותקות, כביכול – בהתבוננות בדיוקנו של וולטר, לבשו פניה של אלינור בדיוק אותה ארשת שעליה הלין זה עתה. גם אילו התאמנה שעות תמימות לפני המראָה, לא היתה מצליחה לסגל לעצמה את הארשת במידה כזו של הצלחה. אילו היתה התמונה עצמה מראָה, לא היה בה כדי להחזיר לה את חזותה הנוכחית במידה עזה ועגומה יותר של אמת. דומה היה שכלל אינה מבחינה בדו-שיח בין האמן לאוהבה.
"אלינור," קרא וולטר בתדהמה, "איזו תמורה התחוללה בך?"
היא לא שמעה אותו, אף לא חדלה מלנעוץ את מבטה, עד אשר אחז בידה כדי למשוך את תשומת-לבה; ואז, ברעד פתאומי, הסיטה את מבטה מהתמונה אל קלסתרו של המקור.
"כלום אינך רואה שום תמורה בדיוקנךָ?" שאלה.
"בדיוקני? – לא ולא!" ענה וולטר ובחן את הציור. "אבל הבה נראה! כן; יש תמורה קלה – שיפור, לדעתי, בתמונה, אף כי לא בדוֹמוּת. ההבעה ערנית יותר משהיתה אתמול, כאילו בורקת איזו מחשבה בהירה בעיניים, כמעט עולה על דל השפתיים. עכשיו שתפסתי את המבט, הדבר ניכר ממש בבירור."
בעוד הוא מפליג ככה בהערותיו, פנתה אלינור אל הצייר. היא התבוננה בו ביגון וביראת-כבוד, וחשה שהוא גומל לה באהדה ובחמלה, ברם על מה ולמה לא יכלה לנחש אלא במעורפל.
"המבט הזה!" לחשה וצמרמורת חלפה בה. "מניין בא לשם?"
"גבירתי," אמר הצייר בצער, נוטל את ידה ומוליכה הצידה, "בשתי התמונות ציירתי את אשר ראיתי. האמן – האמן האמיתי – חייב להסתכל מעֵבר לחיצוניות. סגולה יש לו – סגולה שהוא גאה בה יותר מכל, אך תדיר יסבול צער בעטיה – לראות אל הנפש פנימה, ובזכות כוח שנבצר אף ממנו עצמו להגדירו, לגרום לה שתגיה אור על פני הבד או תאפיל אותו, במבטים המביעים מחשבה ורגש פרי שנים רבות. ולוואי והייתי משתכנע כי טעות בידי במיקרה הנוכחי!"
עכשיו קרבו אל השולחן, שהיו מונחים עליו ראשים רשומים בגיר, ידיים רבות הבעה לא פחות מפנים מצויות, מיגדלי-כנסיה עטורי קיסוס, בקתות מכוסות סכך, עצים עתיקים מוכי ברק, מחלצות מזרחיות ומלבושים עתיקים, ושאר גחמות ציוריות פרי שעותיו הבטלות של אמן. משהפך בהם, כמו בהיסח-הדעת, נגלה רישום גיר של שתי דמויות.
"אם נכשלתי הפעם," הוסיף ואמר, "אם אין לבך מכיר את בבואתו בדיוקנך, אם אין עמך טעם נסתר לתת אמון בַּמיתווה של האחר – עדיין לא מאוחר לשנותם. גם את פעולת הדמויות הייתי יכול לשנות. אך כלום יהיה בכך כדי להשפיע על המציאות?"
הוא הפנה אותה אל הרישום. רטט עבר בגופה של אלינור; זעקה התמלטה אל שפתיה, אך היא כבשה אותה, באותה שליטה עצמית הנעשית הֶרגל לכל הכומסים מחשבות של פחד ומצוקה בעומק לבם. בפנותה מן השולחן הבחינה בוולטר שקרב די הצורך לראות את הרישום, אף כי לא ידעה בבירור אם אכן נקלט בעינו.
"לא נבקש לערוך שום שינוי בתמונות," אמרה בחופזה. "אם תמונתי עצובה, הרי אני עצמי איראה אך עליזה שבעתיים בזכות הניגוד."
"כה יהי," ענה הצייר וקד לפניה. "מי יתן ויהיו יגונייך כה מדומים, שרק תמונתך לבדה תהא מצרה בעטיים! ושימחותייך מי יתן ותהיינה אמיתיות ועמוקות, מי יתן ותצטיירנה על פנייך עד שתפכרנה את אמנותי מכל וכל!"
לאחר כלולותיהם של וולטר ואלינור היו התמונות שכיות החמדה המרהיבות ביותר במעונם. זו לצד זו היו תלויות, רק לוח צר מפריד ביניהן, ונדמה שהן מתבוננות זו בזו בלי הרף, ועם זאת תמיד הן מחזירות מבט אל הצופה. אדונים למודי מסעות, שהחזיקו עצמם בקיאים בכגון אלה, החשיבו אותן בין הדוגמאות הנפלאות ביותר של אמנות הדיוקן בעת החדשה; ואילו צופים מן השורה השוו אותן למקור, תו מול תו, והפליגו בשבח הדוֹמוּת. ואולם, על סוג שלישי של אנשים – לא המומחים למודי המסעות אף לא הצופים מן השורה, כי אם מי שניחנו ברגישות טבעית – על סוג זה של אנשים נודעה לתמונות ההשפעה העזה ביותר. אנשים כאלה, גם אם תחילה נתנו בתמונות אך מבט סתמי, הרי משניעורה בהם ההתעניינות, היו שבים יום אחר יום ומעיינים בפנים המצויירות כמי שמעיין בדפי ספר של תורת הסוד. דיוקנו של וולטר לַדלָאוּ הוא שמשך את תשומת-לבם תחילה. בהעדרו ובהעדר כלתו, היו מתפלמסים לעיתים באשר להבעה שביקש הצייר לשוות לתווי הפנים; ואף כי הכל הסכימו כי ארשת הרת משמעות נסוכה עליהם, לא נמצאו גם שניים שפירשוה באותו האופן. חילוקי-דיעות פחותים מאלה שררו לגבי תמונתה של אלינור. אומנם חלקו איש על רעהו כשניסו לעמוד על תכונתה של הקדרות השורה על פניה ועל עומקה, אבל כולם הסכימו כי קדרות היא, הזרה כל-כך למזגה הטבעי של ידידתם הצעירה. בעל-חלומות אחד הכריז, בעקבות בחינה ממושכת, כי שתי התמונות אינן אלא חלק מקומפוזיציה אחת, וכי עוצמת הרגש המלנכולי בקלסתרה של אלינור מתייחסת לרוח היותר סוערת, או כלשונו, ליצר הפראי, בקלסתרו של וולטר. ואף שקצרה ידו באמנות, פתח אפילו בשירטוט, שנועד להפגין את התואם בין פעולת שתי הדמויות ובין הבעותיהן ההדדיות.
מפה לאוזן לחשו ידידים, כי מיום ליום הולכות פניה של אלינור ולובשות גון אפל יותר של כובד-ראש, המאיים להופכה עד מהרה לבבואה נאמנה מדי של תמונתה הקודרת. וולטר, לעומת זאת, תחת שיזכה בארשת החיוּת שהעניק לו הצייר על פני הבד, נעשה מסוייג ושחוח, בלא שום הבזק של רגש גלוי לעין, יהיו אשר יהיו הרגשות העשויים לבעור בקירבו. במרוצת הזמן תלתה אלינור לפני התמונות וילון מפואר עשוי משי סגול, מקושט בפרחים ומצוייץ בגדילי זהב שופעים, בתואנה כי האבק עלול לטשטש את צבעיהן, או האור להדהותן. בכך היה די. המבקרים בביתה חשו כי אל להם להפשיל את קפלי המשי הכבדים, אף לא להעלות עוד את זכר הדיוקנאות לפניה.
הזמן חלף; והנה שב הצייר. במסעותיו הרחיק לירכתי צפון עד שראה את האשד הכסוף בגיבעות הבדולח ועד שהשקיף סביב-סביב על המעגל העצום של ענן ויער מעל פיסגתו של הנישא בהרי ניו-אינגלנד. ברם, הוא לא חילל את המקום בחיקוי הנלעג של אמנותו. הוא השתרע לו פרקדן בתוך קאנוּ בלב ימת ג'ורג', נשמתו אספקלריה לחֵן היַמָּה ותפארתה, עד כי שום תמונה בוותיקן לא השתוותה בחיוּתהּ, לזכרונותיו משם. עם הציידים האינדיאנים יצא אל הניאגרה, ושם, שוב, שמט אל התהום את עפרונו חסר התוחלת, חש כי כוחו לצייר משהו מן המפל המופלא כמוהו ככוחו לצייר את שאגת המים. לאמיתו של דבר, אך לעיתים נדירות חש דחף להעתיק את מראות הטבע, אלא אם כן שימשו לו רקע להתוויית צלם האדם עם פניו המלאות מחשבה, תשוקה או סבל. ובאוצר של רשמים כאלה אכן העשיר אותו סיורו רב ההרפתקאות: הדרת-הפנים החמורה של ראשי-שבט אינדיאנים; חִנן הכהה של נערות אינדיאניות; חיי היומיום בַּוִיגוַאם; ההילוך המתגנב; הלחימה בצלם האפלולי של עצי המחט; מצודת הסְפר וחיל-המישמר שלה; מוזרותו של הפרטיזן הצרפתי הוותיק, שהתחנך בחצרות מלכים, אך האפיר בישימון גס ונידח; כאלה היו המראות והדיוקנאות שרשם. הריגוש שברגעי סכנה; פרצי רגש עז; מאבקי כוח פראיים – אהבה, משטמה, יגון, השתוללות יצרים – בקצרה, כל לבה הבלה של האדמה הקדמונית נתגלה לפניו בצורה חדשה. תיקו התמלא איורים לכרך עב-הכרס של זכרונו, שהגאונות עתידה להתמירם למהותה שלה ולהפיח בהם אלמוות. הוא סבר כי הנה נמצאה לו חוכמת האמנות העמוקה שאחריה ביקש כל ימיו.
ואולם, בלב הטבע האכזר או רב היופי, בתוככי סכנות היער או שלוותו המהממת, ליוו אותו כל העת שתי רוחות-רפאים בכל אשר הלך. ככל אדם הנתון כל כולו לתכלית אחת שאין בלתה היה אף הוא מבודד מכלל האנושות. לא היתה לו מטרה – לא הנאה – לא נטיה – שלא נתקשרו בסופו של דבר אל אמנותו. אף שהיה נעים הליכות, הגון בכוונה ובמעשה – ברגשות נדיבים לא התברך; קר היה לבו; שום יצור חי לא יכול לִקרב אליו שייחם לו. ואולם כלפי שתי הנפשות הללו חש בשעתו, בעוצמה רבה, משיכה כְּזו שקשרה אותו אל הדברים שצייר. בשעתו הציץ אל תוך נשמתם, ואת התובנה החודרת שהפיק צייר בתווי פניהם במיטב כשרונו, עד כי רחק אך כחוט השערה מן המעלה ששום גאון עוד לא הגיע עדיה – מתפיסתו המחמירה שלו עצמו את האמנות. מתוך אפלולית העתיד – לפחות כך דימה בנפשו – חילץ סוד נורא, ובאורח סתום חשף אותו על פני הדיוקנאות. כל-כך הרבה מעצמו – מדמיונו ומשאר סגולותיו – הקדיש לחקירת וולטר ואלינור, עד שראה בהם כמעט ברואים מעשה-ידיו, בדומה לאלפים אחרים שכבר איכלס בהם את מחוזות הציור. ועל כן ריפרפו לפניו מבעד לדימדומי החורש, ריחפו על פני ערפילי האשדות, ניבטו אליו מאספקלריית היַמָּה, ואף בשמש הצהריים לא נמוגו. לא כחיקוי לחיים רדפו את דמיון הצייר שלו, אף לא כצלליהם החיוורים של המתים, אלא בדמות דיוקנאות, כל דיוקן עם הבעתו שאין לשנותה, ההבעה שהעלה הוא בלהטיו מנבכי נשמתם. נבצר ממנו לשוב ולחצות את האוקיינוס האטלנטי בטרם יחזה פעם נוספת במקור לתמונות הערטילאיות הללו.
"הוֹ, אמנות רבת תפארת!" כה הגה הצייר הנלהב בלכתו ברחוב. "אַת הינך צלמו של בורא עולם. הצורות לאין מיספר התועות להן ברחבי האַיִן, הלוא די שתרמזי – והן באות לכלל קיום. המתים קמים מעפרם. את משיבה אותם אל מישכנם משכבר, ומעניקה לצִלם העמום את ברק החיים הראויים, חיים עלי אדמות עם חיי נצח. אַת גואלת את הרגעים בני-החלוף של ההיסטוריה. במחוזותייך העבר אינו עבר; כי למגעך, כל שיש עמו גדוּלה נעשה הווה נצחי; ואנשי-שם חיים לדורי דורות, מחוללים לנגד עינינו את המיפעלות שבזכותם קנו להם את שמם. הוֹ, אמנות כבירה! אַת שיש לאל ידך להציב את העבר, המתגלה אך במעורפל, ברצועת האור הצרה הקרויה בפינו 'עכשיו', האם תוכלי לצוות גם על העתיד הכמוס מעין שיבוא ויפגשנו שם? ואני, כלום לא חוללתי זאת? האין אני נביאך?"
כך, בלהט גא אך נוגה, הזדעק כמעט בקול רם, בעודו עובר ברחוב המשמים, בקרב בריות שאין להן ולא כלום עם חזיונותיו, ונבצר מהן אף למצוא בהם טעם או להבינם. לא טוב לו לאדם לטפח בלבו שאיפה ערירית. אם לא יימצא לצדו מי שישמש לו מופת להתקין על-פיו את דרכיו, עלולים הירהוריו, תשוקותיו ותקוותיו לחרוג מכל מידה, והוא עצמו – להידמות, ושמא אף להיות ממש, למטורף. בעודו קורא בנפש הזולת לפני ולפנים, כמעט שלא כדרך הטבע, לא ראה הצייר את האנדרלמוסיה בתוך נפשו שלו.
"והנה, כמדומני, הבית," אמר, סוקר את החזית ממסד ועד טפחות, קודם שהקיש בדלת. "שמיים, הושיעו את מוחי! התמונה הזאת! הרי נדמה כי לעולמי-עד לא תימחה. בין אם אביט בחלונות או בדלת, הנה היא שם, קבועה וממוסגרת ביניהם, מצויירת בתנופה, מזהירה בשלל צבעים – פניהם של הדיוקנאות – הדמויות והפעולה שברישום!"
הוא הקיש.
"הדיוקנאות! הם שם?" שאל את המשרת; ואז התעשת ואמר: "אדונך וגבירתך! האם הם בבית?"
"הם בבית, אדוני," אמר המשרת, והוסיף, כשהבחין בחזותו הציורית, שמעולם לא עלה בידי הצייר להיפטר ממנה: "וגם הדיוקנאות!"
האורח הוכנס לטרקלין שדלת מחברת בינו לבין חדר פנימי בגודל דומה. החדר הראשון היה ריק, והוא נכנס אל החדר השני, שם פגש מבטו את הדמויות עצמן, ועמן ייצוגיהן המצויירים, שזה כבר ריתקו אליהם את כל מעייניו באורח כה מוזר. בעל כורחו השתהה על הסף.
הם לא הבחינו בכניסתו. וולטר ואלינור ניצבו נוכח הדיוקנאות, וולטר הסיט זה עתה את קפליו השופעים של מסך המשי המפואר, פתיל הזהב בידו האחת, וידו השניה לופתת את יד רעייתו. התמונות, שהוסתרו מעין רואה זה חודשים רבים, חזרו עתה וקרנו בזוהרן שלא הועם, אך דומה שלא בזכות אור שאוּל הן נגלות לעין, אלא אדרבה, הן עצמן מפיצות אור קדורני על סביבותן. תמונתה של אלינור היתה נבואית כמעט. ארשת מהורהרת, ולאחריה עצבות רכה, שׁרו בזו אחר זו על קלסתרה, והעמיקו במרוצת הזמן עד שהיו לעֱנות חרישית. נופך של אימה היה משווה לה עתה את ארשת הדיוקן כפי שהוא. פניו של וולטר היו מדוכדכות ומשמימות, ורק הבזקי חיוּת חטופים פיעמו בהן מדי פעם, אבל אורם הרגעי רק הותיר אחריו אפילה כבדה עוד יותר. הוא הסיע את מבטו מאלינור אל דיוקנה ומשם אל דיוקנו שלו, ולבסוף השתקע בהתבוננות בו.
הצייר דימה לשמוע את פעמי הגורל קרב ובא מאחוריו, נע לעבר קורבנותיו. מחשבה מוזרה צצה במוחו. כלום לא בדמותו-הוא נתגלם אותו גורל, וכי אין זה הוא שבפועלו המיט את הפורענות המתרגשת ובאה, שאת קוויה התווה מראש?
כל אותה העת ניצב וולטר דומם נוכח התמונה, מתייחד עמה בשתיקה, מתייחד גם עם לבו, מפקיר עצמו לקסמו של הכוח הרע שיצק הצייר בתווי הפנים. אט אט ניצתה אש בעיניו; בעודה מתבוננת בפראות החומרת וגואה בפניו, לבשו פניה של אלינור ארשת בעתה; וכשפנה וולטר לעברה לבסוף דמו השניים לדיוקנאותיהם תכלית דמיון.
"גורלנו השיגנו!" נהם וולטר. "מוּתי!"
בעודו אוחז באלינור הצונחת ארצה שלף סכין וכיוון אותו אל חזהּ. בַּמעשה, במבע ובתנוחה ראה הצייר את הדמויות כפי שהופיעו ברישום. התמונה, על כל צבעוניותה המהממת, הושלמה.
"הרף, מטורף!" קרא הלה בתקיפות.
הוא נכנס פנימה והתייצב בתווך בין שני האומללים, בתחושה שבכוחו לכוון את גורלם כשם שביכולתו לשנות תמונה על פני הבד. כמכשף עמד שם, מנצח על רוחות-הרפאים שהעלה באוב.
"מה!" מילמל וולטר לַדלָאוּ, חוזר ושוקע מריגוש אלים לדממה קודרת. "כלום יחזור בו הגורל מן הגזֵרה שגזר?"
"גברת אומללה!" אמר הצייר. "כלום לא הזהרתיך?"
"אכן הזהרת," השיבה אלינור בשלווה, יגונה השקט חוזר ותופס את מקום האימה שהפֵרה אותו. "אבל אני – אהבתיו!"
כלום לא טמון מוסר השכל עמוק במעשיה הזאת? לוּ פריו של מעשה ממעשינו, או פירות מעשינו כולם, היו לובשים צורה ומוצגים לפנינו, היו מי שמכנים זאת 'גורל' ואצים הלאה בדרכם, אחרים היו נסחפים על גלי תשוקותיהם הסוערות, ואיש לא היה סוטה ממהלכו בשל התמונות הנבואיות.
*מתוך "שבעה סיפורי דיוקן", בעריכת משה רון, הוצאת הספריה החדשה (הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 2000.
*דימוי: דברה סטייר
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.