אותו ערב התענג לו היועץ טומסה, אוזניות על הראש, והאזין בחיוך נלבב לרדיו המנגן יפה את הריקודים לדבוז'אק – זאת מוסיקה, אמר לעצמו בנחת – כאשר לפתע נשמע מבחוץ פעמיים קול נפץ ומהחלון שמעל ראשו נשרו בקרקוש שברי זכוכית; האדון טומסה ישב באותה עת בחדר בקומת הקרקע. אותו רגע עשה מה שהיה עושה כנראה כל אחד מאיתנו: תחילה חיכה רגע לראות מה יקרה הלאה, אחר כך הסיר את האוזניות ובדק, כמעט בקפדנות, מה זה היה ורק אחר כך נבהל, משום שראה שמישהו ירה בשני מקומות דרך החלון שלידו ישב; ממול לחלון, בדלת, נבקע העץ ובתוכו היה תקוע כדור. הדחף הראשון היה לצאת בריצה לרחוב ולתפוס במו ידיו את המנוול בצווארון. אך כאשר אדם כבר איננו צעיר וזוכה לכבוד מסוים, הוא מפספס לרוב את הדחף הראשון ובוחר בשני. לכן רץ האדון טומסה לטלפון וטילפן לתחנת המשטרה: "הלו, שילחו לי מהר מישהו לכאן, מישהו התנקש בחיי בזה הרגע." "איפה זה קרה?" שאל קול רדום ואדיש. "אצלי," רגז האדון טומסה, כאילו המשטרה אשמה. "זאת שערוריה, לירות לפתע פתאום על אזרח שליו היושב בביתו! אדוני, חייבים לחקור זאת בכל החומרה, כדי…"

״בסדר," אמר הקול הרדום, "אשלח אליך מישהו."

היועץ רתח מקוצר-רוח; היה נדמה לו שנצח עובר עד שאותו מישהו משתרך אליו. אך למעשה, כעבור עשרים דקות היה אצלו מפקח משטרה נינוח שבחן בעניין את החורים בחלון.

"מישהו ירה אליך לחדר, אדוני," קבע עניינית.

"זאת אני יודע בעצמי," התפרץ האדון טומסה, "הרי אני ישבתי כאן ליד החלון!"

"קוטר שבעה מילימטרים," אמר המפקח, מוציא באולר את הכדור מהדלת. "זה נראה כמו מאקדח צבאי ישן. תראה, האיש היה חייב לעמוד על הגדר: אילו עמד על המדרכה, הכדור היה נתקע גבוה יותר. פירושו של דבר, שמישהו כיוון את האקדח אליך." 

"מוזר מאוד," העיר האדון טומסה בנימת מרירות, "אני כמעט הנחתי שהוא רצה לפגוע רק בדלת."

"ומי עשה זאת?" שאל המפקח שומר על שלוותו. 

"סלח לי," אמר היועץ, "על שאינני יכול לתת לך את כתובתו; לא ראיתי את האדון ההוא ושכחתי להזמין אותו פנימה." 

"זה לא פשוט," אמר המפקח בנחת. "ובמי אתה חושד?" 

סבלנותו של האדון טומסה פקעה. "במי אני חושד?" פתח מגורה. ״בנאדם, הרי אני את המנוול לא ראיתי וגם אם היה מחכה בחוץ ברוב טובו עד שאני אשלח לו נשיקה דרך החלון, גם אז לא הייתי יכול לזהות אותו בחשכה כזאת. אדוני, אילו ידעתי מי זה היה, הרי לא הייתי מטריח אותך לבוא לכאן, אתה לא חושב?" "נו כן," השיב המפקח בנימה מרגיעה. "אבל אולי אתה יכול להיזכר במישהו, שהיה, נניח, מרוויח משהו ממותך או שהיה רוצה להתנקם בך… תראה, אדוני, זה לא היה ניסיון לשוד, שודד כזה לא יורה כל עוד הוא לא מוכרח. אבל אולי מישהו שומר לך טינה. זאת, אתה, אדוני, חייב לומר לנו ואנו נחקור."

אדון טומסה הופתע, מזווית זו עדיין לא שקל את העניין. "אין לי מושג," אמר בהיסוס, סוקר במבט אחד את חייו כפקיד ממשלתי ורווק זקן. "מי היה יכול לשמור לי טינה כזאת?" תמה, "בחיי, אני לא יודע אפילו על שונא אחד ויחיד. זה בלתי אפשרי," הביע את דעתו, מניד בראשו, "הרי אין לי עניין עם אף אחד, אני לא הולך לשום מקום, לא מתערב בשום דבר… על מה היה מישהו נוקם בי?"

המפקח משך בכתפיו: "זאת אינני יכול לומר לך, אבל אולי תיזכר עד מחר. "אתה לא תפחד כאן?"

"לא," ענה האדון טומסה מהורהר. זה מוזר, אמר לעצמו בדכדוך, אחרי שנותר לבדו, מדוע, כן, מדוע מישהו ירצה לירות בי? הלא אני כמעט מתבודד, גומר את העבודה שלי במשרד והולך הביתה – הרי בעצם אין לי עניין עם אף אחד! אז מדוע ירצו להרוג אותי? השתומם במרירות גוברת והולכת על כפיות הטובה, והחל אט־אט לרחם על עצמו. אדם עובד כמו סוס, חשב בלבו, לוקח תיקים הביתה, לא מוציא כסף, לא מבלה, חי כמו שבלול בקונכייתו, וזבנג! מישהו בא לחסל אותו. אלוהים, איזה זעם משונה מקנן באנשים, תמה היועץ מדוכא. מה עשיתי למי? מדוע מישהו שונא אותי שנאה נוראה, מטורפת כל כך? אולי זו איזו טעות, הרגיע את עצמו, יושב על מיטתו, חולץ נעל אחת ומחזיק אותה בידו. ברור, זאת חייבת להיות טעות בזהות. האיש ההוא פשוט חשב אותי למישהו אחר, שאיתו יש לו חשבון. זה המצב, אמר לעצמו בהקלה, הרי מדוע מישהו ישנא אותי עד כדי כך?

הנעל נשרה מידו של היועץ. נו, כן, נזכר מעט במבוכה, לא מזמן עשיתי שטות כזאת, אבל זו היתה רק פליטת פה: דיברתי עם ידידי ראובל ונפלט לי רמז עבה כזה בדבר אשתו. הרי כל העולם יודע שהאשה הזאת בוגדת בו על ימין ושמאל, וגם הוא יודע, אבל מעמיד פנים שלא. ואני, אידיוט, מורח לו את זה בפרצוף… היועץ טומסה נזכר כיצד ראובל בלע רוק ותקע את ציפורניו בכפות ידיו. אלוהים, כמה האיש נפגע מכך! הרי הוא אוהב את האשה הזאת עד טרוף! כמובן, אחר כך ניסיתי לטשטש את מה שאמרתי, אבל איך האיש נשך את שפתיו! לו יש בהחלט סיבה לשנוא אותי, חשב היועץ בצער. אני יודע, הוא לא היה יורה בי, זה לא ייתכן, אבל לא הייתי מתפלא…

האדון טומסה בהה ברצפה שעה ארוכה. או החייט, לא מזמן, נזכר באי-שקט. חמש-עשרה שנים תפרתי אצלו ואחר כך סיפרו לי שהוא חולה בשחפת קשה. מובן, אדם מפחד ללבוש בגדים, שלתוכם השתעל חולה שחפת כזה, אז הפסקתי לתפור אצלו… ולא מזמן בא להתחנן שאין לו עבודה, שאשתו חולה ושצריך להוציא את הילדים לכפר, שאכבד אותו שוב בהזמנה – ישו מריה! איך האיש היה חיוור ואיך הוא הזיע באופן חולני! "אדון קולינסקי," אמרתי לו, "תבין, זה לא יילך. אני זקוק לחייט טוב יותר, לא הייתי שבע רצון ממך." – "אני אעשה כל מאמץ, אדוני," גמגם האיש, מזיע מרוב פחד ומבוכה, וכמעט פרץ בבכי.

ואני, נזכר היועץ, שילחתי אותו כמובן עם "נראה" לא מחייב, שמוכר למסכנים האלה היטב. האיש הזה היה יכול לשנוא אותי, הזדעזע היועץ, הרי זה נורא, ללכת להתחנן בפני מישהו על חייך כמעט, ולהיתקל בסירוב אדיש. אבל מה יכולתי לעשות איתו? אני יודע שהוא לא היה מסוגל לירות, אבל…

לבו של היועץ נעשה כבד יותר ויותר. גם זה היה מביך כל כך, נזכר, כיצד, לא מזמן, נתתי על הראש לשמש המשרד. לא יכולתי למצוא איזה תיק ואז קראתי לזקן ההוא וצעקתי עליו כמו על פרחח, ובנוכחות אנשים! איזה אי־סדר כאן, אידיוט שכמוך, יש לך בלגן בכל דבר, הייתי צריך לפטר אותך – ואחר כך מצאתי את התיק במגירה שלי! והזקן אפילו לא הוציא הגה, רק רעד ומצמץ בעיניים – גל חום מייסר עלה ביועץ. אדם כמוני הרי לא מבקש את סליחת אחד הכפופים לו, אמר לעצמו בחוסר שביעות רצון, גם אם עשה לו קצת עוול. אבל איך אותם הכפופים חייבים לשנוא את הממונים עליהם! רגע, אולי אתן לזקן איזו חליפה משומשת שלי? אבל גם זה היה משפיל אותו… היועץ לא היה מסוגל לשכב יותר, אפילו השמיכה חנקה אותו. הוא ישב על המיטה, זרועותיו מחבקות את ברכיו, מביט בחשכה. או המקרה עם מורבאק הצעיר אצלנו במשרד, נזכר במבוכה. הרי זה איש משכיל, כותב שירה. אבל מזמן, כשלא הכין מסמך לשביעות רצוני, אמרתי לו: ״כתוב את זה מחדש, אדוני!" ורציתי לזרוק לו את התיק על השולחן שלו. אבל התיק נפל על הרצפה והוא התכופף להרים אותו, מסמיק כולו, אוזניו לוהטות… הייתי נותן לעצמי כמה סטירות, המהם היועץ. הרי בסך הכל אני מחבב את הצעיר, ולהשפיל אותו כך, אפילו שלא בכוונה… בזיכרונו של היועץ צפו שוב פנים אחרות: פניו החיוורות הנפוחות של עמיתו ואנקל. ואנקל המסכן, חשב, הוא רצה להיות מנהל המשרד המקומי, פירושו של דבר תוספת של כמה מאות לשנה ולו שישה ילדים… הוא סיפר שרצה לשלוח את בתו הבכורה ללמוד זימרה, אבל לו את האמצעים לכך ואני דילגתי מעליו, מפני שהוא מגושם וכבד־תנועה ומתאמץ כל כך. אשתו מרשעת, כזו כחושה ורעה מרוב כורח לקמץ, בצהריים הוא בולע לחמניה יבשה. ואנקל המסכן, מה הוא צריך להרגיש, כאשר לי, שאין לי משפחה, משכורת גבוהה משלו? אבל האם זאת אשמתי? ממש לא נוח לי בכל פעם שהאיש מביט בי במבט עגום ומאשים כזה.

היועץ טומסה שפשף את מצחו, שהתכסה אגלי זיעה של מצוקה. כן, אמר לעצמו, לא מזמן רימה אותי מלצר בכמה כתרים ואני שלחתי לקרוא לבעל המקום וזה פיטר אותו בו במקום. "גנב שכמוך!" השתלח עליו, "אני כבר אדאג לזה שאף אחד בפראג לא יקבל אותך לעבודה אצלו." והאיש הלך מבלי לומר מלה… היו לו עצמות שכם חדות כל כך מתחת לפראק שלו…

היועץ לא החזיק מעמד יותר במיטתו, התיישב ליד הרדיו שלו והרכיב את האוזניות, אבל הרדיו היה אילם, הלילה היה אילם, והיועץ תמך את ראשו בכפות ידיו ונזכר באנשים שאיתם נפגש במרוצת השנים, האנשים

הקטנים המשונים, שמעולם לא הבין אותם ולא נתן את דעתו עליהם. בבוקר התעכב בתחנת המשטרה, חיוור מעט ונבוך. "אז מה?" ביקש לדעת מפקח המשטרה, "האם נזכרת במישהו שאולי שונא אותך?"

היועץ נענע בראשו. "אני לא יודע," אמר בחוסר ביטחון. "בעצם, יש כל כך הרבה אנשים שהיתה להם סיבה לשנוא אותי, ש…" והוא נופף בידו בחוסר אונים. "שמע, אדם אינו יודע אפילו לכמה אנשים עשה עוול. מובן, אני כבר לא אשב ליד החלון ההוא.  באתי לבקש אותך שתעזוב את העניין."