איש עמד על גשר מסילת ברזל בצפון אלבמה והביט במים המהירים עשרים רגל מתחתיו. ידיו של האיש היו מאחורי גבו, מפרקיהן כפותים בפתיל. חבל היה מהודק סביב צווארו. החבל היה קשור לקורה אופקית איתנה מעל ראשו, וחלקו הרפוי נפל עד גובה ברכיו. קרשים שהונחו על האדנים התומכים את פסי הרכבת סיפקו מדרך לו ולתלייניו – שני טוראים של הצבא הפדרלי, בפיקודו של סמל שבחיים האזרחיים היה אולי סגן שריף. בריחוק-מה על אותו משטח ארעי עמד קצין במדי דרגתו, חמוש. הוא היה סרן. בכל קצה של הגשר עמד זקיף כשרובהו בתנוחה הקרויה "דַּגֵּל", כלומר מאונך לפני כתף שמאל, הפטיש נח על אמת הזרוע המתוחה לרוחב החזה – תנוחה רשמית ובלתי טבעית, הכופה על הגוף יציבה זקופה. נדמָה כי אין זו חובתם של שני אנשים אלו לדעת מה מתרחש באמצע הגשר; הם חסמו את נתיב העץ העובר עליו ותו לא.
מעבר לזקיפים לא נראה לעין שום אדם; מסילת הברזל נמשכה היישר אל תוך יער מרחק מאה יארד, אחר כך התעקלה ונעלמה מן העין. מן הסתם היה מוצב בהמשך הדרך. הגדה השנייה של הנחל היתה שטח פתוח – מדרון מתון ובראשו מתחם מבוצר בגזעי עצים אנכיים, ובהם נקבים לרובים, עם פתח יחיד, שמתוכו הזדקר לוע של תותח נחושת שחלש על הגשר. במחצית המדרון שבין הגשר למבצר היה קהל הצופים – פלוגת חיל רגלים יחידה מסודרת בשורה, בעמידת "נוח", קתות הרובים על הקרקע, הקנים מוטים קלות לאחור כנגד כתף ימין, הידיים מוצלבות על גוף הנשק, סגן עמד לימין השורה, חוד חרבו על הקרקע, יד שמאלו נחה על ימינו. פרט לקבוצת הארבעה באמצע הגשר, איש לא זע. המחלקה עמדה מול הגשר, בוהה במאובן, בלי ניע. הזקיפים, שפניהם אל גדות הנחל, נדמו כפסלים לקישוט הגשר. הסרן עמד בזרועות שלובות, שותק, מתבונן בעבודת פקודיו, אך בלי לתת שום סימן. המוות הוא ישות נכבדה, ובבואו כאורח קרוא יש לקבל את פניו בגינונים רשמיים של כבוד, וכזאת יעשו גם אלה המקיימים אתו יחסי קרבה. על פי כללי ההתנהגות הצבאיים, שתיקה וקיבעון הן צורות של דרך ארץ.
האיש שהיה עסוק בהיתלוּת נראה כבן שלושים וחמש שנים. הוא היה אזרח, ככל שניתן לשפוט על פי לבושו, האופייני לבעל מטעים. תווי פניו היו טובים – אף ישר, פה מוצק, מצח רחב, ששערו הארוך והשחור סורק ממנו היישר לאחור וגלש מאחורי אוזניו אל צווארון מקטורנו התואם היטב למידותיו. הוא התהדר בשפם ובזקן מחודד, אך לא בפאות לחיים; עיניו היו גדולות ואפורות-כהות, ועמד בהן נועם סבר שאין מצפים למצוא אצל אדם שלולאה כרוכה על צווארו. היה ברור שאין זה רוצח פוחז מן השורה. תקנות הצבא רחבות האופקים מאפשרות את תלייתם של סוגי אנשים לרוב, וג'נטלמנים אינם מוּצָאים מכלל זה.
משנשלמו ההכנות, סרו שני הטוראים הצדה וכל אחד מהם משך את הקרש שעליו עמד קודם לכן. הסמל פנה אל הסרן, הצדיע והתמקם מיד מאחורי הקצין, שפסע והתרחק צעד אחד. תנועות אלו הותירו את הנדון ואת הסמל על שני קצותיו של אותו קרש, שנמתח על פני שלושה מאדני הגשר. הקצה שעליו עמד האזרח היה קרוב, אך לא הגיע ממש, לרביעי. קרש זה הוחזק קודם במקומו על ידי משקלו של הסרן; עכשיו החזיק אותו זה של הסמל. על פי אות מן הראשון יפסע האחרון הצדה, הקרש ייטה והנדון יצנח בין שני האדנים. סידור זה הניח את דעתו בהיותו פשוט ויעיל. פניו לא כוסו ועיניו לא נקשרו. הוא הביט רגע במדרכו הלא יציב, אחר כך הניח למבטו לנדוד אל המערבולות במי הנחל השוצפים בטירוף תחת רגליו. פיסה מרקדת של סחופת עץ לכדה את תשומת לבו, והוא עקב אחריה במורד הזרם. כמה אטית נראתה תנועתה! איך זורם לו הנחל בעצלתיים!
הוא עצם את עיניו כדי לקבע את מחשבותיו האחרונות באשתו ובילדיו. המים, שמגע השמש העולה הזהיב אותם, הערפלים הרובצים תחת הגדות במרחק-מה במורד הזרם, המבצר, החיילים, פיסת הסחופת – כל אלה הסיחו את דעתו. ועכשיו נעשה מודע להפרעה חדשה. הולֵם מבעד להרהורו ביקיריו, בקע צליל שלא יכול להתעלם ממנו ולא להבינו, נקישה חדה, ברורה, מתכתית כחבטת קורנסו של נפח על הסדן; היתה לצליל הזה אותה איכות מצלצלת. הוא תהה מהו, ואם הוא רחוק לאין שיעור או קרוב – נדמָה לו ששני הרשמים כאחד נכונים. הצליל חזר ונשנה באופן סדיר, אבל באטיות, כדנדונו של פעמון מוות. הוא המתין לכל נקישה בקוצר רוח, ובלי שידע מדוע – בחשש. הפוגות הדממה התארכו והלכו בהדרגה; ההשתהויות החלו להטריף את דעתו. ככל שפחתה תדירותם כן גברו הצלילים בעוצמתם ובחדותם. הם הכאיבו לאוזנו כאבחות סכין; הוא פחד שיצרח. מה ששמע היה תקתוק שעונו.
הוא ביטל את עצימת עיניו וראה שוב את המים תחתיו. "אם אצליח לשחרר את הידיים," חשב, אוכל להסיר את הלולאה ולקפוץ אל הנחל. בצלילה אוכל לחמוק מהכדורים, ובשחייה נמרצת, להגיע לגדה, להיכנס ליער ולברוח הביתה. הבית שלי, תודה לאל, עדיין נמצא מחוץ לקווים שלהם; אשתי והקטנים עדיין מעבר לחיל החלוץ של הפולש."
בעוד מחשבות אלה, שכאן צריך להעלותן על הכתב כמילים, מבזיקות אל תוך מוחו של האיש האבוד במקום להגיח ממנו, הניד הסרן בראשו אל הסמל. הסמל פסע הצדה.
ב
פֵּייטון פָרְקְהָר היה בעל מטעים אמיד, בן למשפחה ותיקה ונכבדה מאוד באלבמה. בהיותו בעל עבדים – וכבעלי עבדים אחרים עסקן פוליטי – היה מטבע הדברים מתומכיה המקוריים של הפרישה, ומסור בכל מאודו לעניין הדרומי. נסיבות שאין להן תקנה, ואין צורך להרחיב עליהן את הדיבור כאן, מנעו ממנו בשעתו לשרת באותו צבא אמיץ שלחם בקרבות האומללים שנסתיימו בנפילת קוֹרינְת', והוא רגש וסער בשל המגבלה חסרת התהילה, וכמַהּ לתת פורקן למרצו, לשיעור הקומה של חיי החייל, להזדמנות להצטיין. ההזדמנות, הרגיש, בוא תבוא, כפי שהיא באה לכול בעת מלחמה. בינתיים עשה מה שביכולתו. שום שירות שהוא לעזרת הדרום לא היה בזוי בעיניו, שום הרפתקה לא מסוכנת מדי אם תעלה בקנה אחד עם אופיו של אזרח שהוא חייל בלבו, ושבאמונה שלמה וללא הסתייגות יתרה קיבל לפחות בחלקה אותה מימרה נפסדת בעליל, שבאהבה ובמלחמה – הכול הוגן.
ערב אחד, כשישבו פרקהר ואשתו על ספסל כפרי ליד הכניסה אל אדמותיו, רכב חייל לבוש אפור אל השער וביקש מעט מים. מרת פרקהר רק שמחה להגיש לו אותם במו ידיה הלבנות. בעודה מביאה את המים, קרב בעלה אל הפרש המאובק וחקר אותו בלהיטות בדבר החדשות מן החזית.
"היֶנקים מתקנים את פסי הרכבת," אמר האיש, "והם מתכוננים לעוד התקדמות. הם כבר הגיעו לגשר של נחל הינשוף, סידרו אותו ובנו מתחם מבוצר על הגדה הצפונית. מפקד הגזרה הוציא צו, שהודבק בכל מקום, והכריז שכל אזרח שייתפס מחבל במסילה, ובגשרים, במנהרות או ברכבות שלה, ייתלה בלי משפט. ראיתי את הצו."
"מה המרחק לגשר נחל הינשוף?" שאל פרקהר.
"בערך שלושים מייל."
"אין שום כוח בצד הזה של הנחל?"
"רק עמדת משמר חצי מייל משם, על המסילה, וזקיף יחיד בצד הזה של הגשר."
"נגיד שאדם – אזרח וחובב תלייה – יצליח לחמוק מעמדת המשמר ואולי להתגבר על הזקיף," אמר פרקהר בחיוך, "מה הוא יוכל לבצע?"
החייל הדהד. "הייתי שם לפני חודש," השיב. "שמתי לב שהשיטפון של החורף שעבר תקע כמות גדולה של סחופת עץ צמוד למזח העץ בצד הזה של הגשר. העץ יבש עכשיו, ויבער כמו נעורת."
עכשיו כבר הביאה הגברת את המים, והחייל שתה אותם. הוא הודה לה ברוב טקס, קד קידה לבעלה ורכב הלאה. כעבור שעה, אחרי רדת החשכה, חזר ועבר על פני אחוזת המטעים, בדרכו צפונה כלעומת שבא. הוא היה סייר פדרלי.
ג
כשנפל פייטון פרקהר היישר מטה מבעד לגשר, איבד את הכרתו והיה חשוב כמת. ממצב זה העיר אותו – כעבור עידנים, כך נדמָה לו – כאב של לחץ חד על גרונו ואחריו תחושה של חנק. ייסורים עזים, נוקבים, כמו זינקו מצווארו כלפי מטה דרך כל נים מנימי גווֹ וגפיו. כאבים אלו כמו הבזיקו לאורך קווי התפצלות מוגדרים היטב והכו בתכיפות מהירה לאין שיעור. הם נדמו כזרמים של אש פועמת המלהטים אותו לחום בלתי נסבל. אשר לראשו, הוא לא היה מודע לדבר פרט להרגשת מלאוּת – הרגשה של גודש. לתחושות אלו לא נלוותה כל מחשבה. החלק השכלי של ישותו כבר נמחה; היתה לו היכולת רק להרגיש, וההרגשה היתה עינוי. הוא היה מודע לתנועה. אפוף בענן מבהיק, שהוא עתה רק לבו היוקד, בלא עצמוּת חומרית, היטלטל הנה והנה בקשתות בל ישוערו, כמו מטוטלת עצומה. ואז בבת אחת, בפתאומיות נוראה, האור סביבו זינק מעלה ברעש של נתז רם; שאגה מחרידה עלתה באוזניו, והכול היה קר ואפל. כוח המחשבה חזר; הוא ידע שהחבל נקרע והוא נפל אל תוך הנחל; לא אירעה חניקה נוספת; הלולאה סביב צווארו כבר חסמה אותו ומנעה מהמים לחדור לריאותיו. למות בתלייה במצולות נהר! – הרעיון נראה לו מופלג. הוא פקח את עיניו באפלה וראה מעליו נצנוץ של אור, אבל כמה רחוק, כמה בלתי מושג! הוא המשיך לשקוע, שכן האור רפה יותר ויותר עד שלא היה אלא הבהוב בלבד. ואז התחיל לגדול ולהתבהר, והוא ידע שהוא מתרומם לעבר פני המים – ידע זאת באי-רצון, שכן הרגשתו כעת היתה נוחה מאוד, "להיתלות ולטבוע," חשב, "זה לא כל כך נורא. אבל אין לי חשק לחטוף כדור. לא; אני לא מוכן לחטוף כדור; זה לא הוגן."
הוא לא היה מודע למאמץ כלשהו, אבל כאב חד במפרקי ידיו העיד על כך שהוא מנסה לשחרר אותן. הוא הסב את תשומת לבו למאבק כשם שצופה מן הצד עשוי לצפות במעללו של לוליין, בלא עניין בתוצאה. איזה מאמץ מצוין! איזו עוצמה נהדרת, על-אנושית! הה, אכן הישג נאה! בְּרָאבוֹ! הפתיל ניתק ונשר; זרועותיו נפרדו וצפו מעלה, הידיים נראו עמומות משני העברים באור הגובר. הוא התבונן בהן בעניין חדש כאשר הראשונה ואחר האחרת עטו על הלולאה שלצווארו. הן תלשו אותה מעליו והשליכו אותה הצדה בפראות; התפתלויותיה הזכירו נחש מים. "תחזיר אותה, תחזיר אותה!" הוא חשב שצעק את המילים הללו אל ידיו, שכן בעקבות התרת הלולאה בא הזעזוע החריף ביותר שידע עד כה. צווארו כאב להחריד; מוחו עלה באש; לבו, שקודם פרפר חלושות, קפץ קפיצה גדולה וניסה לפרוץ החוצה מתוך פיו. מועקה ללא נשוא דשה וסחטה את כל גופו! אולם ידיו הסרבניות לא שעו לפקודה. הן חבטו חבטות נמרצות ומהירות כלפי מטה, ודחקו אותו אל פני המים. הוא חש את ראשו מגיח; עיניו הסתנוורו מאור השמש; חזהו התרחב בעווית; וגולת הכותרת של סבלו – ריאותיו בלעו זרם עצום של אוויר, והוא פלט אותו בבת אחת בצרחה!
עכשיו שלט שליטה מלאה בכל חושי גופו. אדרבה, הללו היו חדים וערניים שלא כדרך הטבע. משהו במהומה האיומה שהתחוללה באורגניזם שלו כה רומם ועידן אותם, עד שנרשמו בהם דברים שמעולם לא קלטו לפנים. הוא חש את האדוות על פניו ושמעו את רחשיהן הנבדלים בטופחן. הוא הסתכל ביער שעל גדת הנחל, ראה כל עץ בנפרד, את העלים ואת העורקים שבכל עלה – ראה אפילו את החרקים שעליהם: את החגבים, את הזבובים בעלי הגוף המבריק, את העכבישים האפורים המותחים את רשתותיהם מזמורה לזמורה. הוא הבחין בהשתברות הצבעים בכל אגלי הטל על פני מיליונים של עלי עשב. המהום היבחושים שחוללו מעל למערבולות הנחל, משק כנפי השפיריות, חתירת רגליהם של עכבישי המים כמשוטים המניפים את סירתם – כל אלו הפיקו מוזיקה מתנגנת בקול. דג חמק לו מתחת לעיניו, והוא שמע את תנופת גופו המפלס לו דרך במים.
הוא עלה אל פני המים כשפניו אל מורד הזרם; בן-רגע כמו חג לאטו העולם הנראה והפך את פניו, כשהוא עצמו נקודת הציר, והוא ראה את הגשר, את המבצר, את החיילים על הגשר, את הסרן, את הסמל, את שני הטוראים, תלייניו. צלליותיהם הצטיירו כנגד השמים הכחולים. הם צעקו ונופפו בזרועותיהם, הצביעו עליו. הסרן כבר שלף את אקדחו, אבל לא ירה; האחרים לא היו חמושים. תנועותיהם היו נלעגות ונראות, דמויותיהם ענקיות.
פתאום שמע קול נפץ חד ומשהו פגע במים בחריפות מרחק אינצ'ים ספורים מראשו והתיז קצף על פניו. הוא שמע קול נפץ שני, וראה את אחד הזקיפים מכתיף את רובהו ועננה קטנה של עשן כחול עולה מלועו. האיש שבמים ראה את עינו של האיש שעל הגשר משקיפה אל תוך שלו מבעד לכוונות הרובה. הוא הבחין שהעין אפורה וזכר שקרא פעם שעיניים אפורות הן החדות ביותר ושלכל הצלפים הנודעים יש כאלה. אף על פי כן, אפור העין הזה החטיא.
מערבולת נגדית לכדה את פרקהר וסובבה אותו חצי סיבוב; שוב נמצא מביט ביער שעל הגדה שממול למבצר. צלילו של קול צלול, גבוה, מזמרר חדגונית, בקע כעת מאחוריו ובא מעבר למים בבהירות שחדרה והכניעה את כל שאר הצלילים, אפילו את טפיחת האדוות באוזניו. אף שלא היה חייל, שהה לא אחת במחנות צבא וידע את פשרו המאיים של אותו דקלום שקול, לואט, נושפני; הסגן שעל החוף לקח עתה חלק במלאכת הבוקר הזה. כמה קר רוח ונטול חמלה – באיזו הטעמה קצובה, שלווה, המבשרת וכופה רגיעה על האנשים – באילו רווחים מדודים במדויק נפלו המילים האכזריות: "פלוגה!… הקשב!… היכון!… למטרה שלפניכם!… כוון!… אש!"
פרקהר צלל – צלל עמוק ככל שיכול. המים שאגו באוזניו כשאונם של מפלי הניאגרה, אך הוא שמע את רעמו העמום של המטח, וכשעלה שוב אל פני המים, פגש פיסות מתכת נוצצות, משוטחות באורח מוזר, מזגזגות לאטן אל הקרקעית. כמה מהן נגעו בו בפניו ובידיו, ואחר כך נשרו והמשיכו בשקיעתן. אחת נתקעה בין צווארנו לצווארו; חוּמהּ הציק לו והוא פלה אותה משם.
בעלותו אל פני המים, משווע לאוויר, ראה ששהה זמן רב מתחת למים; כעת היה במרחק ניכר במורד הזרם – קרוב למקום מבטחים. החיילים כמעט גמרו לטעון מחדש; חוטרי המתכת הבהיקו כולם כאחד באור השמש כשחולצו מתוך הקנים, הוּפכוּ באוויר והושחלו לנדניהם, שני הזקיפים ירו שוב, בזמנם החופשי, בלא תוצאות.
האיש הניצוד ראה כל זאת מעבר לכתפו; עכשיו שחה במרץ עם הזרם. מוחו היה פעלתני כזרועותיו וכרגליו; חשיבתו היתה מהירה כברק.
"הקצין הזה," חשב בהיגיון, "לא יחזור פעם שנייה על אותה טעות של תרגולת. קל לתפוס מחסה ממטח כמו מירייה בודדת. הוא בוודאי כבר נתן פקודת אש חופשית. כה יעזור לי אלוהים, אני לא יכול לתפוס מחסה מכולם!"
מתז מבעית במרחק שני יארד ממנו הקדים רעש עז, דוהר, פוחת והולך, שכמו נסע לאחור באוויר אל המבצר וגווע בפיצוץ שהרעיד את הנהר עצמו עד מעמקיו! נד מים עלה והתקמר מעליו, נשבר עליו, סימא אותו, חנק אותו! התותח החליט להצטרף למשחק. בעודו מטלטל את ראשו להתנער מהמולת המים המוכים שמע את הפגז הניתז מהמהם באוויר בדרכו הלאה, ומיד מרסק ומוחץ את הענפים ביער שבמרחק.
"הם לא יעשו את זה שוב," חשב. "בפעם הבאה הם יירו מטען מתפזר. אני חייב לשמור על קשר עין עם התותח; העשן יעדכן אותי – קול הנפץ מגיע מאוחר מדי, מפגר אחרי הפגז. התותח הזה תותח טוב."
פתאום מצא עצמו חג סביב-סביב – מסתחרר כסביבון. המים, הגדות, היערות, הגשר, המבצר, החיילים הרחוקים עכשיו, כל אלה התערבבו והיטשטשו, חפצים התמחשו בצבעיהם בלבד; משיחות מעגליות אופקיות של צבע – זה כל שראה. הוא נלכד במערבולת עומק והסתחרר במהירות קדומנית וסיבובית שגרמה לו תחושות סחרחורת ובחילה. בתוך דקות ספורות נפלט אל חלוקי האבן שלמרגלות הגדה השמאלית של הנחל – גדתו הדרומית – ומעבר לבליטה בקו החוף שהסתירה אותו מעיני אויביו. הבלימה הפתאומית של תנועתו, קרצוף אחת מידיו בחלוקי האבן, השיבו לו את עשתונותיו והוא בכה מרוב גיל. הוא שיקע את אצבעותיו בחול, השליך אותו על גופו חופנים-חופנים ובירך אותו בקול רם. החול נראה כיהלומים, אבני אודם, אזמרגד; לא עלה בדעתו דבר של יופי שאינו דומה לחול הזה. העצים שעל הגדה היו צמחי גינה ענקיים; הוא זיהה סדר מובהק במערכם, שאף פנימה את ניחוח פריחותיהם. אור וַרדִי מוזר זרח מבעד לרווחים שבין גזעיהם, והרוח בענפיהם השמיעה את נגינתם של נבלים אֵאוֹלִיים. הוא לא התאווה להשלים את מנוסתו – די היה לו להשהות בפינת קסם זו עד שישוב וייתפס.
רעש זמזום וטרטור של מטען מתפזר בין הענפים גבוה מעל לראשו עורר אותו מחלומו. התותחן המאוכזב נפרד ממנו בירייה סתמית. הוא קפץ על רגליו, עלה בריצה בגדה המשתפלת, וחדר לעבי היער.
כל אותו יום המשיך במסעו, מנווט על פי השמש החגה מעל. נדמָה שליער אין קץ; בשום מקום לא מצא בו פרצה, אף לא דרך של חוטבי עצים. מעולם לא ידע שהוא חי באזור כה פראי. היה משהו מפליא ומאיים בגילוי.
עם רדת החשכה היה מיוגע, חבול רגליים, מורעב. המחשבה על אשתו וילדיו דרבנה אותו להמשיך. לבסוף מצא דרך שהוליכה אותו בכיוון שידע שהוא הנכון. הדרך היתה רחבה וישרה כרחובה של עיר, ועם זאת נראָה שאין נוסעים בה. שום שדה לא גבל בה, שום בית לא נראה סביב. נביחת כלב לא נשמעה להעיד על מגורי אנוש. גופיהם השחורים של העצים יצרו חומה רצופה משני הצדדים, ונסתיימו באופק בנקודה, כמו תרשים בשיעור פרספקטיבה. ברקיע, כשהשקיף מעלה מבעד לפרצה בסבך, זרחו כוכבי זהב גדולים, זרים למראה ומקובצים בקבוצות משונות. הוא היה בטוח שהם סדורים בסדר כלשהו שיש לו משמעות נסתרת וזדונית. החורש משני העברים היה מלא רחשים תמוהים, שביניהם – פעם, פעמיים, והנה שוב – שמע בבירור לחישות בלשון לא מוכרת.
צווארו הכאיב לו, וכשהרים את ידו אליו מצא אותו נפוח להחריד. הוא ידע שיש סביבו עיגול שחור במקום שהַחֶבֶל חָבל בו. הוא חש גודש בעיניו, ולא יכול עוד לעצום אותן. לשונו היתה נפוחה מרוב צמא; הוא הקל את חוּמהּ בשרבבו אותה קדימה בין שיניו אל תוך האוויר הקר. באיזו רכות ריפד הדשא את המסלול שאין נוסעים בו – כעת לא חש עוד בדרך הכבושה תחת רגליו!
מן הסתם, למרות סבלו, נרדם אגב הליכה, שכן עכשיו הוא רואה תמונה אחרת – אולי רק הקיץ מחזיון תעתועים. הוא עומד בשער ביתו. הכול כמו שהותירו בצאתו, והכול יפה ובהיר בשמש הבוקר. מסתבר שהמשיך במסעו כל הלילה. שעה שהוא הודף ופותח את השער וצועד במעלה השביל הלבן הרחב, הוא רואה רפרוף של בגדי אישה; אשתו, רעננה וצחה וחמודה למראה יורדת מהגזוזטרה לקראתו, בתחתית המדרגות היא עומדת ומחכה, בחיוך של שמחה שאין מילים להביעה, בתנוחה חיננית ואומרת כבוד מאין כמותה. הה, כמה היא יפה! הוא מדלג קדימה בזרועות מושטות. ברגע שהוא עומד לחבקה הוא חש מכה מהממת על מפרקתו; אור סנוורים לבן בוהק על כל סביבותיו מלוּוה רעש כזעזוע של תותח – ואז הכול רק חושך ודממה!
פייטון פרקהר היה מת; גופו שבור הצוואר התנדנד קלות מצד לצד תחת קורות העץ של גשר נחל הינשוף.
