העיר הזאת היא כל כך יקרה כוסאמו, שנגמר לי הכוח. אבל גם נפלאה כל כך, שלא תמיד קל למצוא בשבילה כוחות. היה עדיף שתהיה יקרה ונוראה. כדי ליהנות ממנה, צריך כסף; כדי שיהיה כסף, צריך לעבוד הרבה; אבל כשאת עובדת הרבה, אין לך לא כוח, לא זמן ולא רצון ליהנות ממנה.
שרשרת אין-סופית של חשבונות שלא שולמו תלויה כמו חבל על צווארי. חובות לחברים ולאנשים שאני בקושי מכירה. בסביבות עשרת אלפים.
כל זה – חובות, פחדים, עייפות – הצטבר במשך חצי שנה, עד שהתחלתי לבסוף לחשוב על שחרור – על התאבדות. שלב ההרהורים התחלף בשלב התכנון.
לפני זה עיכבו אותי שלושה דברים – הפחדנות שלי, תקווה לעתיד טוב יותר ו… אמא. אך הנה אני כבר בנקודה, ובנקודה הזאת אני לבדי עם ענן של חרא שמתקרב אליי. אני יודעת שאם אשאר בה, החרא יפול עליי מלמעלה, ולא אצליח לצאת ממנו. למה לחכות? עדיף להשתחרר. נשאר רק לבחור איך ללכת.
קראתי הרבה בנושא. האפשרויות של להתאבד בטביעה, בתלייה או בירייה – כולן כואבות. גם ככה כואב, לא התחשק לי לגמור באותו האופן. נשארו הכדורים. לבלוע כמות גדולה, להירדם, ולא להתעורר.
אם יש לכם חיים, אז בטח חשבתם, ולו רק פעם אחת, לשים קץ לשליטתם בכם. אל תגידו שלא. בכל מקרה, לא אאמין לכם.
אבל לא היה לי מספיק כסף לכדורים, לכן הלכתי לחבר הכי טוב שלי, שנכון לאותו רגע, הייתי חייבת לו ששת אלפים שבע מאות וחמישים.
"לא נעים לי, אבל אני ממש צריכה. מבטיחה, בפעם האחרונה." לא שיקרתי, הרי זאת באמת הייתה הפעם האחרונה.
"כמה?"
"מאתיים."
הוא האכיל אותי באורז, בסלט עם טחינה, הושיב אותי במונית, נתן כסף לנהג, ונסעתי.
כל העסק יצא עקום – אני רואה את החבר הכי טוב שלי בפעם האחרונה, ואפילו לא חיבקתי אותו כמו שצריך. המונית שלי עצרה את תנועת המכוניות האחרות. הן צפרו בטירוף, ובכל הלחץ הזה לא הספקתי אפילו לומר לו משהו באמת.
בחפיסה אחת לא היו מספיק כדורים בשביל למות – הם כנראה זוכים להצלחה בקרב מתאבדים, ולכן שמים מהם כל כך מעט. ככה נראה לי. כדי למות, הייתי צריכה לקנות ארבע חפיסות. לקנות את כל הארבע באותו הסופר-פארם לא נראה לי לעניין, חששתי ממבטים חשדניים, ולכן החלטתי לעבור בארבע חנויות שונות ובכל אחת לקנות חפיסה אחת.
התכופפתי כדי לקשור שרוך, זה קורה לי הרבה – שרוכים פרומים, וכשהתרוממתי ושלחתי יד לפאוץ' שלי, שבו היו סיגריות, מצית, שפתון ליובש ומאתיים שקל, ראיתי שהפאוץ' שלי נעלם. התחלתי להסתובב כמו סביבון, וראיתי נער אריתראי בן שלוש-עשרה בערך בורח עם הפאוץ' שלי. זינקתי לעברו, הוא ראה אותי אבל היה מהיר כפנתר… הוא דהר. לא היה לי שום סיכוי היום…
לא להשיג ולא למות.
חריקת בלמים – עד היום הצליל הזה נתקע לי באוזניים בפניות. התאספו המון סקרנים, הנהג בפאניקה, הנער צורח, ולידו מוטל הפאוץ' שלי ובו השחרור שלי, ואילו אני עומדת קפואה במקומי.
הגיע אמבולנס, אלונקות, רופאים. בקיצור, הם נסעו, ואז נזכרתי שהמאתיים שקל שנתן לי החבר, הם לא בפאוץ', הם בכיס של המכנסיים. הרמתי את ידי, מונית עצרה על המקום:
"סע אחרי האמבולנס!"
את הילד הובילו לאיכילוב, ואני כמו חולדה מבוהלת הסתתרתי מאחורי עמודים ואנשים, והלכתי בעקבותיהם – הרופאים, האלונקה והנער.
הוא שיחק בטלפון כשנכנסתי לחדרו והתיישבתי בכיסא שליד מיטתו. הוא כבר הרגיש טוב יותר, האחות סיפרה לי על הכתף הפרוקה. הנער הרים את עיניו, מבטינו נפגשו, הוא התכווץ. הושטתי לו שקית צ'יפס, תפוח וקינדר:
"לא ידעתי מה אתה אוהב."
"אני אוהב צ'יפס," הוא לקח את הצ'יפס.
שתקנו, הוא גרס. אמו – אשה שחורה רזה – נכנסה לחדר בסערה, התחילה לחבק אותו, ואז ראתה משהו וצרחה:
"שוב אתה עושה את זה!" והיא תפסה את הפאוץ' שלי, שהיה מונח על הארונית כל הזמן הזה, "שוב אתה גונב!!! הרי אמרתי לך, אני אסתדר! אציל את אחותך! שומע!? היא תחיה!!!"
לבסוף היא ראתה אותי והשתתקה.
יצאתי מהחדר בלי לומר מילה. שכחתי כבר איך זה – איך זה כשרוצים לחיות. צלצלתי לאמי, אמרתי לה שאני אוהבת אותה, ואחרי זה צלצלתי לחברי הטוב ביותר והזמנתי אותו לבירה. לא אמרתי לאיש דבר – התביישתי, אתם מבינים?
אבל כל העניין לא התפוגג כל כך מהר, לא עברו כמה ימים ושוב התקרב אליי ענן החרא. רק שהפעם זה היה אפילו גרוע יותר.
"לא נעים לי, אבל אני ממש צריכה. מבטיחה, בפעם האחרונה."
"כמה?"
"מאתיים."
הפעם חיבקתי אותו ואמרתי לו שאין כמוהו.
"היום בערב יש הופעה טובה ב'כולי עלמא'. שירים של נינה סימון. צריך ללכת," אמר לי לפתע חברי.
כמעט פרצתי בבכי, ולכן זינקתי על אופניי במהירות ונסעתי. כשקשרתי את האופניים ליד הסופר-פארם באלנבי, ראיתי שהשרוך פתוח. אתם יודעים, זה קורה לי הרבה – שרוכים פרומים, וכשהתרוממתי הושטתי את היד לפאוץ', שבו היו סיגריות, מצית, שפתון ליובש ומאתיים שקל, וראיתי שהפאוץ' שלי נעלם. הוא דהר כמו פנתר:
"חתיכת חרא!"
אבל תמיד רועש באלנבי, קשה להאמין שהנער שמע אותי. ליתר ביטחון בדקתי את הכיסים שלי, היה בהם רק טלפון. הוא צלצל:
