אני מחכה לה בלובי. חמישה לארבע והיא עוד לא כאן. מעניין אם היא שכחה, במיוחד אחרי נאום ה"חשוב לסגור על שעה ויום ולהתמיד" שהרביצה בשבוע שעבר. אחרי שביטלתי כמה פגישות בחודש האחרון והזזתי אחרות היא ניסתה להסביר לי כמה הרציפות והקביעות חשובות לטיפול. כן, הנהנתי להסכמה כשבעצם חשבתי כמה לא מתאים לי להתחייב, לא לטיפול ולא לה. והיא, במפגן נדיר של אסרטיביות מיהרה לציין שזה הכרחי לטיפול ולהצלחה שלו. טוב, עם "הצלחה" לא מתווכחים. אני מסכימה איתה. בטח, ברור.

כשהיא נכנסת למרכז, מתנשפת, הפקידה קוראת לעברה "את היום בחדר 12, חנה, החדר הקבוע שלך דולף". היא מתקנת בשקט, "דנה, לא חנה". המזכירה מתנצלת "יו! מה יהיה איתי, אני תמיד מתבלבלת. אני יזכור לפעם הבאה". היא נכנסת ללובי ומבחינה בי, מהנהנת וסוגרת אחריה את הדלת. 

"גג חודש", זה מה שאני נותנת לטיפול הזה. ואם דברים לא זזים אני עוזבת. אני נכנסת, מתיישבת היא לא פותחת בשיחה, אף פעם. אני שואלת אותה איך היא מרגישה והיא מחייכת וממלמלת "בסדר" קלוש. שוב חיוך. כשהיא מחייכת היא עולה לי על העצבים כי החיוך שלה לא אומר לי כלום, אין בו כלום. הוא שטוח וריק. יש אנשים שכשהם מחייכים אליך אתה מגלה עליהם משהו, נחשף עולם. חיוך יכול להיות אינטימיות במיטבה, משהו שעובר בשקט בלי הכוח המייסר והכובל של המלים. אבל איתה זה בדיוק ההיפך, כלום לא עובר בחיוך הזה. חודש. גג.

 אנחנו יושבות אחת מול השנייה, שוב לא בחדר הקבוע שלנו. אני מציינת את זה, קצת כדי להחזיר לה על ה"צריכים להתחייב ליום ושעה". היא מתחילה להתבלבל, לא מוצאת את המלים המדויקות ומגמגמת משהו החוצה. רחמים, אני צוחקת לעצמי, צער בעלי חיים. ברגעים האלה נדמה לי שהיא פוחדת ממני, אשכרה פוחדת. כמו ביום שבו ביטלתי את הפגישה, יכולתי לשמוע את אנחת הרווחה שלה דרך הסמס שהיא שלחה לי. אני מבינה למה אנשים חושבים שסמס לא חושף את הדקויות והניואנסים שקיימים פנים מול פנים, שהוא כר פורה לטעויות ואי הבנה. אבל את שלה היטבתי לקרוא — היא חשה הקלה עצומה מביטול הפגישה. היא אפילו שכחה לשאול אותי איך אני מרגישה בשבוע שאחרי, פרחתי לה מהזיכרון. עצוב. לא ממש.

"מחלון החדר נשקף נוף אורבני טיפוסי", אני אומרת, והיא מבקשת שארחיב. אין לי מושג מה עוד יש להרחיב על זה, רק ציינתי עובדה. אני משנה נושא קצת כדי לשחק איתה, "זה החדר הצמוד ביותר לפינת החי?" היא חושבת שכן, "שומעים את התוכים", היא לא שמה לב לזה, מבקשת שנתעלם. "אם יש סאונד שאני שונאת זה בדיוק זה", אני ממשיכה, "למה את לא מבקשת מהם חדר אחר?" היא שותקת, אני רואה את גלגלי המחשבה בפעולה, היא מהסוג שחושב הרבה.

"סיימנו את הפגישה הקודמת ב…",היא מנסה להיזכר במדויק, "קראת לזה 'הסיזיפיות של עולם הדייטינג'".

"כן",

"תגידי על זה משהו".

"את רווקה?" אני שואלת ומבינה שלא אקבל תשובה ישירה "כי אם כן, אז את יודעת למה אני מתכוונת. הקלות הבלתי נסבלת של עולם הדייטינג. לצאת לדייט ועוד אחד, ואחר כך עוד מישהו שחברה מכירה והוא ממש בחור מקסים. שבוע אחרי שבוע, דייט כושל אחד רודף דייט בינוני אחר. כל זה רק כדי לגלות ש… כלום. אין שם כלום".

"למה את מתכוונת?"

"את צריכה לראות אותי שם, כולי מתיקות וטוב לב. שיחה טובה, מעניינת, על פני השטח כמובן. בפועל אנחנו שמאים בעבודה, עסוקים בלאמוד שווי ערך נכס. מה אני מקבל מול מה אני נותן. אני נראית יותר טוב ממנו? אני יכול להשיג מישהי יותר כוסית ממנה?"

"את מתארת חוויה לא פשוטה. אני חושבת על הסיזיפיות הזו…"

"נו, כן. ו"..

"תגידי על זה עוד משהו."

"אין לי מה להגיד על זה יותר". למה היא נדבקת למלה הזאת? למה בכלל תיארתי את זה ככה? סיזיפיות? זו מלה שלי או שלה? "אמרתי את מה שאמרתי".

היא שותקת ואז הנהון קטן "אהה". הפה שלה לא זז, אבל אני שומעת "אהה". לאט אני  מבינה שזה הג'אקו שמחוץ לחדר. הוא ממשיך "אהה… א- הה. א- הה. סיזיפית. ית. ית. א- הה. א- הה.", ככה בתוכית מדוברת. ואז כדי לצאת מהמלל הבלתי פוסק של הג'אקו אני אומרת "היה לי חלום מוזר אתמול". אם הייתי יודעת שאקבל את התגובה הזו כבר מזמן הייתי מנחיתה עליה איזה חלום. כי באותו רגע היא עוצרת, מסתכלת עליי בצורה מוזרה. היא רוצה לדעת. "אין לי מושג… טוב זה לא חשוב…  זה בטח סתם". "לא". היא מתעקשת ובפעם הראשונה אני רואה אצלה משהו חדש ואוהבת את זה.

"אז לספר אותו? כאילו, עכשיו?"

"כן".

אני מבינה שהעניין הזה של החלום תופס אותה.

"זה קורה בערב, אני מקבל"…

"רגע".. היא קוטעת אותי "אני רוצה לכתוב את זה, ברשותך", היא קמה ממקומה לעבר השולחן שמאחורינו, והדרך הזו, החמישה מטרים הללו, היו ההצגה הכי טובה בעיר. היא לא הצליחה להגיע לשולחן, כמובן. הצעיף שהיה כרוך סביב צווארה נתפס במשענת הכיסא, דקות ארוכות היא ניסתה לשחרר אותו ללא הצלחה. ואז היא החליטה להוריד אותו אבל הוא רק הלך ונכרך יותר ויותר סביב צווארה. "לעזור לך?" אמרתי, מתחילה להיבהל מהפוסטמה, היא תיכף תיחנק. והיא, "לא לא הכול בסדר, הכול בסדר, תכף אני אוציא אותו," אבל רק הלכה והסתבכה. כשזוג מספריים שמונחות על השולחן צדו את עיניה, היא הרימה אותם וקרבה לצווארה. זה לא בטוח להפקיד בידיה מספריים, אני חושבת, או… צעיף, לצורך העניין. אני מציעה שוב את עזרתי והיא מחייכת וגוזרת את הצעיף בצורה מפחידה. כל הסצנה ארכה מספר דקות אבל אני איבדתי איזה חמש שנים מהחיים שלי, לא בטוחה שאצא שלמה מהסיפור הזה. מה אני צריכה על המצפון שלי מישהי שנחנקת מהצעיף של עצמה?

היא עשתה את זה, לזכותה יאמר, הצעיף לבסוף הוסר והיא הגיעה למחוז חפצה — השולחן. פותחת וסוגרת בו מגירות, מחפשת משהו ואז גם מוצאת, מוציאה מחברת גדולה ועט. כשהיא חוזרת אל המקום שבו אנחנו יושבות, היא חולפת שוב על פני השולחן ומפילה ספרים שהיו מונחים עליו ואז את המחברת, ושוב מרימה את הכול ומתנצלת. כן, איך שכחתי — תמיד מתנצלת. אם זה לא היה מפחיד כל כך, כל האפיזודה יכלה להיות מצחיקה. צ'פלין מסתכל עלינו מלמעלה ומריע.

"תמשיכי", היא אומרת כשהיא מתיישבת, איך לעזאזל אני אמורה להמשיך אחרי רעידת האדמה הזו?  

"זה קורה בבוקר… לא, לא, בעצם זה קורה בערב. אני מקבלת שיחת טלפון, שלום, שלום, מדברת נטע. ברזילאי. נטע ברזילאי מתקשרת אליי. אז היא כזה "שלום, מדברת נטע". ואני עונה ככה כן, זו אני. איך אוכל לעזור לך? אולי לא אמרתי את זה ככה, אבל שאלתי אותה משהו, לא הבנתי מה היא רוצה ממני. "איך אוכל לעזור לך?" לא, בעצם אמרתי, "כן זאת היא, אני, מה?"  והיא אומרת "אני צריכה מישהי שתעשה לי PR". סבבה PR אבל אני? אני? עכשיו, תביני, זו נטע דקה אחרי הזכייה באירוויזיון ראו אותה בכל חור אפשרי. הדבר האחרון שהיא צריכה זה שמישהי תעשה לה PR ועוד אני. מה הקשר?"

"ומה הקשר לדעתך?"

"אין לי מושג. מה הקשר שלי לנטע? אין קשר. ולמה היא בכלל צריכה יחסי ציבור? וככה עם המחשבה הזו אני מתעוררת והחלום נגמר".

אני עוצרת, מהרהרת בחלום "מוזר לא?" מחכה שהיא תסיים לכתוב את דבריי.

"מעניין", היא אומרת "יש לך איזה רעיון לגבי זה?"

אני מקדישה מספר דקות של מחשבה לשאלה שנשאלה, אבל רק למראית עין. אני אמורה גם לפרש את החלום? זה לא התפקיד שלה? מחכה עוד שתי דקות, מוודאת שהיא כל כולה איתי מחכה למוצא פי ואומרת, "אין לי שום מושג". היא חוזרת בהנהון אל המחברת וקוראת את החלום שלי, היא ממשיכה לחשוב, מחפשת משהו. "תראי זה מוזר, ממש מוזר. מה לי וליחסי ציבור, דבר ראשון. דבר שני, המכונה המשומנת של הריאליטי לא התלבשה על הייצוג שלה, אני אמורה להאמין לזה? אבל אני דווקא מאמינה לה בחלום, בשום שלב אני לא מרגישה שעובדים עליי או שזה מופרך".

היא מקשיבה לי ברוב קשב. "תנסי, ככה, למצוא חיבורים בין החלום הזה לחיים שלך, באיזה שהוא אופן". פתאום אני מגייסת את כל כוחותיי למשימה הנעלה הזו, חשוב לי למצוא את מה שהיא מחפשת אז אני מחכה עוד קצת, הפעם לא למראית עין. יש משהו מכמיר לב ברצון שלה להבין משהו בחלום שלי שהוא סתם חלום, כל ילד יכול לדעת את זה. אני רוצה לעזור לה ונזכרת במשהו "תראי, אולי זה קשור לניר".

היא מביטה בי עמוק כאילו היא רואה אותי לראשונה. אני מחזיקה במפתח לדבר הזה שהיא רוצה, אם רק הייתי יודעת מהו.

"תמשיכי…"

"ניר הוא זמר מתחיל שהוציא דיסק לפני חודש ואני מחלטרת אצלו. עוד אחת ממיליון העבודות שאני עושה כדי לשרוד בעיר הזאת. משלם במזומן, לא רע. אז אני מתקשרת לכל מיני מקומות לשלוח להם את הקומוניקט שלו ולקבוע לו הופעות. יש מצב שזה קשור לזה בעצם, כשחושבים על זה".

"אהה," היא מאוכזבת, משתדלת להסוות ללא הצלחה. אבל אני רואה לה אותה, אני רואה לה הכול. היא סוגרת את המחברת ומניחה על השולחן שבינינו. "כן, זה כנראה מה שאמרת, משהו שקשור ליחסי ציבור שאת עושה לניר," וכשהיא נסוגה מההתלהבות שלה אני ננעלת עליה, לא מוכנה שהיא תפסיק להתעניין בי.

 "אבל בכל זאת, למה דווקא נטע? מה יש בה? אולי היא מסמלת משהו? תמיד אומרים שהיא סמל אז אולי אני מגיבה לסמל שהיא?" אני מברברת את עצמי לדעת, מלהגת שטויות אבל היא כבר לא איתי, הפסקתי לעניין אותה. אם התחלנו את הסיפור על החלום במאה הרי שברגעים אלה ממש הגענו לעשר. מינוס עשר. הג'אקו מעבר לקיר ממשיך "אבל למה נטע? נטע? נטע? למה נטע? אבל למה? למה נטע, נטע, נטע?" אני מנסה להתעלם מהחזרתיות הבלתי פוסקת של התוכי ונשטפת באחת בעצב שאני מכירה היטב.

 אצלי, כשמאבדים בי עניין אני מרגישה את זה בגוף. הגוף כואב לי. זה כמו לחטוף בעיטה בבטן או טריקת דלת בפנים, ממש ככה ולא כמו דימוי. ככה זה כואב. והניתוק האלים הזה שלה מעורר אותי כי מה שהיא עשתה לי באותו רגע, הטריקה בפנים הבעיטה בבטן, לא עושים דברים כאלה. פשוט לא עושים. זה לא שאני משופעת בביטחון עצמי, זה לא שלא עזבו אותי אף פעם, שהייתי לא רלוונטית, שהפסיקו לאהוב אותי. את זה עשו כבר לפניה, מה חדש בזה? למה לעשות את זה שוב ושוב ושוב? החד צדדיות הזו מכה בי בעוצמות לא הגיוניות כי הפישרית הקטנה, הפסיכולוגית הקלינית הזו, בחורה בת 28 החליטה שהחלום שלי לא מספיק מעניין. כלומר אני, אני.

 את כל זה לא אמרתי לה, שמרתי עמוק וחזק ולא הראיתי חולשה. דבר שלא אופייני לי כי רואים עליי הכול. ידעתי ששווה להתאזר בסבלנות או יותר נכון להזדיין בסבלנות. אני אחכה, לא לבד ולא בחושך, אני מעדה אחרת. בתפוצה שלי אומרים — כל כלב בא יומו, והכלבה הולכת לאכול כאפה.

-2-

את הפגישה הבאה אני מבטלת. אני עייפה, איזה וירוס מתחיל לדגור בי ואין לי כוח לצאת מהמיטה. אני לא מצליחה לישון כמו שצריך. שוב, אנחת רווחה מהדהדת דרך סמס מאופק. נו טוב.

בשבוע שאחרי אני מגיעה, מתיישבת מולה, שוב בחדר אחר. החדר מלא בקרטוני חלב שמונחים על השולחן והמזגן עובד במלוא המרץ על קור מקפיא. "מה נסגר עם החלב? פתחנו מחלבה?" אנחנו צוחקות ביחד. יש בעיה עם המקררים וזה החדר היחיד שפועל בו מזגן אז ביקשו לאחסן אותם כאן. "ברור להם שזה יחמיץ עד סוף היום", היא לא יודעת מה ברור להם ומה לא, אומרת לא מרוצה מהעניין. "ננסה להתעלם מזה". כן, נתעלם מהפיל הלבן והגדול שנמצא בחדר.

לפחות את רגעי המבוכה הראשונים צלחנו, בעזרת דיון מעמיק ופורה על נפלאות קירור המזגן וקרטוני החלב. עדיף על "מה נשמע" סתמי שפוגש בחיוך סתמי עוד יותר. סימנתי וי. היא שותקת, אז תורי לדבר כנראה. שוב שיחה על הא ועל דה, בעיקר דה, מספרת שהייתי קצת חולה ולכן ביטלתי את הפגישה, עכשיו אני בסדר, מרגישה יותר טוב. ושוב שיחה על מחלות ווירוסים, בלב בלה בלה. החלון בחדר הזה קטן ולא רואים דרכו כלום ואין לי מה להרחיב על כך. אני מוציאה סיגריה אחת בודדה מהתיק. "בעיקרון הפסקתי אבל בדרך לכאן עברתי בפיצוציה וקניתי אחת, את מכירה את זה שמוכרים היום סיגריות בודדות?" היא לא מכירה כי לא מעשנת.

"אפשר?" אני שואלת והיא משיבה שלא מעשנים בבניין. כן בטח, בטח, סליחה, ברור. וממשיכה למולל את הסיגריה, "גם זה טוב. מרגיע משהו. זה בטח פסיכולוגי לא?" גם על זה היא לא עונה אבל קצוות הפה מתעגלות למעלה, או אולי למטה? משהו בין חיוך להנהון אמפתי. היא מצטיינת דיקן בהנהונים אמפתיים.

אני רוצה לספר משהו אבל לא בטוחה שזה יהיה בסדר. בכלל אני מאוד מתרגשת מהמעמד, לא מבינה למה. מכאן, אני מרימה את היד, הסיגריה. "את יכולה להביא לכאן מה שמתאים לך, אין שיפוט או עדיפות לדברים כאלה או אחרים", היא אומרת. בטח, אין שיפוט ועדיפות, שקר כלשהו. שקט מנסר אוזניים עומד בחדר. אני אוזרת אומץ והיא מחכה לי אבל לא נוסכת בי אומץ. כן יש משהו. המחברת על השולחן בינינו וגם עט פארקר. שנים שלא ראיתי את הסוג הזה. "את מחכה", היא אומרת "לראות אם אפשר לתת בי אמון". הפעם היא צודקת. כן, זה נכון.

"יש לי חלום". אני מכריזה ובוחנת כל ניע וזיע בפניה. היד ניגשת למחברת ולעט אבל היא ממשיכה לשמור על קשר עין. לפחות היום נחסכה ממני סצנת הסלפסטיק האלמותית. היא פותחת את המחברת מקליקה על העט ומחכה.  

"זה קורה בצהריים, אני מחכה לאוטובוס מהתחנה המרכזית לכיוון משרד החינוך. מישהו מפוקפק עם משקפי שמש כהים נצמד אליי, הוא נראה כמו הסטריאוטיפ הקלאסי לכייס. אני מתרחקת ממנו, הוא מלחיץ אותי. ואז הוא עוקף אותי בתור, נדבק לקשיש ומוציא ארנק מהכיס האחורי של הקשיש הישר לכיס העליון שלו. מכייס אותו. אני ניגשת לנהג האוטובוס הוא מבקש שאתקדם ואני רועדת. האיש הזה שם, אני מצביעה לכיוונו, כייס את הזקן. מי? זה שעומד מאחור. כל האוטובוס שותק, הנוסעים מחכים בציפייה דרוכה, אישה אחת אומרת לי אל תדאגי הוא לא יעשה לך כלום. אני פוחדת, מזיעה בכפות הידיים חושבת שאם זה לא נכון יצאתי סתומה אבל אם זה נכון הכייס יכול לעשות לי משהו. אולי יש לו סכין? אולי הוא יתנפל עליי? מי יגן עליי כאן? נהג האוטובוס? הנוסעים? ולאן לרוץ כשהוא יתקוף אותי? התחנה המרכזית גדולה ומלאה בסמטאות קטנות ולא מוכרות. הנהג ניגש אל הכייס, שואל אותו אם לקח לזקן כסף. הנהג פונה אל הזקן, אדוני איפה הארנק שלך? הוא לא מבין מה מדברים איתו. לקחת ממנו כסף? הוא שואל את הכייס אבל הוא רק צוחק "על מה אתה מדבר? איזה כסף ואיזה נעליים!". הנהג בודק בכיס אחד ולא מוצא כלום ואז בכיס השני — שום דבר. הוא מסתובב אליי "איפה?" ואני משיבה, "בכיס הקדמי, צד ימין של החולצה". אני מתחילה לבכות תיכף הוא יזרוק עליי משהו. הנהג בודק את הכיס האחרון, הקדמי, ומוצא שם ארנק, פותח אותו ושואל את הזקן "זה שלך?" והוא עונה "כן כן איפה מצאת?" עדיין מבולבל. אני יורדת מהאוטובוס בדיוק כשמתחילה המולה. אנשים מתנפלים על הכייס, מקללים אותו, נוסע אחד מכפכף אותו. ככל שאני מתרחקת מהאוטובוס משהו בזמן של החלום מואץ. ההילוך האיטי שבו החלק הזה קרה משתנה, וחוזר לקצב רגיל. אני הולכת ומתרחקת מהאירוע, הולכת ברחובות תל אביב, דרום תל אביב. על לוינסקי ואז ההגנה, רואה את המאפיות שבדרך, אף אחד לא צופר לי למרות שאני הולכת על הכביש. תוך כדי הליכה אני שמה לב שהבגדים שלי השתנו: במקום מכנסיים יש לי מעין חצאית קצרצרה, ובמקום חולצה אני לובשת מחוך וכל החזה שלי נשפך החוצה. אני נועלת מגפי עור גבוהים, השיער שלי מפוזר עם סרט או כתר עליו. אני הולכת ככה ברחובות העיר, כבר לא בתחנה המרכזית, גדולה וגבוהה מאיך שאני בדרך כלל. כשאני חולפת על פני מכונית אני מביטה בהשתקפות שלי ורואה אותי, אני נראית אחרת, כמו דמות מסרט. ההיא מהמכונית מסתכלת בי בחזרה ומחייכת ואני רואה אותה, זאת וונדר וומן. היא מתחילה לצחוק, אני אומרת לה, טוב בסדר הבנתי את הסימבוליות את יכולה להפסיק לצחוק. הבנתי. הבנתי הכול. ומתעוררת מהחלום".

אני מחכה שהיא תסיים לכתוב את דבריי, מחכה לתגובה. היא אומרת, תוך כדי הצצה בשעון, שאנחנו צריכות לסיים. "אבל אני רוצה שתנסי לחשוב על החלום ולראות איך הוא מתחבר לחיים שלך, נדבר על זה בפגישה הבאה. יש לנו ככה עוד מספר דקות, רוצה לומר איך זה היה בשבילך? החלום? לספר עליו? כל מה שעולה לך. איך את עכשיו?"

זו הפעם הראשונה שהיא מדברת כל כך הרבה. עכשיו היא נראית לי כמעט אנושית, והטינה שלי מתחילה להתפוגג. ברגע הבא אני נגעלת מעצמי. מה יהיה איתי? מספיק שמגלים בי עניין קטן ואני נופלת שדודה. מתי יהיה לי עמוד שדרה?

אצלנו בעדה, ואני חלק מהעדה שלי ארצה או לא, אין אמצע. או שיש מעט מאוד אמצע. כששונאים, זה עם כל הלב וכשאוהבים זה עם כל הלב, הידיים והקישקע. כשאני רבה עם חברה או שעובר בינינו חתול שחור אני הופכת להיות חוקרת מז"פ מיומנת. כל יריקה בזירת הפשע היא עדות לדנ"א, כל זוג כפפות בפח אשפה הן קצה חוט, הכול מוביל לזיהוי ואיתור הרוצח הסדרתי. אני פרופילאית בפנטגון וכל זיק של עדות תוביל אותי לפענוח הפשע המושלם, כלומר לזה שהחברה הזו תמיד היתה בעייתית, ואז החברה הזו, המסכנה יש לומר, אבוד לה. פתאום יש לי ניתוחי אופי מעמיקים, ואני מחברת את זה למשהו שהיא אמרה לי כשהכרנו, ואני רואה את כל הזיוף והקטנות, שבדרך כלל אני מבליגה עליהם. כלומר בימים כתיקונם. כלומר בימים שפויים. כלומר כמו שעושים אנשים נורמליים. ככה גם באהבה. כשאני אוהבת אני לא אובייקטיבית, אני מתעקשת לקשור כתרים לראשם של אהוביי. אידיאליזציה מוחלטת. אני זוכרת שבתואר הראשון למדתי את אחד הדיאלוגים של אפלטון, סוקרטס דיבר בשבחי המתינות ויישוב הדעת ואיזו תכונה נדרשת זו לבני אדם. ובזמן שאני קוראת את הדיאלוג אני אומרת, היי אפלטון לא כולם ניחנו במתינות ובדעת מיושבת, עלינו, המרוקאים, המידה הזו פסחה. אבל גם אפלטון לא הכיר את המרוקאים שלי, המתינות היא ממני והלאה. אני מתחילה להתפרק מהכעס ומהפגיעות ורואה מה עוד יש בה, והחיוך שלה כבר לא מעצבן אותי והיא אפילו נשמעת לי חכמה וטובה. אני מפנה מקום ומזיזה עוד שכבת סרקזם כדי לחייך אליה בחזרה. מי יודע? אולי זה הסוף למלחמות ההתשה שלי עם מטפלים. ואז חוזר השטן מהכתף השנייה להזכיר לי לא להתמסר, לשמור על עצמי. קורא לי עלובת נפש, תפתחי כבר אישיות. אני יודעת שאת הבור הזה קשה למלא.

אני נכנסת אל הבית. בפגישה הבאה נדבר על ה"וונדר וומן", זה יספק חומר לאולי עוד פגישה-שתיים. בינתיים אמשיך לנסות לחלום חלומות.

-3-

יום שלישי הגיע, אני יוצאת מהבית אליה. ההתרגשות הזו דומה לפגישה עם מאהב בתחילת הקשר, כשעוד יש הפתעות וכל תגלית עליו היא חדשה ומרגשת, ובעיקר בלי הפילטר של התבונה והרציונליות. עוצרת לקנות סיגריה וקפה בפיצוציה, עכשיו מוכרים אותן בשלשות, יש קופסה קטנה שמכילה בדיוק שלוש סיגריות. כמובן שזה עולה הון. אני קונה. מעשנת אחת בדרך עם הקפה. אני עייפה. מאוד. לא מצליחה לישון טוב בימים האחרונים. כשאני נכנסת לבניין המזכירה מפנה אותי לחדר הקבוע ואומרת, "היום אתן בחדר שלכן, חנה התעקשה ועשינו שמיניות באוויר כדי לפנות את החדר. אם את שואלת אותי עשתה טעות, אבל אף אחד לא שאל אותי".

השעון מורה על ארבע, אבל רק בארבע ודקה היא פותחת את הדלת, נאבקת בה. היא מזמינה אותי להיכנס ומתנצלת. "לפחות זה החדר הקבוע שלנו", אני מעודדת ומתעודדת. כשאני נכנסת אני מבינה — ארון מפורק עם מגירות פתוחות וסגורות ספק עמד ספק שכב בכניסה. מהארונות הגדולים והמאסיביים של פעם, כזה שהיה בנוי היטב מעץ איכותי. "מה הקטע?" היא מסבירה שהיו צריכים לאחסן את הארון באיזה מקום וכל החדרים היו תפוסים. "מה ההיגיון?" אני שואלת, "ירכיבו אותו מחדש? למה לא לזרוק אותו וזהו?", היא לא יודעת. מהפיל הזה כבר אי אפשר להתעלם. אנחנו מוצאות את הדרך כל אחת למקומה ולמרות הארון המפורק על מגירותיו ומדפיו. 

"סיימנו את הפגישה בשבוע שעבר עם החלום על וונדר וומן," היא ממשיכה.

"ככה את קוראת לו? החלום על וונדר וומן?" אני מביטה מסביב בדמיון שלי היתה כאן מיטה. לא יודעת למה. אולי כי בסרטים כשהולכים לפסיכולוג יש אצלו מיטה או ספה ארוכה כזו שאפשר לשכב עליה. פה אין. אני חייבת לשים את הראש לכמה רגעים.

"את נראית עייפה. הכול בסדר?"

"אני לא מצליחה להירדם. אפשר?", אני אומרת ומניחה את הראש על השולחן. היא מוצאת לי שרפרף קטן ומניחה לידי "הנה", אני מרימה את הראש, חוזרת להתיישב בנוחות בכיסא ומרימה רגליים על השרפרף. "אני מתנצלת, אני לא ככה בדרך כלל. אני יודעת שזה לא מנומס. אם אמא שלי היתה רואה אותי עכשיו"…

"מה היא היתה אומרת?", היא מתנפלת על משפט-אמא כמוצאת שלל רב.

"מה? מה מי אומרת?", אני שואלת לא מפוקסת, עייפה עייפה. המחשבות שלי לא מחוברות אחת לשנייה. "סליחה. אולי קפה יעזור. יש פה קפה?" יש בכניסה. "יש מצב שאצא להכין ואחזור? שתי דקות. אפילו פחות". היא מהנהנת. "להכין גם לך?" היא מסרבת. אני יוצאת להכין קפה וחוזרת, מתחילה ללגום ומרגישה יותר טוב, ניגשת מיד לעניין, "אני לא רוצה שנפסיד את שאר הפגישה, הפסדנו זמן יקר. אז החלום על הוונדר וומן"… היא עוצרת אותי, "זה בסדר אפשר לקחת את הזמן, את יכולה לשתות בניחותא."

"חשבתי על מה שאמרת, החיבורים של זה לחיים. וגם הצחוק של וונדר וומן. אני מנסה להבין למה היא צוחקת עליי אם זו בכלל אני שם הוונדר וומן. כאילו אני צוחקת על עצמי. אני עושה את זה הרבה פעמים".

"מעניין אותי לשמוע על החלק הראשון, עם הכייס".

"דווקא החלק הזה? עליו לא חשבתי הרבה, פחדתי שם. לא הייתי וונדר וומן שם באוטובוס. ההיא באה אחר כך, וגם לא כמו משהו שלם ועוזר. היא לא נתנה לי כוחות על באוטובוס, גם לא אחר כך ברחובות. היא רק צוחקת.

"בכל זאת היה שם משהו שנתן לך כוח באוטובוס, הצלחת לדווח על כייס ולעזור למישהו".

"אני לא כל כך אוהבת את החלק הזה, זה סתם. לא משהו מיוחד. אני שונאת לחשוב על זה. כולי חלשה שם, רועדת מפחד. למה הייתי צריכה לדווח לנהג, מה זה נותן? ולסכן את עצמי? אם לא הייתי מדווחת כל אחד היה עושה את שלו וחוזר לבית בשקט. הנוסעים, והנהג, ואני, ואפילו הזקן. אני בספק אם היה מבחין שהארנק נגנב לו".

"והכייס. גם הוא יחזור לבית שלו, יעשה את שלו. עולם כמנהגו נוהג?"

"כן. בדיוק. אבל לא, אני הייתי חייבת להגיד. בדרך כלל אני סותמת את הפה, לא מפריעה לאף אחד, לא תופסת מקום. אבל שם הייתי חייבת לדבר. בכל מקרה, מעציב אותי לחשוב על החלק הזה".

"אני רואה. תנסי להגיד מה מעציב אותך בזה".

"לא יודעת. לא יודעת".

אני מוציאה סיגריה ומדליקה ואז נזכרת שאסור ומנסה לכבות אבל אין מאפרה בחדר.

"סליחה סליחה".

"זה בסדר אני אפתח חלון. אני רואה שקשה לך".

היא פותחת חלון ומחפשת משהו בפח האשפה, שנמצא מאחורי הארון. היא לא כושלת בדרכה לשם, למרות הארון והמגירות שמפוזרות בחדר ומשטחי העץ. מוציאה מהפח כוס מפלסטיק, שופכת לתוכה קצת מים.

"אז את כן מעשנת", אני מסמנת לכיוון הכוס "את מכירה את הפרקטיקה".

"לא… אני אסתמטית. אבל אה… "היא מחייכת חיוך חדש, קטן, נזכרת במשהו נעים, "אני מכירה אנשים שמעשנים. יותר נכון הכרתי".

היא פותחת את החלון שבחדר. אני קטנה פתאום לידה והיא דואגת לי. אני רוצה לישון שם על הרצפה ושהיא תכסה אותי. הנעימות הזו בחדר רוקדת ומרחפת וצפה, עוברת מהצד שלה אל הצד שלי. היא לא מחייכת, היא רואה בתוכי משהו שאף אחד לא ראה מעולם.

"זה מזכיר לי את השיר של פינק פלויד, 'קומפטרבלי נאמב'. וון איי ווז אה הצ'יילד איי הד אה פיבר, מיי הנדס פלט ג'סט לייק טו בלונס. ועכשיו הוא מרגיש את זה שוב". אני מתחילה לשיר "איי הב ביקום קומפטורבלי נאמב. שכחתי את ההמשך… ובהתחלה, ההתחלה יפה — הלו הלו הלו. זה כמו הד, אולי הוא בכלל בבור וזועק לעזרה. איז דר אניבדי אין דר, ג'סט נוד איף יו כן היר מי. איז דר אניוון את הום".

אני מחפשת את השיר בטלפון ומשמיעה אותו. "את אוהבת?"

"כן, כן. מאוד. מאוד".

"זה עצוב לא?"

"יש שם בדידות".

"בדידות. זו המלה. זו בדיוק המילה שחיפשתי. הוא לבד ואף אחד לא רואה אותו".

"אף אחד."

אני כבר בסיגריה השלישית ושתינו שומעות את פינק פלויד מהאייפון שלי. היא מתחילה להשתעל, אני מזיזה קצת את הסיגריה. השיעול שלה מתגבר ואני מתרחקת נעמדת ליד החלון. מתחיל להחשיך, מה זה? מה השעה?

שעון חורף. חמש עבר מזמן. אני מתארגנת, ממשיכה לזמזם פינק פלויד. מסמנת בראש על השעון שבחדר. "שבוע הבא?"

"שבוע הבא."

-4-

במפגש הבא אני זומבי, אישה מתה מהלכת. ספרתי שלושה ימים שלמים שבהם לא נרדמתי. אפילו לא לדקה. נכנסתי לחדר, עוד שתי דקות כדי להבין שזה לא החדר הקבוע. בכלל 'הקבוע' הזה מתברר כדבר הכי לא קבוע שיש. לא מבינה למה אנחנו מתעקשות על זה, שתאמר בחדר ולא "בחדר הקבוע שלנו". היום אנחנו לא בחדר שלנו. עוד דקה להבין שהחדר הזה משמש כחדר אחות. יש בו משקל ומד גובה, מזרקים וערכות לחיטוי פצעים, עזרה ראשונה והמוני תיקיות מגובבות על מיטת אחות. מוזר? לא כאן.

"לא אלאה אותך בשאלות מיותרות על החדר. הבנתי, מבינה ואבין למפרע".

היא מחייכת. חזרה לחייך את החיוך המטופש והשטוח שלה. מה נסגר איתה? אני יושבת מולה, ואז מתרוממת והולכת להישקל. "מה זה? מה עם המשקל הזה? לא מופיע כלום על המאזניים. היי, אני לא שוקלת. אני לא שוקלת! בואי רגע, בואי, תראי, אולי אני טועה. אולי עליתי במשקל ואני לא רואה טוב את המספר. אולי צריכה משקפיים. אולי משקל חדש". אני אומרת את הכול בשטף דיבור לא הגיוני, לא ידעתי שאני מסוגלת לדבר כל כך מהר ועל כלום. ואז באותה מהירות שבה קמתי אני חוזרת להתיישב בכורסא מולה.

הוא יושב קרוב אליי, פלג גופו העליון עירום ועל גבו חטוטרת מכוערת, כמעט לא אנושית. אבל לא, זו לא חטוטרת. זו אבן ענקית שהוא סוחב על הגב. וואט דה פאק! תגיד לי אתה נורמלי? מה נסגר? תוריד אותה כבר, אתה יכול לשבת. שב. שב. תנוח, למה כל הזמן ללכת, לעבוד, לחזור, לגלגל, להוריד. שב כבר שב.

"היי… את בסדר?"

אני רואה אותה עומדת לידי, נוגעת לי ביד מנסה… להעיר אותי? לוקח לי עוד שנייה להתעורר לחלוטין. להבין שנרדמתי על הכיסא למשך… חמש דקות היא אומרת.

"אני כל כך עייפה, כל כך עייפה, מה קורה איתי".

"מה קורה באמת? למה את לא מצליחה להירדם?"

"לא יודעת", אני משקרת, "לא יודעת".

"היה לי חלום עכשיו, אשכרה חלום. אני יושבת כאן על הכיסא הזה ויושב לידי גבר עירום". היא מוציאה את המחברת מהתיק וכותבת. "חצי עירום, מפויח ואפילו מטונף, ממש הרחתי ריח של ביוב ממנו". אני שמה לב שברצפה, קרוב מאוד לרגל שלי יש פתח ניקוז, ביוב. ושהריח של הגבר היה בעצם הביוב שבחדר. "איף, מה זה? מה זה הריח הזה! זה נורא, זה פשוט נורא. תקשיבי עם התוכים הבלגתי, גם עם החלב והמזגן ואפילו הארון. אבל ריחות? על זה אני לא יכולה לשתוק, אני מאוד רגישה מאוד רגישה. אני מסוגלת להקיא פה, ממש על הרצפה. אפילו עלייך, אני תיכף מקיאה עלייך".

"את רוצה שאדליק מזגן?"

"מה, על חום? זה יהיה גרוע".

"אפשר על קור."

"קר לי, לא רוצה מזגן", אני מוציאה חפיסת סיגריות.

"חפיסה שלמה? מה עם השלישיות?"

"זה לא תופס. וזה גם המון כסף. אני קונה חפיסה ומשתדלת לעשן שלוש ביום". 

"את מצליחה?"

"לפעמים. יש ימים שקשה לי אז אני מעשנת יותר. זה עדיף על הריח של הביוב", אני מדליקה סיגריה והיא ניגשת לחלון, פותחת אותו ונשארת קצת שם.

אני ממשיכה, "אז הבחור החצי עירום לובש איזה בגד מיוחד לאזור החלציים. לא מבינה מה הבגד הזה בדיוק. הוא יושב לידי עם חטוטרת ענקית על הגב, ככה אני חושבת ולאט לאט מבינה שזו לא חטוטרת זו אבן ענקית, ממש, בגודל של החדר הזה והיא יושבת לו על הגב. אני אומרת לו תוריד אותה תוריד מה אתה נשאר עם זה. אבל הוא לא עונה לי, רק מביט בי בעיניים קרועות מסבל. לא די, תפסיק, אתה יכול להעיף את האבן הזו! תעיף אותה לקיבינימט, אני כועסת עליו. וכאן זה נגמר. הוא אפילו לא מדבר איתי. בחלק הזה הערת אותי".

"איזה פספוס. נגמר כל כך מהר, תראי מה זה, סוף סוף אני חולמת. סוף סוף"… אני שותקת, יש לומר סותמת את הפה. מקווה שהיא לא תשים לב למה שברח לי מהמוח.

"זה מישהו שאת מכירה?"

"מי? הגבר?"

"כן".

"לא, לא יודעת. קצת כן וקצת לא. הוא לא מישהו קרוב אליי, אם את מתכוונת לזה. יותר מישהו עמום, מעורפל. אני מכירה אבל מרחוק".

"והאבן הזו, כמו מה היא?"

"זה מה שאני לא מבינה, היא דבוקה לו לגב אבל הוא גם לא רוצה להוריד אותה. אולי היא ממש מודבקת לו או תפורה לו לגוף. אני חייבת לחזור לחלום הזה, חייבת. להבין מי הוא ומה הוא רוצה ממני. יש מצב שאני עוצמת את העיניים לכמה דקות?" אני שואלת ולא מחכה לתשובה. אני מנסה להירדם בכוח. אני מאוד עייפה, זה לא צריך להיות כל כך קשה. לוקחת עוד כמה דקות ומנסה להרגיע את עצמי, אני מותשת. אבל זה לא מצליח, ממש כמו בבית. אני לא מצליחה להירדם.

"לא הולך". אני אומרת מתוסכלת, "לא הולך".

"את אמרת מקודם, "סוף סוף אני חולמת". למה התכוונת?"

זהו, זה נגמר. היא עלתה עליי.

"לא אמרתי את זה. אמרתי סוף סוף אני נרדמת". אני משקרת.

"לא, את אמרת חולמת. סוף סוף אני חולמת."

היא מתחילה להשתעל כמעט נחנקת. אני מתרחקת ממנה, אבל לא חושבת אפילו לכבות את הסיגריה. אם אני אכבה, אני מסבירה, הריח של הביוב. זה נורא. היא ממשיכה להשתעל, הפעם בחוזקה. מוציאה מהתיק שלה משאף ולוקחת נשיפה ממנו. אני פותחת את הדלת של החדר ברגע שמופעלת אזעקת עשן, המזכירה נכנסת, "הכול בסדר? מה זה? מאיפה האש?", היא רואה אותי מאלתרת מאפרה וכועסת, "לא מעשנים פה. זה אסור. למה לא אמרת לה חנה? אה, למה? את הפסיכולוגית פה".

 כועסת היא יוצאת מהחדר. זהו אני לא אעשן יותר, אני מוצאת מזרק ומחזיקה אותו, כאילו הוא סיגריה. היא בינתיים נרגעה, השיעול פסק. עכשיו היא נראית החולה מבין שתינו. מבעד לעשן, לחלון הפתוח, האזעקה והפרופס שבחדר, היא קולטת אותי. חדה ובהירה יותר מאי פעם היא מניחה את המשפט הבא, "החלום על וונדר וומן לא היה אמתי, המצאת אותו".ככה כמו תער, בלי חיוכים בלי להתנצל בלי סימני שאלה.

"כן". אני לוחשת.

"למה את כל כך עייפה?"

"אני לא מצליחה לחלום. מאז החלום על נטע, זה לא קורה. שמתי מחברת ליד המיטה כדי לכתוב את החלומות שלי כשאני מתעוררת. הכול מוכן ומזומן בשביל החלומות, אבל הם לא קורים, הם לא נחלמים. אין לי יותר חלומות. ואז קראתי שכדאי לכוון שעון מעורר לעשרים דקות, וכשהוא מצלצל ישר לכתוב אותו. הוא נשאר רענן בזיכרון הוא מתקרב אלייך. וזה מה שעשיתי. רק שהחלומות, אם נחלמו, לא נזכרו ואני הפסקתי לישון".

"איפה קראת את זה? זה בכלל לא נכון".

"אני מבינה את זה עכשיו אבל מאוחר, מאוחר מדי".  

אני קמה ממקומי לעבר החלון, עם הסיגריה-מזרק ביד. זה נגמר. כמו כל הפעמים שבהם אני מפשלת.

"תראי, מהחלון הזה כולם נראים קטנים". אני נשענת על החלון והיא נבהלת ומתקרבת אליי, תיזהרי, היא דואגת לי וממהרת לסגור את החלון. ריח העשן נמהל בריח הביוב, ובחדר עומדת צחנה שאי אפשר לברוח ממנה. אני מצמידה את הראש לשמשת החלון מנסה להגיע לאיזו נקודה בלתי נראית ומבחינה בחלון וניקיונו. "מנקים פה הרבה, אה? יש כאן איזה זבוב מת, הנה, פה, בואי תראי". היא מתקרבת מצמידה את פניה לשמשה מביטה לכיוון שלי. "זה בית קברות לזבובים פה, כל המסילה מלאה בהם". אנחנו עומדות ככה, מביטות דרך החלון במבט מזוגג. שתי הזויות, פסיכיות, אינסופיות.

אם מישהו רואה אותנו עכשיו מהרחוב הוא בטוח שברחנו מהמחלקה הסגורה. שתי נשים דבוקות לשמשת חלון, מחפשות זבובים מתים. לא, אם מישהו רואה אותנו עכשיו הוא בטוח שאנחנו המחלקה הסגורה. והוא גם צודק, המישהו הדמיוני הזה שיראה או לא יראה אותנו.

יכולתי לפתוח את החלון הזה באותו רגע, רק לסובב את הידית ולפתוח. בשביל שתינו, אולי הדבר המוסרי ביותר שיכלתי לעשות עבורה. עם סיזיפוס לידי וונדר-וומן מהצד השני, מי יכל לנו? אבל לא עשיתי את זה. לא פתחתי את החלון. אנחנו נמשיך לגלגל את האבן במורד ההר, יום אחרי יום. לא המצאנו שום דבר חדש.

היא מחייכת אליי כשהיא מתרחקת, מתפיידת לאטה. לא, אל תלכי. אני דוחקת בה במלים שלא נאמרות, רגע לפני שהיא יוצאת לי מהפריים. אל תשאירי אותי פה לבד. אני לא יכולה להיות יותר לבד. אני רוצה סיפור אחר, ואם לא אחר, אז סוף חדש. אם אני חייבת לגלגל את האבן, למה לעשות את זה לבד?