"אני רוצה להכין דגים. לך לשלמה ותגיד לו שירשום, עכשיו".

וגם להביא חצי כיכר לחם לבן ושקית חלב, וזוג נעליים שקנתה וביקשה להחליף מידה, וכשהיתה חסרה – גם נורה. היתה פוקדת עליי, תמיד טרודה, ואני, ילד עגול פנים בשיער כתום עז, הייתי יוצא ובא. ועכשיו, ללכת לאטליז, זו המשימה. אמא היתה בוחרת תמיד בכובד ראש. סוקרת את שורת העופות, התלויים בגרונם על אנקולים חדים, עד שלבסוף נעצרת ומצביעה: "אותו אני רוצה". פְלֶצֶת היה מסיר אותו מהוו, מניף סכין מושחזת, עורף את הראש המדולדל, מעביר את הגוף הלבן על כוהליה, שורף את מעט הנוצות שנותרו, ואז בזריזות מבתר שוקיים ורבעים, כל חלק מקבל את הטיפול ההולם, ואורז בשקית ובעוד שקית. 

"שלמה כבר יודע מה אני רוצה, אבל תשים לב גם אתה: דג לא קטן, אבל גם לא ענק. הם פחות טעימים, הגדוילים האלה, ואני צריכה אחד מוצלח. ככה, זה מספיק", הראתה לי בידיה.

ובינתיים, מכולת. זוג חנוונים – אשה עבת בשר, פוערת לעומתי זוג עיניים פוזלות שמחטטות בי, כמו מבקשות למצוא איזשהו סוד, כותבת ספרות גדולות על פתק לבן בעט סטיק כחול, מחשבת בקול רם את הסכום, מקיפה אותו בעיגול, שבעת רצון. ומאחורי הדלפק בעלה הנרפה, ראשו מוטה, מוכן לבצע כל מלאכה שתורה לו. וחנות טמבור כוכית אפלה, ריח טרפנטין וקופסאות קרטון אפורות קטנות מסודרות על מדפים לאורך קירות בטון חשופים – לכל בורג ולכל מסמר מספר סידורי ושם. ומספרה, שעומדות בה על רגל אחת שתי מכונות לייבוש שיער ולידן ערמת קליפסים שעוזרים להעמיד את התסרוקות הגבוהות, ובחוץ מתלה עם מגבות מטפטפות. ועוד חנות נעליים לכל גיל ומין, וחנות למכשירי חשמל, עם מערכת סטריאו, המילה האחרונה, וטלוויזיות שחור-לבן ואחת שמרצדת צבעים בפינה. עוברי אורח מתקבצים, תוקעים מבט משתאה בחלון הראווה.

"אני רוצה אחד רענן, חגיגי, לא עייף, תביא כזה שעושה ככה, בקצב", נעמדה מולי, מדגימה, פותחת וסוגרת את הפה שלה.

האטליז עמד בקצהו של שדה בור, נחבא בין עצים כפופים, מאובקים. חנות מוזרה, דומה יותר למחסן. לא היה בה דבר מלבד מקרר מתכת גדול שטירטר כל הזמן, על הקיר המרכזי מוט ברזל מקובע מצד אל צד ועליו תלויים העופות, ובפינה – אמבט ארוך לבן. פלצת היה נוטל מוט ארוך שרשת בקצהו ומנסה ללכוד את אחד הדגים. הדג היה מפרפר ברשת, מתיז עלינו מים, ואז היא היתה אומרת: "לא, מה פתאום", והוא היה מחזיר לאמבט, עד שנלכד הדג הנבחר.

ומשנלכד, היה פלצת מטילו על השיש הצהוב הסדוק. הדג היה מנסה להמשיך לשחות, מחלץ את עצמו בכל כוחותיו עד שנתקע בקצה. אם היה עקשן במיוחד, היה מנופף בסנפיריו בחוזקה, מנתר במקום או מזנק ונופל על הרצפה. אמא היתה נוזפת בפלצת, אבל הוא היה סוגר על הדג בידיו הגדולות והמנוסות, אוחז בו, מנסה להרגיע אותו, למתן את קפיצותיו. כפות ידיו היו אז מלטפות והוא היה נוהם ש-ש-ש, עד שהדג היה נחלש ומתמסר, מפרכס בתנועות עייפות. פלצת היה מניח אותו בזהירות על השיש, נוגע בו בפעם האחרונה לוודא שזהו, הוא לא זז, נוטל את הנבוט, משתהה לרגע. ואז, בתנופה, חובט בראשו פעם אחת, ואז שוב. עיני הדג, פעורות לרווחה, היו מציצות אליי מנייר עיתון.

גופו הגדול של פלצת נע בכבדות. לרגליו מגפי גומי שחורים, על כף ידו השמאלית כפפת מתכת, ובידו הימנית המאכלת, להב חד ומבריק. הוא הפריד בין החלקים לאכילה לבין השאריות, שאותן היה משליך לתוך פח ירוק גדול. כשהתמלא הפח, היה יוצא מהאטליז ומתרחק כמה צעדים אל פתח שדה הבור. להקות של חתולים ועורבים היו מתכנסות, עטות על השלל, פעם אפילו ראיתי תן. פלצת היה מתבונן בשאריות המתחסלות, נוהם לעצמו בשביעות רצון, ושב לאטליז, מעלים ראיות.

המים ניתזו בעוצמה. הוא עמד וכיוון את הצינור לרצפה באדיקות, מטיח בה זרם חזק שוצף, מֶטר אחר מטר, לא מפספס שום פינה. פעם הגענו בדיוק בשעת הניקיונות, חיכינו מחוץ לחנות עד שיסיים. התבוננו בו, היה נדמה לי שהוא קצת שיכור, אולי יצא מדעתו. עומד שם עם הצינור, מתיז לכל עבר, על הקירות, על התקרה, על חלון הראווה, לא מרפה, עיניו עצומות למחצה, עומד ומהמהם שרידים של מונולוג, וגם מזמזם יה-בה-ביי ויה-בה-בם, פוצח במין ריקוד חסידי ומיד עוצר, אולי נבהל מעצמו, וכל זה כשרוח טובה שורה עליו. כשהיה נרגז  או במצב רוח רע, פלט קללות ומילים גסות. תמיד עם הבגדים המצחינים, שעיר כמו טרול, אצבעותיו שמנמנות, מכוסות שערות שחורות סמיכות, צלקות על חזהו החשוף ועל ידיו, מגפי הגומי חורקים בשלוליות, נהמות בוקעות מגרונו, כולו רטוב, עווית של חיוך על פניו.

לא עניתי. כבר מאוחר, חשבתי, אולי תשכח. אבל היא לא ויתרה וכעבור זמן האיצה בי, "נו, תלך כבר". לא התווכחתי, הייתי ילד שתקן. תמוי, אמרו עליי, משהו אצלו לא נסגר. אמא היתה משתיקה אותם ולי היתה אומרת, "הם מקנאים, תראה אותך, מיין אויצר".

והפעם, רק אני כאן. חציתי את שדה הבור, פתחתי את הדלת הכבדה, נכנסתי בהיסוס.

החנות היתה חשוכה. רצועות של צללים נמשכו על הקיר. העופות על האנקולים נעו קלות, מרוטים, ערומים. עמדתי לרגע, מתבונן. דמיינתי אותם מסודרים אחד אחד, מוכנים לתצוגת אופנה, בבגדים שתפרתי להם במיוחד. לזה הימני, שהיה ארוך מחבריו, הכנתי חליפת שני חלקים מבד רך, מנוקד עיגולים צבעוניים. ועל זה שלידו, ראשו שמוט, ציצת נוצות עדיין פורחת על גופו, הדבקתי נצנצים והלבשתי שמלת ערב לנשף. טול ורוד סגלגל כיסה את העירום הדחלילי, נימי הדם שיוו לו נופך אפל. עוד מעט יעלו למסלול עם הקולקציה החדשה. החנות הקודרת הפכה ללוקיישן זוהר: את הנורה החיוורת שהשתלשלה מהתקרה החליף כדור דיסקו מנצנץ, שפיזר אורות על הקירות. משני עברי המקרר ישבו מוזמנים בעלי שם, מהנהנים בראשם לכאן ולכאן. ועכשיו, הם עולים, אני חומד אותם אחד אחד. חטובים, גבריים כל כך, בטוחים בעצמם, מנופפים לקהל. וכשיעלה האחרון יבוא תורי – המאסף – לקצור תהילה. אך לפתע נשמע קול עבה וגס, "מי שם?".

"אההה, זו את", הימהם לעברי פלצת.

רציתי להגיד לו, זה אני, אבל הוא גרס לעברי את המילים כחצץ, "ו מ ה   א ת   ר ו צ ה?".

הפה נפתח, ניסיתי לענות, אבל לא יצאה אף מילה. פלצת התבונן בי, כיווץ את עיניו המקומטות. כשתשובה איחרה לבוא, אמר משהו כמו: "יש לי זמן, ולךְ? בינתיים, את תעמדי פה ותחליטי, אני הולך לטפל בהזמנה".

עמדתי כמה דקות בדממה, ואז נשמעו קולות שכשוך. התקרבתי אל האמבט וראיתי כמה קרפיונים אפרפרים שוחים במרץ, קשקשיהם הגדולים בוהקים, חגים סביב עצמם. אחד נתקע בפינה, לא זז, סנפיר מכה במרץ, הפה נפתח ונסגר. לקחתי את המוט עם הרשת ודחפתי אותו מעט. הוא חזר לשחות עם החבורה.

בהיתי בדגים, הם נראו לי שקטים. אחד מהם הסתובב במעגלים, מדי פעם חבט חזק בסנפיריו. התיישבתי על קצה האמבט, הושטתי יד, נגעתי במים, האצבעות שלי יצרו אדוות קטנות. הדגים הצטופפו בפינה, פינו לי מקום. הדג השובב סימן לי בסנפיריו, בוא אלינו, לכאן. התפשטתי, נשארתי בתחתוניי. טבלתי רגל אחת ועוד אחת. המים היו עמוקים למדי. בהתחלה היה לי קר אבל התרגלתי, הנעתי את זרועותיי, מחמם אותן. התחלתי לשחות, מצטרף ללהקה, משכשך, נושם עמוק, הריאות חזקות, הפה משוחרר, בועות עולות ועיניי פקוחות לרווחה. הדגים התרגלו אליי, לא היה אכפת להם שהצטרפתי. שמתי לב שאני זוהר, מאיר את הדפנות הלבנות של האמבט. עורי מבריק, אני חלקלק, גופי עוטה אדום עז, לסנפיריי הקטנים שוליים מוזהבים. וככל שאני ממשיך לשחות, צבעיי משתנים, כחול לבן ושחור, אני מהבהב בהם, מנתר למעלה, כמעט עד התקרה, קפיצת ראש מרשימה, נוחת בקרקעית.

צל גדול כיסה את האמבט. משהו חזק אחז בי וגרף. ברשת פירפרתי וכבר הושלכתי לשיש הקר, מרגיש מעליי את התנופה, משב הרוח החד. אני מפרכס, מטיל את עצמי מצד אל צד, נתקל בשולי השיש, מנתר גבוה, נוחת לרצפה. ידיים חזקות אוחזות בי, חמימות, יודעות את דרכן. אני לא נרגע, ממשיך לפרפר, אבל הן נוגעות בי, בטוחות בעצמן, עושות לי נעים כל כך. ידיים בשרניות, מנוסות, מנחמות. ואז בשקט, לפני שהספקתי להניע איבר, כבר נזרקתי בחזרה לאמבט. המים קרים, הלהקה חגה במעגלים, אחד מהם נתקע בפינה, עומד שם שקט, לא זז. באוויר, על הוו, תלויה שאלה.