זה היה בקיץ האחרון לפני שהחזירו את סיני למצרים. הייתי בן שלוש עשרה, ונסעתי עם ההורים שלי והחברים שלהם לראס בורקה. נדמה לי שזאת הייתה הנסיעה המשפחתית הגדולה האחרונה. אחר כך כבר העדפתי לנסוע עם החברים שלי. בכל אופן, לאחת מהמשפחות שנסעו אתנו בחבורה, היה ילד חולה בשיתוק מוחין. הם הקימו את האוהל שלהם קצת בצד, קצת רחוק מהשאר, ככה שעברו כמה ימים עד שהבחנתי בו בכלל. וגם זה היה לגמרי במקרה. נכנסתי למים לשנרקל ונסחפתי עם הזרם רחוק מדי. הגלים היו גבוהים, מים מלוחים נכנסו לי לתוך השנורקל והמסכה התמלאה אדים. רציתי לחזור לחוף, אבל לא ידעתי איך. אחרי דקה ארוכה מאד, איתרתי שביל יציאה חולי שהתפתל בין האלמוגים ושחיתי בו עד שהגעתי לחוף. שם נחתי קצת, החזרתי את הנשימה שלי לסדרה, הורדתי מעלי את הסנפירים והתחלתי לצעוד חזרה לכיוון האוהל שלנו, נשבע לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני יורד מתחת למים לבד. 

ואז ראיתי אותו.

הוא ישב על כיסא גלגלים, ליד האוהל של המשפחה שלו.

היססתי אם לגשת אליו, אבל היה נדמה לי שהוא מחייך אלי, אז סטיתי מקו החוף ופניתי לעברו. 

כשהתקרבתי, הסתבר שהחיוך היה בעצם עווית בלתי רצונית שעיקמה את הפה שלו.

אבל זה לא היה העניין.

עשרות זבובים ישבו לו על הפנים. היו לו זבובים על השפתיים, על האף, בתוך האף, בתוך האוזניים, על הלחיים, על הצוואר, על הסנטר, על השיער, על המשקפיים העבות, המוזרות שלו.

זבובים גדולים, זבובים קטנים, זבובים שלא זזו, זבובים שחיככו את כפות הידיים שלהם בהנאה.

איך השאירו אותו ככה? איפה ההורים שלו? התפלאתי.

"תעשה משהו" ביקשו עיניו, מאחורי המשקפיים. "תציל אותי מהעינוי הזה". גם נהמה יצאה מפיו, כמו של חיה. פצועה. 

קילפתי מעלי את החולצה שלי והתחלתי לנופף בה בכוח, סביב גופו. בתגובה, חלק מהזבובים נטשו. וחלק לא. נופפתי גם ביד השנייה, ובעטתי ברגלי באוויר, קרוב לפניו. עשיתי הכל חוץ מלגעת בו, קפצתי, רקעתי, אפילו נכנסתי לאוהל שלהם והוצאתי משם חתיכת קרטון שנועדה לנפנוף מעל גחלים, ונפנפתי בה בחוזקה ליד עורפו, שם נאחזה גרילה עיקשת במיוחד של זבובים.

לבסוף, אחרי מאמץ של כמה דקות, הצלחתי להפחית את כמות הזבובים בערך בחצי. ידעתי שברגע שאעזוב אותו הזבובים יחזרו ויכבשו בקלות את פניו. אבל לא הייתה לי ברירה. רציתי להגיע למאהל המרכזי כדי לקרוא לעזרה. להזעיק.

"אני תכף חוזר", אמרתי לו. הוא לא הנהן לחיוב. ולא הנהן לשלילה. היה נדמה לי שאני רואה בעיניים שלו הכרת תודה, אבל גם בזה לא הייתי בטוח. "תכף אני חוזר", חזרתי ואמרתי. ושוב, תו לא זז בפניו.

את הדרך למאהל המרכזי עשיתי בריצה, כפות רגלי לוהטות על החול, אבל עוד לפני שהגעתי לשם, פגשתי בהוריו, שעשו כנראה את דרכם חזרה. האימא החזיקה בחיקה את הילדה החדשה שלהם, הבלונדינית. האבא החזיק שני כיסאות מתקפלים.

הבן שלכם, פתחתי בלי שיהוי, הוא שם… לבד… הזבובים. המילים התבלבלו בפי.

אנחנו יודעים, אמר האב בקול יציב. בטוח. אין מה לעשות, נאנחה האימא. אי אפשר לעמוד לידו כל היום ולגרש אותם.

כן, אבל… רציתי למחות. לתבוע. לנפנף בסנפירים. אבל המחאה שלי לא הצליחה להתגבש למילים, לטיעונים סדורים. הייתי בסך הכל בן שלוש עשרה, ועדיין פחדתי קצת ממבוגרים.

בכל אופן, תודה על ההתעניינות, אמר האבא, וחידש את הצעידה שלו. יש לה עור רגיש, זה לא בריא לה, לעמוד ככה בשמש, התנצלה האימא, החוותה כלפי הילדה הבלונדינית, וחלפה על פני.

הילדה הבלונדינית עצמה – ישנה. פניה בהירות ויפות.

 

בלילה סיפרתי להורים שלי מה שקרה. הייתי בטוח שהם יזדעקו. שהם ישתמשו באותם ביטויים שהם השתמשו כשהיייתי עושה משהו שהרתיח אותם: "בושה", "בושה וחרפה" או הכי גרוע – "תעודת עניות".

לתדהמתי, הם נותרו אדישים. יותר מזה: הסתבר שהמחזה לא חדש להם. גם לנופש של החבורה בכינרת, בסוכות, הילד הזה הגיע, וגם אז, הוא ישב על כיסא גלגלים מחוץ לאוהל והזבובים התנחלו עליו.

אני מסכים שזה לא מחזה אסתטי במיוחד, אבא שלי אמר. אבל מה בדיוק הם יכולים לעשות? לעמוד לידו כל היום ולגרש את הזבובים? 

בעיני זה דווקא יפה שהם מתעקשים להביא אותו, אימא שלי הוסיפה. הרי הם יכלו להשאיר אותו במעון. אבל הם רוצים שהוא יגדל כמו ילד רגיל. 

אז למה הם מחביאים אותו? התפרצה מתוכי שאלה בווליום גבוה, של בית, לא של סיני. אם זה כל כך יפה ואין להם במה להתבייש, למה הם הקימו את האוהל שלהם רחוק מכולם?! 

כי לקח להם קצת יותר זמן להתארגן, וזה השטח שנשאר להם, אבא שלי פסק.

כן, אימא שלי תמכה בו – מזמן לא שמעתי אותה תומכת בו במשהו –  זה לגמרי במקרה, עובדה שבכינרת הם היו במיקום מרכזי.

 

שיתוק אחז בי אל מול הטיעונים שלהם, שהצטרפו לטיעונים של ההורים שלו. הכל נשמע מאד הגיוני ומשכנע. ובכל זאת, הייתה לי תחושה שעוול נעשה פה. אבא שלי כיבה את אור הנר ואימא שלי אמרה, בחושך, שזה יפה שאני חושב על אחרים ולא רק על עצמי ואולי אני אקח את היכולת הזאת ואשטוף מדי פעם את כלי הפלסטיק כמו שהיא מבקשת ממני כי זה לא הגיוני שהיא בסיני וכל היום היא רק מבשלת ושוטפת כלים אחרינו.

 

למחרת, כשהתעוררנו, הסתבר שבמהלך הלילה הגיעו עוד משפחות רבות מהארץ ונטו את אוהליהן בחוף. את לא מאמינה, רינה, כל עם ישראל בא להיפרד מסיני, אבא אמר אחרי שסיים את התעמלות הבוקר שלו מחוץ לאוהל. אוי ואבוי לי, אימא צקצקה כשיצאה החוצה, באמת כל עם ישראל פה.

שנאתי שהם דיברו ככה. כאילו שהם בעצמם לא חלק מעם ישראל. אבל לא אמרתי כלום. יצאתי החוצה וסקרתי את החוף במבט ארוך. האוהל של הילד עם הזבובים כבר לא היה בשוליים, אלא ממש במרכזן של שורות האוהלים שגדשו את המפרץ הקטן, מהגבעה הקטנה ועד לדיונה. יופי, אמרתי לעצמי, עכשיו כל עם ישראל יראה את הילד הזה, מתענה על כיסא הגלגלים, ובטח מישהו יגיד מילה להורים שלו.

 

באותו יום, כשהשמש התחילה לצלול לכיוון ההרים, נכנסתי עם השנורקל ושחיתי שוב עד לנקודה שבה השביל החולי הצר הפריד בין אלמוגי האש הגדולים. אחרי שיצאתי מהמים, וייבשתי את עצמי מעט על החוף, חיפשתי את האוהל שלהם. עכשיו כבר לא היה פשוט לאתר אותו, כי הקיפו אותו אוהלים רבים אחרים, אבל ניצוץ שנוצר מפגיעת קרני השמש בברזל של כיסא הגלגלים, הראה לי את הדרך.  

 

הוא ישב שם, בתוך אותו ריבוע קטן של צל. חיפשתי בעיניו סימן לכך שהוא מזהה אותי, זוכר משהו. ולא מצאתי. על הפנים שלו היו מיליון זבובים. מיליארד. כל עם ישראל חלף כאן מהבוקר, חשבתי. ולא עשה כלום.

התחלתי במלאכת הגירוש. הפעם הייתי נחוש לגרש את כל הזבובים מפניו, עד האחרון. רציתי לראות את הפנים שלו חלקות פעם אחת, רציתי להרוויח עבורו כמה שניות של חסד, בלי גירוי.

זה לקח המון זמן – השמש כבר התחילה להזהיב את פסגות ההרים – אבל בסוף הצלחתי. את שלושת הזבובים האחרונים, שהיו מתים, מסתבר, קילפתי מהלחי שלו באצבעותי.

התרחקתי ממנו מעט, כדי לבדוק אם לא חמק ממני זבוב אחד, ובעודי מתרחק כבר נחתו על אפו ארבעה זבובים חדשים.

בזעם, חזרתי והכיתי באוויר שליד אפו בידיים פרושות, עד שהם נכנעו ועפו.

אחר כך עמדתי לידו במשך כמה דקות כדי לוודא שאף זבוב לא מעיז לחזור. 

אחר כך התחיל להחשיך, וקיוויתי שההורים שלי כבר דואגים לי, אז הבטחתי לילד הזבובים שאחזור למחרת, באותה שעה, והלכתי ממנו.

 

הייתי שמח לספר שחזרתי למחרת, ולמחרתיים. הייתי שמח לספר שלבסוף פתחתי בשביתת מחאה, אולי אפילו שביתת רעב, ליד כיסא הגלגלים של ילד הזבובים, עד שלהוריו לא נותרה ברירה אלא לעמוד משני הצדדים שלו עם כפות דקל ענקיות ולנופף בהן כל היום.

אבל האמת חזקה ממני כרגע.

באותו ערב, ליד אחד ממעגלי הגיטרות, פגשתי ילדה בת חמש עשרה ששיקרתי לה שגם אני בן חמש עשרה. היא האמינה לי וסיפרה לי שבאשדוד, שם היא גרה, יש כמה בנות שכבר עשו את זה עד הסוף עם בנים גדולים יותר. היו לה עיניים ירוקות גדולות ועור שוקולד והיא כל הזמן הלכה עם אותו בגד ים לבן, גם ביום וגם בלילה, ודיברה בקול רם על הציצים שלה, כמה שהם גדולים ויפים. התאהבתי בה מיד, כמובן. וביליתי את הימים הבאים במשחקי שש בש אינסופיים, איתה ועם הבני דודים שלה, מנסה נואשות להרשים אותה.

אחר צהריים אחד, הבני דודים שלה נכנסו לים ונשארנו רק אני והיא, על החוף.

השמש הייתה מאחורינו. לא הסתובבתי אבל תיארתי לעצמי שהיא מזהיבה עכשיו את פסגות ההרים.

שתקנו. הרגשתי שהאחריות להציל אותנו מהשתיקה, מוטלת עלי.

יש כאן איזה ילד, אמרתי לה. הוא חולה באיזו מחלה, לא יודע. בכל אופן ההורים שלו משאירים אותו על כיסא גלגלים מחוץ לאוהל, כל היום, וכל הזבובים של סיני באים ומתיישבים לו על הפנים.

איזה דוחה, היא אמרה.

כן, הסכמתי. והוספתי, מגלגל את המילים בפי במהירות, אני הולך אליו מדי פעם ומגרש ממנו את הזבובים. רוצה לבוא אתי לשם? 

מה, עכשיו? היא אמרה וטמנה את רגליה השזופות בחול הרך, כמי שאינה מתכוונת ללכת לשום מקום. 

לא, נבהלתי. מה פתאום עכשיו. חשבתי יותר מאוחר, מחר.

נראה, אולי, היא אמרה וזינקה לפתע ממקומה. אתה בא לים?

 

את הילד עם הזבובים לא ראיתי יותר. הייתי בטוח שאראה אותו ביום האחרון, כשכל החבורה של ההורים שלי תפרק את האוהלים ותתאסף ותעשה את דרכה בשיירה של סובארואים לאילת. תכננתי להטיח בהורים שלו דברים, או לפחות להיפרד ממנו ולהתנצל על שלא קיימתי את ההבטחה שלי, אבל כשהגענו לנקודת-הכינוס-שלפני-היציאה, המשפחה שלו לא הייתה שם.

הם עזבו אתמול, אימא שלי הסבירה. הילדה הקטנה חטפה קלקול קיבה.

ומה עם ה… התחלתי לשאול, אבל אבא שלי שינה את הנושא. בן, הוא אמר, תעיף מבט אחרון על החוף ותזכור טוב טוב את מה שאתה רואה. תוך שנה, המצרים מרימים פה בסיס צבאי. וחסל סדר אלמוגים ודגים.

למה, אני דווקא מאמינה שהם יפתחו פה את התיירות, אימא שלי אמרה.

והוא ענה לה. 

והיא ענתה לו. 

והם פצחו בויכוח שנמשך עד אילת, ואולי גם בכביש הערבה, אני לא יודע, כי אחרי יטבתה נרדמתי.  

 

כמה חודשים אחר כך, סיני חזרה למצרים, והפכה לנקייה יותר ורגועה יותר.

על ראס בורקה, השתלטו שייח מצרי כחול-עיניים ואנטיפט ואשתו הגרמנייה. בשנים הראשונות הם הסכימו להכניס ישראלים אבל אחר כך התחילה האינתיפאדה והם תלו שלט קרטון קטן שהודיע שהכניסה רק לבעלי דרכון אירופי.

האשדודית היפה כיכבה בפנטזיות שלי במשך כמה חודשים. ואז כבר לא הצלחתי לדמיין את הפנים שלה והחלפתי אותה בשרון חזיז. 

 

על הילד עם הזבובים לא חשבתי שנים, שנים, אבל פתאום, במילואים האחרונים שעשיתי בשכם, אלה שאחריהם ביקשתי לעבור יחידה, נזכרתי בו. ישבתי לבד בבוטקה הקטנה שמחפה על המחסום בעין ע'וואר, ספרתי כוכבים, הקשבתי לשיחות הקטועות בקשר, ולא ברור לי למה, הפנים של הילד הזה צפו לי מול העיניים, והלב שלי התנפח בבת אחת לגודל של אבטיח, אלוהים אדירים, אפילו על הריסים שלו היו זבובים, אפילו בתוך הנחיריים, בתוך האוזניים. ואני, הבטחתי לו לבוא.

מוזר שלא סיפרתי על הקטע הזה לאף אחד, זמזמה בי מחשבה. הרי חשפתי בפני העולם דברים מבישים יותר – סודות, שקרים, סטיות – ואת זה, משום מה, לא. הבטחתי לעצמי לספר לאשתי כשאחזור הביתה, הרגשתי שזה חיוני שאספר לפחות לה, אבל כשחזרתי התאומים היו חולים עם חום גבוה ועשינו משמרות בהשגחה עליהם ולא יצא לנו כמעט לדבר –

ואחר כך שכחתי מזה. ואין לי מושג למה נזכרתי בזה דווקא עכשיו.

המילואים הרעים האלה היו לפני שנה וחצי ובכלל התיישבתי מול המקלדת בשביל להכין את המצגת השיווקית לאופטיק לייזר, שמתקיימת מחר על הבוקר, בהשתתפות כל הקודקודים הגדולים של החברה, ויש לי עוד המון עבודה, המון שקפים שלא מוכנים, המון שקפים שצריך לעשות עליהם הגהה, והטקסט הזה, מן הסתם אני לא אראה אותו לאף אחד. מן הסתם הוא ייטמן בירכתי ההארד דיסק שלי, וימשיך לזמזם משם.