המרפאה הפסיכיאטרית לאשפוז יום על שם יוחנן הקדוש משתרעת על שטח נרחב. המטופלים מגיעים חמישה ימים בשבוע, משבע בבוקר ועד שש בערב, אל המוסד הזה בבוואריה תחתית, היהלום שבכתר בתחום מרפאות בריאות הנפש. כבר שלושה שבועות המרפאה הזאת היא החיים שלי. שלושה שבועות. תרופות נגד דיכאון עוד לא יכולות להשפיע אחרי כל כך מעט זמן, ועוד אין סיכוי להרגיש שיפור משמעותי. אני שומע את זה הרבה, ובעיקרון זה מקובל עליי. אני ממשיך לחכות בסבלנות ורק מציין שעד כה נוגדי הדיכאון לא הוכיחו כל השפעה נפשית, אבל בהחלט השפיעו על הזקפה שלי.

בכל יום אני יוצא לטיולים ארוכים ברגל ברחבי שטח המרפאה. לא בשביל המשמעת או הבריאות, אלא כי אני לא יודע מה עוד יש לעשות אחרי השעה שש. שעות אני מתהלך במעלה הגבעות, מטייל בין העצים וחולף על פני בריכת הצפרדעים. אני נוסע הביתה רק אחרי שמחשיך. אך מכיוון שהקיץ מתקדם בנחישות, הרגע הזה מגיע מאוחר יותר עם כל יום שעובר. בבית אני ישן כמו מת, וכשאני קם בבוקר אני מקיים את טקסי הרחצה המינימליים, לא מכניס כלום לפה, אפילו לא קפה, ושוב נוסע למרפאה.

בסופי שבוע אני ממשיך לישון, לצערי לא שינה רציפה אלא טרופה, מקוטעת ונטולת חלומות. אני מתעורר סחוט לגמרי, בדיוק כמו לפני שנרדמתי. בשעות הערות אני מדליק את הטלוויזיה. בשלב מסוים אני חושב לאכול משהו. אז אני הולך אל הטורקי בבניין ליד, זה הטורקי היחיד בוַלְדֶּסְרוֹיְט, הוא מוכר דוֹנֶר קבב. ברגע שאני נכנס למקום הוא מתחיל להרכיב את המנה שלי בשתיקה, אני תמיד מזמין את אותו הדבר, מבחר סלטים וכוס תה שחור. באחת הפינות תלוי מסך טלוויזיה שמכוון על אחד מערוצי החדשות. אני צופה בחדשות בהיסח הדעת, ואז פשוט מחכה. מחכה ליום שני, לשעה שבע בבוקר.

הראשנים בברכת הצפרדעים מתפתחים לאט-לאט. החזקים והשמנים יכולים לשרוד רק אם הם נהיים קניבלים. אני יודע על הראשנים והצפרדעים בבריכה כי גיליתי אותם בעצמי במים באחד הטיולים שלי. הרופאים ציינו באגביות שבהחלט יש הרבה מה לגלות בשטח המרפאה.

גם אחרי חודש אני לא מצליח לזכור את התכנית השבועית שלי במרפאה, לכן היא תלויה מעל המיטה שלי, רשומה על דף משובץ. לדוגמה, יום שני נפתח בהכנה משותפת של ארוחת הבוקר ואז ישיבה בקבוצות, אחר כך טיפול בתנועה וכן הלאה. אני לא מצליח לזכור את התוכנית השבועית שלי כי אני סובל מאובדן זיכרון בעקבות דיכאון. לדברי הרופאים זה אמור להשתפר עם התרופות, השיחות ושאר השירותים במרפאה.

כדי להסיח את דעתי מהשאלה אם אני משתגע או לא, אני מתבונן בתופעות המיוחדות של הטבע כשאני מסייר בשטחי המרפאה: שלשולים; חיפושיות מזדווגות, דבוקות זו לזו; רוח; שמש; ציצות שנשרו מעצי צפצפה ונשארו תלויות על העשב. האם הרשמים שלי מגוחכים בעיניי? אולי. לא הייתי מגיע אליהם אילו הייתי נשאר בריא, אבל הרופאים הטילו עליי משימה להיות קשוב, להיות מודע לסביבה שלי. אז לא הייתה לי ברירה.

לאחרונה הייתי צריך לדבר הרבה על הציור שציירתי בטיפול באמנות. ציירתי ציור מגושם של סוס דוהר שאיש נופל ממנו, אבל במקום ליפול על הקרקע הקשה, הוא נופל בשדה פרחים. הייתי צריך לדבר על הציור הזה כאילו שאני יודע מה המשמעות שלו או למה ציירתי אותו.

בינתיים הלילות התקצרו כל כך שהתחלתי לפקוד את הדירה שלי לארבע-חמש שעות שינה בלבד. אני תמיד שוכח להחליף את הסדינים הרטובים מזיעה. כשאני פותח את החלון, היתושים מתאספים ליד המיטה שלי כחורשי רעה. ואז הם עוקצים אותי. הגוף שלי מכוסה בראיות לאספות החשאיות שלהם.

בברכת הצפרדעים הקרקורים הולכים ונעשים רועשים יותר. הראשנים שהצליחו לשרוד גדלו ועכשיו הם מחפשים זיווג. מחזור החיים שלהם קבוע, הם תמיד יודעים מה לעשות.

הזמן חולף, אין ספק בכך. אבל אני לא מרגיש את הזמן החולף הזה. אני אף פעם לא בטוח מה עשיתי בשבוע שעבר. מתישהו יחלפו חודשים ושנים.

לא מזמן הודיעו על ברביקיו שייערך במרפאה. יהיה פונץ' ללא אלכוהול, וכל אחד צריך לתרום את חלקו בהכנת האוכל, זאת המטרה בסופו של דבר, להתמודד עם לחץ בחיי היום-יום. בקבוצת הטיפול שלי תלויה רשימה שכל אחד צריך לכתוב בה מה הוא מביא לברביקיו. אני פשוט אביא מנה ענקית של סלט מהטורקי. הברביקיו מעורר יותר דאגות בקרב מטופלים אחרים: איזה אוכל להביא? איך להצליח להכין את המנה הנבחרת? מאיפה לשאוב את הכוח לעמוד בלחץ הזה? אני מצדי הולך לישון – היתושים חגים סביב המיטה שלי, ואני יודע שהבוקר עוד רחוק – אבל לא חושב על כלום.

אני מתעורר עם הזריחה מרעש דגם השיניים הנמתחות בקפיץ שהייתי מראה תמיד לילדים בקליניקה שלי. הצעצוע כבר מזמן לא נמצא בדירה שלי, כלומר מדובר ברעש פנטום. יום הברביקיו, יום שישי, עובר כמו כל יום שישי במרפאה. רק אחרי ארוחת הצהריים אפשר להבחין בשינוי. המטופלים מפוזרים בקבוצות על פני שטח המרפאה. ליד ברכת הצפרדעים עומדים שני גברים שהתיידדו בקבוצת הטיפול בתנועה שגם אני הולך אליה. הם התלבשו קצת יותר יפה לכבוד הברביקיו. אני לובש את חולצת הפולו הצהובה שהייתי לובש הרבה לעבודה. שני הגברים מביטים בבריכה מרותקים ומשוחחים זה עם זה על משהו. אני יכול לשער בסבירות די גבוהה שהם מדברים על הצפרדעים. על כמה פשוט היה הכול אם אפשר היה להיוולד כאחד מהן. למשל יש מין אחד של צפרדעים, צפרדעי היער הצפון-אמריקאיות, שיש להן יכולת מדהימה: לקפוא בחורף. כל התפקודים החיוניים של הגוף שלהן מושהים, והן מייצרות לעצמן שכבת הגנה מהקור ששומרת על האיברים הפנימיים. באביב הן מפשירות מבפנים ואז מבחוץ, ולאט-לאט הלב שלהן חוזר לפעום. מזלן שהן יכולות לשרוד את החורף הקשה בלי להיאלץ לחוות אותו. שני הגברים צוחקים, ואני פונה אחורה וממשיך להסתובב.

בבניין המרפאה שוררת המולה. השולחנות מוצבים ומתכסים בתבשילים שכולם הביאו, ובהם גם הסלט שהבאתי מהטורקי. הרבה מטופלים באו מחופשים כך שייראו כמו אורחים עליזים במסיבה. חתיכות פרי שוחות בפונץ' הנטול אלכוהול שהבטיחו המטפלים, שמוגש בקערת זכוכית עם מצקות מזכוכית. אני מזהה שם ענבים, דובדבנים, אננס, הכול מקופסאות שימורים, ובכל פעם שמישהו טובל את אחת המצקות בקערה כדי למזוג לעצמו מהפונץ', חתיכות הפרי מסתחררות במערבולת.

כשאני מוזג לעצמי מעט מהפונץ', אני מתאמץ לא לשפוך אף טיפה. אני שותה בזהירות, לגימה אחר לגימה. להבדיל משני הגברים ליד ברכת הצפרדעים, לא התיידדתי כאן עם אף אחד. רוב הזמן אני בקושי מבחין בשאר המטופלים. הם לא יותר מקווי מתאר בערפל. למרות זאת אני אומר שלום לכמה מהם כשאני הולך מאולם הכניסה אל החצר, כי אנחנו מגיעים לאותן פגישות או שהם משחקים טניס שולחן ואני צופה בהם.

כעבור זמן קצר מסתיימת העריכה הרצינית והזריזה של מצרכי הברביקיו על השולחן, וזה האות לפתיחת המזנון החופשי. אין לי תיאבון, אבל אני אוכל כדי להעסיק את עצמי. ואז ניגש אליי נער. הוא בן חמש עשרה בערך ולובש חולצה שחורה קצרה עם הדפס של משולש לבן.

"סליחה אדוני, אתה הרופא שיניים?"

"אני רק בן ארבעים ושתיים."

"נו אז?"

"אז אתה לא צריך לקרוא לי אדוני."

"אתה באמת רופא שיניים?"

"למדתי רפואת שיניים אחד עשר סמסטרים. ואז עבדתי במקצוע שלוש עשרה שנה. זה מספיק לך?"

"יש לי איזו בעיה."

"למה אתה לא הולך עם זה לרופא השיניים שלך?"

הנער מושך אותי הצדה ופותח את פיו, כאילו שזאת תשובה לשאלה שלי. בלסת העליונה שלו, בשן הקדמית הימנית, נשברה חתיכה מוארכת ולא קטנה בכלל.

"איך זה קרה?"

"יצאתי למועדון. רקדתי. אני נותן בראש במסיבות."

הנער שב ומחליק את הלשון שלו על השבר ונשמע כלקוי דיבור כשהוא שואל אם אפשר לתקן את זה. כשאני מבקש לדעת בשביל מה לו לתקן את זה, הוא אומר שזה נראה מכוער ושהוא לא רוצה להיזכר יותר בשן הפגומה הזאת. אני מסביר לו בקצרה את אפשרויות הטיפול במקרה שלו: ראשית, לשייף את שולי השן השבורה ולאטום את השבר. שנית, לשים מעין כתר חלקי על השן הפגומה. זאת פרוצדורה מורכבת יותר מהשיטה הראשונה. זה אמנם לא סביר, אבל אני בכל זאת שואל את הנער אם הוא הרים את חתיכת השן השבורה. הנער משיב בשלילה, ואין לי עוד מה לומר בנושא. אנחנו מביטים סביבנו במבוכה קלה. קצת לפני הרגע שבו אני מצפה שילך, הוא מושיט לי את ידו ואומר את שמו, קְריסטַן. אני אומר את שמי, יוֹסְט אוּהְלִיך.

אחר כך אנחנו ממשיכים לעמוד זה ליד זה. אנחנו מחזיקים בידינו את כוסות הפונץ' האלגנטיות כאילו היו משהו רב-ערך, אבל אולי הן רק נראות לנו אלגנטיות, כי נדיר למצוא דברים יפים במרפאה.

"רוצה לשתות משהו נורמלי?" קריסטן שואל.

"זה לא הולך עם כדורים נגד דיכאון."

"אבל אתה רוצה?"

אחרי שאני משיב בחיוב, הכול קורה מהר מאוד. קריסטן מוסיף לכוסות הפונץ' שלנו וודקה זולה מבקבוק קטן שאחסן בין תחתוני הבוקסר שלו, המשובצים בכחול ולבן, ובין מכנסיו. אני לוגם את הלגימה הראשונה ומרגיש התמוססות בכל האיברים.

"אלוהים, כמה התגעגעתי לזה."

קריסטן מחייך, הוא בוודאי חושב שאני זקן מדי בשביל לשתות, בשביל לחגוג, והוא צודק.

"לפני כל זה הייתי מערבב קוקטיילים. אפילו הייתי די טוב בזה."

"זה היה התחביב שלך?"

"כן. תחביב."

אנחנו מביטים סביבנו. הגריל עובד ללא הפסקה, מישהו מתפעל את מערכת הסטריאו, שכבר כמה שעות בוקעות ממנה מחרוזות ג'אז, והאנשים זוללים את האוכל שלהם ברעבתנות. האם מישהו יכול לשער מה אנחנו שותים? האם מישהו כבר מזמן חשב על אותו רעיון?

"החברה שלי לשעבר נתנה לי ערכת ברמנים ליום ההולדת," אני אומר. "היה בזה כל מה שברמן ביתי צריך. שני שייקרים, מסננת, מסחטת לימון, דוקרן קרח ועוד דברים."

"מאיפה הכרת את המתכונים?"

"היו לי כמה ספרים בבית."

"מה היה הקוקטייל האהוב עליך?"

אף אחד לא שאל אותי את השאלה הזאת מאז שאני במרפאה, לא, עבר אפילו יותר זמן מאז הפעם האחרונה ששאלו אותי משהו כזה. אני מתבונן ארוכות בפונץ' המזויף והאדמדם בכוס שלי, טועם ממנו וחש במלוא מתיקותו המוגזמת.

"דאקירי המינגוויי."

קריסטן מהנהן בהבנה ומוציא שוב את הבקבוק.

"אני אוהב את הגישה שלו."

"ואני את הקוקטייל שלו. רום לבן, מיץ לימון, מיץ אשכוליות, שניהם סחוטים טרי, וליקר דובדבנים. כל המרכיבים טובים בפני עצמם, אבל ביחד הם יוצרים משהו הרבה יותר טוב."

קריסטן ממשיך להנהן ומוזג לי עוד וודקה.

"היית מכין לך את זה לעתים קרובות?"

"פה ושם, בסוף יום ארוך וקשה."

"קודם קודח לאנשים בשיניים ואז מערבב קוקטיילים."

"מה אתה עשית?"

קריסטן לוגם כמה לגימות מהירות.

"בתיכון הייתי בינוני בכל המקצועות, אבל בכדורגל הייתי אחד הטובים."

"אף פעם לא הבנתי מה מעניין בכדורגל."

"אה, אתה מזיע בטירוף. אתה רודף אחרי משהו שאין לו חשיבות בעולם האמיתי עד שאתה מתמוטט. הכול זה עניין של חיים ומוות. משהו כזה."

"ומתי תחזור לשחק?"

"בפעם האחרונה די פצעתי את עצמי." קריסטן הפסיק לדבר כדי לרוקן את הכוס. "וזה לא היה באשמתו של מישהו אחר."

בזמן שהוא מדבר, משהו קורה: יש לי רעיון. ומתברר לי שכבר שכחתי לגמרי מה מרגישים כשיש רעיון.

כעבור כמה רגעים אנחנו חומקים מהחצר הפנימית ועולים במדרגות האחוריות אל הקומה הראשונה. אנחנו רוצים להגיע אל המחסן ששומרים בו את העבודות מהטיפול באמנות. קריסטן שואל אם אני בטוח שהציור שלי מאוחסן פה, ואני בטוח, כי סירבתי להצעה לקחת אותו הביתה. אז הוא נשאר כאן, עם יצירות האמנות של שאר המלנכוליים.

אחרי כמה דקות שבהן אנחנו מטלטלים את ידית הדלת ללא הצלחה, מתחוור לנו שאנו זקוקים לעוד רעיון בשביל להיכנס. קריסטן שולף את כרטיס הכספומט שלו בהתרגשות.

"מתערבים שאני מצליח להיכנס?"

הוא דוחף את הכרטיס בקו אנכי בין הדלת למשקוף, בדיוק מעל המנעול. אני עומד לידו ומביט בו.

"ככל שפחות אכפת לך להרוס את הכרטיס, יש לך יותר סיכוי לפתוח את הדלת."

קריסטן ממחיש את הטענה הזאת באמצעות כיפוף עוצמתי של הכרטיס שמאלה, לכיוון הידית. כעבור רגע הדלת נפתחת, ואנחנו מביטים אל תוך החדר הצר. הקירות מכוסים בשורות של מדפי אלומיניום, ועל כל מדף עומדות קופסאות קרטון שכתובים עליהן תאריכים. בתוכן מאוחסנים בדים שהודבקו על קרטונים ועמודים מתוך בלוק ציור. אני מוצא את הציור שלי במהירות, מוציא אותו מהקופסה ומראה לקריסטן.

"זה הציור?"

"כבר אמרתי שאני לא מבין למה אני צריך לדבר עליו כל הזמן."

"איזה חיה זאת אמורה להיות? דינוזאור?"

"לא, זה סוס, כמובן."

"אתה מתכוון סוס שהתחפש לדינוזאור?"

אני לא יכול שלא לצחוק, וגם קריסטן, ואנחנו צוחקים בקול רם מדי. השהות שלנו במרפאה, הברביקיו, הציורים של החולים, הפונץ' הדוחה ששתינו, העובדה שאין לנו חיים, הכול מצחיק.

אני סוף-סוף מרגיש את האלכוהול. אני עוד יכול לזהות את קריסטן המתנודד, הוא מתבונן בציור שלי ואומר:

"מחר נרגיש רע. ההאנגאובר מחמיר עם התרופות."

"כמה אלכוהול ותרופות צריך לקחת בשביל לא להתעורר יותר?"

"אני לא יודע, זה משהו שתצטרך לברר בעצמך."

אנחנו מסתכלים בציור שלי יותר מקרוב, וקריסטן מניח יד על הכתף שלי.

"זה באמת לא נראה כמו סוס."

אני מתקשה לחבר מילים בודדות לכדי משפט, אבל בסוף אני מצליח.

"יכול להיות, אבל הפרחים יצאו טוב. וזה כל מה שרציתי."

---

*הסיפור לקוח מתוך: Elefanten treffen“ by Kristina Schilke © Piper Verlag GmbH, München/Berlin 2016"

*תרגום הסיפור רואה אור בסיוע מכון גתה.