בית הספר שלנו היה קרוי על שם זויה קוֹסמוֹדֶמְיָאנְסְקָיה, האישה הראשונה שקיבלה את עיטור "גיבור ברית המועצות". לכן כל הזמן הרצו לנו על חייה: מה זויה למדה, אילו ספרים היא קראה, אילו חיבורים היא כתבה – כל אלו היו אמורים לתת לנו השראה, כך נאמר לנו. אמנם לא הסבירו לנו השראה למה בדיוק, אבל זה היה ברור – למעשה גבורה, אלא מה? אנחנו – הילדים הסובייטיים – חברים בתנועות הנוער של המפלגה הקומוניסטית, היינו חייבים להיות נכונים תמיד למעשה גבורה. חוץ מזה סיפרו לנו גם על מות הגיבורים של זויה ובייחוד על העינויים שעינו אותה הנאצים. תיארו לנו בפרטי פרטים כיצד עקרו את ציפורניה, צרבו את שפתיה בפתילייה, כיצד הפשיטו אותה מבגדיה והובילו אותה ערומה ויחפה ברחובות הכפר בעוד החיילים יורקים עליה ושופכים עליה דליים של רפש. כיצד תלו אותה אחר כך בכיכר הכפר והתעללו בגופתה – כרתו את שדהּ השמאלי. על מעשה הגבורה עצמו, מה בדיוק עוללה הגיבורה הצעירה, משום מה לא נאמר כמעט כלום. כנראה הציתה או פוצצה משהו, שכן, אחרי הכל, היא הייתה פרטיזנית. פעם בשנה נסענו לסיור במוזיאון הכפר פטרישצ'בו במחוז מוסקבה, מקום נפילתה של זויה. לא כל בית ספר זכה להיקרא על שם של גיבור, ובכל זאת, היו לנו עשרות בתי ספר תאומים מכל רחבי הארץ שנשאו את שמה של זויה קוסמודמיאנסקיה. משלחות מערי רוסיה הנידחות ואף מרפובליקות סובייטיות אחרות פקדו את בית ספרנו דרך קבע, וביקוריהם לוו במסדרים חגיגיים, בתהלוכות ובמופעים באולם הכנסים הבית ספרי. מאחר שלא היה סוף לשירים, לפואמות, לאורטוריות, לסרטים ולמחזות שהקדישו האמנים הסובייטים לזויה, התוכנית האמנותית הייתה עשירה, אם כי לא השתנתה בהרבה משנה לשנה.

בבית לא חיבבו את זויה קוסמודמיאנסקיה. אבי טען שלא ייתכן שהיו פרטיזנים בפאתי מוסקבה בשנת 1941, ולכן זויה אינה אלא דמות שהמציא עיתונאי כלשהו, ככל הנראה, יהודי,שעבד בעיתון צבאי, "הכוכב האדום", למשל, והסיפור הופץ על ידי מכונת התעמולה הסטליניסטית מסיבות ברורות מאליהן.

"הוא לא היה 'ככל הנראה, יהודי', הוא היה יהודי בוודאות, והוא לא כתב את זה עבור 'הכוכב האדום' אלא עבור 'פראבדה'."  אמי הצטרפה לדיון. "שם משפחתו היה לידוב, הוא זה שכתב את המאמר הראשון וגם צירף את התמונה המפורסמת עם השד הכרות והחבל הכרוך סביב הצוואר. אבל ברור כשמש שזה לא תצלום מקורי אלא זיוף, כי איך בדיוק יכלו לצלם אותה אם היא נקברה עוד לפני שהצבא האדום נכנס לכפר?" "איך את לא מבינה? לא קברו אותה, כי היא אף פעם לא הייתה קיימת!"  צעק אבי בתגובה. "במקום לספר על הגבורה היומיומית האמיתית של מיליוני אנשים, שסחבו על גבם את נטל המלחמה בדם וביזע ולבסוף ניצחו, הם רוקחים אגדות שצמחו בדמיון החולני של איזה אימפוטנט עלוב! זאת פורנוגרפיה לשמה!"

אמא הייתה פוערת את עינה לרווחה ומצמידה אצבע אל שפתיה.

ככל שהתבגרנו, כך השפעתם של "ערבי הזיכרון" הלכה ונעשתה מוזרה יותר ויותר. זויה בתצלום הענק, יפה להחריד, ראשה מוטה לאחור, בגדיה קרועים, השד ששרד עם הפטמה הזקורה מרתק אליו את המבט, בעוד השד השני, הכרות, דוחה ומבהיל. שיערה פזור בשלג, עיניה עצומות – בגיל שתים עשרה, הדימוי הזה עורר בנו הרגשה מפתה ובלתי מוכרת. משהו חם ואפל עלה ממעמקי הבטן והראש הסתחרר… אותו זמן על הבמה, דקלמה תלמידה בקול חנוק מהתרגשות: "קר לזויה, כפות ידיה הנפוחות מכפור וממכות קומצו לאגרופים, רגליה היחפות השחירו בליל הכפור הנורא. שפתיה הנשוכות עד זוב דם התנפחו אף הן – מאתיים הצלפות של חגורות גרמניות ניסו לחלץ מילות הודאה מפי הנערה העדינה, אך לשווא. היא לא צעקה, לא בכתה ואף לא גנחה".

באחד מאותם ערבים, כשלא עמדתי עוד במחנק, בפאתוס ובאותה תחושה תמוהה שעברה בגופי, חמקתי מן האולם.

אני לא יודעת איך מצאתי את עצמי ליד חדר ההלבשה הריק של אולם הספורט. נתקלתי שם בסשקה זורין ובסרגיי פדייב מהכיתה שלי, שברחו אף הם מהמופע ושוטטו ברחבי בית הספר. ארון מתלים וארגז גבוה לנעליים חצו לשניים את חדר ההלבשה הקטן. בלי לומר מילה זינקנו לאחת הפינות והתחלנו לחקור בקדחתנות זה את גופו של זה. ידיהם גיששו, פרמו, הפשילו והורידו, ואילו ידיי נאבקו באבזמי החגורות של תלבושת בית הספר שלהם, עד שהבנים עזרו לי. נגענו, ליטפנו, מיששנו, לפתנו, עדיין בשקט, משתדלים לא להישיר מבט. התביישתי להסתכל להם בעיניים וגם הם הקפידו להסיט את מבטם, אך ידינו וגופנו שנצמדו זה אל זה לא ידעו בושה או מבוכה. היינו נלהבים כל כך עד שלא הבחנו במנקה שניצבה מולנו, קשישה נמוכת קומה ומגובנת, בעלת עיניים כחולות דהויות שתמיד דמעו.

"מה אתם עושים, חסרי בושה שכמוכם!" חזר לה סוף סוף כושר הדיבור, "חכו-חכו, אני אראה לכם מה זה!"

היא הניפה באוויר סמרטוט רצפה רטוב והתיזה עלינו מים בכל הכוח. מי השטיפה הקרים והמלוכלכים השיבו לנו את העשתונות בין רגע. קפצנו על רגלנו ונסנו לכל עבר.

 

2

 

קנה של "טיגר" גרמני בהה ישירות בי. מכונה איומה, טנק מכוער, מגושם ועצום. התגלמות הרוע. רעדתי כולי. "מוות לכובש הנאצי!" צרחתי בגרוi הניחר ובעטתי בזחל הטנק. נדמה  שזה הסב לי הקלה מסוימת. הקפיץ שהתכווץ בי לאחרונה בתוך הבטן השתחרר מעט. אין איש מסביב, אפשר אפילו לטפס על הטנק אם רוצים. לא רציתי, אבל התחשק לי להציץ אל תוך הקנה, ובשביל זה לא הייתי גבוהה מספיק. פה ושם היו מפוזרות אבנים גדולות, גלגלתי אחת ועליתי עליה. סבידריגילוב של דוסטוייבסקי חשש מכך שהנצח הוא חדר רחצה מעופש מלא בעכבישים. מה זה חדר רחצה לעומת השחור השואב הקר והאיום הזה?

גשם החל לטפטף, על אף שברדיו הבטיחו מזג אוויר חם ויבש. בילוי הולם מצאתי לי בחגים – לשוטט לבד בגשם, לסייר סביב טנקים עתיקים ולחשוב על נצח.

"תפסיקי לעשן תכף ומיד! ילדה, אני מדברת אלייך", אישה מבוגרת ושמנה דידתה לכיווני  בכל הכוח, תומכת ביד אחת את החזה ואילו את השנייה היא הושיטה אליי, כאילו מנסה לחטוף לי את הסיגריה מהפה. סבתי על עקבותיי, חזרתי בדרך שבה באתי, קפצתי מעל הגדר ונעלמתי בתוך היער. היא בוודאי לא תרדוף אחריי עד לשם. כנראה טעיתי בפנייה ובמקום להגיע אל הכפר נכנסתי עמוק יותר אל תוך היער. שוטטתי כעשרים דקות עד שקלטתי שאין לי מושג לאן הגעתי. לא פחדתי ללכת לאיבוד, כפרי נופש היו פזורים בכל מקום בסביבה, באיזשהו שלב אפגוש אנשים, אבל כל המצב הזה עיצבן אותי נורא – למה אני לבד שוב, ומה אני עושה בכלל ביער הזה?! זה הכול באשמתה של אלינה. היא הופיעה לפתע לפני החגים והזמינה אותי לדצ'ה, כאילו כלום. מאז שעברה לגור אצל אביה במשפחתו החדשה לא דיברנו כמה חודשים טובים, אפילו לא בטלפון, היא לא התקשרה אליי, ולי לא היה את המספר שלה.

בפעם האחרונה התראינו ביום הולדתה. יום הולדת שש-עשרה זה לא צחוק. היא הזמינה את כל העולם בערך: את כל הכיתה הישנה שלנו (עד אז כבר עזבנו שתינו, אני לבית הספר לאחיות והיא לבית ספר ללימוד ללימודי שפות "למקושרים בלבד"), טחונים מהכיתה הנוכחית שלה, גופניקים – חברי ילדות שלה מהגן – קהל היעד של בתי סוהר לעבריינים צעירים, וחברים של חברים… הדלת נשארה פתוחה וזרם האנשים לא פסק, הם הגיעו בקבוצות לרוב. ואני דווקא ציפיתי שנשב אני ואלינה, רק שתינו, ונדבר מלב אל לב, כמו שנהגנו לעשות פעם, אבל היא קשקשה בלי הרף עם חברותיה החדשות, צחקה לבדיחות טיפשיות, ואחר כך נעלמה לה – ברחה לרכוב על אופנוע עם הגופניקים.

מתחילת שנת הלימודים לא ראיתי אף אחת מבנות הכיתה שלי, בקושי את אלינה ראיתי, ולא בדיוק התגעגעתי אליהן. מתוך שעמום החלטתי לעשות קצת רוח, לא בדיוק החלטתי, כך יצא פשוט. הן הביטו בי בעיני עגל כאילו הייתי חייזר, כאילו ציפו ממני למשהו יוצא דופן. שפעתי אנקדוטות רפואיות והן הקשיבו לי פעורות פה. לא סתמתי. דיברתי ודיברתי וליוויתי כל סיפור בכוס יין זול: סיפורי חדר-מתים ומחלקות גריאטריות, שקשישות העבירו בהן חודשים רבים עד שמתו מדמנציה ופצעי לחץ, על סירחון שרודף אותי לכל מקום, ששום כמות של וודקה וסיגריות לא יכולה למחות, על מיון בבתי חולים, לשם נוהרים באמבולנסים בעיקר גברים שתויים שנפלו וקפאו בשלג. אלוהים אדירים, איך שהם מייבבים כשהם מגלים שגפיהם הקפואות נכרתו. היכן יעבדו, כיצד יפרנסו את המשפחה? פעם אחת, באיזה לילה שבו בישלו החובשים סבון חדש משאריות סבון ישן בתוך גיגית, ומרוב עשן וסירחון הייתי מוכנה לקפוץ מהחלון, הביאו זוג. שיכורים שניהם. היא עם פצעי דקירה, הוא עם כפות ידיים שלוקות, העור התקלף ונתלה בחתיכות, כתמי כוויות על פניו. הם רבו על שתייה, עניין שבשגרה. הוא דקר אותה, היא שפכה לו מים רותחים על הפרצוף, הוא הספיק להגן על פניו בכפות ידיו כך שהידיים הן אלה שנכוו בעיקר. כל אלה ניחושים כמובן, הם לא הסגירו זה את זה. הגבר עמד על שלו – היא נפלה על סכין והוא עט לעזרתה ושפך על עצמו סיר מרק רותח. אף אחד לא טיפל בהם, רק הפרידו ביניהם, מיקמו אותם בחדרים שונים. הרופאים רבו עם צוות האמבולנס, למה הביאו זבל כזה לבית החולים, החובשים חזרו לבישולי הסבון ואז שמענו צעקות, גניחות. הגענו בריצה לחדר של האישה, היא לא הייתה שם, לאורך המסדרון נמתח שביל של דם. בעקבות השביל הגענו לחדרו של רומיאו המתקלף. התברר שהיא זחלה אליו על הגחון, כי יוליה שלנו לא יכלה לעמוד על רגליה, וכעת הם התעלסו, צעקו מרוב תשוקה, גנחו מכאבי הפצעים, או להיפך. האחיות הפרידו ביניהם, כמובן. מישהו הזמין משטרה.

למחרת התעוררתי בתוך ארון בגדים. מה קרה, מדוע העברתי לילה בארון, לא יכולתי להיזכר. אלינה הזכירה לי. נעלבתי אמש ממישהו, אף אחד לא הבין ממי ומדוע, אלא שקיללתי קללות איומות ואיימתי במכות. הנסתי את כולם למטבח וזרקתי עליהם מגפיים מהמסדרון, רדפתי עם מערוך בידיי אחרי חבר ילדות שהיה הטיל אולנשפיגל שלי בעבר הרחוק, וכיום נהיה יצור מכוער וצנום שמסורק כפטרייה, הוא פלט משהו על יהודונים. רבתי עם הגופניקים שנחלצו לעזרתו, שכבתי קצת בשלג כדי להירגע, לא מיוזמתי, כמובן. חזרתי לדירה, עצובה ורטובה, אמרתי שאני הולכת, נכנסתי לתוך ארון וסגרתי אחריי את הדלת. אלינה החליטה שלא להטריד אותי וכשהציצה לתוך החריץ מאוחר יותר, היא ראתה שאני ישנה. שתינו תה, פטפטנו קצת, עזרתי לה לסדר וחזרתי הביתה. כעבור כמה ימים היא עזבה לבית אביה.

נסענו לדצ'ה בהרכב של חמישה: אלינה, אני, נדיה וֵליצ'קו – בעלת הדצ'ה וחברתנו לכיתה הישנה, וגם ורה ואיגור. נפגשנו כבר על רציף הרכבת. שמעתי על ורה ואיגור, ילדי אשתו החדשה של אביה של אלינה, היא סיפרה לי עליהם בלי סוף, אך טרם יצא לי לפגוש אותם. ורה, גבוהה וארוכת גפיים, בעלת פנים שטוחות כמו של בובת בד, אפילו לא הביטה לכיווני. ואולי כן הביטה ולא הבחנתי מבעד למשקפי השמש שהרכיבה בשמש ובצל. איגור עישן, ירק על הרציף ומחה את היריקות במגפו. בניגוד לתיאוריה של אלינה, לא היה שום דמיון בינו לבין איוואן קרמאזוב. הוא היה בחור קודר ועגמומי, בעל לסת חזקה, צוואר שור וכתפיים כה רחבות, שבזכותן הוא נראה נמוך מכפי שהיה. הוא לא טרח להגיד שלום, בחן אותי מכף רגל ועד ראש והפנה את מבטו. נפש עדינה וסוערת, אינטלקטואל ופילוסוף – היכן כל אלה? ידעתי כמובן שאלינה מאוהבת בו מאז שהיא זוכרת את עצמה, אבל איך אפשר להשלות את עצמך עד כדי כך?

ברכבת התחיל איגור עם וליצ'קו והתעלם לחלוטין מאלינה. וליצ'קו צחקקה והגניבה מבטים לכיוונה של אלינה. ורה שתקה כל הדרך ורק הביטה מבעד לחלון. כל עשר דקות אלינה סחבה אותי לעשן בקצה הקרון, התלוננה על איגור וביקשה לנהוג בוורה בזהירות יתר. "היא עוברת תקופה קשה מאוד. את מבינה, ורה נסעה עם אבא שלה למשלחת ארכיאולוגית וניהלה שם רומן עם אחד הפוסט דוקטורנטים שלו. היא נכנסה להריון וכשחזרו למוסקבה הוא זרק אותה. היא נאלצה לעבור הפלה. אבא שלה לא רצה להתערב וזעם על ורה,  ואמא שלה כעסה על אבא שלה, כי הוא צידד בפרי טיפוחיו ולא בבתו החורגת. בדיוק באותה תקופה עברתי לגור אצלם, איגור זנח את הלימודים. אחרי ריבים ובירורים הם זרקו אותי חזרה לבית של אמא שלי".

הדצ'ה של וליצ'קו הייתה צריף עץ קטן, שחמישה אנשים יכלו להידחס בו בקושי רב. התוכנית הייתה לטייל ביער, אולי לשכור סירה ולשוט באגם, בערב להבעיר מדורה על החוף ולצלות תפוחי אדמה. את השתייה הבאנו איתנו, האוכל היחידי היה צנימים ושימורי דגים.

שתינו. איגור הסמיק, ורה החווירה, וליצ'קו נהייתה עליזה ואילו אלינה התעצבה. אף אחד לא התכוון ללכת לטייל יותר. איגור ווליצ'קו נעלמו. אלינה התאדתה בעקבותיהם. סיירתי בסביבה וחזרתי לצריף, לא היה מה לעשות שם. ורה שקעה בספר ולא הייתה מעוניינת לפתוח בשיחה. לדעתי היא לא הוציאה מילה מהבוקר.

"אני חושבת שאצא לי לטיול", קמתי. ורה אפילו לא סובבה את ראשה לכיווני. יצאתי. היה רק רחוב אחד בכפר, התהלכתי בו. משני צדי הדרך היו צריפי עץ, שיחי עוזרד, עצי לבנה, כפר טיפוסי בפאתי מוסקבה. למשפחתי לא הייתה דצ'ה, גדלתי כילדה עירונית ולא נסענו לפיקניקים או לקטוף פטריות בטבע. בקיץ נסענו לליטא או לים השחור.

נגמרו הצריפים, הלכתי דרך היער. הדרך הובילה אותי לאחו גדול מגודר בגדר נמוכה. על הדשא ניצבו כמה טנקים ומרגמות מתקופת מלחמת העולם השנייה. אחרי שהשמנה תקפה אותי, התחפפתי גם משם, ותעיתי ביער.

"היי, למה את יושבת כאן לבד עצובה כל כך בגשם? הלכת לאיבוד?"

שני צעירים בני עשרים בערך עמדו לפניי. אולי סטודנטים. על פי המראה שלהם: "ספורטאים, חברי הקומסומול, תלמידים מצטיינים". גובהו של אחד היה ממוצע, השני גבוה יותר, תווי פנים נעימים, סומק בלחיים, שיער בהיר, עיניים עליזות. חבר'ה נחמדים, הם לא הקרינו שום איום. התברר שהם צפו בי עוד במגרש הטנקים ואז נעלמתי להם. הסטודנטים התנדבו ללוות אותי לכפר. בדרך הם סיפרו לי שהם לנים באכסניה, עושים רפטינג וקיאקים במאגרי מים ונהרות סמוכים. לפעמים הם מקימים אוהל, מבלים לילה תחת כיפת השמים, דגים.  

רומנטיקה של טיולים, מרק דגים טרי, שירים וגיטרה סביב מדורות ליליות, שיט ברפסודות ובקיאקים, טיפוס הרים – כל אלה היו חיים מקבילים עבורי, קראתי עליהם בעיתונים או ששמעתי מאנשים שבקושי הכרתי. בעיני הוריי נחשב הבילוי הזה סובייטי להחריד, ולכן לא עודדו אותו, כמו כל דבר סובייטי. מי שפקד את הטיולים האלה היו נציגי האינטליגנציה המדעית הסובייטית, שכבת האוכלוסייה שאבי תיעב יותר מכל. לפי דעתו הם היו משענת המשטר, ועל כן הוא שנא אותם במיוחד. "הפועל הפשוט חי חיים קשים, לא רואה דבר מעבר להווה, ואין לו הזדמנויות. כך חיו גם הוריו ואבות אבותיו. אין לי שום טענות אליו. ואילו האינטליגנטים האלה כביכול יודעים יותר, יש להם יותר תאים אפורים, מספיקים להשכלה גבוהה בהנדסה, לפחות. עם זאת, הם לא מעוניינים לחשוב ופוחדים להחזיק בדעה משלהם. גוש צייתן ושמרני, שלא מסוגל להוליד מתוכו שום דבר חי. במקום זה, הם יוצאים לטיולים, מנגנים בגיטרה ושרים, שותים שתייה חריפה, מרכלים על חברי הפוליטביורו, דנים בגאונותו הקולנועית של טארקובסקי, משום שלא ראו דבר מעבר למסך הברזל, וחושבים שהם גיבורים ואינטלקטואלים גדולים. ואז הם חוזרים לעבודה, יושבים באספות המפלגה ומצביעים 'בעד', חותמים על עצומות שמגנות את הציונות הישראלית ואת האימפריאליזם האמריקני. מחשבתם היחידה היא תמיד לציית בכל דבר לשלטון ולכבד את המנהלים".

אני אישית לא ראיתי כל פגם בטיולים בטבע. לאדם הסובייטי אין הזדמנות לבקר בגרנד קניון או בשוניות האלמוגים, האם זה אומר שעליו להישאר על הספה לאות הזדהות עם העולם החופשי בדומה לאבי? גם את טארקובסקי אהבתי. בשנה שעברה אלינה ואני עמדנו בתור כמה שעות כדי להיכנס להקרנה נדירה של טארקובסקי בבית הקולנוע "מוסקבה". הגענו בשעה שש בבוקר, חשבנו שנהיה ראשונות בתור, ואז לפתע הופיע מתוך ערפל קפוא בחור ורשם בטוש שחור על כף ידה של כל אחת מאיתנו מספר – שלוש מאות ומשהו. בסופו של דבר נכנסנו לאולם, רק שאלינה קפאה בחוץ עד כדי כך, שכשכבר נכנסנו אל האולם היא התחממה ונרדמה.

בדרך חזרה לדצ'ה אחד הסטודנטים נשאר מאחור ורק הגבוה יותר, אולג שמו, המשיך וליווה אותי עד הבית. הוא מצא חן בעיניי, דברן, עליז, ספורטיבי אבל במידה, שלא כמו איגור, שהותיר רושם של כוח פיזי מתפרץ.

"את רוצה לשוט באגם הערב?"

קפאתי במקומי. בקיץ ימלאו לי שש עשרה והוא בן עשרים ושלוש, גבוה, נאה, אחד כזה שאפשר להציג בפני חברות. לא הייתי מורגלת בתשומת לב גברית, כלומר היו לי הרבה ידידים אבל מעולם לא יצאתי לדייט. הרי לשוט באגם לאור הירח, רק שנינו, זה נחשב לדייט, לא? כמובן, שיקרתי לו לגבי גילי, אמרתי שאני לומדת בשנה הראשונה במכון לרפואה. הוא האמין לי, למה לא, תמיד נראיתי מבוגרת לגילי, יש לי פנים בוגרות, גובה הגון וגם חזה גדול. אולג ראה בשתיקתי המתארכת ביטוי לספק.

"אם תרצי, אפשר לעצור באחד האיים, המקומיים מספרים שבלילות רואים שם לפעמים קרינת אור חריגה ושומעים קולות מוזרים. איזור אנומלי".

"נו באמת. איזור אנומלי, נראה לך? הכפריים השיכורים סתם הוזים מכל השיכר שהם מבשלים. חברה שלי שגרה בסביבה סיפרה לי שהם ראו באיזור את איש השלג. יטי, תאר לעצמך! אפילו חשבנו לצאת לחפש אותו, בתור בדיחה, כמובן. הייתי עכשיו ביער ולא ראיתי שום יטי".

"איש השלג – זה קרוב לוודאי אגדות, אבל בקשר לאי, דיברתי עם אנשים יודעי דבר והם תיארו לי דברים דומים. שימי לב, הם לא מכירים אחד את השני ולא הייתה להם אפשרות לתאם גרסאות. מסקרן אותי להציץ במקום. אבל אם את חוששת, לא נשוט לאי. סתם נעשה סיבוב".

סיכמנו שהוא יאסוף אותי בשמונה.

בבית עדיין לא היה אף אחד זולת ורה. היא בהתה בספר ולא הפגינה סימני חיים. החלטתי שעדיף להתייחס אליה בתור רהיט, וטרם התחלתי לשוחח עם רהיטים. אולי כשאהיה קשישה, מרוב בדידות והשתבשות הדעת הכרוכים בגיל, אתחיל ליצור קשר עם שידה או כוננית, אבל בינתיים לא הרגשתי צורך. מגפי הגומי של וליצ'קו ישבו עליי בול, לבשתי גם את המעיל החם של איגור, הוא יצא בסוודר בלבד. ארזתי בתוך תיק בקבוק יין, כמה צנימים ושתי קוביות של גבינה מותכת.

"לאן זה?" שאלה ורה כאילו כלום. מרוב בהלה כמעט חנקתי את עצמי בצעיף של איגור, שהחלטתי לשאול ובדיוק כרכתי סביב צווארי.

"וואו, אף פעם לא ראיתי שרפרף מדבר!"

"מה?" היא צמצמה את עיניה.

"Adieu, ma jolie" משום מה עברתי לצרפתית, אבל גם אילו הייתי מקללת את ורה בקללות הכי איומות, אני לא חושבת שהיא הייתה מתרשמת יותר. פניה התעוותו לגמרי. ובכל זאת היא עקבה אחריי עד לחצר. אולג המתין לי ליד השער.

"ומי זה בדיוק?"

החלטתי שאני לא חייבת לה דין וחשבון, לכן שתקתי.

"הי, לאן אתה לוקח אותה? בנאדם, אני מדברת אליך!"

"קוראים לי אולג. אני פוסט דוקטורנט במכון להנדסת מכונות, אני לן באכסניה כרגע. אנחנו הולכים לשוט בסירה על האגם".

"איזה אגם בכפור כזה? סטודנט, אז לך תלמד, במקום לבלבל את המוח לקטינות", היא התקרבה מאוד לגדר כך שרק מטר בערך הפריד בינה לבין אולג.

"למה אתה מדבר איתה בכלל? בוא כבר." משכתי בשרוולו הרחק מהגדר. היא לא רדפה אחרינו, תודה לאל, למרות שעל פי הבעת פניה אפשר היה לצפות ממנה לכל דבר.

"איזו בחורה קשוחה! לרגע חשבתי שהיא הולכת להרביץ לי. אחותך הגדולה?"

"אל תשים לב אליה, היא עוברת תקופה קשה," החלטתי  לא לתקן את טעותו, על כל צרה. שיידע שאני לא לבד כאן.

"למה היא קראה לך קטינה? בת כמה את באמת?"

"מה, אתה לא מכיר אחיות גדולות? היא גדולה ממני בשש שנים ובעיניה אני עוד תינוקת".

"היא בת 24? היא כאילו בגילי, בחיים לא הייתי נותן לה יותר מעשרים."

"אני לא מבינה למה אנחנו מדברים עליה כל כך הרבה. אולי אתה רוצה להזמין אותה לשייט במקומי?"

אולג צחק והצמיד אותי אליו, תחבתי את פניי בתוך הבד המחוספס של מעילו.

הכפר נדם, לא פגשנו נפש חיה כל הדרך. עברנו דרך חורשת עצי הלבנה, פנינו ליער והלכנו בדרך בשקט עד שהגענו לרציף העץ, שהוביל אותנו ישירות אל המים. המשכנו עוד קצת לאורך החוף עד שהגענו לשרטון חול. אולג הוריד את תרמילו הכבד, הוציא מתוכו סירת גומי מקופלת והחל לנפח אותה בעזרת משאבה. בתצורתו הסופית נראה לי מוצר הגומי הזה כמו מזרן מתנפח עם שוליים גבוהים, ממש לא סירה.

"היא בטוח תחזיק את שנינו?"

"הסירה הזאת אמורה להחזיק מבוגר וילד. אני שוקל שבעים קילו בערך, את ארבעים וחמש נדמה לי?"

"ארבעים ושמונה".

"נעגל למאה עשרים. הסירה אמורה לשאת משקל של מאה וחמישים קילוגרם, אז אנחנו בטווח הביטחון. נו, קדימה, תעלי. שבי בתחתית הסירה, המושב בשבילי. אל תחשבי שזה לא ג'נטלמני מצדי, שם מתחברים המשוטים. אלא אם כן את רוצה לחתור?"

לחתור לא היה לי חשק, גם לעלות לסירה לא רציתי. ערפל עמד מעל האגם. רוח קרה ולחה נשבה מן המים. הירח הסתתר מאחורי העננים. קיר היער הקודר התמזג עם פני המים השחורים, שהשמים נטולי הכוכבים השתקפו בתוכם.

"ומה אם יהיו גלים? אנחנו עלולים להתהפך".

"לא יהיו גלים, אל תדאגי".

לא הצלחתי להמציא תירוץ נוסף, לכן נאנחתי בכבדות, עליתי לסירה והתיישבתי בתחתיתה כפי שנתבקשתי. אולג דחף את הסירה קדימה, תפס תאוצה וקפץ פנימה. הוא סידר את המשוטים במהירות, ובכמה חתירות איתנות הגענו אל מרכז האגם. הסירה שקעה מעט תחת משקלנו, המים לא נכנסו פנימה אומנם, אך עדיין היה נדמה לי שחצי מהגוף שלי נמצא בתוכם.

"למה את לא יושבת בנחת? לא נוח לך?"

"קר מאוד. יש לי תחושה שאני יושבת על קרח בתחת חשוף."

כן, המים עדיין קרים. הקרח נמס לא מזמן. לא חשבתי על זה. שבי על התרמיל". חגתי בסירה עם התרמיל ביד – הייתי בטוחה שעכשיו נתהפך – איכשהו התיישבתי והבטתי סביבי. הערפל התפזר במשב רוח קל, הירח יצא מבין העננים כמו על פי הזמנה וסלל שביל כסף על המים. באותו רגע הכול הסתדר לי, כך בדיוק ראיתי בעיני רוחי אגם לילי.

קולות נשיים שקראו בשמי בכל דרך אפשרית הפרו את הדממה. הקולות, שנשמעו תחילה מרחוק, התקרבו יותר ויותר. ארבע דמויות הופיעו על החוף והן לא הזכירו בנות ים.

"הי, אתם שם! תחזרו מייד!" צרח איגור בקול בס מפחיד.

"ביאשה, ביאשה, זו את?" צעקה אלינה בקול שבור כל כך שלא יכולתי שלא לענות לה: "אני כאן! אנחנו מפליגים לאי, לאיזור אנומלי", צרחתי כשכפות ידיי משולבות סביב פי על מנת להגביר את הקול. הד התגלגל מעל פני המים.

"מה?"

"אולג רוצה להראות לי את האיזור האנומלי. לכו הביתה!"

"מפגרת! אני יודע בדיוק מה הוא רוצה להראות לך! תחתור לכיוון החוף, דביל!" איגור התפרץ לשיחה שוב.

"אלינה, קחי אותם הביתה! יש לי דייט, אני שטה בסירה. ירדתם שם מהפסים?"

אולג קפא עם המשוטים בידיו וסובב את ראשו ממני אל הקבוצה שבחוף.

"אולג, מה יש לך? בוא נמשיך. אל תשים לב אליהם", נאלצתי אפילו לדחוף אותו כדי שיצא מההלם, אבל הוא לא זז.

"תראה, דפוק, או שאתה חוזר עכשיו לחוף ואז אני אתן לך להסתלק בשקט…"

"ואם לא נחזור? אם נמשיך בהפלגה, מה יקרה אז?" ענה אולג לפתע בקול גבוה בהרבה מהקול שדיבר בו לפני כן.

"למה אתה מדבר איתו בכלל? מה אתה שואל אותו? בוא נזוז כבר".

"מי זה, חבר שלך? אח שלך? אולי תיכף גם אבא שלך יבוא?" אולג נראה כעת הרבה פחות חביב בעיניי. תווי פניו התחדדו בדומה לסנאי וגם מבטו נהיה דוקר כמו של סנאי.

"הוא שום דבר! ראיתי אותו היום לראשונה בחיי. תביא לי את המשוטים, אחתור בעצמי". ניסיתי לקחת מאולג את המשוטים אבל בסופו של דבר שוב צנחתי אל התרמיל.

"אם לא תחזור עכשיו ברגע זה, אני אמצא אותך באכסניה שלך ואתה תצטער על היום שבו נולדת!" איגור התקדם אל קצה המים. חלפה בראשי מחשבה מטורפת שהוא עומד לרדוף אחרינו בשחייה. נראה שאולג חשב כמוני מפני שהוא הניף את המשוטים והפלגנו מעט רחוק יותר, לכל מקרה.

"זה הסוף שלך! תתקרב לחוף מיד!" צרחה ורה ודהרה לתוך המים, משפריצה לכל עבר ומרטיבה את כולם. אלינה ווליצ'קו נתלו עליה, מונעות ממנה להתקדם. צפיתי בהן אחוזת אימה, נאבקות בתוך מי הקרח שהגיעו להן עד הברכיים, מוארות באור הירח. האם יתכן כי ארבעתם התחרפנו בו-בזמן?

"כולם לצאת מהמים ולסגת שלושה מטרים אחורה!" אולג קם ונעמד בסירה. "עד שלא תתרחקו, אני לא זז מפה!"

שתקתי. נראה שההחלטה נפלה ואין טעם להתווכח. עוד משוגע, חמישי במספר. האם הירח משפיע כך על כולם? אז למה רק אני שפויה כאן? הם יצאו מן המים. איגור התיישב על החול, הוריד את גרביו הרטובים ונעל את נעלי הספורט על רגליים יחפות. ורה רוקנה מים ממגפי הגומי שלה.

"תתרחקו ותעמדו שם", שוב צעק אולג.

הם נסוגו, והפלגנו אל החוף. אולג עצר כמה מטרים לפני היבשה.

"צאי החוצה".

"באמת? אתה רציני? תתקדם עוד קצת".

"אני אתקדם והם יתנפלו עליי".

"אף אחד לא יגע בך. הם עומדים רחוק".

הוא התקרב מעט לחוף בחוסר רצון, כמעט דחף אותי מחוץ לסירה, ואז חתר כל כך חזק עד שהגיע למרכז האגם במשיכות ספורות. גם שם הוא לא עצר והתרחק יותר ויותר לעבר הירח המסתתר מאחורי היער. פניתי והלכתי בעגמומיות לעבר החוף. אף אחד לא דיבר איתי. גם אני שתקתי. ורה ואיגור הובילו את התהלוכה, וליצ'קו בעקבותיהם במרחק של עשרה צעדים, אלינה ואני הזדנבנו מאחור.

"מקום לא נעים וגם היער הזה… יש לי כל הזמן תחושה שעוקבים אחריי, אני פונה לאחור ואין איש", סוף-סוף אלינה הוציאה קול.

"יער רגיל, שום דבר מיוחד", שמחתי להפסיק את השתיקה הקודרת. "איפה הייתם כל היום? מה עשיתם כל הזמן הזה?"

"תקשיבי, זה מוזר. דרך היער עוברת מסילת רכבת נטושה, אף אחד לא זוכר לאן היא הובילה פעם. היא פשוט נקטעת וזהו. וליצ'קו אומרת שיש שם כל מיני תופעות חריגות. היא רצתה להראות את המסילות לאיגור ואני הצטרפתי".

"אולג הזה גם סיפר דברים דומים. אילו תופעות?"

"שעון יד שנעצר פתאום או מחוגים שזזים אחורה, או קולות רמים,  כאילו יש שם חבורה גדולה, ואין איש".

"ראית במו עינייך? שמעת משהו?"

היא הנידה את ראשה בשלילה.

"לאף אחד מאיתנו לא היה שעון…"

"אז לא היה ולא יהיה שם כלום. לכל היותר יאנסו שם מישהי."

"משעשע שדווקא את אומרת את זה".

"וזאת למה?"

 "הרי את יצאת עם גבר זר השד יודע לאן. לא מוזר לדעתך? לא פחדת שהוא יאנוס אותך?"

"אולג בחור רגיל. אמנם בסופו של דבר התגלה שהוא דפוק, אבל הוא ממש לא אנס, בוודאות".

"בכל זאת לצאת ככה לבד עם גבר שאת לא מכירה?"

"ולבוא ולאיים להטביע אותנו רק כי הוא הזמין אותי לדייט זה בסדר? לא משנה, עברנו. למה בכלל הזמנת אותי אם אני כמו גלגל חמישי בעגלה? השתעממתי לבד כל היום".

"לא התכוונו להיעדר הרבה זמן! שתינו קצת ואז…" אלינה נתקעה והשתתקה. ציפיתי להמשך אך הוא מיאן להגיע. בסופו של דבר היא ניערה את ראשה כאילו סילקה מחשבה טורדנית "את תצחקי עליי בכל מקרה. בקיצור, יצא מפגר".

עמדנו בפתח הבית, אחרים כבר נכנסו פנימה. אלינה הביטה בי בתחינה: "אל תכנסי לעימותים עכשיו, בסדר? אין לדעת מה יקרה, ורה נורא-נורא כועסת עלייך."

"היא כועסת עליי? היא דפוקה על כל הראש? מה עשיתי לה? היא סירבה לדבר איתי בהפגנתיות ואז היא הרסה לי את הדייט. אני זו שאמורה לכעוס".

"אל תתגרי בה, טוב? מבטיחה?" היא לקחה את כף ידי בכפות ידיה האדומות מקור והצמידה לחזה שלה.

"בפני חבריי נשבעת אני חגיגית…", הנפתי יד בהצדעת הפיונרים. "בואי נלך להתחמם כבר, אני מתחרפנת פה מקור".

איגור ווליצ'קו היו עסוקים בתנור עתיק עשוי ברזל יצוק על רגליים דקיקות, מלחיץ למראה. ראיתי כאלה רק בסרטי מלחמה.

"אני בטוחה שלא ייצא להם מזה כלום", לחשה לי אלינה באוזן. אמרה וצדקה. על אף כל המאמצים האש סירבה להתלקח, גירד לי בגרון מרוב העשן. וליצ'קו מצאה כמה זוגות גרביים ומכנסיים יבשים להחליף את בגדינו הרטובים. את המגפיים מלאנו בעיתונים ישנים וקרבנו אותם אל התנור. איגור לא נכנע והמשיך לנסות להפעיל עליו את קסמיו. בשלב זה האש לא כבתה מיד, והחזיקה מעמד כמה דקות. נהיה חמים יותר, כמעט לא יצא עשן. אלינה התכסתה בשמיכת פליז ונרדמה, ורה נמנמה לידה. וליצ'קו עזבה את איגור לנפשו עם התנור, סחבה אותי לפינה הרחוקה והחלה ללחוש בלהט, כמעט אוטמת את אוזניי בשפתיה הרטובות: "איזה יום, איזה יום! אילו הייתי יודעת, בחיים לא הייתי באה! יצאתי לטיול קצר בסביבה, איגור בעקבותיי וגם אלינה אחריו. את לא מבינה מה היה שם! מה שהיא עוללה שם בקרון…"

"איזה קרון?" שאלתי בקול רם.

"שקט!" וליצ'קו תפסה את זרועי – "מה את צורחת? זאתי תיכף תתעורר". היא נדה בראשה, מצביעה על ורה הרדומה, "קרון משא רגיל, עומד לו באמצע היער על המסילה הנטושה. כשהתחיל לרדת גשם, נכנסנו לתוכו. אף פעם לא נכנסתי אליו קודם, פחדתי. תארי לעצמך, חשבתי שהוא מטונף בפנים אבל התברר שלא כל כך, רק מאובק. ופתאום אלינה התחילה להקיא. בחיים לא ראיתי דבר כזה. את הנשמה שלה היא הקיאה, על הקירות, על התקרה, הכול! נראה כאילו זהו, נגמר, ואז שוב מחדש. היא התעלפה אפילו. החזקתי לה את הראש בזמן שאיגור צעד הלוך ושוב בחוץ, הוא נגעל מריח הקיא. בינתיים הוא רוקן לבד בקבוק וודקה, וזה ממש לא השפיע עליו, הוא רק נהיה קודר יותר, ממש זוועה".

"לא, כי בדרך כלל הוא שמח וטוב לב".

איגור כרע ברך לפני התנור, צלליות אדומות כיסו את פניו. כאילו שמע את מילותינו האחרונות, הוא קם וניגש אלינו.

"נראה שהארובה שואבת, שיחקתי עם החיפוי ולדעתי זה עובד, הבעיה שהקרשים רטובים ממש. יש לכם סולר?"

"אני חושבת שיש לנו מכל במרתף. למה?"

"צריך לטבול לבנים בסולר ולהכניס לתנור. שתי לבנים בכל פעם. זה אמור להספיק ללילה שלם. בסיביר מתחממים ככה. בקיצור", הוא פנה אלי, "קדימה, תורידי את המעיל, אני הולך לחפש לבנים", שכחתי לגמרי שעדיין לבשתי את המעיל והצעיף שלו.

הוא לבש את מעילו, נעל את המגפיים של אבא של וליצ'קו ויצא החוצה.

"שמעת? להבעיר את התנור בלבנים!" וליצ'קו סובבה אצבע ליד רקתה. "כל המשפחה כזאת! בקושי סחבנו את אלינה הביתה, וכאן הפסיכית הזאת משתוללת! אמרה שיצאת עם איזה מטורלל. האמת היא שהמקומיים פה לא ממש יציבים, יש כל מיני סיפורים. איגור לא שש לצאת אבל ורה הכריחה אותו. לא פשוט להתווכח איתה. תקשיבי, אני מפחדת ממנה".

צחקקנו אבל עד מהרה השתתקנו. ורה ישבה על הספה והצמידה את ברכיה לגופה. היא בהתה בי, סנטרה בולט, וברגע זה הבחנתי לראשונה עד כמה היא דומה לאיגור.

"לא, את חצופה! מה את צוחקת? הכול בסדר איתך? חרבת לנו את כל סוף השבוע, זונה שכמוך. היא אחוזה בטרפת הכוס ואנחנו אמורים לדהור להציל אותה".

"תראי איזו שפה עשירה יש לך, ורה, ישר רואים שאת סטודנטית לבלשנות. מה גם שלא ביקשתי שיצילו אותי. עדיף שהייתם מתעסקים בעניינים שלכם ולא תוחבים את האף איפה שלא בקשו מכם".

"בחורה אמיצה את, זויה קוסמודמיאנסקיה ממש!"

חבל שהיא הזכירה את זויה. היא לא הייתה מודעת ליחסינו הסבוכים עוד מכיתה ו'.

"כן, זויה – היא גיבורה ואת זנזונת", המשיכה ורה.

"זנזונת את בעצמך! וזויה שלך היא לא גיבורה בכלל".

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שאף אחד לא יודע מה היה שם באמת. מה שבטוח שכל מה שמפמפמים לנו וטוחנים במוח מספסל הלימודים זה שקר, זיוף ותעמולה. לא אומרים שם מילה של אמת!"

"נו, אז תאירי את עינינו, מה האמת לדעתך?"

"דבר ראשון, לא היו פרטיזנים בפאתי מוסקבה ב-41', שנית, זויה, ספק אם הייתה קיימת, אבל נגיד שכן, רק מלאו לה שמונה עשרה, היא הייתה מוסקבאית ולא התגייסה לצבא, אז איך היא הגיעה אל מעבר לקו החזית? לא בגרמנים היא לחמה, היא הציתה את הכפרים, את בתי האיכרים הרוסים, השאירה אותם בלי קורת גג בכפור האיום. זה היה הצו הסודי של סטלין – להבעיר את כל הכפרים על כל בתיהם כדי שהגרמנים יסבלו מקור תחת כיפת השמים. ולא הזיז לו בכלל מה יהיה על האוכלוסייה כולה, זקנים, נשים וילדים. מה הם יעשו? לא היו גרמנים בכפר פטרישצ'בו…"

"סתמי, כלבה! אני שונאת את העם שלך, דורכים על אדמתנו ומרעילים את האוויר שלנו בנשימות הרעילות שלכם. אנחנו נלחמנו, שפכנו את דמנו בזמן שאתם היהודונים מילאתם את הכרס בטשקנט. ועכשיו את, טינופת, מלכלכת על הגיבורים שלנו".

נאלמתי דום. לדבר כזה לא ציפיתי. עלה בדעתי לספר לה ששני סביי נלחמו מיומה הראשון של המלחמה ועד יומה האחרון, ושסבתי התפנתה לסיביר יחד עם מפעל צבאי, אבל לשוני דבקה לחכי. לא הייתי מסוגלת להוציא הגה. זה הגעיל אותי – לנסות להוכיח לה משהו, לתרץ. בהיתי ברצפה רק כדי לא להרים מבט אליה, לא לראות את פרצופה המעוות משנאה. צל הבזיק, חשתי גל חולף של קור וריח של טבק.

"בגללכם, בגלל הגזע שלכם…" לפתע היא נשנקה, שמעתי קול נפילה, כמו של חפץ כבד. הרמתי את ראשי. איגור הפיל את ורה על הרצפה והחל לחנוק אותה, רכון מעל הגוף השרוע על הרצפה.

"סתמי, סתמי כבר. שלא אשמע ממך מילה נוספת. הבנת? לא לפצות פה או שארמוס אותך כמו זבל".

אלינה התעוררה וצפתה בהם באדישות לא ברורה. במרחק של כמה מטרים ורה התפתלה, חבטה ברגליה על הרצפה, אבל לא הצליחה להשתחרר מאחיזתו של איגור.

"תירגעי, לא לזוז, או שיהיה גרוע יותר. שכבי בשקט. אם הבנת, תדפקי עם היד ברצפה".

ורה נאבקה מעט יותר ולבסוף עשתה את מה שציווה עליה. הוא שיחרר את אחיזתו, קם והעמיד את אחותו על רגליה בתנועה חדה. כך הם עמדו זמן-מה והביטו זה בזו בלי לומר מילה, אחר כך היא קמה והתיישבה שוב על הספה. איגור פנה אליי, ואני קמתי ועפתי מהבית החוצה. "לי הוא לא ייתן את הפריבילגיה להיכנע, יחנוק קיבינימט". וליצק'ו רצה בעקבותיי: "בעוד רבע שעה הרכבת האחרונה למוסקבה. אם נרוץ, נספיק".

התארגנו לשינה בדממה מוחלטת. אלינה נרדמה שוב כמו קודם, בכורסה נפתחת מכוסה בשמיכת פליז. וליצ'קו פתחה את הספה לה ולוורה. ליד הדלת עמדה מיטת ילדים, שאפשר היה לישון עליה רק בתנוחת עובר. רוח פרצים נשבה מחריץ בדלת ולא הצלחתי להתחמם תחת מעיל צמר הכבשים, הספוג בנפטלין. איגור פרש את שק השינה על הרצפה.

התעוררתי כי מישהו ניער את כתפי בחוזקה. בקושי רב פקחתי את עיניי, כתם לבן מעורפל התנדנד מולי, אך לא יכולתי לזהות מי זה בחושך. "קומי, התעוררי", אמר לי קול נשי. היה נדמה לי שזו אלינה, אבל אולי זאת ורה? האם יתכן שהיא התעוררה באמצע הלילה כדי ללבן איתי עניינים בזמן שכולם ישנים? התיישבתי במיטה. ראשי התפוצץ מכאב, גרוני יבש. קמתי על רגליי בכוונה להגיע לפינת המטבח לשתות מים, אבל החושך הסתחרר כסביבון, רגלי הצמר גפן שלי קרסו והתרסקתי על הרצפה. לא חשתי כאב מהנפילה והתנתקתי, נפלתי אל תוך השְחור. אותו קול נשי החזיר אותי להכרה: "תתעוררי! תצעקי! תעירי את כולם!" ניסיתי לצעוק אך לשוני לא צייתה לי. פניה חלפו מולי אבל עיניי כמו התמלאו בחול ולא יכולתי להבחין בתווי פניה. לא הבנתי מה קורה, ריקנות עכורה מילאה את ראשי. התחלתי לזחול ונתקלתי באיגור. הוא התיישב, גנח ותפס את ראשו: "אלינה!" בקושי רב זחלתי אל הספה, התרוממתי על ברכיי. לפניי שכבה ורה, עיניה עצומות, וליצ'קו  שכבה לידה בפניה לקיר.

"ורה!" קראתי. היא פקחה את עיניה ולפתע החלה לצעוק בקול אחיד ויציב. גופה נרעד בעוויתות ואז הרעד פסק באותה הפתאומיות שבה החל, היא רק פתחה את פיה בדממה, כמו דג. תודה לאל, צעקתה העירה את וליצ'קו. היא קמה בתנועה חדה ונעצה עיניים פעורות, לא בי, אלא בדבר מה לידי.

"תפתחי את הדלת, תאווררי את הבית", הפציר בי הקול. לא הבנתי מדוע עליי לעשות זאת, אבל בכוחותיי האחרונים זחלתי ליציאה. כוחותיי אזלו כמעט, תנועותיי נהיו עצלות יותר. בהגיעי לדלת הרמתי את עצמי אל הידית בשתי ידיי ודחפתי את הבריח. לחצתי על הדלת בכל משקל גופי ונפלתי החוצה, התגלגלתי על המדרגות והתרסקתי על האדמה המכוסה בשכבה דקיקה של קרח.

חזרתי להכרה מהכפור. רעדתי כולי, שיניי נקשו. עוד היה לי כאב ראש עמום ושמעתי קולות כמו מבעד לזכוכית. ניסיתי לקום. הקולות נדמו ומישהו עזר לי בעדינות ובזהירות להתיישב. הבטתי סביבי. חמישתנו ישבנו בשורה ליד הגדר, הרחק מן הצריף. היינו חיוורים, מקומטים, רועדים מקור, אבל בחיים. הם הביטו בי באהבה כולם, אפילו ורה, על אף שהיא נראתה גרוע מכולם, כאילו חזרה מהעולם הבא.

"כל הכבוד! אם לא היית מתעוררת ומעירה אותנו היינו נחנקים בוודאות", איגור הצית סיגריה והושיט לי, "צריך להטביע את התנור הזה בנהר. את, וליצ'קו עוד תודי לי".

"אל תחשוב על זה אפילו, אבא שלי יהרוג אותי. התנור בסדר גמור, זה אתה, אדון מומחה, סגרת את החיפוי".

 "זו לא אני", כל מילה הכאיבה לי, כאילו לעסתי נייר זכוכית.

"מה לא את?"

"לא אני הערתי. זו זויה".

"זויה?" הם החליפו מבטים.

"זויה קוסמודמיאנסקיה. היא ניערה אותי וציוותה עלי להעיר את כולם. לא הבנתי מדוע, לא היה עשן או ריח, אבל היא הפצירה בי ואני ביצעתי".

הם הביטו בי בשקט.

"ולמה לדעתך זו הייתה דווקא זויה קוסמודימיאנסקיה?" שאלה אלינה במשנה זהירות.

"מי אם לא היא? היא חבשה כומתה עם הכוכב האדום".

"אהה", גיחכה ורה, "ועוד אומרים שאני המשוגעת".