ביום השלישי לאחר שעברו לגור מחוץ לעיר הוא חזר ברגל מהכפר כשהוא נושא סל של מצרכים וסליל חבל של עשרים מטר. היא יצאה לקראתו, מנגבת את ידיה על חלוקהּ הירוק. שערה היה סתור, אפה ארגמני ממכוות השמש; הוא אמר לה שהיא כבר נראית כאישה כפרית מבטן ומלידה. חולצת הפלנל האפורה נדבקה לגופו, נעליו הכבדות היו מכוסות אבק. היא הבטיחה לו שהוא נראה כמו דמות של  איכר במחזה.

האם הביא את הקפה? היא מחכה כל היום לקפה. הם שכחו אותו כשעשו הזמנה מהחנות ביום הראשון.

אוף, לא, לא הביא. אלוהים, עכשיו יצטרך לחזור לשם. הוא יעשה זאת גם אם זה יהרוג אותו. עם זאת נדמה לו שהביא את כל השאר. היא הזכירה לו שזה רק משום שהוא עצמו לא שותה קפה. אילו היה שותה קפה, היה זוכר בקלות רבה. נניח שהיו אוזלות להם הסיגריות? ואז ראתה את החבל. בשביל מה זה? טוב, הוא חושב שיוכל לשמש לתליית בגדים או משהו. היא שאלה אותו כמובן אם לדעתו הם עומדים לנהל שם מכבסה? הרי יש להם כבר חמישה עשר מטר חבל מתוח ממש מול עיניו? מה, הוא באמת לא הבחין בו? בעיניה זה כתם מכוער על הנוף. הוא חשב שיש הרבה דברים שחבל יכול להיות שימושי להם. היא רצתה לדעת מה, למשל. הוא חשב כמה שניות, אך לא העלה דבר. אפשר לחכות ולראות, לא? צריך כל מיני דברים שונים ומשונים בבית בכפר. היא אמרה, כן, נכון; אבל לדעתה דווקא בזמן שכל פרוטה חשובה, נראה מוזר לקנות עוד חבל. זה הכול. היא לא התכוונה לומר שום דבר אחר. פשוט לא הבינה, ברגע הראשון, למה הוא הרגיש שזה נחוץ.

נו, די, הוא קנה אותו כי הוא רצה, ובזה זה נגמר. היא חשבה שזאת סיבה מספקת, ולא הבינה למה לא אמר כך מלכתחילה. אין ספק שזה יכול להביא תועלת, עשרים מטר חבל, יש מאות דברים, היא לא מצליחה לחשוב על אף אחד כרגע, אבל זה יבוא. ברור. וכמו שהוא אמר, כך קורה תמיד עם דברים בכפר. אבל היא קצת מאוכזבת בעניין הקפה, ואוי, תראה, תראה, תראה את הביצים! יו, בחיי, הן נוזלות! ומה הוא שם עליהן? הוא לא יודע שאסור להפעיל לחץ על ביצים? לחץ, הוא רצה לדעת, מי הפעיל עליהן לחץ. איזה מין דבר טיפשי לומר. הוא פשוט הביא אותן בסל יחד עם שאר הדברים. אם הן נשברו זה באשמת החנווני. הוא היה צריך לדעת שלא שמים דברים כבדים על ביצים.

לדעתה זה קרה בגלל החבל. הוא היה הדבר הכבד ביותר בסל, היא ראתה זאת בבירור כשהוא נכנס מהדרך, החבל היה חבילה גדולה מעל לכול. הוא החזיק את החבל ביד אחת ואת הסל ביד השנייה, ובשביל מה יש לה עיניים אם זה כל מה שהן מצליחות לעשות בשבילה?

טוב, בכל אופן, דבר אחד היה ברור לה: לא יהיו ביצים לארוחת הבוקר. הם ייאלצו לטרוף אותן עכשיו לחביתה לארוחת הערב. אין שום ברירה. היא תכננה להכין סטייק לארוחת הערב. אין קרח, הבשר יתקלקל. הוא ביקש לדעת למה היא לא תוכל לגמור לשבור את הביצים בקערה ולהניח אותן במקום צונן.

מקום צונן! אם הוא יצליח למצוא לה מקום כזה היא תשמח להניח אותן שם. טוב, אם כך, נראה לו שאין שום סיבה שלא יבשלו את הבשר באותו זמן שיבשלו את הביצים ואז יחממו את הבשר למחרת. בשר מבושל ומחומם, כשבאותה מידה היו יכולים לאכול אותו טרי. סוג ב' ושיירים ובִּמקום, אפילו בעניין בשר! הוא עיסה קלות את כתפה. זה לא באמת נורא חשוב, נכון, יקירתי? לפעמים במצב רוח שובבני, היה מעסה את כתפה והיא הייתה מקשיתה את גֵווה ומגרגרת. הפעם היא נשפה וכמעט שרטה בציפורניה. כשהוא התכונן לומר לה שהם יוכלו להסתדר איכשהו היא פנתה נגדו ואמרה שאם יגיד לה שהם יוכלו להסתדר איכשהו היא בטוח תיתן לו סטירת לחי.

הוא ספג את המילים הצורבות, פניו בערו. הוא הרים את החבל והתחיל להניח אותו על האצטבה העליונה. היא לא הייתה מוכנה שיהיה על האצטבה העליונה, זה מקומן של הצנצנות וקופסאות השימורים; בשום פנים היא לא מוכנה שהאצטבה העליונה תהיה מבולגנת עם כמויות של חבל. היא כבר סבלה את כל הבלגן שהיא מוכנה לסבול בדירה שבעיר, וכאן לפחות יש מקום ובכוונתה לשמור על איזשהו סדר.

טוב, אם ככה, הוא דרש לדעת מה עושים שם למעלה הפטיש והמסמרים? ולמה היא שמה אותם שם כשהיא יודעת מצוין שהוא צריך את הפטיש והמסמרים האלה בקומה העליונה כדי לתקן את משקופי החלונות? היא פשוט מאיטה הכול ויוצרת עבודה כפולה בבית עם ההרגל המטורף שלה להעביר דברים ממקום למקום ולהחביא אותם.

היא בהחלט מתנצלת, ואילו הייתה לה סיבה כלשהי להאמין שהוא יתקן את המשקופים בקיץ הזה ודאי שהייתה משאירה את הפטיש והמסמרים במקום שהוא שם אותם – על הרצפה באמצע חדר השינה במקום שהם עלולים לדרוך עליהם בחושך. ועכשיו אם הוא לא יפנה את כל המהפכה הזאת משם היא תזרוק אותם ישר לבאר.

אה, בסדר, בסדר – מותר לו לשים אותם בארון הכלים? ברור שלא, הרי בארון הכלים יש מטאטאים ומגבים ויעים, ולמה שלא ימצא מקום לחבל שלו מחוץ למטבח? האם הוא לא מוכן לקחת רגע ולהביא בחשבון שיש שבעה חדרים שכוחי אל בבית הזה ומטבח רק אחד?

הוא דרש לדעת אז מה? והאם היא קולטת שהיא מתנהגת כמו טיפשה גמורה? ומי היא חושבת שהוא, מפגר בן שלוש? כל הצרה איתה היא שהיא צריכה משהו חלש יותר ממנה כדי לגעור ולרדות בו. כמה חבל שאין להם ילדים שהיא תוכל להוציא את זה עליהם. אולי אז תהיה לו קצת מנוחה.

לשמע הדברים התכרכמו פניה, היא הזכירה לו שהוא שכח את הקפה וקנה חתיכת חבל חסר כל ערך. וכשהיא חושבת על כל הדברים שהם באמת צריכים כדי להפוך את המקום ראוי למגורי אדם, אז טוב, היא על סף בכי, זה הכול. היא נראתה אומללה כל כך, אבודה ונואשת כל כך, שהיה קשה לו להאמין שרק חתיכת חבל גרמה לכל המהומה. מה בעצם העניין, למען השם?

הו, שישתוק בבקשה ויילך מכאן, ולא יחזור, אם רק אפשר, חמש דקות? ודאי, ברצון, הוא יילך. והוא לא יחזור בכלל, אם כך היא רוצה. אלוהים, כן, אין דבר שהוא רוצה יותר מאשר להסתלק ולא לחזור אף פעם. אם כך, היא ממש לא רואה מה מעכב בעדו. זה זמן מעולה. הנה היא, תקועה קילומטרים מתחנת רכבת, עם בית חצי ריק לטפל בו, ובלי פרוטה בכיס ומיליון דברים לעשות; נראה שמשמיים ניתן לו הרגע הזה להחלץ מהעול. היא מופתעת שגם ככה הוא לא נשאר בעיר עד שהיא תבוא ותעשה את העבודה ותדאג לסדר את הדברים. זה התרגיל הרגיל  שלו.

נראה לו שפה היא הלכה קצת רחוק מדי. טיפ-טיפה עברה את הגבול, אם לא אכפת לה שהוא אומר את זה. למה לעזאזל הוא נשאר בעיר בקיץ הקודם? לעשות חמש-שש עבודות בשביל להרוויח את הכסף שהוא שלח לה. בגלל זה. היא יודעת  מצוין שאחרת הם לא היו יכולים לעשות את זה. היא הסכימה איתו בשעתו. וזאת הייתה הפעם היחידה שכך יהיה לו טוב שהוא אי פעם השאיר אותה לעשות משהו לבדה.

הו, שיספר את זה לסבתא רבתא שלו. לה דווקא הייתה השערה מה החזיק אותו בעיר. קצת הרבה יותר מסתם השערה, אם הוא רוצה לדעת. נו, אז היא רוצה להעלות את כל זה שוב פעם, זה מה שהיא רוצה? אז שתחשוב לה מה שמתחשק לה לחשוב. נמאס לו כבר להסביר. אולי זה נראה משונה, אבל הוא פשוט הסתבך, ומה הוא היה יכול לעשות? איך אפשר להאמין שהיא תיקח את זה ברצינות? כן, כן, היא יודעת איך זה עם גבר: אם משאירים אותו רגע לבד, תיכף באה אישה וחוטפת אותו. ומובן מאליו שהוא לא מסוגל לפגוע ברגשותיה ולסרב!

נו, על מה היא מתלהמת? היא כבר שכחה שסיפרה לו שהשבועיים האלה לבד בכפר היו המאושרים ביותר שעברו עליה בארבע השנים האחרונות? וכמה זמן הם היו נשואים כשהיא אמרה את זה? בסדר, שתשתוק! אם היא חושבת שהצפרדע הזאת לא נתקעה לו בגרון.

היא לא התכוונה שהייתה מאושרת כי הייתה רחוקה ממנו. היא התכוונה ששמחה לעבוד על הבית הארור הזה כדי שיהיה נחמד ומוכן בשבילו. לזה היא התכוונה, ותראה מה זה! להעלות עכשיו משהו שהיא אמרה לפני שנה רק כדי להצטדק על זה שהוא שכח את הקפה שלה ושבר את הביצים וקנה חתיכת חבל עלובה שהם לא יכולים להרשות לעצמם. היא באמת חושבת שהגיע הזמן לרדת מהעניין, וכעת היא רוצה רק שני דברים בעולם. היא רוצה שיסלק את החבל הזה מתחת לרגליים שלהם, ושיחזור לכפר ויביא לה את הקפה שלה, ואם יצליח לזכור עוד משהו, אולי יביא גם כפפת מתכת למחבתות, ועוד שני מוטות וילון, ואם יש להם בכפר כסיות גומי, הידיים שלה פשוט צורבות, ובקבוק מגנזיום מבית המרקחת.

הוא השקיף החוצה אל אחר הצהריים הכחול כהה המהביל על המדרונות, ומחה את מצחו ונאנח אנחה כבדה ואמר, אם היא רק תוכל לחכות רגע למה שלא יהיה, הוא יחזור לכפר. הרי כבר אמר זאת, לא, ברגע שהתברר להם ששכח?

אה,כן, טוב… רוץ לך. היא הולכת לרחוץ חלונות. כל כך יפה בכפר! היא לא בטוחה שיהיה להם רגע ליהנות מזה. הוא התכוון ללכת, אבל לא לפני שאמר שאלמלא היא הייתה מכורה לדכדוך אולי הייתה רואה שזה רק לכמה ימים. היא לא זוכרת שום דבר נעים בכל עונות הקיץ הקודמות? הם אף פעם לא בילו יפה? אין לה זמן לדבר על זה, ועכשיו הוא יכול בבקשה לא להשאיר את החבל הזה מתגלגל שם כדי שהיא תוכל להתקל בו וליפול? הוא הרים אותו – איכשהו הוא נפל מהשולחן – ויצא כשהחבל תחת זרועו.

הוא הולך ממש עכשיו? בוודאי. כך היא חשבה. לפעמים נדמה לה שיש לו ידיעה טלפתית של הרגע המושלם להשאיר אותה תקועה. היא התכוונה להוציא את המזרנים לשמש, אם הם יניחו אותם בחוץ ממש עכשיו יהיו להם לפחות שלוש שעות שמש, הוא בטח שמע אותה אומרת בבוקר שהיא מתכננת להוציא אותם. אז ברור שהוא יסתלק לו וישאיר את זה לה. לדעתה הוא בטוח שהפעילות הגופנית תביא לה תועלת.

טוב, הוא רק התכוון ללכת להביא לה קפה. אומנם מגוחך ללכת ברגל שישה קילומטר בשביל קילו קפה אבל אין שום בעיה, הוא מוכן לעשות את זה. ההרגל הזה הורס אותה, אבל אם היא רוצה להרוס את עצמה, אין לו מה לעשות בקשר לזה. אם הוא חושב שהקפה הוא שהורס אותה, כל הכבוד לו: יש לו בטח מצפון נקי לגמרי.

בלי שום קשר למצפון, הוא לא הבין למה המזרנים לא יכולים בהחלט לחכות עד מחר. ובכלל, למען השם, הם גרים בבית, או שהם רוצים לתת לבית להתיש אותם עד מוות? למשמע דבריו היא החווירה, סביב פיה פניה הלבינו כסיד, היא נראתה ממש מסוכנת והזכירה לו שתחזוקת הבית היא לא העבודה שלה יותר משהיא העבודה שלו: ויש לה גם עוד עבודה לעשות, ומתי לפי דעתו היא תוכל למצוא זמן לעשות אותה בקצב הזה?

היא שוב מתחילה עם זה? היא יודעת בדיוק כמוהו שהעבודה שלו מביאה את ההכנסה הקבועה, שלה רק מזדמנת, ואם הם היו תלויים במה שהיא מרוויחה –
הגיע הזמן שהיא תבין את הנקודה הזאת פעם אחת ולתמיד!

זה לגמרי לא העניין. השאלה היא, כששניהם עובדים כל אחד בזמן שלו, אם תהיה חלוקה של עבודות הבית או לא? היא רק רוצה   לדעת, היא צריכה לתכנן את התוכניות שלה. באמת, הוא חשב שכל זה כבר הוסדר. היה מוסכם שהוא אמור לעזור. הוא לא תמיד עזר, בקיץ?

עזר, מה? הו, ועוד איך עזר. ומתי, ואיפה ובמה? אלוהים, איזו בדיחה מפוצצת!

הבדיחה הייתה מפוצצת כל כך שפניה הסגילו קלות והיא צרחה מרוב צחוק. היא צחקה צחוק כה גדול עד שנאלצה להתיישב, ולבסוף פרץ מעיניה שטף של דמעות וניגר מטה אל זוויות פיה המורמות. הוא חש אליה ומשך אותה לעמידה על  רגליה וניסה לשפוך מים על ראשה. המצקת הייתה תלויה בחוט על מסמר והוא תלש אותה. אחר כך ניסה לשאוב מים ביד אחת בעוד היא נאבקת בידו האחרת. אז ויתר ורק עמד וניענע בראשו.

היא נחלצה מאחיזתו וצעקה עליו שייקח את החבל שלו ויילך לעזאזל, היא פשוט מוותרת עליו; וברחה. הוא שמע את נעלי הבית שלה עם העקבים נוקשות ונתקלות במדרגות.

הוא הלך סביב הבית ונכנס לשביל הגישה; פתאום הבחין שיש לו שלפוחית בעקב והייתה לו הרגשה כאילו חולצתו בוערת. הדברים התפרקו באופן פתאומי כל כך שלא יכולת לדעת מה קורה אתך. היא הייתה מסוגלת להביא את עצמה להתפרצות זעם בגלל פשוט שום דבר. היא הייתה איומה, לעזאזל: בלי טיפת היגיון. לדבר עם האישה הזאת כשהיא מתחילה להיות ככה זה כמו לדבר עם מסננת. שיילך לעזאזל אם הוא מוכן לבלות את חייו בניסיון לרַצות אותה! טוב, מה עושים עכשיו? הוא ייקח את החבל בחזרה ויחליף אותו במשהו אחר. הדברים מצטברים, הדברים בגודל של הרים, אתה לא יכול להזיז אותם או לסדר אותם או להיפטר מהם. הם רק מונחים ונרקבים להם. הוא ייקח אותו בחזרה. מה פתאום, למה? הוא רוצה אותו. בעצם מה זה בכלל? חתיכת חבל. תאר לך מישהי שאכפת לה יותר חתיכת חבל מאיך שגבר מרגיש. איזו זכות בכלל יש לה להגיד על זה משהו? הוא זכר את כל הדברים המיותרים, חסרי המשמעות שהיא קנתה לעצמה: למה? כי רציתי את זה, וזהו! הוא נעצר וברר אבן גדולה בצד הדרך. הוא יניח את החבל מאחוריה. כשיחזור ישים אותו בארגז הכלים. הוא שמע על זה כבר מספיק לכל החיים.

כשהוא חזר היא הייתה שעונה כנגד תיבת הדואר ליד הדרך וחיכתה. השעה הייתה די מאוחרת, ריח של סטייק צלוי צף ועלה אל גובה האף באוויר ההולך ומצטנן. פניה היו צעירות וחלקות ורעננות. השיער השחור הסורר המשונה שלה הזדקר מעלה. היא נופפה לו מרחוק, והוא החיש את צעדו. היא קראה בקול שארוחת הערב מוכנה ומחכה לו, הוא לא גוֹוע ברעב?

ועוד איך הוא גווע ברעב. הנה הקפה. הוא נופף בו לעברה. היא הביטה בידו האחרת. מה יש לו שם?

טוב, זה שוב החבל. הוא עצר על  מקומו. הוא התכוון להחליף אותו אבל שכח. היא רצתה לדעת למה הוא צריך להחליף אותו, אם זה משהו שהוא באמת רוצה. האוויר לא נהדר עכשיו, ולא יופי להיות כאן?

היא הלכה לצידו כשידה האחת נעוצה בחגורת העור שלו. היא משכה והדפה אותו מעט תוך כדי הליכה, נשענה עליו. הוא כרך את זרועו סביב כל גופה וטפח על ביטנה. הם החליפו חיוכים זהירים. קפה, קפה לפוצי מוצי! הוא הרגיש כאילו הוא מביא לה מתנה יפהפייה.

הוא ממש חומד, היא ידעה בוודאות, ואילו היה לה הקפה שלה בבוקר לא הייתה מתנהגת כל כך מוזר… הנה שם תחמס שעדיין חוזר, תאר לך, לגמרי לא בעונה, יושב לו בעץ תפוח-הבר לגמרי לבד. אולי החברה שלו הבריזה לו. אולי באמת. היא מקווה לשמוע אותו עוד פעם, היא אוהבת תחמסים… הוא יודע איך היא, נכון?

בטח, הוא ידע איך היא.