יש ימים בהם האדם חי לו את חייו ולפתע משתלטת עליו תוגה.  הוא משועמם, הוא לא מוצא את מקומו ונמלא תזזית חסרת תועלת.  ייתכן ואיבד את פרנסתו, ייתכן וכלל לא הייתה לו עבודה, וכעת אינו מצליח להעסיק את עצמו.  או, שמא טיב עבודתו מותיר לו פרקי זמן ממושכים דיים לשעמום ולתזזית.  כשאדם הולך לעבודה כל יום ביומו לא נותר לו זמן לתסכול, לשממון ולעצב, אך לרשותו של אדם מסויים זה עומד די והותר זמן לתסכול, לשממון ולעצב; ייתכן גם וכבר פרש לגמלאות או, להיפך, טרם הגיע לגיל שבו אנשים נאלצים ללכת לעבודה יום-יום; או שמא יש לו מגבלות פיזיות כלשהן; ייתכן גם ונמצא ברשותו מקור פרנסה קבוע; או, לחילופין, הוא משכיר דירה או מתקיים מריבית של השקעה בנקאית דשנה או שקרובי משפחה עשירים תומכים בו, מי יודע?

בקיצור, עצוב לו, הוא משועמם ומתוסכל.

כשזה המצב, ניתן לעשות לא מעט דברים.  למשל, אפשר ללכת לסרט או לצפות במשחק כדורגל או בכל משחק אחר, לפגוש חברים, לצאת לטיול רגלי ממושך, לקרוא ספר מרתק, לשחק במשחקי מחשב, ליטול חומרים פסיכואקטיביים, להתמסר לתחביב אווילי, כגון ניסור או צריבה בעץ, חריטה, או פשוט להעביר ערוצים בטלוויזיה — כלומר, לא חסרות אפשרויות להתמודד עם תסכול ועם שממון.  במקרה הנוכחי בוחר האדם באפשרות הרביעית מן הרשימה לעיל: "לפגוש חברים", או, ליתר דיוק, לא בלשון רבים אלא בשלון יחיד, דהיינו, "לפגוש חבר".  נהוג להשתמש גם בניסוח מעט שונה: "לבקר חבר". 

אכן, לבקר חבר.  לבקר חבר.  לבקר חבר.

האדם יודע מראש, כי לא יהיה זה בילוי נעים ומשמח, הפגישה עם החבר לא תבדר אותו ולא תהיה מעניינת במיוחד, סביר גם להניח כי היא לא תפיג תסכול ושממון, ההיפך, היא עלולה אף להעצים אותם, אך חייבים לפעול בכל זאת, לפחות לעשות משהו, מה שזה לא יהיה.  צריך לפגוש חבר.

חברו של האדם מתגורר לא רחוק, אבל גם לא קרוב במיוחד.  אין אפשרות להגיע אליו ברגל, ברכבת התחתית או בכל אמצעי אחר של תחבורה ציבורית נפוצה.  עם זאת, ניתן לנסוע אליו בסוג נוסף של התחבורה, ציבורית אף היא, בינעירונית.  השקם בבוקר, יוצא האדם מביתו, נוסע לתחנת "פִיסְגוֺבוֺ", שם הוא רוכש כרטיס לתחנת "גָלוֺּתִין" תמורת מאה שבעים ומשהו רובל, ממתין במשך זמן-מה ברציף לא הומה מדי, רכבת בינעירונית "מוסקבה―גלותין" מגיעה, האדם תופס את מקומו ליד החלון, הרכבת יוצאת לדרך, האדם בוהה בחלון.

האדם בוהה בפרטי נוף החולפים על פניו במבט מרחף ומפוזר.  אף על פי כן, הוא מצליח להבחין בלא מעט פרטים. 

האדם רואה קרונות כחולים של הרכבת התחתית העומדים על המסילות הרזרביות של תחנת שירות "פיסגובו".

האדם רואה בניינים חומים גבוהים של מחוז ערמוּמִינוֺ בקרבת הרציף "עקוּמינו".

האדם רואה כתובות גרפיטי "סובלנות היא סרטן" ו"ליוֺבֵּרְצִי היא עיר רוסית אסלית" על קיר הבטון של אסופת מוסכים בכניסה לליוברצי.

האדם רואה אורנים על יד תחנות "מָלָכוֺבְקָה", "מְנֵת-חִלְקִיה", "שוֺרינו".

בין האורנים האדם מבחין בבקתות עץ ישנות קרוב לתחנות "אליהוּבְסְקָייָה", "מנוחה", "קָטָנֺובֺו".

האדם רואה פרפר צבעוני עצום-מימדים המצוייר על קיר עורפי של בניין בן תשע קומות בְרָמֵנְסְקֺויֶה.

האדם רואה רכבת חשמלית מפורקת, מושחתת ועם זאת חדישה למדי בתחנת השירות על יד רציף "47 ק"מ". 

מוקדם בבוקר היה מעונן וגשם קל טפטף מעל פיסגובו.  כעת, כמו שאומרים, התבהרו השמים.  האדם מתבונן בשמי בוקר כחולים, באורנים, בשדות רחבי ידיים שעל יד רציף "סובחוז", וזה לא שרווח לו, אבל הוא חש הקלה מסויימת.

בקצה השני של הקרון התמקמה לה חבורת צעירים במדי הרכבת: מקטורנים כחולים, חולצות לבנות, עניבות כחולות וכובעי מצחיה.  הצעירים במדי הרכבת סואנים, נוהמים וצוחקים.  אחד הצעירים משמיע מדי פעם יללה גרונית ארוכה.

בה בעת מופיעות בקרון שתי סוחרות.  האחת מצהירה: הנה, שימו לב, מתלים נוחים לתיקים הכבדים שלכם וגם מחטים, חוטי תפירה וצבעי בד.  השניה מכריזה: לחמניות חמות.  כמעט בו זמנית צץ לו בקרון סוחר זריז עם עטי כתיבה אוטומטיים, עטי כתיבה אוטומטיים, צועק הסוחר הזריז, עטי כתיבה, עטי כתיבה, נכנס ויוצא, יוצא ונכנס.

בכניסה לתחנת "שִרְיוֺנִיצִי" האדם רואה בניין רעוע להחריד, בנוי מלבנים אדומות.

האדם רואה אסופת מוניות שירות לבנות על יד תחנת "שריוניצי".  תחנת "שריוניצי" ממוקמת הרחק למדי מהעיר שריוניצי, כשניים-עשר קילומטרים מעברו השני של נהר מוסקבה, מוניות השירות הלבנות האלו מסיעות אנשים מהעיר שריוניצי לתחנת "שריוניצי" וחוזר חלילה.

האדם רואה בוטקה קטן ירוק עם שלט "מעבר 58".

האדם רואה אסופת מוסכים משונים על יד רציף "אגם-לָבָנְסְקִי".  המוסכים הגוציים לא מתגודדים, בניגוד לנהוג בקרב המוסכים בשטחה של הפדרציה רוסית, אלא מתבודדים זה בקרבתו של זה.  אל פתח המוסכים מובילות כמה מדרגות, מעניין מה יש בתוכם, בתוך המוסכים, ואילו אמצעי תחבורה מצריכים מדרגות בכדי להיכנס למוסך ולצאת ממנו. 

האדם רואה מרחבים ציוריים, הנפרשים מימינה של מסילת הרכבת על יד תחנת "שוֺחֵט-סוּסוֺבוּ".

בעוברו את רציף "קילומטר 88" האדם רואה כיפה שטוחה של הר מרוחק.  ההר אדמדם למחצה ושלגי למחצה.

באזור תחנת "תחייתבסק" האדם רואה ארובות מרובות הפולטות עשן תעשייתי.  סביר להניח, כי חלקו המושלג של הר ענק שטוח הכיפה באזור הרציף "קילומטר 88" קשור באופן כלשהו לתעשייה הכימית באזור תחנת "תְחִיֵיתֵבְסְק".

האדם רואה אגם זערורי על יד תחנת "החולות". האגם מוצף כולו בטינופת מסתורית בצבע ירוק זוהר. 

האדם רואה כנסיית עץ קטנה שעל יד הרציף "חורשת סוס".

במרחק מה האדם רואה את הכנסיות והבתים של קולומנה העתיקה.

האדם רואה חשמלית ירוקה-בוהקת על מסילת הכיכר על יד הרציף "קולומנה".

הרכבת החשמלית, עם האדם בתוכה, מגיעה לתחנת "גלותין". 

האדם יורד מן הרכבת החשמלית, עובר לרציף השני בגשר להולכי רגל, ומגיע לרציף השלישי הקרוי בהתאם "רציף מס' 3", רציף קצר ביותר.  על יד רציף מס' 3 עומדת רכבת דיזל קטנה, חדשנית ויפה המורכבת משלושה קרונות הדומה במקצת לרכבת מהירה מסוג "סָפְסָאן".  רכבת דיזל זו נוסעת מ"גלותין" ל"אגמים" במסילה משנית המתפצלת מתוואי המסילה הראשי לכיוון רְיאָזָאן.  האדם נכנס לקרון האמצעי ותופס מקום על יד החלון.

הקרון מצוייד במושבים נוחים, מסכי מידע דיגיטליים מנצנצים מעל הדלתות. איזו נוחות מנחמת!  הנוסעים המעטים הם בני גיל העמידה לרוב ובני גיל הזהב.  במושב הסמוך יושב לו לָקָט פטריות הנועל מגפי גומי, לרגליו ניצב דלי גדול.  ייתכן ובקרון זה נוסעים לקטים נוספים.  

רכבת הדיזל משמיעה שריקה קצרה ואט אט מתחילה לנוע לאורך שולי קולומנה.  האדם בוהה בחלון.

לאורך מסילת הרכבת האדם רואה מסילות של חשמלית.

האדם רואה בתים דו-קומתיים בפרברי קולומנה.

לשמאלה של המסילה זורם נהר אוֺקָה.  הוא כמעט ולא נראה מאחורי העצים והבתים, אך נוכחותו מורגשת.

תחנת ביניים "בָצ'ְמָאנוֺבוֺ".  לפתע רכבת הדיזל נמלאת נוסעים.  ברובם בני גיל העמידה ובני גיל הזהב, ברובם לקטים.  אישה מבוגרת אחת מספרת לאישה מבוגרת השניה: אתמול נסעתי בקו הזה, חצי מהנוסעים היו עובדי מפעל, כמה שהם צווחו, כמה שצווחו, אתה מכבד אותי צווחו, ככה הם צווחו.  נורא, פשוט נורא, עונה האישה המבוגרת השנייה לאישה המבוגרת הראשונה.

האדם רואה בנייני מפעל עצומים.  ייתכן והפועלים הצווחניים עובדים דווקא במפעל זה, או במפעל אחר.  בקולומנה יש הרבה מפעלים.  תחנת ביניים "יַנְשוּפוֺבוֺ".  עוד נוסעים עולים.  הקרון גדוש באנשים.  האדם מביט בחלון, וכמעט ולא רואה דבר, מלבד היער וסממנים המעידים על הנוכחות האנושית שלפרקים צצים בין העצים.

תחנת ביניים "קֵרֶחוֺבְסְקִי", כעשרה לקטים יורדים בה ומעמיקים לתוך היער.

בהמשך האדם רואה רק יער, אך כעבור זמן מה לצד תחנת ביניים "שִמְעוֺנוֺבְסְקִי" נראים גם כמה בתים .

האדם רואה מגרש ריק גדול שבשטחו, ככל הנראה, היה פעם מפעל או מחסן.  על הקרקע ניתן להבחין בשרידי מסד לֶבֶנִים ובמשטחי עץ ספוגי מים הנערמים מסביב.

אישה מבוגרת אחת אומרת לאישה המבוגרת השניה: הנה, תראי, גנבו הכל, עד הלֶבֶנָה האחרונה, רק את המשטחים השאירו.  כן-כן, עונה האישה המבוגרת השניה לאישה המבוגרת הראשונה.

האדם רואה יער, האדם רואה יער.

הפקח, ברנש עליז, בודק כרטיסים.  פקח-ברנש תולה באדם מבט שואל, האדם אומר: "אגמים", פקח-ברנש אומר: ארבעים ותשע וחצי, האדם מושיט לפקח-ברנש חמישים רובל, פקח-ברנש מחזיר לאדם חמישים קופייקי עודף ופיסת נייר עם אותיות ומספרים מודפסים וכתובים בכתב יד.

האדם רואה תחנת ביניים "קילומטר 18", יער, בתים.  ושוב לקטים יורדים מן הרכבת.

האדם רואה מסילה צרה היוצאת מיער עבות.  

האדם רואה תחנת ביניים "קָרִפיוֺנוֺבוֺ", יער, בתים.

האדם רואה תחנת ביניים "מְתוּלתַלוֺבוֺ", יער, בתים.  נוסעים רבים יורדים מרכבת הדיזל.  לקטי פטריות מרחיקים אל תוך היער, ותושבים ומבקרים משתרכים יחדיו לכיוון הכפר מתולתלובו. 

האדם שם לב שבסביבה של תחנת הביניים "דניאלובסקאיה" לא נראה דבר מלבד היער.

האדם רואה מחלף "קילומטר 30", יער, בתים, חרבות של מבנה לבנים.  מסילה שזורת עשבים מובילה אל תוך יער עבות.  כמעט ולא נותרו נוסעים ברכבת.

רכבת הדיזל מאיצה ובמשך זמן מה דוהרת  ללא עצירה דרך היערות.  האדם חש כמעט בטוב. 

האדם רואה מבנה הקשור בדרך כלשהי לתשתית חשמל.  סוג זה של המבנה מכונה, כך נדמה לו, "תחנת משנה".

תחנת ביניים "קילומטר 38".  זהו אחד מפרברי העיר אגמים.

לאורך המסילה פזורה אבקה לבנה מגעילה.

רכבת הדיזל עוצרת על יד תחנת עץ ירוקה.

רכבת הדיזל גברה על מרחק של ארבעים קילומטרים תוך שעה ושבע-עשרה דקות.

ניתן היה להגיע לאגמים בדרך פשוטה בהרבה — באוטובוס מפיסגובו, אך משום מה האדם מעדיף את הדרך הזאת: תחילה לגלותין ולאחר מכן, ברכבת הדיזל היערית האיטית.

האדם יורד מרכבת הדיזל וצועד לכיוון המרכז ברחוב פְרוּנְזֶה השקט וכמעט ריק.

איש עם פנים זבי דם צועד לקראתו.  האיש גורר עגלה עם שק לבן גדול.

האדם עובר את בניין ההנהלה המחוזית, חוצה את כיכר הסובייטים, ברחוב לנין הוא חולף על יד בתי עץ ישנים, בניינים בני תשע קומות מתקופתו של ברז'נייב, מרכזי מכירות, תחנות דלק וכנסייה בסגנון הקלאסי.

האדם חוצה את רחוב לנין, חולף על יד מכולת "בואו נהיה חברים", פונה לסמטת השדה השמינית, ניגש לבית מס' 4, בניין אפור בן חמש קומות, נכנס באחת הכניסות, עולה לאחת הקומות, מצלצל בפעמון של אחת הדירות.  חברו של האדם פותח לו את הדלת.

אפשר היה לתאר את חברו של האדם, את חזותו, את יציבתו, את גינוניו.  למשל, לספר שהוא מקריח, או שיש לו לחיים סמוקות והוא עליז ורענן, או לספר שהוא שמן או רזה או נמוך או שגובהו שני מטר, או שעור פניו אפרורי ושפתיו דקות או עבות, ושהוא לבוש ברישול, במכנסי טרנינג וגופיה, או להיפך, נקי ומטופח, אך מה לנו בכך?  בין אם הוא מקריח או קירח לחלוטין, בין אם הוא לבוש במכנסי טרנינג או רק בתחתונים ובגופיה, או במקטורן — אין זה משנה דבר.  חברו של האדם הינו בעל חזות שגרתית לחלוטין, כמו שאומרים, ללא סימני היכר מיוחדים, ואין טעם להרחיב עליו את הדיבור.

כמו כן, ניתן היה לאפיין את הריהוט בביתו, לדרג את מידת ההזנחה והעליבות או ההיפך: רמת הסדר והנקיון, לפרט כסאות ומכשירי חשמל ביתיים, ספרים על המדפים, אבל מה הטעם לתאר ספרים?  ספרים רגילים, כמו אצל כולם.  דירת חדר מצויה מתקופת חרושצ'וב.  אם אתם כל כך מסוקרנים לגבי הדירה, אפשר פשוט להתיישב בנחת, להרפות, לעצום עיניים, לנשום עמוק ולומר בלב כמה פעמים: "דירת חדר מתקופת חרושצ'וב בבניין ישן אפור בן חמש קומות בעיר אגמים, מחוז מוסקבה שכתובתו סמטת השדה השמינית, 4", והתמונה תתבהר מיד, דמותה של הדירה תזרח לכם בראש באור חולני ותיחרט בזכרונכם עד סוף ימיכם.

האדם וחברו של האדם יושבים בבית של חברו של האדם, שותים משקה כהלי חזק, כלומר, משוחחים.  שיחתם מורכבת בעיקר משתיקות וממילים טוב יאללה, אבל גם מילים אחרות נשמעות מדי פעם.  האדם וחברו של האדם דנים בנסיבות החיים זה של זה.  אז איך אתה.  רגיל.  ואיך אתה.  רגיל.  איך בעבודה.  רגיל סך הכל.

האדם וחברו של האדם דנים בנסיבות החיים של המכרים המשותפים.  מה שלום סרגיי.  כרגיל, נראה לי.  מה שלום ניקולאי סְטֶפָּנוֺבִיץ'.  כרגיל, נראה לי.  מה שלום זינאידה.  כרגיל.  מה שלום מִיכָאיְלִיץ'.  מיכאליץ' מת.  באמת, למה, ממה.  סרטן.  אה.  כן.  טוב, יאללה.

טוב, יאללה.  טוב, יאללה.  טוב, יאללה.  

כעבור זמן מה האדם נרדם לו בכורסא, וחברו של האדם נרדם על שרפרף.  לא נוח במיוחד לישון על שרפרף, וחברו של האדם נוטה שמאלה, קורס מהשרפרף וממשיך לישון על הרצפה. 

חברו של האדם מנער את האדם בכתפו, האדם מתעורר, חושך, האדם וחברו של האדם הולכים לחנות שפתוחה כל הלילה, קונים להם משקה כהלי חלש וגם משקה חזק וחוזרים לדירה.

שותים, משוחחים.  השיחה, אם ניתן להגדיר אותה ככזו, נסובה כעת סביב נושא הכדורגל.

ראית איך לוקומוטיב הכניס ללוזנה, אה.  כן.  ואיך זֶנִיט זינבר את אוֺסֵר, אה.  כן.  

ואיך קוּרֵאנְיִי, אה.  כן.  ואיך בוֺכָארֺוב, אה.  כן.

ואיך סְיֺומִין, אה.  כן.

ואיך סְפָאלֵטִי, אה.  כן.

בֵּרְדִיָיֵב!  ברדייב! – קורא פתאום חברו של האדם ומרים את עיניו השתויות אל התקרה. 

ברדייב תותח.

האדם שוב נרדם בכורסא וחברו של האדם, טרם נופלו מהשרפרף, צולח לנחות על הספה.

לקראת הצהריים יוצא האדם מאחת הכניסות של בית מספר 4 בסמתת השדה השמינית של העיר אגמים,  צועד לאורכה של סמתת השדה השמינית, חולף על יד המכולת "בואו נהיה חברים", חוצה את רחוב לנין ומשתרך עד התחנה המרכזית.  בניין התחנה המרכזית הוא בניין מודרני יפה ועגול הצבוע בגוון כחול-אפור.  תחנות כאלו נבנו במחצית הראשונה של שנות האלפיים בכל מרכזי המועצות של מחוז מוסקבה בהתאם להחלטתה הנבונה של הנהלת המחוז.

האדם רוכש כרטיס ל"פיסגובו".  בחזור הוא החליט לנסוע בדרך קלה וטבעית יותר.  האדם חש חמרמורת קלה, הוא רוצה הביתה, ואין לו חשק לנסוע ברכבת הדיזל, לחלוף על יד יערות ותחנות ביניים זערוריות של מסילת "אגמים – גלותין".

האדם תופס את מקומו על יד החלון ― בהתאם לכרטיס ― ונרדם טרם תחילת הנסיעה.  הוא מתעורר לרגע קט כשהאוטובוס חולף על יד כנסייה גבוהה ויפה של שריוניצי ושוב נרדם ומתעורר סופית רק לקראת הכניסה לפיסגובו, כשהאוטובוס פונה מנתיב סובב מוסקבה לדרך ריאזאן.

האדם יורד מן האוטובוס, עובר במעבר תת-קרקעי מתחת לפסי הרכבת, עולה לאוטובוס נוסף וחוזר הביתה.

האדם עומד על יד החלון ובוהה בשמיים שחשכו כמעט לגמרי ובאורות הרחוקים של העיר ליוברצי.  לו היה מעשן ― היה לבטח מדליק סיגריה, כפי שנהוג בקרב מעשנים כשהם שקועים בהרהורים. 

אך האדם אינו נמנה עם המעשנים, ולכן הוא לא מעשן, אלא פשוט מביט בחלון הפתוח.  האדם בוהה בשמיים מעל ליוברצי וחיוך אווילי קמעה מתפשט על פניו.  לכאורה, אין לו שום סיבה לחייך: גרר את עצמו לחור נידח, בזבז המון זמן, ירד על בקבוק כמעט שלם של וודקה, וכו'.  בִמקום ש…  כאילו…

האדם מעלה בזכרונו את הבקתות של מלאכובקה, במוסכים המשונים של אגם-לבנסקי, בשדות רחבי הידיים של שוחט-סוסובו, ברכבת הדיזל דמויית "ספסן" בזעיר-ענפין, בתחנות הביניים הקטנות בלב היער וחיוך אווילי שוב עולה על פניו.  עם אותו החיוך הוא סוגר את החלון, מכבה את האור במטבח, הולך לחדרו, נשכב על המיטה ושוקע, מה שנרקא, בשנת צדיקים.