אתחיל מהעפר שנקווה בחריצים הקטנים שבין ציפורני ידיי לכריות האצבע הרכות. אחרי יומיים בחוץ, ניסיתי לחפור אותו החוצה בעדינות – ואז פחות בעדינות – ומשלא הצלחתי, עלו בראשי המילים: "ידעתי שזה רציני כשהפסקתי לנסות להוציא את העפר מתחת לציפורניים." ל' בדיוק עמד במרחק מה מהרכב שלו, שבו ישבתי, ונשאתי אליו את מבטי מהציפורניים היפות שלי, שקו עדין של אדמה עיטר את בסיסן כעת. נתתי למטע העצים לשטוף את עיניי, ואת גבו החשוף של ל', שהופנה אליי, להיקלט בי: גב ארוך, דק, שזוף-שמש. שיער ראשו העבות והמסולסל מצהיב בקצוות, שרוף. בידיו החזיק שקית פלסטיק שאליה הערה בזריזות את פירות הבוסר, לכבוש ולהתסיס. ידעתי: יום אחד אעמוד מולו ואגיד לו, "מותק, ידעתי שזה רציני כש-". קטעתי את המחשבה בשיאה והרמתי את הנייד לתפוס את הרגע בדיוק כשהסתובב, חצי-קולט את המזימה לצלם אותו. חייכתי אליו. הנחתי את המכשיר בחזרה על מושב הרכב ויצאתי. "יאללה, לקטוף לקטוף," הוא הקניט אותי, והתחלתי לשחרר בגמלוניות את הפירות מהעצים, בעודם מתיזים עליי שרף לבנבן-שקוף סמיך, ששטפתי מהר כדי שלא יותיר כוויות על העור.

חודש לאחר מכן, אני קונה את חפיסת הסיגריות הראשונה בחיי. אני בת שלושים ושש. אני יושבת לחופיו של ים שמימיו לעולם לא סוערים. יש רק סיגריות קאמל, זה מה שכולם מעשנים כאן, צדפים שהפכו למאפרות תמיד עמוסי בדלים, ואני לא בררנית. "כולנו קצת שבורי-לב," אני אומרת ליוסוף ומחווה בראשי אל עבר שירה ודניאל, היחידים בחוף חוץ ממני. יוסוף הוא בחור צעיר ושקט עם ראסטות ארוכות ועיני-שקד גדולות וחומות, שמנהל את החוף עם כמה מחבריו, פליטי מערכת הדרישות החונקות של החיים בקהיר. הוא מגלה בגרות ואמפתיה הרבה מעבר לשנותיו, "כמו שאומרים," הוא מפטיר לעומתי באגביות בעודו מדליק סיגריה בעצמו, "זה או פחד או אהבה." אי אפשר גם וגם.

מזה מספר ימים אני מדליקה סיגריות בזו אחר זו ומביטה במי הים, תוהה אם אי פעם אצליח להבחין בין גוני הכחול השונים – יש את החלקים הרדודים, שצבעם נוטה לירקרק, והחלקים העמוקים, שהופכים לכחול-תכלת ואז כחול כהה. לפעמים גבולות הגיזרה של החלקים השונים נעים לפי תנודות הגאות והשפל, אבל ככל שאני מביטה בהם יותר, אני הופכת מודעות יותר לאינסוף הכחול שעיניי לא יודעות ללכוד, ועם המודעות הזו באות הבנות גדולות יותר.

לפעמים אני נכנסת לשחות ונבלעת ברטיבות המלוחה שעות ארוכות, מגלה את החדווה שבאה יחד עם הביטחון הבסיסי שלא אסחף ללב ים ולא אקלע למערבולות המאיימות האופייניות לים שלחופיו אני חיה. כאן האיומים אחרים, נסבלים יותר: אזורים רצופי-סלעים, שקיפודי הים אורבים בהם תמיד. אבל אני מקפצת בין הקיפודים בלי היסוס, ולפעמים נודדת אל חלקים אחרים בחוף, עם חול ואצות שמלפפות עצמן סביב קרסוליי, ומלפפוני-ים שחורים ועבים, שנחים על הקרקעית ומעוררים בי חלחלה נטולת פחד.

החוף שאני שוהה בו כמעט ריק, ואני יכולה לשמוע את המחשבות שלי בבהירות רבה, לפי מקצב קצף הגלים המלקק את החול מחוץ לדלת החושה שלי: הכל בסדר. הכל לא בסדר. הכל בסדר. אני לא פוחדת להיסחף רחוק מדי, אבל העומק הכחול תמיד מתעתע.

"אילו היית חיה, איזו חיה היית?" אני שואלת את ל' בחושך, כשאנחנו במיטה בתוך קרון הרכבת הישן. הוא מהסס לרגע ואז עונה, "חיוואי." אני אפילו לא בטוחה באיזו חיה מדובר, והוא מספר לי על העוף דורס, שגודלו בינוני-קטן. "נשר הוא גדול מדי," הוא מסביר, "חיוואי הוא בדיוק בגודל הנכון." אחר כך, בתמונות, אני רואה את הדימיון: כל גוני החום, קלות התנועה, העיניים הזהובות הבורקות שקולטות הכל.

אני אומרת לו שאילו הייתי חיה, הייתי לבטח חתולת-בית. עם טיפול מסור מסביב לשעון, מקיצה לפי רצוני וישנה לפי רצוני, פטורה מדאגות ההישרדות. אני נמתחת, תחילה שולחת את זרועתיי ורגליי מעלה ומטה הכי רחוק שאפשר, מקמרת את גבי, ואז דוחפת את פניי אל תוך חזו, מחככת את אפי בשיער המקורזל.

פנים הקרון חשוך, אך כל-כולו פתוח אל החוץ. אור ירח מלא שוטף את מזרן הפוטון שמתחת לכילה הדקה. אורות גרילנדה קטנים מנצנצים בעברו השני של הקרון.

דרך החושך הבהיר, אנחנו מביטים זה בזו; חיוואי, וחתולה.

שנינו כמעט צודקים.

בוקר אחד בחוף אני מקיצה לקולות שירה קלושים, חזרתיים. הצליל עולה ויורד קלות, חצאי ורבעי טונים, חג סביב מרכז חוזר על עצמו, נפסק לרגע, וממשיך מחדש: תפילה. השעה מוקדמת, אור השמש עדיין רחום, קו השמיים הנוגע בים כבר ורוד אמנם, אבל שארית המרחב העליון כחול-שחור. אני שוקעת שוב בשינה עמוקה.

וחולמת על חוף הים שבו אני שוהה. אני מתבוננת בו כמו מגבוה, רואה את החוף כפי שהיה פעם, לפני אלף שנים. "איך הוא היה נראה אז?" ישאל אותי אחמד אחר כך. ואני אענה: מצוקים וסלעי-ענק, חול בין נקיקים, וגלים מתנפצים. אבל בעיקר, עוד אוסיף, לא היתה נפש חיה בסביבה. החוף פשוט היה. "הממ," יהמהם אחמד בשקט: אנשים הניחו לו.

מתברר שכל האנשים החולמים, וגם אלה שרואים חיים קודמים, מגיעים אל אחמד. הוא לא מחדש לי בנושא, כבר זמן מה שאני יודעת שעולמות מן העבר מופיעים בחלומותיי. דמויות מסוימות חוזרות על עצמן; דמויות אחרות מופיעות פעם אחת, מספרות לי סודות כמוסים, ולא חוזרות עוד לעולם. אחמד לא מתרגש מזה, הוא כבר הכיר עשרות כמוני. ברור לי מהאופן שבו הוא כמעט מגחך לדברים שאני אומרת לו – גיחוך יודע, לא מזלזל – שההיכרות בינינו לא מפתיעה אותו. הוא שמע את השאלות שלי מאות פעמים.

"את בסדר?" הוא שואל אותי כשאני ניגשת אליו לראשונה, בעודו יושב ומעלעל בספר על קו החוף בשעת בוקר מאוחרת, מעשן סיגריה קצרה מגולגלת ושותה קפה מכוס חרסינה קטנה, אותה הוא ממלא מדי פעם מתוך מקינטה שנטע על העוקם בחול. אני בודקת איתו אם הוא זה שהתפלל מוקדם בבוקר, והוא מאשש את ההנחה שלי. אני מתיישבת, והוא, כאמור, שואל אם אני בסדר. אני מודה בפניו שאני עצובה. "הממ," הוא מסתכל עליי בעיניו הגדולות, שקצותיהן נוטים מטה. שיערו המסולסל והמאפיר מזדקר לכל עבר, שפתיו נמתחות הצידה כשהוא מהרהר בדבר-מה. גופו הגדול כמו נשלק בשמש, גונו כגון לובסטר.

יש רק שתי דרכים ללכת בהן בחיים האלה, הוא אומר לי מיד: הדרך הנכונה – והדרך הלא נכונה. והוא מסביר.

אני שוכבת בערסל שתלוי מחוץ לקרון ול' מספר לי על הקטיף. רגליי שמוטות משני צדי בד הקנבס המפוספס, ואני מביטה סביב, נותנת לרוח הקיץ החמה להתמזג בבעירה הפנימית שהחלה להיאסף בתוכי בכל פעם שאנחנו יחד. הערסל מתנדנד קלות, ובכל פעם שהוא נע לכיוון הקרון, קורת-עץ משמיעה חריקה בקצה הרחוק של הסככה. סימפוניה לערסל וסככה.

ל' יושב בגבו אליי, כלי עבודה פזורים סביבו על הארץ, מנסה לתקן מקרר-גז קטן שאספנו בדרכנו, נדמה שללא הצלחה. מדי פעם הוא מלכסן אליי מבטים. האם אני רצויה כאן? אני שומעת אותו משוחח בטלפון עם חברו, ומדמיינת שהוא מעביר במילות צופן בקשות לחילוץ. מיד כשהוא מנתק את השיחה, אני מספרת לו על כך, מגייסת לשם העניין תיאורים מוגזמים במכוון. הוא צוחק צחוק פרוע; אני יודעת שאני מותחת את הגבולות.

כשהוא שב להפוך במקרר – בפועל, קופסה קטנה שיכולה להכיל כמה בקבוקי בירה ותו לא – הוא מספר לי על בחור צעיר שלא החזיק מעמד בקטיף המנגו: הוא פיתח אלרגיה חריפה לשרף הפרי – אלרגיה שעלולה לסכן את חיי הלוקה בה. ברגע אחד, הגוף מתחיל להתכסות כתמים אדומים ולגרד במגע עם הנוזל הפורץ מבסיס הפרי המחובר לעץ.

אלה שמגיעים עם יצר כיבוש, החזקים, הצעירים במיוחד, נשרפים כמעט תמיד. "האנשים האלה," הוא אומר לי, "המנגו יודע לסנן אותם." אם ייגעו בשרף שוב לאחר החשיפה הזו, הם עלולים למות. וכך, צעיר אחד שהצטרף לא מזמן לקטוף, נאלץ לעזוב מיד את המטעים, ולא לשוב. הנותרים לקטוף הם הקוטפים בחדווה. חדוות הקטיף, כך ל' קורא לזה.

מזה שמונה שנים שהוא קוטף מנגו מדי קיץ. זה התחיל בקיץ של המלחמה הארורה, אז הוא ברח אל המטעים שבהרים ולא עזב למשך כמה חודשים. מאז הוא חוזר בכל שנה בקיץ, קם עם שחר, לובש בגדי כותנה ישנים, עבים וארוכים, עולה על טנדר, ויורד אל בין העצים, אל הקטיף. בסוף כל יום, מתאספים הקוטפים בנקודה הגבוהה ביותר, מטגנים ביצים וחותכים ירקות, אוכלים ונחים, מנגנים כשהרוחות מתחילות לנשוב אל תוך הלילה. "זה המקום הכי יפה בעולם," הוא אומר לי לא פעם.

אני נושמת אליי את הסיפורים. הפירות על צלעות ההרים; חדוות הקטיף. החום גובר, ואני מצווה על ל' לקלף לי מנגו. הוא עושה זאת בקשב רב, ומגיש לי פלחים, שאותם חרץ ריבועים-ריבועים, אל הערסל. אני אוכלת אותם וקוראת לו אליי, מלטפת אותו בעורפו, בכתפיו, בין רגליו. הוא נותן לי לעשות כרצוני. כשהעייפות גוברת עליי אני קמה להניח את גופי על מזרן הפוטון. זיעה נקווית בבסיס אפי ובין שדיי, אני מסירה מעליי באחת את החצאית הישנה והגופייה, ונותרת לשכב עירומה תחת אור השמש החודר דרך החלון שמעל המיטה, כמעט נרדמת. ל' מסב את ראשו אליי פעם אחת, ואז פעם שנייה בטרם הוא מתקרב אליי ומתפשט גם הוא. "בוא אליי," אני אומרת-מחייכת ושולחת אליו יד, "בוא עכשיו." והוא בא.

"הנה מה שאת צריכה לעשות," אחמד אומר לי. "שבי מול הים ותנשמי. זה הכל." הוא נעמד מולי ולוקח נשימות עמוקות, מחווה בידיו לאוויר שנכנס ויוצא מגופו. "כל מחשבה שעולה בראשך, תגידי לה, כן."

אני מסתירה גלגול עיניים ומוחה בפניו: אני כבר יודעת את כל זה.

"את לא יודעת כלום," הוא עונה מיד. אני מופתעת, מתערערת. קולו נחרץ, אבל רגוע. הוא ממשיך לינוק את הסיגריה המגולגלת שבין אצבעותיו. הוא לא מביט בי; הוא מביט בים.

"אבל אני כל כך משתדלת…" אני שומעת את קולי בוקע ממני בכייני ונזקק. אני על סף בכי. אחמד לא משתף פעולה עם הכיוון הזה.

"אין דבר כזה להשתדל," הוא קוטע אותי. "או שאת עושה – או שאת לא עושה. תחליטי." הבוקר כמעט חלף, השמש קופחת מעל, אבל אחמד לא מש ממקומו מול הגלים. אני מוצאת את עצמי מתקשה פתאום להניע את רגליי.

"אני לא יודעת כלום," אני בולעת דמעות, מובסת.

"זה בסדר גמור," הוא ממשיך באותו קול מאוזן. "עכשיו, תתחילי."

כיצד הגיע קרון הרכבת הישן, של' הפך למקום מגוריו, לשטח החקלאי הנידח בקצה היישוב בצפון, אני לא זוכרת. השטח שבו הוא ממוקם הוא פראי וכמעט בלתי מזוהה כשטח שחיים בו בני אדם; עצי זית וסבך של צמחייה גדל סביב הקרון ומסתיר אותו מהשביל המקיף אותו, המוביל אל שדות רחבים וגבעות מיוערות.

שער ברזל לא גדול, שעליו מנעול ושרשרת, ושלט המבקש בכתב-יד מנומס ועדין לא להיכנס לשטח, מסמנים שלא להיכנס לשטח, על אף שבקלות אפשר לדלג מעליהם. ל' מלמד אותי כיצד למשוך ולטלטל את השרשרת כדי לשחרר אותה ולפתוח את השער. אני מצליחה מיד, והוא מתרשם. מהר מאוד אני מגלה את מבטו המתרשם ממני מתגנב על פניו, אבל אני לא מסופקת; להרשים זה קל.

בפעם הראשונה שאני מגיעה לבקר, אני ממפה במהירות את השטח: מטבחון-חוץ, שירותי קומפוסט, מקלחת-שדה. פינת ישיבה קטנה ואזור להדלקת מדורות. הקרון עצמו פתוח אל החוץ, חלונותיו לא נסגרים, דלת ההזזה הכבדה פתוחה תמיד.

ל' מעצב את פנים הקרון בעדינות נזירית האופיינית לו: מזרנים וכריות על הרצפה, לצדם פסנתר שצליליו הנמוכים מזייפים וצורמים, כוננית עם ספרים אחדים. קמין ברזל ישן. שולחן עבודה שעליו ערב-רב של עטים, טבק, ניירות גלגול, רמקולים גדולים וישנים. גלריית עץ שעליה מזרן הפוטון, מוקף כילה. לימים יספר לי שתכנן לבנות את הגלריה למידותיו של מזרן יחיד, ורק לאחר שכנוע מצד חברים, הוא נכנע ובנה משטח גדול דיו להעמיד עליו מזרן זוגי.

בקרון אין: מכונת כביסה. ארון בגדים. מקרר. חוטי חשמל שמתחברים לרשת החשמל של היישוב מספקים אור קלוש עם רדת החשיכה. ל' מבשל לאורו של פנס-ראש. ל' מנפנף את התהיות שאני מעלה הצידה: אין צורך באף אחד מאלה. בגדיו מועטים. מזונו מועט. במקלחת השטח אני מוצאת מיכל סבון בודד, כמעט ריק. ל' אינו חופף את שיערו.

בלילה, כשל' כבר ישן, אני שוכבת לצידו ומתבוננת בו. ירח מלא מאיר את פנים הקרון. בחוץ, הכלבה הגדולה והלבנה שוכבת על המזרנים לצד המדורה שכבתה, נאנחת מתוך שינה. תחתיי, הפוטון גבשושי, ואני תוהה כמה אנשים ישנו עליו לפנינו. ל' ישן עמוק, ואני שומעת קולות רשרוש ונבירה בקורות העץ שמעלינו. אלה כנראה חולדות, הוא מסביר בבוקר. הן חיות שם מזה זמן. מדי פעם הוא לוכד אותן ומשחרר אותן רחוק. להרעיל אותן הוא לא מוכן, כדי שגופותיהן לא ייאכלו – יחד עם הרעל – על ידי עופות דורסים. כשאנחנו יוצאים לטייל בשדות ובין עצי הזיתים של' מוסק בסתיו, הוא מצביע אל השמיים, מראה לי דיה שחורה שמעופפת מעל.

כמוני, גם ל' מתקשה להשקות את עציציו דרך קבע.

הימים מול הים עוברים במין שקט פנימי מוזר; כן, זהו בהחלט שקט, אבל בו בזמן, גופי טעון בתדר חשמלי שרוטט ואינו חדל לרגע. אני רוטטת ביום ואני רוטטת בלילה. אני רוטטת על החוף ובתוך המים. אל מול הגלים, אני יושבת בדממה, עיניי קרועות לרווחה, מבליעות בעבוע שרוחש עמוק בפנים. אני חסרת משקל כמעט, מרחפת מרחק זעיר מעל הסלעים על החוף, מעל המזרן שמונח על רצפת החושה. אני ערה גם כשאני ישנה. הרוחות החמות שמתחילות לנשב לעת ערב וממשיכות עמוק אל תוך הלילה מייבשות את עורי, שהופך כהה ומחוספס, נחילי-מלח לבנים מעטרים את זרועתיי. שפתיי סדוקות, מבעד למשחה עשויה צמחי מרפא הן זוהרות באדום מודלק. חול מעורבב במי-מלח ודמעות נקווה בזוויות עיניי, בבקרים אני שולה משם בכריות אצבעותיי גבישים צהבהבים-לבנים שנקרשו.

אני לא מחפשת חברת בני אדם, ובעיקר מכלה את הזמן בטיולים לאורך החוף ושחייה בים שעות ארוכות.

בתום שלושה ימים אני קוראת לשירה לשבת לידי, ומספרת לה על החשמל שאוחז בי ואינו מרפה. אני מחבקת את ברכיי אל חזי בזמן שהיא מנווטת את שאלותיה בזהירות בקולה העדין, משתדלת להבין, אך אינה דוחפת לתשובות. לבסוף שתינו מניחות לעניין; עיניי מזוגגות מעט, משהו בהחלט קורה, אך אני יציבה מספיק כדי להמשיך, לראות עד כמה רחוק אגיע בטרם אחזור.

אני ממשיכה להצית סיגריות, מזמינה מדי פעם נס קפה חלש בחלב עם הרבה סוכר; אלה לא ימים לקפה חזק ומר. אני קוראת שירה: "מה הטעם לקשקש על אשליה והארה? / בזמן שאני מאזינה לטפטוף הלילה על גגי / יושבת בנינוחות, עם שתי רגליים פרושות קדימה" (ריוקן טאיגו).

אני זקוקה למעט מאוד.

אני זקוקה לכל כך הרבה.

החום דחף אותנו אל הכנרת. החנינו את רכבו הישן והמאובק של ל' לצד מטעי בננות ול' הוביל אותי אל תוך הסבך, צעדנו בשבילים הולכים וצרים, מדי פעם נתקלים באנשים נוספים, עד שראינו מים ולא ראינו אנשים. ל' פילס את הדרך עד לחלקת חוף קטנה, הוא הוריד את בגדיו וקיפל קני סוף עד שידיו נפצעו.

נכנסנו עירומים למים שנקוו לבריכה מוקפת קנים, היינו לבד, רק פתח בקצה הרחוק של הבריכה נפתח אל הים, סביבנו שלדגים ואנפות קיננו בתוך הקנים, מדי פעם עלתה ציפור השמיימה, סרקה את פני המים, ובבת אחת צנחה מטה אל מתחת לפני השטח.

דשדשנו בבוץ עד שהמים העמיקו. סגרתי את זרועותיי סביב צווארו של ל', ואת רגליי סביב האגן שלו. לחצתי את שדיי אל גבו ואת הכוס שלי אל ישבנו. הנחתי את לחיי על עורפו ועצמתי את עיניי. הוא משך אותי עמוק יותר, עד ששחררתי את אחיזתי וזחלתי אל קדמת גופו, והחדרתי את הזין שלו אליי בזרירות. המים ייבשו את נוזלי הסיכה, אבל המשכנו להתחכך, תחילה בעדינות, ואז יותר בכוח. כשהחיכוכים הפכו רכים יותר, ל' חייך, "נראה שהגוף שלך גובר על המים."

נישקתי אותו על עפעפיו, התנתקנו זה מזו, ושחינו זמן מה בשתיקה. גלים נמוכים נשלחו אלינו מסירות המנוע שפילחו את המים במרחקים, צלילי מוסיקה קצבית עולים מהן. שוב מחוץ למים, פרשנו את בגדיי על הבוץ, ול' קילף מנגו באולר שלו. אכלנו חתיכות בשר פרי כתום שנדבקו לנו ללחיים והגירו נוזלים במורד הצוואר. הבטתי לכיוונו של ל'. עיניו ברקו לקראתי, עליתי עליו בשנית. ליקקתי את מיץ הפרי מאפו ומפניו, והוא נאחז בי ודחף את אגנו למעלה, מבקש להיכנס עמוק יותר. התיישבתי בכל משקלי וזזתי קלות עד שגמר. כשיצא ממני, יצא עם תערובת של זרע ודם הווסת שלי, נוזל ורוד-חום שזרם על החצאית שלי, שעליה ישבנו, ונטף מתוכי אל הבוץ כשהלכתי לשטוף את עצמי במים. ל' אסף באצבעותיו את הנוזל, מוקסם מהתמהיל שערבבנו עמוק בפנים. דיברנו על כל מה שיכול לקרות בערבוב הזה, עד שהפלגנו רחוק מדי בדיבורים.

קמתי אל המים. "תראה אותנו, זוללים מנגו ומזדיינים במים," צחקתי.

אלה דברים שאפשר להגיד בשקט, באחר צהריים לוהטים, לאהובך היושב עירום ומביט בך שוטפת דם מהול בזרע מבין רגלייך.

אלה דברים שאפשר לכתוב ולזכור תמיד.

"יש רק שתי דרכים ללכת בהן בחיים האלה: הדרך הנכונה – והדרך הלא נכונה."

אני יושבת בזווית של ארבעים וחמש מעלות ממקום מושבו של אחמד, קרוב מאוד לקו המים. רגליי נטועות בחול, ישבני על גזע עץ דקל יבש, אני לובשת שמלה פרחונית רפויה שאיתה טיילתי בעולם כולו ושגזרתי מתישהו בקו הברכיים, מערסלת את סנטרי באחת מכפות ידיי. עיניי נודדות ממבטו היוקד של אחמד אל הים ובחזרה, בזמן שאני מאזינה לו בתשומת לב. אין לי תוכניות טובות יותר לבוקר הזה, ואחמד מגלגל לי במיומנות סיגריות דקות עם טבק מצופף כשאני מבקשת.

אבל לא אלה הן הסיבות שאני נותרת לשבת במקומי.

אַללָּה הוא הדרך, ואין עוד מלבדו, אחמד אומר. הלכת בדרך שאינה כוללת את אללה? הלכת בדרך הלא נכונה. רצית דבר-מה והמוטיבציה לא היתה למצוא את אללה? הרצון שלך בטל ומבוטל. אללה הוא בכל, אבל לא הכל הוא אללה. אם תרצי, תמצאי אותו בליבך, אבל אם לא תקראי לו בכל ליבך, הוא לעולם לא יבוא. אללה לא צריך אותך, אבל את, חבִּיבְּתי, את בהחלט צריכה אותו. אללה יצר הכל, אבל לא את הכל הוא יצר עבורך. האמונה באללה היא כמו עפיפון שאת מעיפה ברוח על החוף – אם תשחררי את החוט, הוא יעוף ולא יחזור; אם תחזיקי בו חזק מדי, הוא ייפול ארצה. עלייך להחזיק בחוט בתשומת לב ובכוונה גדולה, לא להסיט את המבט, לנווט בזרמי הרוחות. אולי, מתישהו, כשתביני את הקטע הזה של להעיף עפיפון, תוכלי אפילו לרוץ איתו בחדווה, כשחיוך על פנייך, לאורך החוף.

אין גבול לגובה שאליו העפיפון יכול להגביה טוס.

אחמד עומד כעת, מנופף בידיו במחוות גדולות, מדי פעם עוצר להרהר בדבריו-שלו. אני נותרת לשבת, בוטשת את החול בכפות רגליי, אוספת אותו בידיי ונותנת לו לזרום דרך אצבעותיי, מרימה מדי פעם את מבטי אל עבר אחמד, ממצמצת אליו ואל השמש.

לאחר הרהור, עולה בדעתי לשאול אותו, "אתה מחפש אישה?"

"בהחלט," הוא עונה בלי היסוס, ומוסיף, "אני מחפש אישה שתעזור להקל על הדאייה על זרמי הרוח, כי העלייה הזו – היא הדבר הקשה ביותר בחיים."

ל' היה הראשון לשים לב לחסידה. היא התיישבה על חלקת החוף הקטנה שהוא ניקה מקני סוף, ושעליה הנחנו את מעט החפצים שלנו: מכנסיים, חצאית, גופייה, כובע. בקבוקי מים, אולר.

את המנגו כבר אכלנו. את הזרע והדם כבר שטפנו. כעת היינו שוב במים.

על גבי, מילאתי את ראותיי אוויר, וצפתי הרחק אל המקום בו קני הסוף כמעט נגמרו והמים המשיכו והמשיכו. מדי פעם צפתי אל שולי הבריכה, תפסתי קנה סוף בידי, ונענעתי את גופי אנה ואנה, מתענגת על מגע המים בעור.

השמש החלה בשקיעתה אל מעבר להרים, וצבעה את עורי בכתום-אפרסק, ואת עורו של ל' באדום-חמרה. מדי פעם התרוממתי מהציפה למצב מאוזן כדי להגניב מבטים לכיוונו, זיהיתי את גופו צף במרחק מה ממני, וחזרתי לצוף. כששחינו זה אל עבר זו שוב, הוא אמר לי שהתרשם מיכולת הציפה שלי, והבנתי שגם הוא הגניב מבטים לכיווני; הרגשתי פחות לבד.

גופנו במים הרדודים, ראשינו מבצבצים מעל, דיברנו על האינסוף. הידיעה שאינני סופית, ושמעולם לא היתה לי התחלה: כמה נחמה. היעדר הספק בתוך קיום של ספקות שאינם מניחים. היעדר הקושי כשאני נזכרת. ל' האזין והנהן. החלפנו חוויות על דוכני הצ'אי שפקדנו במעמד שריפת גופות. על האפר שנשוב אליו, האבק. צחקנו לאפשרות לשוב לנקודה הזו ממש בסוף, להקים שריפה גדולה, להיטמע בבוץ ובמים.

בינתיים, על הגדה, התיישבה החסידה. ל' הצביע לעברה: חסידה לבנה, גדולה. המרחק בינינו לבינה לא היה גדול, ותמהתי מדוע בחרה להתיישב דווקא שם. פניה אלינו, ניכר היה שהיא מודעת לנוכחותנו. וכך ישבנו זמן מה בשתיקה במים: אנחנו מביטים בה, והיא בנו. חלפו דקות ספורות, אבל היה זה האינסוף; לא היה דבר שחסר בזמן הזה, ולא היה בו עודף. גבו של ל' פנה אליי, תלתליו הרטובים על עורפו, ומעבר לו, הציפור הלבנה ישבה על רגליה האדומות וכנפיה, שקצותיהן כמו נטבלו בדיו שחור, מכונסות אל גופה.

אחרי זמן, החלה החסידה לנוע, פרשה את כנפיה הרחבות וזינקה מעלה אל השמיים. תחילה עלתה גבוה, ועינינו אחריה, אך פתאום, ללא הכנה, הנמיכה טוס הישר אלינו, ומעל ראשינו המבצבצים אך בקושי מן המים חגה שלוש פעמים, כנפיה מכסות כמעט כליל את השמש, נוצותיה כמעט ומלטפות את קודקודינו, רוח תעופתה על פנינו. ובבת אחת, נעלמה באופק.

עיניו ופיו של ל' נפערו רחב ועמוק. ריצוד הכנפיים קועקע באישוניו.

אני לא חתולה, והוא לא חיוואי; שנינו חסידות שמחפשות את דרכן אל המים השקטים: עומדים, מתבוננים באחרים, שומרים מרחק, מתקרבים, וממשיכים בדרכנו.

אני לא יודעת מדוע לקחתי לעצמי את החירות לספר את הדברים כך. הסיפור הוא בוודאי אחר. אני קוראת על חסידות נודדות לאפריקה שנלכדות ברשתות בריכות דגים בניסיון לתפוס את מזונן ולנוח לצד המים. חלקן מתות מוות אכזרי. יש תמונות גרפיות של ציפורים שגופן עוות לחלוטין בניסיון להיחלץ מחוטי הרשתות. אני כותבת על אותו יום בכנרת ומתקשה שלא לייפות את המציאות במילים, אז אני עוצרת לעתים קרובות ומוחקת הרבה. אולי אפשר כך: ראיתי ציפור רבת-יופי, הציפור ראתה אותי. נשימתי נעתקה והמים כמו נטבלו בזהב של שמש לקראת שקיעה. היה שם גבר שחשבתי שיום אחד אגיד לו, "מותק, ידעתי שזה רציני כש-", ויחד ידענו את הרגע הזה לעומקו.

אני לא יודעת איך לכתוב על החסידה בלי להתייחס למוות האפשרי שלה. בלי להתייחס למוות האפשרי של הכל.

יצאנו מהמים והתלבשנו.

צעדנו אל הרכב ונכנסנו אליו.

נסענו אל מטעי המנגו וראיתי במו עיניי שמדובר במקום היפה ביותר בעולם.

בזמן של' עמד מחוץ לרכב וקטף מנגו ירוקים לכבוש ולהתסיס, השפלתי את מבטי לרגע אל כפות ידיי, וגיליתי שאינני מצליחה לחלץ את הבוץ מציפורניי.

קטפתי את פירות הבוסר ונוזל הזרע שלהם זרם על זרועותיי. שטפתי אותו מהר כדי לא להיכוות.

חזרנו אל הקרון עם רדת החשיכה, ובישלתי ארוחה גדולה לאורו של פנס ראש. אכלנו עד ששבענו.

אחר כך יצאתי הביתה. כשהגעתי, חיכתה לי הודעה מל', "הגעת בטוב?" הגעתי בטוב, עניתי לו.

זמן קצר אחר כך ישבנו על חוף אחר, והגיע הסוף. משכתי אותו אליי בפעם האחרונה, וכשגמרתי, מהר וחזק, ראיתי את הכוכבים בשמיים יוצרים צורות מוכרות-זרות: כמה נחמה.

הזמן עובר. אני נוהגת צפונה. במקום שבו מתפצל הכביש מהחוף לפנים הארץ, ממערב, ממלאות להקות של חסידות את השמיים, חגות לכל עבר, המרחק בין כל ציפור נשמר ויחד הן יוצרות חצים-חצים מעל. כל גוף עף נראה כאילו בכל רגע יכול להישמט אל הקרקע – כל כך ארוכים המקורים, כל כך עגולות הבטנות, כל-כולן משקל אדיר – ובכל זאת, כמו באורח פלא, הן נותרות באוויר. כלי הרכב שלפניי ומצדדיי מאטים, מזגזגים מעט, אני משערת שלא רק אני נאספת אל המחזה המרהיב: כל השמיים שחור-לבן חסידי, קרעי תכלת בין הלהקות.

לל',

האם התחלת למסוק את הזיתים?

האם אתה אוסף די עצים לחמם אותך בחורף?

האם אתה זוכר את החסידה?

אני מוחה את עיניי מהדמעות שממסכות אותן ומשיבה את מבטי אל הכביש. אולי החסידה שפגשנו יחד חגה מעליי ברגעים אלה ממש. אולי היא נלכדה זה מכבר בבריכות הדגים. אולי – בתקווה – היא נחתה בשלום באפריקה, וכעת נחה בין קני סוף שעל שפת אגם רחוק מאוד.

אני מאחלת לה רק טוב בדרכה.