הלב נרעד בפעימה מפתיעה אחת. "ממש כמו קרפיון בכיור אמבטיה" – חשב גרגורי כץ. הוא תחב את אפו בתוך הצעיף ונשף לתוכו אוויר חם, כדי להירגע. לאחר מכן הביט לכיוון שהרכבת היתה אמורה להגיע ממנו, אבל היא אחרה, והוא נאלץ ללוות במבט של מעין קנאה ילדותית את הרכבות שעצרו ברציפים השכנים. משהשתחרר מחישוביו הקטנוניים של הנוסע, עקב כץ בהנאה אחרי רכבת של אחרים, שהחליקה בקלילות של כספית, כמו נחש אפור מתפתל על גבי המסילה, ואחר כך התרחקה, הרת גורל וחגיגית, כמו גל, ובדיוק כמו בתוך גל רצדו בה השתקפויות האורות של תל אביב. הרכבת יצאה, אבל סקרנותו של גריגורי כץ כבר קמה לתחייה, כמו צרעה שהפשירה, נתלתה, איפשהו בצד, ולבסוף ירדה בהקלה אל תיקו של אחד הנוסעים. כץ הבחין בזוג ידיים שחומות שחיפשו משהו בתוך התיק, לאחר מכן הוציאו שפופרת משחת שיניים ומברשת שיניים, והעבירו את כל זה לתרמיל גב. ללא ספק, היה כאן איזה חישוב מבוסס: הוא, האדם הזה, כפי הנראה כבר ידע שהתיק יימצא במקום אחד, ואילו תרמיל הגב יימצא במקום אחר, קרוב יותר, ומשום מה חש כץ חמימות מכך שנכנס בסוד הלוגיסטיקה הזעירה הזרה הזאת. הבחור ככל הנראה היה הודי. מה מחכה לו היום, לינה בבית זרים, עצירה באכסנייה או טיסת לילה? מה שזה לא יהיה, כץ ידע: יהיו שם אנשים ומקומות שאינם מוכרים לבחור, וכל ההתרחשות הלילית קצת מטרידה אותו וגם מסעירה, וכץ קינא בהתרגשות שלו, ודמיין לעצמו בהנאה וברוך את דרכו הלילית של האחר. אך הרגש הזה מיד התחלף בעצב. הוא חש כמו כלב רחוב המלווה את כולם, צועד כמה צעדים עם כל אחד מהנוסעים. מתי כבר יהיה לי בית? היה לו בית, אבל לאחר מות בתו ואשתו, משום מה שכח את זה כל הזמן.

עכשיו לעומת זאת היה לו הרחוב. הוא הביט מחדש על הקבצנים ומחוסרי הבית. הוא נזכר שיצא לו לשמוע שחלקם מסרבים בתוקף ללכת למקום חם, לישון תחת קורת גג, ואילו עתה, נטה להאמין שיש כאלה שמרגישים יותר בנוח ברחוב. הוא לא הצליח להבין אם הצער הקשה את לבו, או שבעצם איזה חלק של החיים נפתח בפניו, נפתח באמת, ולכן התברר שאינו נורא כפי שדמיין אותו בעבר. כעת, כשראה קבצן על הספסל חיפש בו את מידותיו של אדם שמחכה שהקומקום ירתח במטבחו בכל רגע. ובכמה מן המקרים אכן צדק. קומקום או לא קומקום, הנה, שני הגברברים האלה מסדרים על לוח השחמט כוסית פלסטיק במקום מלכה. לצדם, על גבי מודעה ישנה עומד בקבוק קולה גמור למחצה. כץ כבר לא התייסר עוד כשנתן או כשלא נתן נדבה, הוא יכול לחטט זמן רב בכיסיו ולחפש את המטבע המדויק שהתכוון לתת, ולא התבייש כלל להחביא בחזרה בכיס את הכסף הנותר. האם הוא היה כאן בן בית, האם הרחוב נהיה לביתו? ברור שלא. כץ אהב חום ונוחות, אבל דווקא ברחוב נוצרו לו "חדרים" – כך קרא בינו לבין עצמו לחללים הקטנים, אבל המוחשיים מאוד, שנוצרו לעתים במגעי הבזק שלו עם אנשים שלא הכיר.

מקום המגורים שלו – דירה פינתית נקייה בבניין קטן שאך זה נבנה ואליו עבר אחרי מות אשתו, נהייתה אט-אט דבר-מה אוורירי ושקוף. מובן שווילון הניילון שטרם הסיר אחרי הסיוד שיווה לדירה נופך של שבריריות ערפילית, אך היו גם הוכחות מובהקות יותר. הדירה הציגה בפניו מעת לעת את הפאונה האווירית שלה: טחביות חיוורות ונמלים שדופות (גם אלה וגם האחרות – חלשות, שקופות למחצה). היו גם עכבישונים משונים לחלוטין, מורכבים מגוף-חרוז ורגליים דקיקות לא נוחות – הוא פחד כל כך לפגוע בהם בסמרטוט! לפעמים מצא בפינות את הפקעות הלבנות השבריריות שלהם. אחר כך הופיעה גם פלורה אווירית. בתוך הכיור, שבהתקף נואש של חיי רווקות רחץ בו פעם נעליים מרוחות בבוץ, צמח לו צמח בצבע לילך על גבי גבעול לבן, ולידו התרומם עוד אחד שהניצן שלו עוד היה משובלל בתוך עצמו כמו עובר גדל ראש. יתכן שכל היצורים הללו חיכו שיקנה אהיל לכסות את הנורה הערומה, ואז, באור הביתי הרך היו מתחממים ומגדלים לעצמם סוף סוף – כנדרש – רגליים פרווה, שפם, צבע… אבל גריגורי כץ לא קנה אהיל. הוא הלך במהירות ברחוב החורפי הערום, שלעתים הדיף ריח דייסה, לעתים גומי, ולעתים משום מה ריח טושים. הוא נעצר במעבר חצייה ומולו חיכתה ברמזור אישה כלשהי בדיוק כמוהו, והם הלכו מכיוונים מנוגדים על גבי הפסים בשחור-לבן, ומשהו ציורי ובלתי אפשרי, איזו סימטריה רבת משמעות היתה בתנועה הזאת שלהם זה לקראת זה, שכץ חש בדחף פחדני – להחוות תנועה מגושמת על פני האספלט כדי לפוגג את החגיגיות של התנועה. אבל הוא עמד בכך, לא האיץ את צעדיו, לא הביט בה – חלף והרגיש כיצד נוצר חדר: חיים שלמים עם האישה הזאת – החדר נתלה מעל הצומת. הוא הספיק לאמוד את יציבותו ויופיו של המבנה כאילו היה אדריכל, הוא המשיך לפסוע אל עבר המדרכה והלך הלאה, נמשך כמו בעקבות מגדלור אחר תפוז צהוב בתוך סל רשת של איזה בחור מגודל, אך שכח ממנו מיד, מכיוון שמוכר השווארמה הוציא לרחוב רמקולים שאנחות ונהמות בקעו מתוכם ונשמעו בכל הרחוב, והנה עכשיו כבר נהיה כץ שודד שצועד בהארלם הלילית, זה הטייק הראשון שלו, הראשון והאחרון – הוא ידע – הוא צעד לעיני צלמים ומאפרים, הלך בתוך עשרה מסכים, הלך והתכופף, וקפץ, ושכח שהתכוון להתיישב לשולחן ולאכול כאן ארוחת ערב, אך מאוחר מדי – אין דבר, לעולם אינו אוכל בסט הצילומים, מלך ההיפ-הופ מוכרח להיות קליל ורעב, כך שזה לא זמן לשווארמה עכשיו – הלאה מכאן.

יותר ויותר אהב להיות מחוץ לבית, וכעת חי רק ב"חדרי" הרחוב שלו. כשהיה עליו לצאת לסידורים האריך את מסלולו ככל האפשר, וכשלא היו סידורים, המציא לעצמו סידורים בדויים, מחשב את הבדייה לפרטי פרטים. אבל איש לא היה מעלה בדעתו לתחקר אותו, איש לא התכוון להרשיע אותו – וזה היה מדהים – סקרנותו החולנית והחמדנית חמקה מעונש. אנשים לא שמו לב למבט הסקרני שלו, כנראה מפני שקווי המתאר של גופו שדרו טוב לב, וסווגו מיד כדבר מה שאין בחובו סכנה. מה שאכן היה נכון, אבל משום מה, בכל זאת הרגיש כמו מרגל, או גרוע מכך – סוכן חשאי. מישהו שצריך לחשוש לחייו, משום שהוא "יודע יותר מדי". ובאמת כשנכנס לחשמלית, כבר ידע הכול על אהבתם של האיש הגבוה בעל שיער השיבה ושל האישה הלא צעירה, שישבו מקדימה. וכשיצאו, ובמקומם התיישב סטודנט עם תיקיית קרטון תחת בית שחיו, שוב ידע כץ איכשהו, שהילד הזה הוא צייר, ולמרבה הצער חסר כישרון לחלוטין. "למה חסר כישרון?" החמיר עם עצמו כץ, "איך אפשר לשלוף ככה מהמותן?" אפשר – ענה לו קול שליו וחסר רחמים, ואף הועיל להסביר: "התיקייה כחושה מדי. הבחור עובד בעצלתיים, וגם חסר מעוף." (הצייר המהורהר גרד את הצוואר הארוך שבקע בו פצעון ומאחוריו התחילה שרשרת דלילה של חוליות עמוד השדרה) "הנה, תראה – אמר הקול לכץ והצביע על הפצעון, כאילו היה הוכחה ניצחת לחוסר כישרון – הנה תראה, אמרתי לך!"

כץ חשד שהעניין טמון באסון שקרה לו. האסון הוא שנתן לו את המבט החדש חסר הרחמים הזה, את הקול החדש ששוחח עמו, שאהב ושנא בו בזמן. אילו היה מביט במבט הזה באשתו או בבתו, מה היה רואה? האם היה שונא אותן, או אוהב עוד יותר? לפתע התחשק לו להביט לשם, אל עברו, באמצעות האופטיקה החדשה שרכש. הוא עצם את עיניו וציפה לראות משהו, לתפוס קצה זיכרון ולשלוף אותו כמו מטפחת משי. הוא נזכר באיזו שטות, כמובן. הוא נזכר בידו המגששת באפלה בתוך התיק שלה. (היא עצמה ביקשה ממנו להוציא משם כסף עבור איש הגז – ידיה היו מכוסות קמח.) בטנת סאטן שחורה הפתיעה אותו, הרי הוא זכר מילדותו את התיקים שהיו לאמו ולסבתו אחרי המלחמה, תיקי נשים בעלי לוע של סאטן ארגמני או קטיפה כחולה, נושפים אוויר תאטראות. התיק ההוא של אשתו היה רחב ידיים וריק. הוא מישש את הארנק ועוד משהו שהפתיע את ידו העיוורת.

התברר שמדובר בבקבוקון – פירמידת זכוכית. הוא החזיק את הבקבוקון בכף ידו – זה היה בושם, כנראה צרפתי. האובליסק השחור נצנצץ נצנוץ זדוני, כאילו פותח בכוונה לא להיות נוח – איך שלא סובב אותו, לא התאים לכף ידו. כמדומה אמר אז לאשתו: "איזה מין דבר זה, אפשר להרוג עם זה, ככה את מסתובבת?" "ככה אני מסתובבת" – צחקקה אשתו – "להגנה עצמית." ואילו אמו וסבתו מעולם לא נשאו בשמים בתיקיהן. הן התבשמו בבית מול המראה והזליפו כמה טיפות על ממחטת-אף. אבל טיפשי להגיד לה את זה, האופנה הרי כל הזמן מתחלפת. ובכל זאת, איזה מין ריח הדיף הבושם שלה? הוא לא הצליח להיזכר. היא מעולם לא התבשמה בבית מול המראה. התבשמה לה אי שם, בעבודה. בתא הלבשה, בשרותים? איפה? ובשביל מי, אגב? אולי ינסה לשסות את המבט החדש בפירמידה השחורה, יצעק לו "תפוס אותו!" ללא קול, אבל לא התחשק לו. התחשק לו להיזכר בעוביו של בסיס הבקבוקון ובנעימותו, כיצד הביט והביט באפלה האפרורית של הזכוכית. והלב נרעד שוב, הוא חשב: "כמו קרפיון" והבין איפה הדמיון: הלב הרי פועם כל הזמן, אבל אנחנו שמים לב לזה רק לעתים רחוקות, ונבהלים, כאילו שזה דבר רע, אף על פי שלהיפך – זה דבר טוב. ואילו הקרפיונים ההם היו "דגים חיים", אף על פי שהיו מתים, וכולם ידעו שהם מתים, ולכן נבהלו כשהדגים נרעדו – סימן החיים הפתאומי הוא שעורר בהלה. הוא נשען אל הקיר, הסיר את הצעיף, חייך ונזכר בקרפיון מכה בזנבו, ובאמו וסבתו צווחות וקופצות הלאה מהכיור.

דימוי: (La reproduction interdite, 1937) רנה מגריט: "אסור לשכפול"