בתקופה כלשהי בחיי הביאוני מטלותיי לחצות בקביעות, כמה פעמים בשבוע בשעה ידועה, גשר קטן (שכן Pont Neuf עוד לא נבנה אז), ובעוברי שם היו מזהים אותי ומברכים אותי לשלום בעלי מלאכה אחדים או אנשים אחרים מן העם, ובמיוחד חנוונית אחת, נאה מאוד, הייתה יוצאת באדיקות מחנותה כל אימת שעברתי שם בחמשת או ששת החודשים הללו – חנות שהיכרתיה על פי השלט ובו שני המלאכים –  קדה קידה עמוקה ומרחיקה להביט אחריי ככל שרק יכלה. התנהגותה משכה את תשומת לבי, הבטתי בה גם אני והודיתי לה בקפידה. פעם אחת, בשלהי החורף, רכבתי מפונטנבלו לפריז, וכששוב טיפסתי בדרך אל הגשר הקטן, יצאה זו מפתח חנותה ואמרה לי בעוברי על פניה: ״אדוני, שפחתך!״ השבתי על ברכתה, וכשהפניתי את מבטי לאחור מפעם לפעם, ראיתי אותה נרכנת לפנים עוד ועוד כדי להביט אחריי ככל שתוכל. מאחוריי רכבו משרת ושליח שתיכננתי לשגר עוד באותו הערב בחזרה לפונטנבלו להביא מכתבים אל כמה גבירות. לפקודתי ירד המשרת מסוסו וניגש אל האישה הצעירה לומר לה בשמי, שהבחנתי בחיבתה לראותני ולברכני לשלום; אם ייטב הדבר בעיניה, אחפוץ להעמיק את התוודעותנו ולבקרה בכל מקום שתקבע.

היא השיבה למשרת: לשום בשורה אחרת לא ייחלה יותר מלזו, היא נכונה לבוא לכל מקום שאזמין אותה אליו.

בשעה שהוספנו לרכוב שאלתי את המשרת, שמא הוא מכיר מקום שאוכל להיפגש בו עם אותה אישה. הוא השיב כי הוא היה מוליכה לביתה של סרסורית אחת; אך מאחר שאותו משרת, וילהלם מקורטרייק, היה אדם זהיר ודואג, הוסיף מיד: מכיוון שמגפת הדבר מתפשטת וכבר קטלה לא רק אנשים מזוהמים מדלת העם, אלא גם רופא וכומר, עצתו לי שאורה להביא מביתי מזרנים, שמיכות וסדינים. קיבלתי את המלצתו והוא הבטיח להציע לי מיטה כהלכה. קודם שירדתי מהסוס הוספתי ואמרתי שיביא לשם גם כיור רחצה תקין, בקבוקון של תמצית בושם וכמה דברי מאפה ותפוחים; כמו כן עליו לדאוג שהחדר יוסק כראוי, כי היה קר כל כך, עד שכפות רגליי קפאו במשוורות, והשמיים היו מכוסים ענני שלג.

לעת ערב הלכתי לשם ומצאתי אישה נאה מאוד, כבת עשרים, יושבת על המיטה, בעוד הסרסורית, שראשה וגבה הגבנוני היו עטופים במטפחת שחורה, מדברת על לבה בלהט. הדלת הייתה פתוחה קמעה, באח בערו בולי עץ טריים ברעש גדול, הן לא שמעו אותי בבואי, ורגע אחד נשארתי לעמוד בפתח. העלמה הביטה בעיניים גדולות ושקטות אל הלהבה; בהפניית ראש כמו התרחקה מילין רבים מן הזקנה הכעורה; בעצם כך גלש חלק משערה השחור הכבד מתוך המצנפת הקטנה שלראשה, וכמה תלתלים טבעיים החליקו על כותנתה בין הכתף לחזה. לגופה עוד הייתה תחתונית מבד צמר ירוק, וכפות רגליה היו נתונות בנעלי בית. באותו רגע הקמתי כנראה רעש שהסגיר את נוכחותי: היא הסבה את ראשה בתנופה, והמתיחות שבתווי פניה הייתה עלולה לשוות להן ארשת פראית כמעט, לולא זיו ההתמסרות שקרן מעיניה הפעורות וזינק כלהבה סמויה מפיה השותק. היא מצאה חן בעיניי באופן מיוחד; מהר משניתן לחשוב הסתלקה הזקנה מהחדר, ואני הייתי לצד חברתי. בשיכרוני מן הבעלות המפתיעה ביקשתי לנהוג עימה בחירות, אך היא מנעה זאת ממני בתקיפות חיונית ביותר של מבטה ושל קולה העמוק. ואולם כעבור רגע קט חשתי בחיבוקה, ומבטה החודר כמעיין המתגבר נצמד אליי בעוצמה שעלתה אף על זו של שפתיה וזרועותיה; אחר כך דומה היה שהיא מבקשת לומר דבר מה, אך שפתיה הרועדות מנשיקות לא צרו שום מילה, וגרונה הרוטט לא הפיק שום צליל מלבד יבבה שבורה.

ואולם אני ביליתי את מרבית היום על גב סוס בדרכי כפר קפואות, אחר כך הייתי עד לתקרית קולנית ומכעיסה מאוד בפרוזדור המלך, ולבסוף, על מנת לשכך את זעפי, סבאתי וגם נלחמתי כהוגן בחרב, ולכן, באמצע ההרפתקה המהנה והסודית הזאת, בעוד זרועות רכות חובקות את צווארי וניחוח שיער אופף את פניי, נפלה עליי עייפות כבדה, קהות חושים כמעט, עד שלא זכרתי עוד איך הגעתי אל החדר הזה, ולרגע אף חשבתי בטעות שהדמות, שליבה הלם כה קרוב אל לבי, היא מישהי אחרת לגמרי מימים עברו, ומיד אחר כך שקעתי בשינה עמוקה.

התעוררתי בחשכת הלילה, אבל מיד חשתי שחברתי איננה עוד לצדי. הרמתי את ראשי, ובאורן הקלוש של הגחלים העוממות ראיתי אותה עומדת ליד החלון: היא פתחה קמעה את אחד התריסים והשקיפה החוצה. לפתע נפנתה לאחור, הבחינה שאני ער, וקראה (עודני רואה אותה מחליקה בתוך כך את כף ידה השמאלית על לחיה ומסיטה קווצת שיער אל מעבר לכתף): ״זמן רב עוד עד שיעלה הבוקר, זמן רב מאוד!״ רק עכשיו הבחנתי באמת ביופיה ובזקיפות קומתה, ונכספתי לרגע שבו תפסע כמה צעדים גדולים ושקטים ברגליה היפות, שהבליחו בנוגה האדום, ושוב תהיה לצדי. אבל לפני כן עוד ניגשה אל האח, התכופפה והרימה בזרועותיה החשופות והקורנות את בול העץ הכבד האחרון שהיה מונח לפניה, והשליכה אותו מהר אל הגחלים. אחר כך נפנתה לאחור, פניה קרנו מאש ומשמחה, בדרכה עוד תלשה תפוח מן השולחן, והנה כבר הייתה לצדי, ואבריה עוד מדיפים את ניחוחה הטרי של האש; מיד נמסו אבריה ורטטו מלהבה פנימית חזקה, בימינה חיבקה אותי, ובשמאלה הגישה אל פי את הפרי הקר הנגוס לצד לחייה, שפתיה ועיניה. בול העץ האחרון שבאח בער חזק יותר מכל האחרים. גצים ניתזו בשעה שינק את הלהבה אל קרבו ואז שחרר אותה להתלקח בעוצמה כזאת, שאור האש הסתער עלינו כגל המתנפץ על הקיר, וצלליותנו החבוקות עלו ושקעו לפתע. שוב ושוב רחש העץ החזק והזין מפנימיותו הבלחה חדשה של להבות, ואלו שלחו זרמים ואלומות של בוהק אדמדם וסילקו את האפלה. והנה דעכה הלהבה בבת-אחת, ואוושת רוח קרה פתחה כמו יד חרישית את התריס וגילתה את חיוורונם המאוס של דמדומי השחר.

התיישבנו זקופים וידענו כי עכשיו כבר עלה הבוקר. אם כי הדבר הזה שבחוץ לא דמה כלל לבוקר. הוא לא דמה להתעוררותו של העולם. מה שהשתרע שם בחוץ לא נראה כמו רחוב. לא היה אפשר להבחין בשום פרטים: לא היה זה אלא גוש חסר מהות וצבע, שבתוכו הזדחלו אולי רימות נצחיות. ממקום כלשהו, ממרחקים, כמו מתוך מעמקי הזיכרון, נשמעו צלצולי שעון המגדל, ורוח לחה וקרה שאין כל שעה לה, הלכה והתחזקה ונשבה פנימה, עד שנצמדנו רועדים זה לזה. היא נרכנה לאחור וקבעה את עיניה בפני בכל כוחה; גרונה רטט, דבר-מה נדחק ועלה בה ובעבע עד קצה לשונה: אך שום מילה לא נוצרה, שום אנחה ושום נשיקה, רק דבר-מה קמאי שכמו הכיל את שלושתן יחדיו. החדר הלך והתבהר מרגע לרגע, ותווי פניה הזוהרים באינסוף גוונים התמלאו מבע; פתאום נשמעו בחוץ, קרוב מאוד לחלון, צעדי דשדוש וקולות, והיא השתופפה והסבה את פניה אל הקיר. שני גברים עברו על פני החלון: לרגע קט חדר אלינו אור העששית שנשא אחד מהם; האחר דחף מריצה שחרקה וגנחה. השניים חלפו והלכו להם, ואני קמתי מהמיטה, סגרתי את התריס והדלקתי אור. מחצית התפוח עוד הייתה מונחת לפנינו: אכלנו אותה יחד, ואז שאלתי אם אוכל לראותה שוב, שכן אני נוסע רק ביום ראשון, וזה היה הלילה שבין חמישי לשישי.

היא ענתה שבוודאי היא מייחלת לזה יותר ממני, אבל אם אני נוסע כבר ביום ראשון, לא נוכל להיפגש, שכן היא יכולה להתראות איתי שוב רק בלילה שבין ראשון לשני.

בתחילה לא עלו בדעתי אלא מכשלות שמנעו ממני להישאר, ושטחתי בפניה את הקשיים; היא האזינה לדבריי בלי אומר אבל במבט תמה ונוגה ביותר ובארשת פנים הולכת ומתקדרת להחריד. עקב זאת הבטחתי לה, כמובן, להישאר ביום ראשון, והוספתי שבכוונתי להימצא באותו מקום ביום ראשון בערב. היא הביטה היישר בעיניי ואמרה בקול צרוד וסדוק: ״היטב אני יודעת שבאתי למענך אל בית נקלה, אבל עשיתי זאת מרצוני החופשי, כי רציתי להיות איתך, והייתי מסכימה לכל תנאי. אבל אם אבוא לכאן פעם שנייה, אהיה בעיניי כזונת רחוב בזויה. עשיתי זאת למענך, כי אתה מי שאתה, כי אתה בסומפייר, כי אתה איש העולם, ונוכחותך היא לבדה מכבדת את המקום הזה!״ היא אמרה: ״בית״, ולרגע נדמה היה שמילה בזויה יותר עומדת על קצה לשונה; בשעה שאמרה את המילה, הביטה באותם ארבעה קירות, במיטה, בשמיכה שהחליקה על הרצפה, ונדמה היה שכל הדברים המכוערים והיומיומיים האלה מתכווצים ונרתעים מפני אלומת האור שניתזה מעיניה, ובאמת לרגע אחד כמו גדל חלל החדר העלוב.

אחר כך הוסיפה בקול חגיגי ורך מאין כמותו: ״מוות בייסורים יבוא עליי אם הענקתי את חסדיי לאיש אחר מלבד לבעלי ולך, וכן יבוא עליי אם אשתוקק לאיש אחר!״ ובשפתיה הפתוחות למחצה, המפיחות חיים, נראתה כמצפה לתשובה כלשהי, להצהרת אמונים מצדי, אך דומה שלא מצאה את שייחלה לקרוא בהבעת פניי, כי מבטה המחפש והמתוח התקדר, עפעפיה נפתחו ונסגרו, ופתאום נעמדה ליד החלון, הפנתה לי את גבה, הצמידה את מצחה בכל כוחה אל התריס, וגופה הזדעזע כל כך מבכי דומם אך עז להחריד, עד שהמילים נעתקו מפי ולא העזתי לגעת בה. לבסוף אחזתי בכף ידה התלויה לצד גופה כנטולת רוח חיים, ובמילים הנחושות ביותר שעמדו לרשותי באותו רגע, עלה בידי לפייסה אחרי זמן רב, והיא שבה והפנתה אליי את פניה השטופות בדמעות, עד שלפתע הבליח חיוך על שפתיה ועיניה אורו, ובן-רגע נמחו כל עקבות הבכי, ופניה נשטפו זוהר. והנה שוב הפעילה את קסמיה כשחזרה לדבר איתי ואמרה את המשפט: ״תרצה לראות אותי שוב? אז אקבל אותך בבית דודתי!״ בהשתובבות ביטאה את מחציתו הראשונה עשר פעמים, בתקיפות מתוקה ובהססנות שובבה וילדותית לסירוגין, ואז לחשה באוזני את המחצית השנייה כמו הייתה הגדולה בסודות, ואילו אחר כך הפטירה אותה במשיכת כתפיים ובפה מחודד, כמו הייתה הדבר המובן מאליו ביותר בעולם, ולבסוף חיבקה אותי וחזרה בפניי על המשפט בחיוך של חנופה. היא תיארה לי במדויק את הבית, כמי שמתאר את הדרך לילד הנשלח לראשונה למאפייה שמעבר לרחוב. אחר כך הזדקפה, פניה הרצינו – כל עוצמת מבטה הקורן ננעצה בי בנחישות שהיה בכוחה לפתות גם יצור מת – והיא הוסיפה: ״אחכה לך בין עשר לחצות וגם אחר כך אוסיף לחכות, והדלת בקומה התחתונה תהיה פתוחה. בכניסה תמצא מסדרון קטן, אבל אל תשתהה בו יותר מדי, כי שם נמצאת הדלת לחדרה של דודתי. מולך תראה גרם מדרגות שיוביל אותך לקומה הראשונה, ושם אחכה לך!״ היא עצמה את עיניה כמתוך סחרחורת, היטתה את ראשה לאחור, פרשׂה את זרועותיה וחיבקה אותי, אך מיד נחלצה, התעטפה בבגדיה, זרה ורצינית, והסתלקה מהחדר, כי הבוקר כבר האיר במלואו.

ערכתי סידורים, שלחתי מראש חלק מאנשיי ומחפציי, אבל כבר בערב המחרת חשתי קוצר רוח נוקב, ומיד אחרי שצלצלו פעמוני הכנסייה פקדתי על משרתי וילהלם לבוא איתי ולא לקחת עששית: חצינו את הגשר הקטן כי קיוויתי לראות את חברתי לכל הפחות בחנותה או בדירה הצמודה אליה ולתת לה סימן לנוכחותי, גם אם לא ציפיתי שאוכל להחליף איתה יותר מכמה מילים.

כדי לא לעורר תשומת לב נשארתי על הגשר ושלחתי את המשרת לבחון את המצב. הוא נעדר זמן רב, ובשובו היו פניו נפולות ומודאגות, מראה שהכרתי אצל האיש הטוב מן הפעמים שלא הצליח למלא את מצוותי בהצלחה. ״החנות נעולה״, אמר, ״וככל הנראה אין בה איש. בכל החדרים הפונים אל הרחוב לא נראה איש ולא נשמע איש. כדי להיכנס לחצר יש לטפס על חומה גבוהה, וחוץ מזה נוהם שם כלב גדול. אחד מהחדרים בחזית מואר אמנם, ואפשר להציץ לתוכו דרך חריר בתריס, אבל הוא ריק.״

סר וזעף ביקשתי לשוב על עקבותיי, אבל בכל זאת עברתי עוד פעם לפני הבית, ומשרתי השקדן הציץ שוב דרך החריר, שכתם אור בקע ממנו, ולחש לי שאמנם האישה איננה בחדר, אבל בעלה נמצא שם. לא זכרתי שהבחנתי אי פעם בחנווני הזה בחנותו, לעצמי שיוויתי אותו לפעמים כאיש שמן ומעוות ולפעמים כזקן שברירי וכחוש, ומתוך סקרנות קרבתי אל החלון לראותו; מה גדולה הייתה תדהמתי כשחזיתי בגבר חסון ותמיר עד מאוד מהלך בחדר העץ המרוהט בטוב טעם, גבר שהיה גבוה ממני לפחות בראש, וכשפנה לכיווני הציג פנים נאות מאוד ורציניות להחריד, ולהן זקן חום ובו כמה קווצות שיער כסופות, מצח גבוה להפליא, ורקות גדולות יותר משראיתי מעולם אצל אדם כלשהו. אף על פי שהיה לבדו לגמרי בחדר, נפנה מבטו אנה ואנה, שפתיו נעו, ובשעה שפסע הלוך ושוב ומדי פעם נעצר, נראָה כמשוחח בדמיונו עם אדם אחר: פעם אחת החווה תנועה בידו כמי שמבטל תשובה של אחר מתוך עליונות סבלנית-למחצה. כל אחת מתנועותיו ניחנה בקור רוח עילאי ובגאווה שופעת בוז כמעט, ובעודו פוסע כך בבדידות החדר נזכרתי בעל כורחי בתמונתו החיה של אסיר נעלה מאוד, שהופקדתי בעבר על משמרו בשירות המלך בתאו שבמגדל טירת בלואה. אותו דימיון נראה לי מושלם עוד יותר כשהרים האיש את ידו הימנית והביט בתשומת לב ואף בחומרה קודרת באצבעותיו המעוקלות כלפי מעלה.

שכן פעמים רבות ראיתי את אותו אסיר נעלה מתבונן באותה מחווה כמעט בטבעת שענד על ידו הימנית ושמעולם לא נפרד ממנה. האיש שבחדר קרב אז אל השולחן, העמיד כדור זכוכית לפני נר השעווה, הכניס את ידיו אל עיגול האור ופשט את אצבעותיו: נראה כי הוא בוחן את ציפורניו. אחר כך כיבה את הנר ויצא מהחדר, והשאיר אותי בתחושת קנאה וזעם עמום, כי כמיהתי אל אשתו התחזקה בתוכי ואחזה בי כאש מתפשטת בשל כל הנקרה בדרכי, וכעת התפתלה וגברה עוד יותר עקב המראה הבלתי צפוי ועקב כל פתית שלג שהשיטה עכשיו הרוח הקרה והלחה ושדבק בגבותיי ובלחיי ונמס.

את יום המחרת ביליתי בחוסר תועלת מוחלט, לא עלה בידי להתרכז בשום עיסוק, קניתי סוס שבעצם לא מצא חן בעיניי, אחרי הארוחה ביקרתי את דוכס נֶמוּר וביליתי שם זמן מה במשחק ובשיחות בטלות ומטופשות עד בלי די. השיחה לא נסבה על שום נושא אחר מלבד מגפת הדבר המתפשטת בעיר במהירות, ומכל האצילים הללו לא היה אפשר להוציא מילה מלבד אותם סיפורים על המהירות שבה נערמות הגופות, על האש שיש להבעיר בחדרי המתים כדי שתאכל את אדי הרעל, וכן הלאה; ואולם מכולם היה מטופש בעיניי הכומר משאנדייה, שאף על פי שהיה עב-בשר ובריא כתמיד, לא חדל לפזול בלי הרף אל ציפורניו ולבחון אם כבר הופיע בהן הגוון הכחול החשוד, המבשר ברגיל את בוא המחלה.

כל הדברים האלה גרמו לי מורת רוח, ולכן פרשתי מוקדם אל ביתי ועליתי על יצועי, אך שנתי נדדה; בקוצר רוח שבתי והתלבשתי והחלטתי ללכת לראות את חברתי ויהי מה, גם אם אצטרך לפרוץ לשם בכוח עם אנשיי. ניגשתי אל החלון להעיר את אנשיי, אך צינת הלילה השיבה אותי לעשתונותיי, והבנתי כי זוהי דרך בטוחה להרוס הכול. בבגדיי צנחתי על המיטה ונרדמתי סוף סוף.

את יום ראשון ביליתי בצורה דומה עד הערב, בשעה מוקדמת הרבה יותר מדי הגעתי אל הרחוב המיועד, אבל הכרחתי את עצמי לפסוע הלוך ושוב בסמטה צדדית עד שיצלצל השעון עשר. אחר כך מצאתי מיד את הבית ואת הדלת שתיארה לי, והדלת אכן הייתה פתוחה, ומאחוריה המסדרון וגרם המדרגות. ואולם בקומה העליונה הייתה הדלת שהמדרגות הובילו אליה נעולה, אם כי פס אור דק בקע מתחתיה. אם כן, היא הייתה בפנים וחיכתה ואולי נשענה מבפנים על הדלת והאזינה, כמו שעשיתי אני מבחוץ. בציפורני גירדתי את הדלת, והנה נשמעו צעדים מבפנים: הם נשמעו לי כצעדים הססניים של רגליים יחפות. זמן-מה עמדתי ועצרתי את נשימתי ואחר כך התחלתי לדפוק: אבל מבפנים שמעתי קול גבר ששאל מי אני. נצמדתי אל אפלת המשקוף ולא הוצאתי הגה: הדלת נשארה סגורה, ואני ירדתי חרש-חרש מדרגה אחרי מדרגה, התגנבתי לאורך המסדרון, יצאתי אל האוויר הפתוח, וברקות הולמות ושיניים חשוקות, בקוצר רוח לוהט, התהלכתי אנה ואנה לאורך כמה רחובות. לבסוף נמשכתי לחזור אל הבית, אבל עדיין לא רציתי להיכנס; הרגשתי, בעצם ידעתי, שהיא תסלק את האיש, בוודאי יעלה הדבר בידה ומיד אוכל לבוא אליה. הרחוב היה צר; בצדו השני לא היה בית אלא חומה של גן מנזר: נצמדתי אליה וניסיתי לנחש היכן חלון חדרה. והנה באחד החלונות הפתוחים הופיע זוהר ואחר כך דעך, כמו אור להבה. עכשיו חשבתי שאני רואה הכול לנגד עיניי: היא השליכה בול עץ גדול אל האח כמו אז, כמו אז עמדה עכשיו במרכז החדר ואיבריה בוהקים מאור הלהבה, או ישבה על המיטה והקשיבה וחיכתה. מן הדלת אראה אותה ואת צל צווארה וכתפיה המתנועע מעלה ומטה על הקיר. וכבר הייתי במסדרון, וכבר על גרם המדרגות; עכשיו גם הדלת לא הייתה נעולה עוד, אלא פתוחה קמעה, והאור המתנועע בקע במלוכסן. וכבר שלחתי את ידי אל הידית, והנה שמעתי מבפנים קולות וצעדים של כמה וכמה אנשים. אבל לא האמנתי למשמע אוזניי: הנחתי שמדובר בהלמות הדם ברקותיי, בצווארי, וברחש האש שבחדר. הלוא גם אז בערה האש בקול גדול. אחזתי בידית ועכשיו נאלצתי להודות שיש בפנים אנשים, כמה וכמה אנשים. אבל כעת לא היה אכפת לי: כי הרגשתי, בעצם ידעתי, שגם היא בפנים, וברגע שאפתח את הדלת, אוכל לראותה, לגעת בה, וגם אם תהיה בזרועות אחרים, אחטוף אותה אליי בתנועת יד אחת, ובחרבי אפלס לה ולי דרך בין חבורת אנשים צועקים! הדבר היחיד שנראה לי בלתי נסבל לחלוטין היה לחכות עוד.

פתחתי את הדלת בתנופה וראיתי:

במרכז החדר הריק עמדו כמה אנשים והבעירו מזרני קש, הלהבות האירו את החדר כולו וראיתי קירות מגורדים, ערימת פסולת אבן על הרצפה, וליד אחד הקירות עמד שולחן ועליו שתי גופות עירומות, האחת גדולה מאוד וראשה מכוסה, השנייה קטנה יותר, שרועה לאורך הקיר, ולידה עלה ושקע צִלן השחור של צורות עדינות.

התנודדתי למטה, ולפני הבית נתקלתי בשני קברנים: האחד הרים את עששיתו הקטנה אל פניי ושאל מה אני מחפש כאן, האחר דחף את מריצתו החורקת והגונחת אל פתח הבית. שלפתי את חרבי כדי להרחיקם מעליי והלכתי הביתה. שתיתי שלוש או ארבע כוסות יין גדולות, ואחרי מנוחה קצרה יצאתי למחרת אל חבל לוריין.

כל המאמצים שעשיתי אחרי שובי לגלות משהו על האישה הזאת עלו בתוהו. הלכתי אפילו אל החנות שבה שני המלאכים, אבל האנשים שהיו בעליה עכשיו, לא ידעו מי ישב בה לפניהם.

מבוסס על "קורות חיי" מאת מרשל דה בסומפייר, קלן 1663 ו"שיחות של מהגרים גרמניים" מאת והאן וולפגנג פון גתה.

*הסיפור תורגם בתמיכת מכון גתה.