קראו ב:
החוּצָן לא היה ירוק ולא היו לו אנטנות על הראש. הוא נראה כמו אדם רגיל אם כי בערך ברבע גודל. למעשה, בשפמו האפור הקצוץ ומבטו העגום היה דומה יותר מכל לצוּבֶּרי, רואה החשבון של אבא ז"ל, והבעת פניו היתה בדיוק כמו זו של צוברי כשאבא היה מביא לו את שקית החשבוניות שלו, תולה בו עיניים תמהות ואומר לו, מה תעשה עם כל אלה? לצוברי היו לקוחות רבים, נהגי מוניות, בעלי חנויות, קבלני שיפוצים, אנשים מעשיים לגמרי, אך אף אחד חוץ מאבא לא היה שואל אותו שאלות כאלה. החוצן היה לבוש במין גלימה אפורה ונראה כאילו היה עומד שם על מדף הספלים מאז ומתמיד, מתנשם – אם זה מה שעשה – כי מפעם לפעם היה גדל ומתנפח מאוד ומיד מתכווץ חזרה. ליסי קראה לי בבוקר, אבא בוא תראה, אבל כיוון שנימת קולה היתה שלווה כל כך סיימתי בנחת את ענייני הבוקר שלי ורק אז ירדתי למטה ועמדנו שלושתנו – ליסי, אני וגלֶנדָה החתולה – והבטנו בו בסקרנות. ליסי ניסתה לדבר אתו קצת – תחילה בעברית, אחר כך באנגלית, ובסוף בערבית שהיא לומדת באינטרנט – אבל החוצן לא ענה ואפילו לא שינה לרגע את עמידתו, אלא רק המשיך לעמוד ולבהות ומפעם לפעם להתנפח ולהתכווץ. גם גלנדה, ממושבה על השיש, הציצה בו בחוסר עניין והמשיכה ללקק את שפמותיה המפוארים. מה נעשה? שאלתי את ליסי, אני חייב להיות היום מוקדם במרפאה, יש לי יום ממש מלא, ולי יש שעת אפס, אמרה ליסי, אני חייבת לטוס, לקחה מיד את התיק גב שלה ואת הטלפון והאוזניות ורצה החוצה להסעה, גם לי לא נותרה ברירה, נתתי לגלנדה את המנה שלה, נעלתי את הבית, נכנסתי למכונית ונסעתי.
במרפאה חיכו לי שני המטופלים הראשונים ומחדר השיננית כבר נשמעו חריקות מכשיר הניקוי. היה צפוי לי באמת יום ארוך ומלא, מה גם שאסנת אמרה שהיא תקפוץ בצהריים ואני פיניתי לנו איזה שעתיים, אחרי הצהריים היו לי שני טיפולי שורש מסובכים והכנה אחת להשתלה וגם ביקור של סגן ועדת האתיקה לדון בענייני הבחירות המתקרבות לוועדת הביקורת של האגודה, כך שכאשר חזרתי הביתה לקראת שמונה, עייף ורעב ולא זוכר מאומה מהתרחשויות הבוקר, הופתעתי לראות את ליסי יושבת וצופה ב"בית וטחב", הסדרה הפינית החדשה, מר חוצן יושב בחיקה כאילו לכך נועד, וליד התנור מנמנמת גלנדה כהרגלה. מה זה צריך להיות, שאלתי את ליסי, מה קורה פה? אבל ליסי בקושי הציצה לכיווני, הכול בסדר אבא, אמרה, אין מה לדאוג. החוצן היה מוטל בחיקה כולו נוקשה כמו כְּפִיס אבל ללא ספק מביט בטלוויזיה יחד עם ליסי. אולי אנחנו צריכים להודיע למישהו, אולי לעשות משהו, אולי זה מביא מחלות? די אבא אתה כזה וִוירדוֹ, אמרה ליסי, והתחילה להקיש במרץ בטלפון שלה. אולי הוא צריך לאכול משהו? די אבא אמרה שוב ליסי וגם החוצן התנפח פתאום עוד יותר, והיה נראה כאילו הוא גם קצת האדים ונראה ממש כועס. טוב טוב אמרתי, לא התכוונתי. עמדתי עוד קצת בוהה בשלישיה וחזרתי למטבח, לאכול ולקרוא את העיתון מהבוקר. כשגמרתי את העיתון חזרתי לסלון, מה תעשי אתו בלילה, שאלתי את ליסי, והיא אמרה לא יודעת אבא מה אתה דואג. יש לךְ מבחנים השבוע? כן יש לי בקולנוע ובכימיה, אני הולכת מחר ללמוד עם סיוון. טוב אני פורש, אמרתי. לילה טוב, אמרה ליסי. החוצן והחתולה לא אמרו כלום.
אנחנו גרים בבית ישן שכור בפאתי נס-ציונה. הבית קצת גדול בשביל שני אנשים, אבל הוא נוח ואנחנו גרים שם כבר כל כך הרבה שנים שהתרגלנו. בקומה הראשונה יש שני חדרי שינה, שבאחד מהם ישנה ליסי והשני ריק (אלא אם באים אורחים), סלון עם מרפסת יפה צופה על גבעות רחוקות, וכמובן מטבח; למעלה חדר השינה שלי וחדר עבודה. אחרי שאימא של ליסי עזבה אותנו בעוד ליסי ילדה קטנה, מיהרתי לחפש לנו מקום חדש לגור בו כדי לא להישאר בדירה הקודמת עם הזיכרונות, והבית הזה בשכונה השקטה התאים לי בדיוק. המרפאה שלי, לעומת זאת, נמצאת במרכז העיר, בקומה שתים עשרה של מגדל עמוס בחנויות, משרדים, ודירות מגורים, כל היום תנועה של אנשים, מעליות, המולה מבוקר עד ערב. במרפאה מלבדי נמצאת שלוש פעמים בשבוע ארדווינה השיננית, פעמיים בשבוע מגיע נתי המומחה לשתלים, וכמובן רוחלה המזכירה שאותה אני מתעב בכל ליבי, ראשית בגלל שהיא זקנה טיפשה ומכוערת, ושנית בגלל שאין כמוה להבריח לקוחות – בדיבורה הגס ובחוסר הקומפטנטיות הכללי שלה. לפחות פעם בחודש אני נודר לפטר אותה אבל כשאני מגיע למרפאה ועומד מול דמותה המדובללת – סבך התלתלים האפורים הנוקשים כצמר פלדה ופניה הקמוטות העוטות הבעה חצצית אטומה – ההחלטיות שהיתה לי נמסה ואני נסוג בתבוסתנות אל חדר הטיפולים, לפני שתתחיל שוב לספר לי בקולה הצרוד מרוב עישון את כל נפלאות הבן שלה המוצלח שדוחף ניירות באיזה בנק בוול סטריט, אבל את אמא שלו לא ראה מאז שפתחתי את המרפאה הזו.
אני בדרך כלל אוהב את המטופלים שלי, אוהב לטפל בשיניים שלהם למרות שאני מבין אנשים שזה נראה דוחה בעיניהם. פה מטופל היטב הוא בעיני נאה לא פחות מצילום יפה של שלכת ביפן או שואב אבק משוכלל, וכשאני רואה פה מוזנח או שיניים שלא טופלו כראוי נצבט בי הלב על הפציינט, על מי שטיפל בו, ובכלל על העולם שלנו המלא קלקולים מכל סוג ושהמאמצים לתקנו – ולו של מומחה מיומן כמוני – נדונו לכישלון מראש, כמו לרוקן את האוקיינוס במזרק. ופתאום טלפון – הכול צנח לפתע – ליסי מה קורה? היא לא מדברת אבל אני שומע מעין משיכות אף חנוקות. החרדה המוכרת לופתת את הגב ואחר כך את הגרון. מאז שנותרנו שנינו לבד, בהיותה ילדה קטנה בת שבע, היתה ליסי בשבילי העוגן העיקרי, אולי היחידי, בעולם הזה, כל המטופלים והמרפאים והשיננית ואסנת וכל היתר, כולן דמויות דהויות ומעורפלות וחסרות ממשות לעומת ליסי, וכנראה גם היא מרגישה כך כלפי, למרות שלא היא ולא אני דברנים גדולים ואיננו מרבים במחוות רגשניות, לא חיבוקים מוגזמים ולא עיניים רטובות, שנינו אנשים מעשיים, מעשיים מדי, אבל מאז שנותרנו לבד בעולם נעשינו בני ברית, אולי יחד עם גלנדה החתולה, מול יתר הכוחות הרבים והשונים הפועלים מולנו ונגדנו בזירה הזו, זירת החיים שלנו. נדיר שליסי מתקשרת אלי, ובוודאי באמצע היום מהלימודים, לא שהיא כזו תלמידה משקיענית אבל לצלצל כל שעתיים לאבא זה לא. מה קורה חמודה, אני שואל שוב, זה המבחן בקולנוע? – לא, לא חשוב ובכל זאת…. – לא, אני אגיד לך אחר כך. – תני לי איזה רמז, מה זה, ניר?… – ניר… אה אמרתי, ניר. – טוב, ביי, אבא. – ביי, חמודה. אם זה ניר אין לך מה לדאוג, ביי, חמודה. האמת שמחתי, הניר הזה לא מצא חן בעיניי, ליסי היא בחורה נאה בת שבע עשרה אבל היא לא ממש מוקפת חברות וחברים, אולי היא כך מלידה ואולי בגלל נסיבות חייה ואולי אני תרמתי לריחוק הזה שלה, וסוף סוף איזה בחור מתעניין בה והיא בו אבל איכשהו היה די ברור שמהניר הזה לא יצא לליסי יותר מדי. ניר הוא אתלטי, ידידותי, נבון וחמוד, הייתי אומר חמוד מדי, יש בו איזו אנושיות מוגזמת, איזו שמחת חיים בוטה כזו שלא הולמת את ליסי, עוברת אותה בכמה דרגות, תמיד הוא נכון לעזור, תמיד חיוך על השפתיים, אין דבר שתבקש ממנו והוא לא יעשה מיד ובשמחה, וגם אין דבר שהוא לא יודע – מהתקנת מערכת הידרופונית דרך סידורים בבנק ועד תיכנות איזה שטיק במדפסת או בטלפון, לעולם לא יכעס, אף פעם לא יתעקש, טיפוס חיובי באופן מוחלט, וליסי הרי צריכה קצב אטי יותר, משהו יותר מרוחק, הסתכלות קצת מורכבת יותר על החיים, איזה טיפה של אירוניה, של ציניות, ההרגשה הזאת שמה שקורה כאן לא ברור שהוא בדיוק הסיפור האמיתי, שאין טעם לקחת את כל החיים האלה כאן ברצינות כל כך מוגזמת, אי אפשר להאמין לכל הסיפור הילדותי הזה, הרי זה פשוט מעורר גיחוך. כך שכשחזרתי סוף סוף הביתה קצת אחרי שבע, לא התפלאתי יותר מדי לראות את ליסי רגועה ואפילו מרוצה, יושבת ליד השולחן מכרסמת פיסטוקים וקוראת מצד אחד איזה ספרון ומצד שני מציצה בסרט בטאבלט הקטן שלה, כשגלנדה יושבת במלכותיות הרגילה שלה בין הספר לטאבלט ומעמידה פני פסל. רוצה מרק? שאלתי והלכתי למטבח, שם שוב הופתעתי מהחוצן העומד בין הספלים, וממשיך להתנפח ולהתכווץ בקצב המשונה שלו, רק שאחרי ההצצה הראשונית בחנתי אותו שוב וראיתי שהוא לא סתם מתנפח ומתכווץ בצורה אחידה, כמו איזה בלון יום הולדת מדכא, אלא חלקים שונים שלו מתנפחים ומתכווצים באופן לא אחיד – במיוחד היה חלק אחד שהתנפח באופן בוטה – אי אפשר היה להתכחש לכך, לחוצן הזה יש זין, אפילו גדול, ולזין הזה יש חיים, אולי לא מוכרים, אבל בהחלט פעילים. הסתכלתי עליו עוד קצת בתערובת של סקרנות ומבוכה, אבל הוא המשיך סתם לעמוד שם ולהתנפח, עם אותו שפם אפור ואותה הבעה של צוברי עם החשבוניות, אפילו לא ניסיתי לתקשר אתו אלא המשכתי הלאה במעשי, הוצאתי את המרק מהמקרר ושמתי אותו על הגז, הוצאתי שתי קערות ושתי כפות ופרסתי לחם והבאתי מלח ופלפל וחמאה ולקחתי את הכול לשולחן האוכל ההפוך וסדרתי קצת את הדברים כדי שאפשר יהיה לשבת כמו בני אדם ושלחתי את ליסי לרחוץ ידיים ואת החתולה שתלך לדרכה ובאנו שנינו וישבנו זה מול זו ואכלנו לתיאבון מרק עגבניות שהיה מתובל בעדינות אך בטוב טעם עם קצת קליפת תפוז מגורדת וטעם מתקתק חמצמץ, מחיה נפשות, ואחר כך ישבתי קצת לראות טלוויזיה ואחרי שהתעוררתי לפתע בכורסא האדומה הסתכלתי קצת מסביב, ליסי לא היתה ורק גלנדה ישבה שם ליד התנור והסתכלה לכיווני, הלכתי למטבח לקחת קצת סודה ומתוך הרגל הצצתי לכיוון מדף הספלים, אבל החוצן לא היה שם. חזרתי לכורסא האדומה והתיישבתי בכבדות, סודה ביד, וקראתי לגלנדה קסס קסס והיא מיד קפצה והתיישבה בחיקי. קשה להסביר זאת, כמה נעים שהחתולה שלך יושבת עליך, בידידות משונה של חתולים, שגם אם היא מדומיינת לגמרי מצדך עדיין יש בה משהו טהור ומיוחד יותר מכל ידידות אחרת. ישבה עלי וגרגרה בהנאה, ואני גירדתי לה קצת בין האוזניים כמו שהיא אוהבת ואחר כך במורד הגב כשהיא מקמרת את גבה וזוקפת את זנבה, תמיד קנאתי בחתולים על הזנב שלהם ותהיתי כמה טוב היה לוֹ לאדם היה זנב שאפשר היה יכול לנפנף לפי מצב רוחו, ימינה ושמאלה למשל או לחילופין מעלה מטה, בתנועות קטנות או רחבות, איטיות או מהירות, מזיז את כל הזנב כולו או רק את אפס קצהו, בערמומיות, עם המון הבעה או סתם כך באוטומטיות, בכעס או בשלווה לפי מצב רוחו, ובעודי ממשיך לגרד את גבה של גלנדה, יללות החתולה עלו דרגה והחתולה כמעט נמסה לי בין הידיים במה שפעם היינו קוראים התפשטות הגשמיות ומישהו אחר היה אומר שהחתולה לקראת אורגזמה, די כבר נזפתי בה עופי מפה והרמתי קצת את הברכיים וגלנדה המאוכזבת נשפה עלי בכעס וקפצה למטה אל השטיח. ישבתי עוד קצת ועליתי למעלה, בואי בואי קראתי לה, קסס קסס קסס, והחתולה האפורה הסכימה ברצון ובאה למעלה ונכנסה יחד אתי מתחת לשמיכה.
בדרך כלל ליסי קמה ראשונה וכשאני יורד היא כבר יושבת במטבח ומחטטת בטלפון, אבל הבוקר הבית היה שקט. ירדתי במדרגות אל החדרים הדוממים ופסעתי בזהירות דרך המסדרון לכיוון החדר שלה כדי לראות אם צריך להעיר אותה. הדלת היתה פתוחה, וכשהתקרבתי נגלתה לי המיטה, כולה סתורה, ועליה שוכבת ליסי, עירומה לחלוטין, שוכבת ישנה על בטנה, רעמת השיער הערמוני המרהיב מקיפה את ראשה, גולשת אל כתף אחת שהזרוע הנשלחת ממנה מונחת תחת ראשה, זרועה השנייה תחת הבטן, הגב היפהפה, המקושט כמחרוזת בשרשרת חוליות חוט השדרה, האחוריים העגולים, הנהדרים, העור הצעיר, הזהוב, הקורן מרוב נעורים וחיוניות, הרגליים החסונות שאחת ישרה והשנייה מקופלת בזווית, הכתם הכהה שביניהם, כל התמונה הזו היתה כל כך נפלאה ועוצרת נשימה, כמו יצאה תחת ידו של מודיליאני, אוה, אלוהים, איך ייתכן שאבא עומד ומתפעל כך מגופה העירום של בתו, אבל שוד ושבר, לידה, על הכרית, מכוסה כולו בשמיכה למעט קצה ראשו האפור, שרוע לו ללא ספק החוצן המבחיל. גל חרטה עכור גאה בי, תראה מה קרה, למה לא עשית כלום, למה לא הגבת, איך אתה יכול להיות אדיש כל כך, מה אתה חולה נפש, למה לא בעטת אותו החוצה או קראת לשלטונות או עשית משהו, בדיוק כמו שאמא של ליסי אמרה לך לפני עשר שנים כשעזבה, אני לא יכולה לשאת את זה יותר את האדישות שלך אמרה, בחוץ המונית שלה המתינה עם הכמה מזוודות שלקחה, אני לא יכולה יותר, אמרה ונכנסה למונית, ומאז לא ראינו אותה יותר.
לקחתי את עצמי אחורה והלכתי למטבח לטחון קפה, לעשות רעש, ואמנם אחרי כמה רגעים מופיעה ליסי, כולה מאושרת וקורנת, שיערה אסוף יפה ועיניה זורחות והיא אומרת פאפי אולי תיקח אותי היום לבית ספר אחרתי את ההסעה. שתינו שנינו את הקפה והיא לעסה קצת קורנפלקס ויצאנו אל המכונית. בחוץ היה קצת גשום, נסענו דרך השכונה הישנה הנעימה, היה יום חורפי עדין ונפלא עם קצת גשם וקצת עננים וקצת שמש, על גדרות הבתים זהרה האורנית בצבעה הכתום הלוהב, יצאנו מתוך הרחובות המנומנמים אל הכבישים העמוסים של המושבה, חוצים בקושי את הכביש הראשי דרך התנועה הכבדה של המשאיות והאוטובוסים, עוברים ליד המרכז המסחרי המכוער, אל הצד השני, החדש של העיירה שבו מתוחות שדרות רחבות וריקות שמחוברות זו לזו בעיגולי תנועה גדולים ופורחים, עד אל מתחת לגבעות הכורכר שם נמצא בית הספר התיכון שלה, ופרקתי אותה אל בין מאות הנערים והנערות הצעירים הגודשים את המתחם, רוגשים כמו בועות סודה הממלאות בקבוק סודה, נפנפתי לה לשלום והסתובבתי לחזור הביתה.
מה אעשה עכשיו, חשבתי, מה עלי לעשות, מה אוכל לעשות. נסעתי שוב דרך השדרות הרחבות והריקות, מסתובב סביב עיגולי התנועה הפורחים, עובר בחזרה את המושבה דרך המרכז המסחרי המכוער, חוצה את הדרך הראשית העמוסה, חוזר אל החלק הישן של המושבה, בין הבתים הקטנים והגדרות הפורחות בכתום, רעיון מועיל לא עלה בראשי, רק תחושות עלבון וזעם סתומות ועקרוֹת, חניתי ועליתי בצעדים מהירים את שלוש המדרגות אל הבית, יש לנו דלת כניסה מצוינת אבל אנחנו תמיד נכנסים רק דרך המטבח, סובבתי את המנעול ופתחתי בכוח את הדלת, מתוך כוונה ברורה לעשות איזה דבר מה נחרץ אך עדיין לא ידוע.
אך כשפתחתי את הדלת כבר היה החוצן מוטל שם על הרצפה, או יותר נכון מה שנותר ממנו, נשוך ומבותר לקרעים בתוך שלולית של דם, כשעל ידו יושבת בגאווה גלנדה, מלקקת בהנאה את שפמותיה המפוארים.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.