קראו ב:
תרגום: איציק שניבוים
עומר לא התקשה למצוא חדר בעיר הזאת, המסתורית והפרועה, האוכלת יושביה בכל יום ויום.
חדר קטן על גג בניין בן חמש קומות. הוא הגיע אליו אוחז בידו מזוודה, מאותו כפר נידח שבצפון. חדר קטן, צבוע בכחול, ואור צהוב של לוח מודעות מסתנן אל תוכו. וגדוש בעיתונים וספרים. "גר כאן עיתונאי" אמר המתווך. אבל הוא מכר את העיתונים ואת הספרים ל"מול א-זריעה" (חנות לממכר פירות יבשים ופיצוחים בעיר סאלה שבמרוקו) תמורת עשרים דירהאם וחופן קקאו. הספרים והעיתונים אינם חשובים — הכסף חשוב, וגם הקקאו.
מכיוון שהוא לא עישן ולא שתה – דבר נדיר – הספיקה לו המשכורת מבית הקפה שבו מצא עבודה, גם כן בקלות, אולי הודות לתפילותיה של אותה זקנה – אימו.
זה היה חורף לא שגרתי (זה ביטוי ספרותי טפשי). חורף רגיל, רגיל לחלוטין: ירידה במידות החום עם אפשרות לממטרים שיימשכו אולי עד חצות, ואולי יֵרדו עכשיו, בעודו צועד בדרכו מבית הקפה לאחר שהם הורידו את התריס, נעלו אותו בכמה מנעולים, והתפזרו – הבוס במכוניתו, המוכר בדלפק באופנועו, והוא ברגל, הולך והולך ברחובות העיר החשוכים, מביט בחנויות הנסגרות, ובכלבים ובחתולים המשוטטים.
ארורה העיר המזוהמת הזאת! לא מרחמת על איש. ישנם סוחרי נשמות, זונות, סוטים, נוברי אשפה, בני האליטה המושחתים, עניים ועשירים, פליטי רעב (הרעב שלנו והרעב שלהם). יש כאן הכול, ותוכל למצוא אותו בקלות רבה ככל שתעמיק בתוך הסמטאות החשוכות שרק אלוהים יודע מה יש בתוכן.
עיר שהיא בית קברות עילי, שד מצחין.
אוזניו קולטות שירים העולים מן הברים. רועשים, במגוון סגנונות: ראי, מערבי, עממי, מוסיקה קרועת-לב מלווה בקללות וזעקות. מפיו עולה הבל הדומה לעשן סיגריות, אבל הוא לא מעשן ולא שותה, לכן קנה מכשיר רדיו, כדי להאזין לשירים ולתוכניות הלילה שדנות בבעיות שיש לאנשים. הוא מגביר את קול הרדיו, וכאשר סיפור כלשהו מרגש אותו, עולו מתוכו הקריאה "אין כוח ואין עזוז אלא בידי אללה".
הוא פתח את מכנסיו והטיל את מימיו על קטע חשוך של קיר בית הקולנוע הנטוש. לא שמע אלא את הרחש ורסיסי השירה העולים מן הברים. אבל הקולות הללו, למרות השקט, התערבבו בקולות אחרים: בכי, תחנונים וקללות. הוא רכס את מכנסיו, ובתוך כך נרטבו ידיו. הוא הלך בכיוון הקולות שהיו כצלליות מתנועעות. כשהתקרב עוד, בזהירות, התבהרו הצלליות: גבר ואישה מתנועעים…. ובהתבהר הצלליות, התבהרו גם הקולות, והוא שמע:
– את בורחת ממני, זונה?… אני אהרוג אותך…
עומר הסתכל והבחין בגבר מעשן, שצעק אליו:
– היי, מה אתה מסתכל? לך מפה…
אבל עומר המשיך להסתכל, והגבר המשיך להכות את האישה שירכיה נחשפו, זעקות עלו מפיה, ופניה כוסו בדם. הגבר המעשן משך את חברו והזהיר: תעזוב אותה, מוראד, המשטרה תתפוס אותנו. עומר נפנה לחפש משטרה, אבל לא מצא דבר – לא קולות ולא קריאות, מלבד מוראד שהדף את חברו המעשן וחזר להכות אותה:
– כלבה! זונה!… אני אשרוף…
– אני לא אעשה את זה יותר… אני לא אעשה.
היא יללה ככלבה.
– לא אמרתי לךָ להסתלק, רכלן?
להב סכין צץ, ועומר נמלא אימה. מוראד נפנה אליו:
– מה אתה מסתכל? לך, או שאני אראה לך מה זה!
"אני מבקשת אחי, תציל אותי… הם יהרגו אותי… אני אומללה…. תציל אותי…" היא מתחננת.
מוראד ניסה להשתיק אותה, ובגופו הענק היכה אותה מכות נמרצות. להב הסכין היה עדיין מונף, והעשן המשיך לצאת מפיו. עומר רצה לומר:
– בושה! זאת נערה מסכנה, תרחמו עליה
אבל חזר בו, מפני שראה לנגד עיניו שלולית של דם וגווייה מרקיבה שעובד אשפה נתקל בה על המדרכה בשעת בוקר מוקדמת. הוא נסוג ופנה לסמטה אחרת, אבל המשיך לשמוע אותה מתחננת: "אללה יברך אותך, תציל אותי, אני אומללה… הם יהרגו או….", אבל הוא התעלם ממנה, משום שהיה קר ובטנו קרקרה מרעב. הוא ראה בדמיונו צלחת גדולה של מרק "חרירה", את חדרו המלא ספרים ועיתונים, ואת הרדיו המשדר את תוכניות הלילה…
הוא החיש את צעדיו בדרכו אל המרק ואל החדר ואל הרדיו. קול הבוכים המתחנן נעלם וגשם ירד, כי זה חורף שגרתי, ממש שגרתי.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.