מרוב רעב הפכה קנאתנו קהה ורצוצה, ככל שאר הרגשות שלנו. לא היה לנו כוח להרגיש, או כוח לחפש עבודה קלה יותר, ללכת, לשאול, לבקש… קינאנו רק באלה ששהו איתנו בעולם הזה, אלה שהצליחו לקבל עבודה משרדית, בבית-חולים, באורווה – שם לא נדרשו שעות של עבודה גופנית, שכּל שלטי החזית על כל שער שיבחו כסמל הנאמנות והגבורה. בקיצור, קינאנו רק בשֶסְטָקוֹב.

רק דבר-מה חיצוני היה מסוגל להוציא אותנו מהאדישות ולנער מעלינו את המוות שזחל והתקרב. רק כוח חיצוני, לא פנימי. בפנים הכול היה סחוט, ריק, לא היה אכפת לנו מכלום, ולא תכנַנו תוכניות לעתיד רחוק מהמחר.

גם עכשיו – רציתי ללכת לצריף, לשכב על הדרגש, אבל המשכתי לעמוד על סף חנות המצרכים. בחנות הזאת היו רשאים לקנות רק מי שנשפטו על פשעים אזרחיים או גנבים מוּעדים שלא היו "אויבי העם". לא היה לנו מה לחפש שם, אבל לא היה אפשר להסיר מבט מכיכרות הלחם שצבעם שוקולד. ריחו המתוק והכבד של הלחם הטרי דגדג את הנחיריים – הריח היה כה עז, עד שראשנו הסתחרר. ואני עמדתי, בלי לדעת מתי אמצא כוחות לחזור אל הצריף, ונעצתי מבט בלחם. ואז שֶסטָקוֹב קרא לי.

את שסטקוב הכרתי עוד כשהייתי על ה"אדמה הגדולה", בכלא בּוּטִירְקי: חלקנו את אותו התא. חברות לא היתה שם, רק היכרות. במכרה שסטקוב לא עבד בחציבה. הוא היה מהנדס-גיאולוג ומינו אותו לעבוד במחקר גיאולוגי, במשרד, כפי הנראה. בר-המזל כמעט שלא בירך לשלום את ידידיו ממוסקבה. לא נעלבנו – מי יודע אֵילוּ הוראות קיבל. איש איש לעצמו וכולי.

"תעשן," אמר שסטקוב והושיט לי קרע עיתון שבו פיזר טבק והצית גפרור. גפרור אמיתי…

עישנתי.

"אני צריך לדבר איתך," אמר שסטקוב.

"איתי?"

"כן."

הלכנו אל מאחורי הצריפים והתיישבנו על דופן של פיר חציבה ישן. רגלַי מיד הפכו כבדות, אבל שסטקוב נדנד בעליזות בנעלי המדים החדשות שלו, שהדיפו ריח שומן דגים קל. מכנסיו המופשלים גילו גרביים משובצות. סקרתי את רגליו של שסטקוב בהתפעלות כנה ואפילו במעין גאווה: לפחות אחד מהתא שלנו לא גורב חותלות. הקרקע תחתינו רעדה מפיצוצים עמומים – פועלי משמרת הלילה עיבדו את האדמה. אבנים זעירות רשרשו ונפלו לרגלינו, אפורות ובלתי-נראות, כמו ציפורים.

"בוא נתרחק," אמר שסטקוב.

"אל תדאג, זה לא יהרוג אותך. הגרביים שלך לא ייפגעו."

"לא בגלל הגרביים," אמר שסטקוב והושיט אצבעו אל האופק. "איך אתה מתייחס לכל זה?"

"נמוּת, כנראה," אמרתי. פחות מכול רציתי לחשוב על זה.

"לא, אני לא מסכים למות."

"אז?"

"יש לי מפה," אמר ברפיון שסטקוב. "אקח עובדים, אקח אותך ונצא לכיוון 'המעיינות השחורים' – זה במרחק חמישה-עשר קילומטרים מכאן. אשיג אישור יציאה. נלך אל הים. מסכים?"

הוא סיפר את כל זה בשוויון נפש נחפז.

"ובים? נשחה?"

"לא משנה. חשוב להתחיל. אני לא יכול לחיות כך. 'עדיף למות בעמידה מאשר לחיות על הברכיים'," הכריז שסטקוב חגיגית. "מי אמר את זה?"

המשפט באמת נשמע מוכר. אבל לא היה בי כוח להיזכר מי אמר אותו ומתי. כל הקשור לספרים, הכול נשכח. לא האמַנו עוד למילה הכתובה. הפשלתי את מכנסַי והצגתי את פצעי הצפדינה האדומים.

"בדיוק, תרפא אותם ביער," אמר שסטקוב. "עם תותי יער, זה ויטמינים. אני אוביל, אני מכיר את הדרך. יש לי מפה…"

עצמתי עינַי וחשבתי. ישנן שלוש דרכים מכאן לים, וכל אחת מהן – אורכהּ כחמש-מאות קילומטרים, לא פחות. לא רק אני, אלא גם שסטקוב לא יגיע. אולי הוא לוקח אותי כמזון לדרך? מובן שלא. אבל מדוע הוא משקר? הוא יודע זאת לא פחות טוב ממני. לפתע שסטקוב הבהיל אותי – היחיד מאיתנו שעובד בהתאם למקצועו. מי סידר לו את העבודה ובאיזה מחיר? על כל זה צריך לשלם. בדם של אחר, בחייו של אחר…

"אני מסכים," אמרתי ופקחתי את עינַי. "אבל אני צריך מזון לפני היציאה לדרך."

"כן, יופי, יופי. בטח שאתה צריך לאכול. אביא לך… קופסאות שימורים. אצלנו הרי אפשר…"

קופסאות שימורים רבות יש בעולם – בשר, דגים, פירות, ירקות… אך הנפלאות מכולן – החלביות, חלב ממותק. ודאי שאין צורך לשתות אותו עם מים רותחים. צריך לאכול אותו בכפית או למרוח אותו על לחם, או לגמוע לאט-לאט, ישר מן הקופסה, לאכול באיטיות ולהביט כיצד מצהיב הזרם הנוזלי הבהיר וכיצד נדבקים אל הקופסה כוכבי סוכר…

"מחר," אמרתי חנוק מאושר, "חלב ממותק…"

"בסדר, בסדר. חלב ממותק." ושסטקוב הלך.

חזרתי אל הצריף, נשכבתי ועצמתי את עינַי. לא היה לי קל לחשוב. היה זה מעין תהליך גופני – גשמיות המבנה הפסיכולוגי שלנו נתגלתה לי לראשונה במלוא חוצפתה, במלוא מוחשיותה. כאב לי לחשוב. אבל הייתי מוכרח לחשוב. הוא יקבץ אותנו למטרת בריחה ויסגיר אותנו, זה ברור לחלוטין. הוא ישלם על עבודתו המשרדית בדמנו, בדמי. או שיהרגו אותנו שם ב"מעיינות השחורים" או שיחזירו אותנו חיים וישפטו – יוסיפו לנו עוד חמש-עשרה שנים. הרי לא ייתכן שהוא לא יודע שאין דרך לצאת מכאן. אבל החלב, החלב הממותק…

נרדמתי, ובחלום הרעֵב והקרוע שלי ראיתי את קופסת החלב הממותק של שסטקוב, את הקופסה האיומה שצבע המדבקה שלה כחול-מעונן. הקופסה הגדולה, הכחולה כשמי לילה, היתה מנוקבת באלפי מקומות והחלב הגיח וניתז בקילוח רחב כשביל החלב. והגעתי בקלות, בידיי המושטות, אל השמיִם ואכלתי את החלב הסמיך, המתוק, הכוכבי.

אינני זוכר מה עשיתי באותו היום וכיצד עבדתי. חיכיתי וחיכיתי עד שהשמש תטה מערבה, עד שיצהלו הסוסים אשר מזהים טוב יותר מבני האדם את קץ יום העבודה.

צפירה צרודה נשמעה וניגשתי אל הצריף שהתגורר בו שסטקוב. הוא חיכה לי על הסף. כיסי אפודתו בלטו.

ישבנו אל שולחן גדול ורחוץ בצריף, ושסטקוב שלף מכיסיו שתי קופסאות של חלב ממותק.

בקצה הגרזן ניקבתי קופסה. קילוח סמיך ולבן ניתז על המכסה ועל היד שלי.

"היית צריך לנקב עוד חור, לאוויר," אמר שסטקוב.

"לא נורא," אמרתי, וליקקתי את אצבעותי המלוכלכות והמתוקות.

"תנו לו כפית," אמר שסטקוב, ופנה אל העובדים שהקיפו אותנו. עשר כפיות מבריקות, מלוקקות עד בוהק הושטו מעל לשולחן. כולם עמדו והביטו כיצד אני אוכל. לא היה בכך חוסר נימוס או רצון חבוי להתכבד. איש מהם אף לא קיווה שאחלוק איתו את החלב. לא נשמע דבר שכזה – העניין במזונו של הזולת היה משולל חמדנות. ידעתי כי אי-אפשר שלא להביט במזון הנעלם בפיו של אחר. התמקמתי בנוחות ואכלתי את החלב בלי לחם, גומע תדיר מים קרים. אכלתי את שתי הקופסאות. הקהל פנה לדרכו – ההצגה הסתיימה. שסטקוב הביט בי בהבנה.

"אתה יודע מה," אמרתי, מלקק את הכפית בקפידה. "התחרטתי. לכו בלעדַי."

שסטקוב הבין ויצא, בלי לומר מילה.

היתה זו כמובן, נקמה חסרת ערך, חלשה, כמו כל רגשותי. אבל מה עוד יכולתי לעשות? להזהיר את האחרים? לא הכרתי אותם. אבל הייתי צריך להזהיר – שסטקוב הספיק לשכנע חמישה. בתוך שבוע הם ברחו, שניים מהם נרצחו לא רחוק מ"המעיינות השחורים", שלושה מהם נשפטו כעבור חודש. תיקו של שסטקוב זכה לטיפול מיוחד: זמן קצר לאחר מכן לקחו אותו, וכעבור חודש פגשתי אותו במכרה אחר. הוא לא קיבל הארכת מאסר על נסיון הבריחה – ההנהלה שיחקה איתו בלי רמאות, והלוא היה יכול לקרות גם אחרת.

הוא עבד במחקר גיאולוגי, היה מגולח ושבע, וגרביו המשובצות נותרו ללא פגם. הוא לא בירך אותי לשלום, לשווא: שתי קופסאות של חלב ממותק אינן עניין כה גדול בסופו של דבר…

[1956]

*דימוי: צלחת תעמולה סובייטית | מיכאיל אדמוביץ', אחרי רישום של נתן אלטמן | צילום: אינה פרדו Oddity