אני אדם מגוחך. הם קוראים לי עכשיו משוגע. כינוי זה עשוי היה להתפרש כהעלאה בדרגה, לולא נותרתי עבורם אותו מגוחך כקודם. אבל עכשיו כבר אינני כועס, עכשיו הם כולם חביבים עלי, ואפילו כאשר הם צוחקים לי – גם אז איכשהו חביבים הם עלי במיוחד. אני עצמי הייתי יכול להצטרף לצחוקם, לא עלי כמובן, אלא מאהבה אליהם, אלמלא היה עצוב כל-כך להביט בהם. עצוב משום שאינם יודעים את האמת, ואילו אני יודע. אוֹח, כמה קשה ליחיד לדעת את האמת! אבל הם אינם מבינים זאת, לא, אינם מבינים.
קודם סבלתי מאוד מכך שנחשבתי למגוחך. לא נחשבתי, אלא הייתי. תמיד הייתי מגוחך, ואני יודע זאת אולי מעצם יום הולדתי. מכל מקום, מאז היותי בן שבע ידעתי שאני מגוחך. אחר-כך למדתי בבית-הספר, ואחר-כך באוניברסיטה, ומה אם כן? – ככל שהרביתי ללמוד, כן השכלתי לדעת שאני מגוחך. וכך אפוא כל המדע האוניברסיטאי לא נועד בסופו של דבר אלא להוכיח ולהבהיר לי, ככל שהתעמקתי בו, שאני מגוחך. בדומה למה שאירע בלימודים אירע בחיים. שנה-שנה גדלה והתעצמה בי הכרתי שמראִי מגוחך מכל בחינה שהיא. התבדחו עלי הכול ותמיד. אבל איש מהם לא ידע ולא ניחש שאם יש מישהו בארץ היודע יותר מכול שאני מגוחך, הרי זה אני עצמי. והנה היה בכך עלבון רב, באי ידיעתם זאת, אבל כאן האשמה הייתה כולה בי: תמיד הייתי כה גאה, עד שלעולם, בעד כל הון שבעולם, לא רציתי להודות בכך בפני איש. גאווה זאת גדלה בי במרוצת השנים, ואילו קרה המקרה והייתי מואיל להתוודות באקראי לפני מי שלא יהא כי אני מגוחך, הרי דומני שעל אתר, באותו הערב עצמו, הייתי מרסק את ראשי באקדח. הו, עד מה סבלתי בנעורי מחשש שלא אחזיק מעמד, ולפתע, איכשהו, אגלה זאת בעצמי לחברים. אבל משהפכתי לאיש צעיר, ומשנתבררה לי מדי שנה בשנה ביתר תוקף איכותי הנוראה, משום מה נעשיתי יותר רגוע. אכן משום מה, ועד עצם היום הזה אינני מסוגל להסביר מדוע. ייתכן כי מפני שבנפשי נתגדל עצב נורא בתנאים מסויימים שהיו כבר למעלה מכוח סבלי: דהיינו, הגעתי לכלל מסקנה שבעולם הכול היינו-הך. מוקדם מאוד התחלתי לחוש בזאת, אבל השכנוע המלא בא בשנה האחרונה, כמו לפתע פתאום. פתאום הרגשתי כי היינו-הך לי אם יתקיים העולם, או אם בשום מקום לא יהיה שום דבר. התחלתי לשמוע ולחוש בכל ישותי כי שום דבר אינו קיים בחיי. תחילה דימיתי שלעומת זה היה קיים הרבה לפני כן, אבל אחר-כך נוכחתי שגם קודם לא היה כלום, ורק נדמָה שיש. אט-אט השתכנעתי שלעולם לא יהיה כלום. אזי חדלתי פתאום לכעוס על אנשים וכמעט חדלתי להבחין בהם. אמת, זה התגלה אפילו בזוטות של כלום: למשל, קרה שהלכתי ברחוב ונתקלתי באנשים. ולא משום שהייתי שקוע במחשבות: על מה היה לי לחשוב? חדלתי אז לחשוב לחלוטין: היה לי היינו-הך. לא שהייתי לי תשובה לכל השאלות; אוֹה, לא פתרתי ולוּ אחת מהן, ועד מה רבות היו! אבל נעשה היינו-הך, וכל השאלות רחקו ונגוזו.
והנה, זה היה רק לאחר שכבר נתוודעתי לאמת, ונתוודעתי לה בנובמבר שעבר, בדיוק בשלושה בנובמבר, ומאז זכור לי כל הרף רגע שלי. היה זה בערב קודר, קודר ביותר, ככל שעשוי להיות. חזרתי אז הביתה בשעה אחת-עשרה בערב, ואכן, זכור לי כי חשבתי אז שלא יעלה על הדעת זמן קודר מזה. אפילו מן הבחינה הפיסית. גשם ירד כל היום, והיה זה גשם קר וקודר מאין כמותו, ואפילו איכשהו גשם איום, אני זוכר זאת בתחושת איבה גלויה לבני-אדם. וכאן פתאום, בשעה אחת-עשרה, פסק, והתחילה לחות נוראה, כבדה יותר וקרה יותר מאשר בשעת הגשם. מכל עבר התאדה מין אד, מכל אבן מרצפת, ומכל סמטה אם הצצת לעומקה מן הרחוב ככל שעינך משגת. דימיתי פתאום שאם יכבה אור-הגז סביב, יהיה הכול מעודד יותר, ואילו באור-הגז הכול נוּגֶה ללב יותר מפני שהוא מאיר כל זאת. אני ביום הזה לא אכלתי כמעט כלום, ומשעת-ערב מוקדמת ישבתי אצל מהנדס אחד שעמו הסבו עוד שני ידידים. שתקתי כל הזמן, והסתבר שנמאסתי עליהם. הם דנו במשהו שנוי במחלוקת, ופתאום אפילו התרתחו. אבל ניכר שהיה להם היינו-הך. ראיתי זאת. הם התרתחו סתם כך. פתאום אמרתי להם: "רבותי, הלא בעצם היינו-הך לכם." הם לא נעלבו, אלא פרצו בצחוק עלי. זאת משום שאמרתי מה שאמרתי בלי שום כוונה לנזוף בהם, ופשוט משום שהיה לי היינו-הך. הם אף נוכחו לדעת שהיינו-הך לי, ולבם עלץ.
כשנתתי דעתי ברחוב על אור-הגז, הצצתי בשמים. השמים היו קודרים מאוד, אבל אפשר היה להבחין בבירור בקרעי-עננים, וביניהם בכתמים שחורים של תהום רבה. פתאום הבחנתי באחד הכתמים הללו בכוכב זעיר, ומבטי רותק אליו. זאת משום שכוכב זעיר זה עורר בי מחשבה: בלילה הזה החלטתי להתאבד. החלטתי על כך בתוקף עוד לפני חודשיים, וככל שהייתי עני, קניתי אקדח משובח, ובאותו היום עצמו טענתי אותו. אבל חלפו כבר חודשיים, ועוד מונח במגירה; כי היה לי היינו-הך כדי כך, שרציתי לבסוף להמתין לרגע שבו לא יהיה לי כה היינו-הך. למה כך – אינני יודע. ובזה האופן, בחודשיים אלה, בשובי הביתה מדי לילה, חשבתי שאירֶה בעצמי. המתנתי בלא הרף לָרגע. כוכבון זה נטע בי את המחשבה, והנחתי כי זה יהיה בהחלט הלילה. ומדוע נטע בי הכוכבון את המחשבה – אינני יודע.
והנה, כשהבטתי בשמים, תפסה במרפקי פתאום הילדה הזאת. הרחוב היה כבר ריק, ואיש כמעט כבר לא היה בו. במרחק-מה ישן עגלון במרכבתו. הילדה הייתה כבת שמונה, במטפחת לראשה ובשמלונת בלבד לגופה, כולה רטובה. אך מה שנחקק בזיכרוני היו נעליה הרטובות הבלויות, ואף עכשיו אני זוכרן. הן במיוחד משכו את מבטי. היא התחילה פתאום לטלטל את מרפקי ולקרוא לי. לא בכתה, אבל איכשהו, במקוטע, פלטה אֵילו מלים שלא יכלה להגות כראוי מפני שרעד דק צימרר את כל כולה. היא הייתה משום-מה אחוזת-אימה, וצעקה נואשות: "אמא'לה! אמא'לה!" הפניתי אליה את פנַי אך לא אמרתי מלה, והמשכתי ללכת. אבל היא רצה אחרי ומשכה בשרוולי, ובקולה צִלצל אותו צליל שאצל ילדים נפחדים מאוד מעיד על יאוש. אני מכיר צליל זה. אף כי לא הוסיפה מלה, הבנתי שאמא שלה איפשהו גוססת, או שמשהו אירע לה, והיא רצה לרחוב לקרוא למישהו, למצוא דבר-מה שיעזור לאמה. אבל לא הלכתי אחריה. אדרבה, צצה בראשי פתאום מחשבה לגרש אותה. תחילה אמרתי לה למצוא שוטר. אך היא פתאום שילבה ידיה, ומתייפחת ומתנשמת הלכה לצִדי ולא הניחה לי. אזי רקעתי ברגלי וצעקתי עליה. היא קראה רק "אדון, אדון!…" אבל פתאום זנחה אותי וחצתה חיש את הרחוב: שם נראה גם כן איזה עובר-אורח, והיא, כמסתבר, פנתה ממני ועטה עליו.
עליתי במדרגות לקומתי החמישית. אני גר בנפרד. אינני דייר משנה אצל בעל-דירה. יש לי חדר באכסניה. החדר עלוב וקטן, והחלון קמור, משותף לעליית הגג. יש לי ספה מצופה שעוונית, שולחן שעליו ספרים, שני כיסאות, וכיסא נוח, ישן שבישן, אבל עמוק ובעל מסעד גבוה, כמין כורסה. התיישבתי, הדלקתי נר, והתחלתי לחשוב. בסמוך, מעבר למחיצת הקיר, חגגה מהפכת סדום. היא נמשכה אצלם מאז שלשום. התגורר שם סרן בדימוס, היו אצלו אורחים – שישה אנשים עליזים, שתו וודקה ושיחקו 'שטוס' בקלפים ישנים. בלילה שעבר הייתה שם קטטה, וידוע לי ששניים מהם משכו ממושכות זה בשערו של זה. בעלת האכסניה רצתה להתלונן, אבל היא פוחדת פחד-אימים מן הסרן. דיירים נוספים אצלנו בחדרים השכורים – כל כולם אינם אלא גברת אחת גוצה ורזה, אשת קצין-צבא. הגיעה לכאן עם שלושה פעוטות. גם היא וגם ילדיה פוחדים מן הסרן פחד מוות, וכל הלילה רועדים ומצטלבים, והפעוט ביותר לקה מרוב פחד באיזה התקף. סרן זה, ידוע לי בבירור, מעכב בשדרות נייבסקי עוברים ושבים ומבקש נדבה. לשירות אין מקבלים אותו, אבל דבר מוזר (הלא לשם כך אני מספר זאת), במשך כל חודש שבתו של הסרן אצלנו, לא עורר הוא בי שום עגמת-נפש. בשעת הכרותנו קדתי לו, כמובן, ואילו הוא עצמו חש משועמם בחברתי למן היום הראשון. אולם כמה שלא יצעקו שם מעבר למחיצה, כמה שלא יהיה מספרם – לי תמיד היינו-הך. אני יושב כל הלילה ואכן לא שומע אותם, כדי כך אני שוכח אותם. הלא בלילות אינני ישן עד עצם עלות השחר, והרי זה נמשך שנה תמימה. אני יושב כל הלילה אל השולחן בכורסה, ואינני עושה כלום. ספרים אני קורא רק ביום, יושב ואפילו לא חושב, אלא כך, איזה הרהורים מִדמדמים, אני קורא להם דרור. הנר בלילה מתכלה כולו. ישבתי מַדמים אל השולחן, הוצאתי את האקדח, הנחתיו לפנַי. כשהנחתי, זכור לי, שאלתי את עצמי: "האמנם כך?" ובהחלט השבתי לעצמי: "כך." כלומר, אירֶה בעצמי. ידעתי בבירור שבלילה הזה אתאבד, אבל כמה זמן אשב ליד השולחן עד לאותו הרגע – זאת לא ידעתי. ואכן, הייתי מתאבד כמובן, לולא אותה ילדה.
ב
אתם רואים; אמנם היה לי היינו-הך, אבל כאב, למשל, חשתי. כשהיכה אותי מישהו, הרגשתי כאב. כך בדיוק בתחום המוסרי: כשהתרחש משהו מצער מאוד, חשבתי צער כפי שהרגשתי בעת שלא היה לי הכול היינו-הך. ואכן, חשתי צער אותו לילה, ובהחלט היה עלי לעזור לפעוט במצוקה. למה אפוא לא עזרתי לילדה? בשל רעיון אחד שהופיע אז בראשי: בשעה שהיא משכה בשרוולי וקראה לעזרתי, צצה לפני פתאום שאלה שלא יכולתי לפתור. שאלה בטלה, אבל אני התרגזתי. התרגזתי בשל אותה מסקנה שאם כבר החלטתי הלילה הזה להתאבד, מכאן שכל דבר בעולם חייב עכשיו, יותר מאשר אי-פעם, להיות היינו-הך עבורי. בעבור מה אפוא חשתי פתאום שלא הכול היינו-הך בשבילי, ואני מרחם על הילדה? זכור לי שריחמתי עליה מאוד, אפילו עד כדי איזה כאב מוזר, ולגמרי לא סביר במצבי. אמת, אין ביכולתי למסור טוב יותר אותה תחושה חולפת שלי, אבל התחושה נמשכת גם בבית, כשהתיישבתי כבר אל השולחן, והייתי נרגז מאוד, כפי שלא הייתי מזמן. המחשבות תכפו ובאו בזו אחר זו. הלך והתברר לי שאם עודני בנאדם ולא אפס, וכל עוד שאינני הופך לאפס, הריני חי, ועקב כך אני יכול לסבול, להתרגש, ולחוש בושה על מעללי. לו יהיה כן. אבל אם אהרוג את עצמי, למשל, בתוך שעתיים, אז מה לי ולילדה, ומה נוגעים לי אז הבושה וכל העולם כולו? אני הופך לאפס, לאפס מוחלט. והאמנם הידיעה שמייד אחדל להתקיים לחלוטין, ומשמע ששום דבר לא יתקיים, לא יכלה אכן להיות לה השפעה כלשהי על רגש החמלה לילדה, ועל רגש הבושה שלאחר מעשה-השפלות שלי? הלא משום כך רקעתי ברגלי וצעקתי בקול פראי על הילדה האומללה, כלומר, "לא זו בלבד שאינני חש חמלה, אלא אני אף מסוגל לעולל מעשה שפלות בלתי אנושי, באשר בתוך שעתיים הכל יכבה." התאמינו כי אכן משום כך צעקתי? אני כעת כמעט משוכנע בכך. נראה לי בבירור שהחיים והעולם תלויים בי איכשהו עכשיו. אפשר לומר אפילו כך – שהעולם עכשיו נברא איכשהו למעני בלבד: אירה בעצמי, והעולם יחדל להיות, לכל הפחות עבורי. שלא לדבר על כך כי ייתכן שאכן לא יתקיים לשום איש אחרי. וכל העולם, כשאך תכבה הכרתי, יכבה עמד מייד, כחזיון-שווא, כשייך להכרתי בלבד, ויתבטל, באשר ייתכן שכל העולם הזה וכל האנשים הללו הרי הם אני ואין בלתי. זכור לי כשישבתי והרהרתי בחנתי את השאלות החדשות האלו הנדחקות ובאות בזו אחר זו מאיזו זווית ראייה אחרת, ואכן חדשה. למשל, עלתה בדעתי פתאום מין מחשבה משונה, שאילו חייתי קודם על הירח, או על המאדים, ואילו הייתי מעולל שם איזה תעלול מחפיר ומשפיל ביותר ככל שאפשר להעלות בדמיון, ובגינו הייתי מבוזה ומגודף כפי שאפשר רק לחוש ולתאר לעתים בסיוטי-חלום בלבד, ואילו נמצאתי אחר-כך על הארץ והייתי ממשיך לשמור בזיכרוני מה שעוללתי על הפלנטה האחרת, ולבד מזאת הייתי יודע שלשם כבר לא אחזור לעולם – אזי, בהביטי מן הארץ אל הירח, האם יהיה לי היינו-הך, או לא? שאלות בטלות ומבוטלות, שכן האקדח היה מונח לפני, וידעתי בכל ישותי שזה אמור לקרות. אבל הן, השאלות, הכאיבו לי והרגיזו אותי. כבר איכשהו לא יכולתי למות עכשיו בלא לפתור קודם משהו. במלה אחת, הילדה הזאת הצליחה אותי, מפני שבשאלות הרחקתי מעלי את הירייה. אצל הסרן גם כן אגב כך החל הכול להירגע: הם סיימו את משחק-הקלפים, התכוננו לישון, ועד כה וכה החליפו קללות. הנה, כאן נרדמתי פתאום בכורסה אצל השולחן, דבר שמעולם לא קרה לי קודם. נרדמתי בלא להרגיש כלל. החלומות כידוע הם דבר מוזר מאוד מאוד: האחד מופיע בבהירות נוראה, בפרטי פרטים של מלאכת מחשבת, ואילו בשני הנך מדלג, למשל, כמו בלא להבחין כלל, דרך המרחב והזמן. חלומות, מסתבר, כפופים לא לשכל אלא למאוויים, לא לראש אלא ללב. ואגב כך, איזה מעשים ערמומיים מעוללת לפעמים מחשבתי בחלום! ובינתיים מתחוללים בחלום דברים שאינם נתפסים כלל. אחי, למשל, נפטר לפני חמש שנים. לפעמים אני רואה אותו בחלום; הוא נוטל חלק במעשי, לשנינו יש עניין רב בהם, ועם זאת, הלא אני יודע וזוכר לחלוטין במשך כל המשכו של החלום, שאחי מת ונקבר. איך זה שאינני משתומם כי על אף היותו מת, בכל זאת הוא כאן לידי, וטורח אתי? מדוע תבונתי משמיטה לחלוטין כל זאת? אבל די. אני חוזר לחלומי. אכן, נחלם לי אותו חלום, חלומי מן השלושה בנובמבר! הם מקניטים אותי עכשיו בכך שהיה זה חלום ותו לא. אבל האין זה היינו-הך אם חלום או לא חלום גילה לי את האמת? שהרי אם הערת פעם את האמת וראית אותה, הלא אתה יודע שהיא האמת, ואין, ולא תתכן אחרת, בין אם בשינה או בהקיץ. נו, שיהיה חלום שיהיה. אך החיים הללו שהנכם כה מהללים, רציתי לכתבותם בהתאבדות, ואילו חלומי שלי, חלומי שלי – הו, הוא עורר בי חיים חדשים, בלתי רגילים, חיים עצומים, אדירים!
שמעו.
ג
אמרתי שנרדמתי בבלי משים, ואפילו אכישהו המשכתי לשקול בדעתי אותן מחשבות. פתאום נחלם לי שאני לוקח את האקדח, ובשבתי – אני מכוונו ישר ללב. ללב ולא לראש. והלא קודם גמרתי אומר לירות בהחלט בראשי, ובעצם ברקה הימנית. בכווני ללב, חיכיתי רגע או שניים, והנר, השולחן, והקיר למולי, זזו פתאום והתנועעו. אני יריתי חיש.
בעת חלום הנכם נופלים לפעמים ממרומים, או שוחטים אתכם, או מכים, אבל אף פעם אינכם חשים כאב, אלא אם אכן עולה בידכם איכשהו לפגוע בעצמכם במיטה. כאן אתם חשים כאב, וכמעט תמיד הנכם מתעוררים מן הכאב. כך אף בחלום שלי; לא חשתי כאב, אבל נדמה לי שבירייה הכול נרעד והצטמרר בתוכי, והכול כבה פתאום ונעשה חשוך נורא. כאילו הפכתי עיוור ואילם. והנה אני שוכב על משהו קשה המתוח מתחתי, אינני רואה כלום ואינני יכול לעשות ולו תנועה קטנטונת. סביבי צעקות. הסרן מרעים בקול הבאס שלו, בעלת-הבית צווחת, ופתאום שוב הפסקה, והנה נושאים אותי בארון-מתים סגור, ואני חש בטלטולי הארון, ומהרהר בזאת, ולפתע, בפעם הראשונה מפתיע אותי רעיון שהלא מתתי, מתתי לחלוטין, אני יודע זאת, ואיני מטיל ספק, אינני רואה ואינני זז, ובתוך כך אני מרגיש וחושב. אך במהרה אני משלים עם הדבר, וברגיל, כמו בחלום, אני מקבל את המציאות בלא ערעור.
והנה קוברים אותי באדמה. הכול הולכים לדרכם, אני בודד, בודד לחלוטין. אינני זז. תמיד, כשתיארתי לעצמי קודם, בהקיץ, את קבורתי, עלי לומר שאל הקבר חיברתי בצם רק את התחושה האחת של טחב וקור. וכך גם עכשיו הרגשתי שקר לי מאוד, במיוחד בקצות אצבעות-הרגליים, אבל יותר מזה לא חשתי כלום.
שכבתי, ומוזר – לא יִחלתי לכלום. קיבלתי בלא טרוניות שלמֵת אין לְמה לצפות. אבל היה טחב. אינני יודע כמה זמן חלף – שעה, או כמה ימים, או ימים רבים. אבל הנה פתאום על עינִי השמאלית, הסגורה, נפלה, מחלחלת מגג הקבר, טיפת-מים. אחריה, כעבור רגע – שנייה, ולאחריה, כעבור רגע – שלישית, וכן הלאה וכן הלאה, כולן מדי רגע. התמרמרות עמוקה הציתה פתאום את לבי, וחשבתי בו פתאום כאב פיסי. "זה הפצע שלי – חלפה בי מחשבה – זאת הירייה, שם הכדור…" והטיפּה ממשיכה ומטפטפת מדי רגע על עינִי העצומה. ולפתע קראתי – לא בקול, כי הייתי חסר-תנועה, אלא בכל מהותי – אל הכוח האחראי לכל מה שהתרחש בי:
– תהיה אשר תהיה, אך אם הנך קיים, ואם קיים משהו נבון יותר ממה שמתרחש כאן, אזי הנח לו להיות כאן. אם הנך נוקם בי על ההתאבדות המטופשת שלי באמצעות קיומי השפל ונטול-הטעם לאחר המוות, להווי ידוע לך אפוא ששום עינוי שבעולם אשר עלול להיגזר עלי לא ישווב לאותו הבוז שארחש חרש ולוּ עינויי יימשכו מיליוני שנים!…
קראתי קריאתי והדממתי. רגע תמים כמעט נמשכה הדממה העמוקה, ואף כי עוד טיפה נוספת נפלה, ידעתי, ידעתי והאמנתי לאין גבול ולאין ערעור, שבהחלט ישתנה עכשיו הכול. והנה פתאום נפתח קברי. כלומר, אינני יודע אם נחפר ונפתח, אבל נלקחתי ידי איזה יצור אפל ובלתי ידוע, ושנינו מצאנו את עצמנו במרחב. פתאום חזרה אלי ראייתי: היה לילה עמוק, ומעולם, מעולם לא הייתה עוד אפלה שכזאת! נישאנו במרחב כבר הרחק מן הארץ לא שאלתי דבר את זה הנושא אותי. הייתי יהיר. שכנעתי את עצמי שאינני מפחד, והתמוגגתי מהתפעלות למחשבה שאינני מפחד. איני זוכר כמה זמן נישאנו במרחב, ואינני יכול לתאר זאת לפניכם: הכול התרחש כפי שבדרך כלל מתרחשים דברים בחלום בעת שמדלגים מבעד למרחב ולזמן ומבעד לחוקי הטבע והתבונה והנכם מתעכבים רק בנקודות הזיונו של הלב. זכור לי שפתאום ראיתי באפלה כוכב אחד. "זה סיריוס?" – שאלתי לא מתאפק לפתע, שכן לא רציתי לשאול דבר. "לא, זה אותו כוכב עצמו שראית בין העננים בשובך הביתה" – השיב לי היצור הנושא אותי. ידעתי שיש לו מעין פרצוף אנושי. דבר מוזר: לא אהבתי את היצור הזה, אפילו חשתי שאט-נפש עמוק כלפיו. ציפיתי לאֵינוּת מוחלטת, ומשום כך יריתי בלבי. והנה אני בידיו של יצור, אמנם לא אנושי, אבל יצור קיים. "ומסתבר שיש גם חיים אחרי הקבר!" חשבתי בחלומי המוזר, קל-הדעת. אבל מהות לבי נותרה בי בכל עומקה: "אם כורח הוא להיות מחדש, חשבתי לי, ולשוב ולחיות לפי איזה רצון שאין לסלקו, אזי אינני רוצה שיכניעו וישפילו אותי!"
"אתה יודע שאני פוחד ממך, ומשום כך אתה בז לי" – אמרתי פתאום לבן הלוויה שלי, לא עוצר-כוח להימנע מהערה משפילה, המכילה הודאה, ממחישה כדקירת סיכה בלבי, את נחיתותי. הוא לא השיב על הערתי, אבל חשתי פתאום שלא בזים לי ולא לועגים לי, ואפילו לא מרחמים עלי, ושלדרכנו יש יעד חשאי ובלתי ידוע, הנוגע לי בלבד. פחד גדש את לבי. משהו אילם אך מלוּוה ייסורים שודר אלי מבן לווייתי השתקן, וכמו חדר לתוכי. נישאנו במרחבים טמירים ואפלים. כבר מזמן חדלתי לראות את מערכת הכוכבים המוכרת לי. ידעתי שיש כוכבים במרחבי השמים שקרני אורם מגיעות לארץ רק כעבור אלפֵי ומיליונֵי שנים. ייתכן שכבר חלפנו במעופנו על פני המרחבים הללו. חיכיתי למשהו בעצבות הנוראה המענה את לבי. ופתאום איזה רגש מוכר ונוסטלגי בדרגה עליונה זעזע אותי: ראיתי פתאום את השמש שלנו! ידעתי שזאת לא יכולה להיות השמש שלנו, שילדה את האדמה שלנו, ושהננו רחוקים מן השמש שלנו מרחק אינסופי, אבל הכרתי משום-מה בכל ישותי שזאת בדיוק שמש זהה לשלנו, תאומתה וכפילתה. תחושת התרפקות מתוקה פיעמה נלהבות בלבי: הכוח שהוליד את העולם, הוא זה שהוליד אף אותי, נענה והדהד בלבי, והצילוֹ: לראשונה חשתי בחיים, בחיים הקודמים מאז היותי בקבר.
– אבל אם זאת השמש, אם זאת בדיוק אותה שמש כשלנו – צעקתי – אז איפה הארץ?
ובן לווייתי הצביע לי על כוכבון מנצנץ בחושך בזוהר אזמרגדי. נישאנו היישר אליו.
– והאמנם ייתכנו כפילויות שכאלו בתבל, האמנם כך הוא חוק הטבע?.. ואם מה ששם זאת ארץ, האמנם היא כמו הארץ שלנו?.. אכן, בדיוק כמותה, אומללה, מסכנה, אבל יקרה ולעולם אהובה, ומולידה אכן אליה אותה אהבה מיוסרת בלב בניה כפויי-הטובה, כארצנו שלנו?.. – צעקתי אני, נרעד מאהבה חגיגית, נטולת מעצורים, לאותה אדמה קודמת שזנחתיה. דיוקן הילדה המסכנה שהעלבתיה, חלף לנגד עיני. – תראה הכול – השיב בן לווייתי, ואיזושהי עצבות נשמעה במִלותיו. אבל חיש התקרבנו אל הפלנטה. היא הלכה וגדלה לעיני, אני הבחנתי כבר באוקינוס, בקווי המִתאר של אירופה, ולפתע איזו תחושה מוזרה, איזו קנאה עצומה וקדושה נִצתה בלבי: "כיצד תִתכן כפילות שכזאת, ובשביל מה? אני אוהב, אני מסוגל לאהוב רק את האדמה שזנחתי, שנותרו בה נתזי דמי בעת שאני – כפוי-טובה שכמותי – כיביתי בירייה בלבי את חיי. אבל מעולם, מעולם לא חדלתי לאהוב את האדמה הזאת, ואפילו באותו הלילה שנפרדתי ממנה ייתכן שאהבתיה אהבה מיוסרת יותר מאשר אי-פעם. האם יש ייסורים על האדמה החדשה הזאת? על אדמתנו שלנו אנו יכולים לאהוב באמת רק בייסורים ורק באמצעותם! אחרת איננו יכולים לאהוב ואיננו יודעים אהבה אחרת. אני רוצה ייסורים כדי לאהוב. אני רוצה, אני נכסף כל רגע לנשק, להציף בדמעותי רק אותה אדמה אחת שזנחתיה, ואינני רוצה, אינני מקבל איזה שהם חיים אחרים!.." אך בן-לווייתי כבר עזבני. פתאום, כמו בלי לחוש כלל, עמדתי על האדמה האחרת הזאת, ביום נפלא, בהיר, שטוף שמש, כגן-עדן. עמדתי , מסתבר, על אחד מאותם איים המהווים את הארכיפלג היווני, או איפשהו על חוף היבשת הסמוכה לארכיפלג זה. אוֹה, הכול היה בדיוק כמו אצלנו, אבל נדמָה שהכול נגהּ באיזו חגיגיות ובאיזה הישג גדול וקדוש שהושג לאחרונה. הים האִזמגרדי, הרחום, השתכשך חרש בחופים ונשקם באהבה גלויה, נראית לעין, כמעט מודעת. עצים גדולים, מופלאים, התנשאו בכל הדר צבעיהם ואין-קץ עליהם, וּודאי לי שבירכוני ברחשם השקט, הלטפני, והגוּ איכשהו אֵילו מִלות-אהבה. כרי הדשא להבו מִשְׁטְחֵי-פרחים בהירים ריחניים. סיעות ציפורים התעופפו באוויר, ובלא לחשוש ממני התיישבו על כתפַי ועל ידַי, ובחדווה טפחו עלי בכנפנפיהן החביבות-רוטטות. ולבסוף ראיתי והכרתי את אנשי האדמה המאושרת הזאת. הם באו אלי בעצמם, הם הקיפו אותי, נישקו אותי. ילדי השמש, ילדי-שִמשָם, – הוֹ, עד מה היו נהדרים! מעולם לא ראיתי על האדמה שלנו יופי כזה באדם. אולי רק בילדינו, בראשית שנותיהם, ניתן למצוא הד קלוש ורחוק ליופי הזה. עיני אנשים מאושרים אלה נגהו זוהר טהור. פניהם זרחו תבונה ואיזושהי דעת מלאת רוגע, אבל פנים אלו היו שמחות; במִלותיהם ובקולותיהם של האנשים הללו הצטלצלה חדווה ילדותית. הו, מייד, במבט עין ראשון שנתתי בפניהם, הבנתי הכול, הכול! הייתה זאת אדמה לא מגואלת בחטא הקדמון, חיו עליה בני-אדם שלא חטאו, חיו באותו גן-העדן שחייתה בו, לפי המסורת, האנושות כולה ואבותינו למודי החטא, בהבדל האחד שכל האדמה כאן הייתה כולה, בכל אתר ואתר, אותו גן-עדן עצמו. אנשים אלה צהלו ושמחו, נצמדו אלי וליטפו אותי; הם הובילוני אליהם, איש-איש מהם רצה להרגיעני. הו, לא שאלו אותי דבר וחצי דבר, אבל איכשהו ידעו כבר הכול, כך דימיתי, והתחשק להם לגרש חיש את סבלי מפנַי.
ד
אתם רואים שוב, נו, ואפילו היה זה חלום בלבד! אך תחושת אהבתם של אנשים נפלאים ותמימים אלה נשארה בי לעד, ואני מרגיש שאהבתם של אנשים נפלאים ותמימים אלה נשארה בי לעד, ואני מרגיש שאהבתם ניגרת עלי גם עכשיו משם. ראיתי אותם במו עיני, הכרתי אותם והשתכנעתי, אהבתי אותם, סבלתי בעבורם לאחר מכן. הו, כבר אז הבנתי מייד שהרבה במהותם לא אבין לחלוטין; לי, כאדם פיגורטיבי, עכשווי, ופטרבורגי שפל, נראה תמוה, למשל, שביודעם רבות כל-כך, אין בידם המדע שלנו. אך עד מהרה הבנתי שידיעתם ינקה והתמלאה באמצעות חדירה למהות דברים אחרת מאשר זו שעל האדמה אצלנו, וכי שאיפותיהם אף הן היו אחרות. הם לא השתוקקו לכלום, והיו שלווים. הם לא חתרו להכיר את החיים, כמונו, מפני שחייהם היו מלאים. אבל הידע שלהם היה עמוק יותר ונעלה יותר מאשר במדע שלנו; באשר המדע שלנו מחפש להבהיר מה פירוש חיים, חותר בעצמו לדעתם כדי ללמד אחרים לחיות, בעוד אשר הם, גם בלי המדע, ידעו איך עליהם לחיות. זאת הבנתי, אך לא יכולתי להבין את ידיעתם. הם הצביעו לי על עציהם, ולא יכולתי להבין את הדרגה הזאת של אהבה שבה הביטו עליהם, משל דיברו אל יצורים שווי-ערך לעצמם. ואתם יודעים? אפשר שלא אטעה אם אומר שהם דיברו אתם! כן, הם מצאו את שפתם, וּודאי לי שאלה הבינו אותם. כך הסתכלו על הטבע כולו, על בעלי החיים שגרו עמם בשלום, לא התנפלו עליהם, ואהבו אותם, ואלה נכבשו לאהבתם. הם הצביעו לי על הכוכבים ואמרו לי עליהם משהו שלא יכולתי להבין, אך ודאי לי שהם תיקשרו איכשהו עם כוכבי השמים, לא במחשבה בלבד אלא באיזשהו אורח חי. הו, אנשים אלה לא התאמצו כדי שאבינם, הם אהבוני גם בלעדי זאת, אך כנגד זאת ידעתי שלעולם לא יבינו אותי, ומשום כך כמעט שלא סיפרתי להם על אדתמנו שלהו. רק נשקתי בפניהם את האדמה שהם חיו עליה, והערצתי אותם בלא מלים. והם ראו זאת והניחו לי להעריצם, לא נכלמים להערצתי, שכן הם עצמם הִרבו לאהוב זה את זה. הם לא התייסרו בעבורי כאשר בדמעות נשקתי לעתים את רגליהם בשמחת ידיעה על עוצמת כוח האהבה שיגמלוני. לעתים שאלתי את עצמי בפליאה: כיצד הם משכילים כל הזמן שלא להעליב אחד כמותי, לא לעורר ולוּ פעם בלב אחד כמוני רגשות קנאה וצרות-עין? רבות שאלתי את עצמי איך מסוגל רברבן ושקרן כמוני לא להתפאר בפניהם בידיעותי, שכמובן לא היה ביכולתם להבינן, לא לחפוץ להפליאם בהן, ולוּ מתוך אהבה אליהם בלבד? הם היו שובבים ועליזים כילדים. הם שוטטו אנה ואנה על פני חורשותיהם ויערותיהם הנפלאים, הם זימרו את שיריהם הנפלאים, הם ניזונו במזון קל, פירות עציהם, דבש יערותיהם וחלב בהמותיהם החביבות. לבושם ומזונם העסיקו אותם רק מעט ובאגב. הם ידעו אהבה ונולדו להם ילדים, אך מעולם לא הבחנתי אצלם באותן התפרצויות תאווה אכזריות, הפוקדות כמעט את הכול על אדמתנו, את הכולם וכולם, והמשמשות כמעט מקור יחיד לכל פשעי האנושות שלנו. הם שמחו להולדת ילדיהם, כנוטלי-חלק חדשים באושרם. לא היה שום ריב ביניהם, ולא שום קנאה. הם אפילו לא הבינו מה פירושם. ילדיהם היו ילדי הכול מפני שעולם היו משפחה אחת. כמעט שלא היו אצלם מחלות, אבל היה מוות; אולם זקניהם מתו חרש, משל נרדמו מוקפים אנשים הנוטלים מהם פרידה ומדברים בשבחם, מחייכים להם ולקהל-הנאספים חיוכים שופעי אור. עלבונות, דמעות במעמד זה לא ראיתי, הייתה רק אהבה תופחת וגדלה עד לכדי התלהבות, אבל התלהבות שלווה, מוסיפה חן, מתוננת פנימה. אפשר היה לחשוב שהם באים במגע עם מתיהם אפילו אחרי מותם, ושאחדותם הארצית לא נותקה לאחר המוות. הם כמעט שלא הבינו אותי כששאלתי אותם על חיי-נצח, אבל אל נכון היו משוכנעים בהם טבעית כדי כך, שלא נתהוותה לגביהם שאלה. לא היו להם מקדשים, אבל הייתה להם איזושהי אחדוּת חיה, בלתי ניתקת, עם הבריאה כולה; לא היו להם דתות, לעומת זאת הייתה להם אמונה איתנה כי לכשתתמלא שמחתם הארצית עד גבולות טִבעה הארצי, אזי יחול אצלם – הן אצל החיים והן אצל המתים – מגע רחב יותר עם הבריאה כולה. הם ציפו לרגע זה בשמחה, אבל בלא חיפזון, בלא להתייסר בגינו, משל כבר ניכסו אותו בתחושת לבם ושיתפו בכך איש את רעהו. בערבים, בלכתם לשיון, אהבו לארגן מקהלות-זמר ולתת קולם בשיר. בשירים הללו הביעו את כל התחושות שהעניק להם היום הפורש, היללוהו ונטלו ממנו פרידה. הם היללו את הטבע, האדמה, הים, היערות. הם אהבו לחבר שירים איש על רעהו, ושיבחו זה את זה כילדים; היו אלה שירים פשוטים בתכלית, אבל הם יצאו מן הלב ונכנסו ללב. ולא בשירים בלבד, אלא מסתבר שאת כל חייהם ניהלו רק באהבת איש את רעהו. הייתה זאת מין התאהבות שלמה ומשתפת-כול. אחדים משיריהם החגיגיים והטקסיים כמעט שלא הבנתי לחלוטין. גם בהביני את המלים, מעולם לא הייתי מסוגל לחדור לכל משמעויותיהן. הן נותרו איכשהו בלתי נגישות לשכלי. כנגד זה הן בבלי משים העמיקו חדוֹר ללבי. תכופות אמרתי להם כי חשתי כבר מזמן בכל זאת; שכל השמחה הזאת וההדר הזה עוד נרמזו לי על האדמה שלנו למודת-הצער, שעלבונותיה לעתים קשים מנשוא; שחשתי את כל תהילתם זאת הן בתנומת-לבי, הן בהרהורי-מוחי בהקיץ; שתכופות לא יכולתי להביט בשקיעת השמש על אדמתנו בלי דמעות… ששִנאתי לאנשי האדמה שלנו כללה תמיד צער: למה אינני יכול לאהוב אותם בלא לשנוא אותם? אנשים טובים אלה הביטו בי, וראיתי שלא יכלו לתאר לעצמם, לא הבינו מה אני סח, אבל לא הצטערתי על שאמרתי להם זאת: ידעתי שהם מבינים את כל עוצמת צערי על אלה שזנחתים. כן, כשהסתכלו בי במבטם החביב, המלבב, החודר, כשהרגשתי כי בחברתם גם לבי שלי הופך חף וטהור כמו לבותיהם, גם אני לא הצטערתי אפוא על שאינני מבינם. מתחושת מלאוּת החיים נעתקה נשימתי, וחרש הִתפללתי לשלומם.
אוֹה, הכול צוחקים לי עכשיו בפנים וטוענים שגם בחלום אי אפשר לראות פרטים כאלה, כמובאים על ידי; שבחלומי ראיתי או חשתי רק תחושה אחת, ילידת דמדומי לבי, ואילו את הפרטים חיברתי בעצמי בהקיץ. וכאשר גיליתי להם כי ייתכן בעצם שכך אכן היה – אלוהים אדירים, באיזה צחוק פרצו לעיני, וכמה שמחה גרמתי להם! אוֹה, כן, כמובן, נתפסתי רק לתחושה אחת של אותו חלום, ורק היא לבדה גמלה והבשילה בלבי הפצוע ושותת הדם; אך כנגד זה הדמויות והצורות הממשיות של חלומי, כלומר אלו שראיתין בעצם במפורש בחלומי שלי, היו מלאות מין הרמוניה שכזאת, היו כה נפלאות ושובות לב, ואמיתיות כדי כך, שבהקיצי לא היה כמובן בכוחי להלבישן במִלותינו הדלות, כך שהיה עליהן להתלבט איכשהו במוחי, וייתכן, ייתכן מאוד, שאני עצמי, באורח בלתי-מודע, נאלצתי לחבר אחר-כך פרטים, וכמובן, לעוותם, וביחוד לאור תשוקתי הלוהטת להביא לידיעת הרבים במהירות מְרבית ולוּ אחדות מהן. אך כנגד זה, כיצד לא אאמין שכל זה היה? היה, ואפשר יפה ומקסים ועליז פי אלף מאשר אני מספר? לוּ יהיה חלום, אך כל זה לא יכול שלא להיות. אתם יודעים? אגלה לכם סוד: ייתכן שכל זה היה לא חלום בכלל! באשר כאן אירע משהו כזה, משהו אמיתי עד אימה כל כך, שלא היה ביכולתו להֵיהזוֹת בחלום. ולוּ נֹאמר שחלומי הוא יליד לבי, אך האמנם היה בכוחו של לבי להוליד אותה אמת נוראה שאירעה בי אחר-כך? וכי איך יכולתי אני עצמי להגותה או להזותה בלבי? האמנם לבי הקטן ומוחי הגחמני, האפסי, יכלו לגביה עד לגילוי אמת שכזאת? אוֹה, שיפטו בעצמכם: עד עתה הסתרתי, אך עכשיו אגלה גם אמת זאת. העניין הוא בכך שאני… הוצאתי אותם לתרבות רעה! את כל כולם!
ה
כן, כן, בסופו של דבר הוצאתי אותם לתרבות רעה, את כל כולם! איך כל זה יכול היה להתרחש – אינני יודע, אבל אני זוכר הכול בבירור. החלום חלף במעופו אלפי שנים, הותיר בי רק את תחושת השלמות. אדע רק שסיבת חטא-האימים הייתי אני. כתולע טפיל בחדרי בטן, כחיידק הדֶבֶר המדביק ממלכה שלמה, כך הדבקתי את כל הארץ התמימה, המאושרת עד לבואי. הם למדו לשקר, והתאהבו בשקר ולמדו את יפי השקר. אוֹה, אפשר שזה התחיל בתום לב, בהיתול, בהתיַפיפות, באהבת משחק; ייתכן בעצם בזוטה שבזוטות , אבל זוטת שקר זאת חדרה ללבותיהם ומצאה חן בעיניהם. אחר-כך נולדה חיש חמדנות, חמדנות הולידה קנאה, קנאה – אכזריות… אוֹה, איני יודע, איני זוכר, אבל מהר, מהר מאוד נִתז הדם הראשון; הם הביטו ונחרדו, והתחילו להתפרד, להתפלג. הופיעו אגודות, אבל כבר זו כנגד זו. התחילו גערות, גינויים. הם למדו לדעת את החרפה, והחרפה הפכה למעלה. נולדו מושגים על כבוד, ובכל אגודה הונף דגלה שלה. התחילו להתעלל בבעלי חיים, ובעלי החיים התרחקו מהם ליער והפכו לאויביהם. החל מאבק על הפרדה, על בדילות, על מעמד אישי, על שלי ושלך. החלו לדבר בשפות שונות. הם התוודעו לעצבות ואהבו עצבות, הם השתוקקו לייסורים, וטענו שהאמת מושגת רק בייסורים. אחר כך הופיע אצלם המדע. כשהפכו לרעי לב, התחילו לדבר על אחווה והומניות, והבינו מושגים אלה. כשמלאו חטאים ופשעם, המציאו צדק, חיברו קודקסים שלמים של חוקים כדי לשמור עליו, ולצורך ההוצאה לפועל של הקודקסים הפעילו גיליוטינה. כמעט שלא זכרו מה שאיבדו, אפילו סירבו להאמין שהיו אי פעם תמימים ומאושרים. אפילו צחקו לאפשרותו של אושר קודם זה, וכינו אותו חלום באספמיה. לא יכלו אפילו לשערו בנפשם באיזו צורה או מסגרת. אולם דבר משונה ומופלא: באבדם כל אמונה באושרם לשעבר, בכנותם אותו אגדה, השתוקקו בכל מאודם להיות שוב חפים ומאושרים. כדי כך, שכילדים נפלו בשבי תשוקת לבם, האליהו את שאיפתם, בנו לה מקדשים, והחלו להתפלל לאידיאה שלהם, היינו, לשאיפתם זאת, ובאותו זמן עצמו האמינו לגמרי באי-יכולתה להתממש ולהתגשם, ואף על פי כן השתחוו לה בדמעות והאליהו אותה. ברם, אילו אכן יכול היה לקרות כך שהם יחזרו לאותו מעמד תמים ומאושר שאיבדוהו, ואילו מישהו היה פתאום מצביע עליו מחדש ושואל אותם האם יש ברצונם לשוב אליו – הרי אל נכון היו מסרבים. הם השיבוני: "מה אפוא אם אנו שקרנים, רעי-לב ועושי-עוול – אנחנו יודעים זאת ובוכים על כך ומענים בעבור זה את עצמנו במו ידינו ומייסרים את עצמנו ומענישים אולי עוד יותר מאשר אותו שופט רחום אשר ידון אותנו, שאת שמו איננו יודעים. אבל יש לנו מדע, ובאמצעותו נמצא מחדש את האמת, אך נקַבלהּ כבר באופן מודע בלבד. יֶדע נעלֶה מרֶגֶש, מודעוּת לחיים נעלָה מן החיים. מדע נותן לנו חוכמה, חוכמה מגלה חוקים, וידיעת חוקי האושר נעלָה מן האושר." הנה מה שאמרו, ולאחר מלים שכאלו איש-איש בהם אהב את עצמו יותר מכל השאר, ואכן, לא יכלו לעשות אחרת. כל אחד ואחד נעשה קנאי כל-כך לאישיותו שלו, שבכל כוחו השתדל להשפיל ולמזער אישיותם של אחרים, ובכך ראה את תכלית-חייו. הופיעה עבדות, אפילו עבדות מרצון: חלשים נכנעו מרצונם לחזקים, ובלבד שאלה יסייעו בידם לשעבד חלשים מהם. הופיעו מיני צדיקים שבאו אל האנשים הללו בדמעות בעיניים והטיפו להם לשמור על גאוותם. דיברו על אובדן מידות והרמוניה, על אובדן רגש הבושה שלהם. והיו שלעגו להם או רגמו אותם באבנים. דם קדוש שתת על סִפֵּי-המקדשים. לעומת זאת, החלו להופיע אנשים שהתחילו לתהות איך לאחד מחדש את כולם כך שאיש לא יחדל לאהוב את עצמו למעלה מכול, ובו-זמנית גם לא יפריע לאיש לחיות בזה האופן יחדיו כבחברה ידידותית. מלחמות שלמות התחוללו בשל האידיאה הזאת. כל הלוחמים האמינו בתוקף באותה עת עצמה שהמדע, החוכמה וחוש השמירה-העצמית יאַלצו בסופו של דבר את האדם להתאחד בחברה נבונה, ידידותית. ועד כה וכה, לשם זירוז העניינים ה'תבוניים', השתדלו לחסל במהירות את כל ה'בלתי תבוניים' ואת הלא-מבינים את רעיונם, לבל יפריעו לנצחונו החוגג. אך חוש השמירה העצמית החל חיש להיחלש, הופיעו בעלי יוהרה וחמדנים שדרשו במישרין הכול או לא כלום. כדי להשיג את הכול נקטו אלימות, ואם נכשלו – איבוד לדעת. הופיעו דתות עם פולחני אינוּת והרס עצמי למען רגיעה נצחית באפסוּת. בסופו של דבר עייפו אנשים אלה בעמלם סר-הטעם, ופניהם הביעו סֵבל, והם הצהירו שסֵבל זה יופי, באשר סֵבל אינו אלא מחשבה. הם היללו את הסֵבל בשיריהם. הסתובבתי ביניהם פוכר ידי ובכיתי על מר גורלם. אבל אהבתים, אולי יותר מאשר קודם, כשעל פניהם עוד טרם נח הסבל, וכשהיו כה תמימים וכה נפלאים. אהבתי את האדמה שטימאוה עוד יותר מאשר בהיותה גן-עדן, ולו רק בשל כך שהופיע עליה צער. אבוי, תמיד אהבתי צער ויגון, אך רק בשביל עצמי, בשביל עצמי, ואילו עליהם בכיתי, ריחמתי עליהם. הושטתי ידי אליהם ביאוש, מאשים, מחרף ובז לעצמי. אמרתי להם שכל זאת עוללתי אני, אני לבדי; אני הוא שהבאתי להם שחיתות, תרעלה ושקר! התחננתי אליהם שיוקיעו אותי על הצלב. לימדתי אותם כיצד לעשות צלב. לא הייתי מסוגל, לא היה בכוחי להרוג את עצמי במו ידי, אבל רציתי לקבל מהם ייסורים, השתוקקתי לייסורים, השתוקקתי שבייסורים אלה יזוב דמי עד לטיפה האחרונה. אבל הם רק צחקו לי, ולבסוף התחילו להחשיבני לשוטה קדוש. הם זיכו אותי מאשמה, טענו שקיבלו רק מה שהשתוקקו לו בעצמם, וכל מה שיש עכשיו לא יכול היה שלא להיות. לבסוף הבהירו לי שאני הופך למסוכן עבורם וכי הם יושיבו אותי בבית-משוגעים אם לא אשתוק. אזי תוגה ירדה על נשמתי במין עוצמה שלבי חישב להתפוצץ, וחשתי שבא מותי, וכאן… נו, הנה כאן התעוררתי.
כבר היו דמדומי בוקר. כלומר היום עוד לא האיר, השעה הייתה שש בקירוב. התעוררתי באותה כורסה עצמה, הנר שלי התכלה לגמרי, אצל הסרן ישנוּ, וסָביב עמדה דומייה נדירה בדירתנו. ראשית מעשה קפצתי ממקומי בפליאה רבתי; מעולם לא אירע בי משהו בדומה לזה, אפילו בזוטות ופרטים קלי ערך: מעולם לא נרדמתי, למשל, כך, בכורסתי. פה לפתע, בעודי עומד וחוזר לעצמי, נצנץ פתאום לעיני האקדח שלי, מוכן, טעון, אבל אני – כהרף עין הרחקתי אותו ממני! הו, עכשיו השתוקקתי לחיות, לחיות! הרמתי ידַי וקראתי לאמת הנצחית; לא קראתי, אלא בכיתי; התפעלות, התפעלות לאין גבול ומידה רוממה את כל מהותי. כן, חיים – והטפה! כל האפה החלטתי באותו הרגע עצמו, וכמובן לכל החיים! אני הולך להטיף, אני רוצה להטיף – מה? את האמת, באשר ראיתיה, ראיתיה במו עיני, ראיתיה בכל תהילתה!
והנה, מאז אותם ימים אני מטיף! לבד מזאת – אוהב את כל אלה הצוחקים לי יותר מכל השאר. מדוע זה כך – אינני יודע ואינני יכול להסביר, אבל לוּ יהי כן. הם אומרים שאני כבר עכשיו תועה לאין דרך, כלומר, אם כבר עכשיו אני תועה, מה אפוא יהיה הלאה? אמת לאמיתה: אני תועה וייתכן שהלאה יהיה עוד גרוע מזה. וכמובן, אתעה פעמים אחדות, עד שאמצא איך להטיף, כלומר, באיזה מלים ובאיזה מעשים, מפני שדבר זה קשה מאוד לביצוע. שהרי גם עכשיו כל זה נהיר לי כשמש בצהריים. אבל שִמעו-נא: מי אינו תועה וסוטה מן הדרך? ובינתיים הלא כולם הולכים אל אותו מחוז עצמו, לכל הפחות הכול חותרים אל אותו מחוז עצמו, למן החכם ועד אחרון הרוצחים, אלא שבדרכים שונות. אמת נושנה היא, אך הנה מה חדש בה: אני אפילו לתעות הרבה אינני מסוגל. מפני שראיתי את האמת, ראיתי וידוע לי שבני-אדם יכולים להיות נפלאים ומאושרים, בלא לאבד כושרם לחיות על הארץ. אינני רוצה ואינני יכול להאמין שהרוע הוא מצבם הנורמלי של בני-האדם. והלא הם כולם אינם חדלים מלצחוק על אמונתי זאת. אבל איך לא אאמין: ראיתי את האמת – לא מה שהמצאתי במוחי, אלא ראיתי, ראיתי, ודיוקנה החי מילא את נפשי לנצח. ראיתיה במין שלמות מושלמות שאיני יכול להאמין כי אינה יכולה להיות אצל בני-האדם. ומאחר שכך, איך, אפוא, אני תועה? אסטה, כמובן, פעמים אחדות, ואפילו ייתכן שאדבר במלים אחרות, זרות, אבל לא לאורך זמן: דיוקנה החי שראיתיו יהיה תמיד אתי ותמיד יתקן שטייתי וינחני. הו, אני ער, אני רענן, אני הולך, הולך, ולוּ אלף שנים. אתם יודעים, תחילה אפילו רציתי להסתיר שהשחתתי אותם, אבל הייתה זאת טעות – הנה אפוא טעות ראשונה! אולם האמת לחשה לי שאני משקר, ושמרה והנחתה אותי. אבל איך לבנות גן-עדן – אינני יודע, מפני שאין ביכולתי למסור במלים. אחרי חלומי שלי איבדתי את המלים. לפחות את המלים העיקריות, הנחוצות ביותר. אך לוּ יהי כן: אני אלך ואתמיד ואדבר בלא הרף, מפני שראיתי בעליל, אף כי אינני יכול לחזור ולספר מה ראיתי. אבל המתלוצצים לא מבינים זאת: "חלום כלומר חָלם, הזיות, הלוצינציות." אח! האמנם זה נבון? ועד מה יהירים הם! חלום? מה זה חלום? וחיינו שלנו אינם חלום? יתר על כן אומַר: ולוּ לעולם לא ייכון ולא יהיה גן-העדן (הלא זאת אני מבין!) – נו, ואף על פי כן אמשיך להטיף. ואכן, זה כה פשוט: ביום אחד בלבד, בשעה אחת – הכול עשוי להסתדר! החשוב מכול – לקיים את ואהבת לזולתך כמוך (נוסח דוסטוייבסקאי, בשינוי דגש, ל"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט 18) (הערת המתרגם).).הנה מה שחשוב מכול, ולא עוד. יותר כמעט שלא דרוש: אזי תגלה איך יסתדר הכול. ואגב, הלא זאת אמת נושנה שנאמרה ונשנתה אין ספור פעמים אולם לא נקלטה בלב האנשים! "מודעוּת לחיים נעלה מן החיים, ידיעת חוקי האושר נעלה מן האושר" – הנה מה שצריך להיאבק נגדו! ואאבק. אם רק הכול ירצו, כי אז מייד הכול ייכון.
