"זו מוזיקה: יצר אותה לב." (יס"ב)

בארבע אחר הצהריים הזדקף הזקן במיטתו ואמר, קספר, בני, היכן אתה? סי במול, לה, רה במול, סי, דו. פתאום עלתה הפראזה בזיכרונו. האזנה לגוטפריד המנגן בקלאוויקורד תמיד עוררה בו רחמים. הוא נזכר בעיניו האפורות של גוטפריד, פעורות, כאילו ביקשו לצאת מחוריהן בעקבות הצלילים שהפיקו ידיו הארוכות והרועדות. הוא דמיין את לבו המשתולל, שבעטיו היה נועץ בנשים מבט משתוקק שלא פעם העביר רעד בגופו של הזקן… ובעיקר הוא נזכר במחשבתו הבלתי סדורה, שכפתה על חיי הנפש שלו כאוס מתמיד.

הוא ואשתו מגדלנה בכו כשבישר להם דוקטור מיטֶל שדעתו של גוטפריד היינריך משובשת מעט, שהוא אמנם יגדל כמו שאר הילדים, אבל אין הם יכולים לדרוש ממנו לאמץ את מוחו משום שהוא נטול מחשבה. אך יום אחד, למרות הכול, כאלומת אור זורחת, שבה ופיעמה בהם התקווה. הם הבינו שהרופא טעה טעות חמורה: גוטפריד חשב ועוד איך, אלא שבמקום מהראש נבעה מחשבתו מהלב. היה זה יום קר וירד הרבה שלג; אחד מאותם ימים שבהם חזר אביו עייף במיוחד מפנימיית תומסשולה – והתחשק לו לפוצץ בבת אחת את כל בריגדת השלומיאלים ששם. בשעה שהלך את המרחק הקצר עד ביתו, שמע את הקלאוויקורד מגמגם מין גמגום משונה ואחר כך מצא את גוטפריד בן השבע מחקה את ישיבתו, רכון מעל הקלידים במבט תועה, ומנגן גרסה שאינה צלולה במיוחד של קונטרפונקט מס' 8, יצירה שהוא עצמו עבד עליה בתקופה האחרונה. הילד הזיע ונסחף אחרי הצלילים, כל כך היה שקוע בנגינה עד שאפילו לא הבחין בנוכחותו של האב. איש לא לימד את גוטפריד לנגן בקלידים, הרי ילד נטול מחשבה אי אפשר ללמד דבר. אביו עמד שם בדממה, אוחז בפאתו בפה פעור, והבין שגוטפריד האהוב שלו דווקא כן ניחן במחשבה, וגם בזיכרון ובכוח רצון, שכן על מנת לנגן יצירה קשה כל כך היה עליו לחשוב, לזכור, להתאמץ, תודה לאל. מיד החל המאסטרו לתהות לאיזה בית ספר ייקח אותו השכם למחרת. ואולם, בתום כמה ניסיונות, כישלונה הגמור של היוזמה הזאת הוביל אותם למסקנה העגומה שלגוטפריד יש אמנם מחשבה, זיכרון וכוח רצון, אבל אך ורק למוזיקה. בכל יתר התחומים עדיין היה כפי שדוקטור מיטל אמר להם: אידיוט. וכזה הוא יהיה כל חייו. על כל פנים, מהיום שבו ניגן את הקונטרפונקט ואילך, קיבל גוטפריד אישור מפורש מאביו לנגן בקלאוויקורד כמו אחיו האחרים. לעתים קרובות האזינו הללו בדממה לאלתוריו המופלגים – הגדולים ביראת כבוד והקטנים בחשש מה – ואלה יכלו להימשך זמן רב והביאו את מגדלנה לידי דמעות. בינה לבינה התפללה ואמרה, בני המסכן, בני המסכן, אין לו מחשבות פרט למוזיקה המוזרה הזאת.

ב-26 בפברואר, כשמלאו לגוטפריד שש-עשרה, ביקשו ממנו האחים שיאלתר והוא, כפי שעשה תמיד בטרם נגע בכלי נגינה, הרים את עיניו והפציר במבטו באביו בפה פעור –  חושף בלי משים את החלל הקטן שהותירה השן ששבר בקטטה שנתיים קודם לכן, בסמטה שהקיאה בוץ ומי ביוב לנהר הפלייסה – וביקש רשות; מוחו הרפה לא הבין שההיתר זה מכבר ניתן לו, לצמיתות, והאב נאלץ להנהן כדי שגוטפריד המבורך יוכל לנגן בשלוות נפש. בזיכרונו של הזקן היה זה יום קשה במיוחד, משום שגוטפריד פתח בנושא יוצא דופן, סי במול, לה, רה במול, סי, דו, ועורר את מחאתם של האחים. אולם הזקן השתיק אותם, שכן רצה לראות כיצד יתפתחו הדברים. כולם הבינו שאלתור על הנושא הזה יוביל את גוטפריד היישר לגיהינום, אך מכיוון שהריק שבראשו עורר בהם חמלה, הניחו לו לנגן עד לפנות ערב, ואז אליזבת, ליזה היקרה, כדי להסיח את דעתו מאותה מוזיקה שטנית, הציעה לו ללכת לכיכר סן תומס להשליך כדורי שלג. סי במול, לה, רה במול, סי, דו, מעין גרסת תעתועים בלתי נאותה לנושא מוכר, שלבשה את הצורה "סִילָרֵסִידוֹ", צירוף שאינו אומר דבר לאיש, אלא אם כן בשפה עתיקה ומשונה כלשהי "סִילָרֵסִידוֹ" הוא שמו הנסתר של השטן.

הנושא הזה, והמוזיקה שנגזרה ממנו, שבו ועלו בזיכרונו של הזקן. לפיכך הזדקף במיטתו, הפנה את עיניו חסרות התועלת אל הקיר ומלמל, קספר, בני, קספר, אתה שומע את זה?

"אני לא שומע כלום, מאסטרו."

הילד נרעד. הוא נרדם כשהספר פתוח על חזהו. המאסטרו גם הוא נרדם עוד לפני שסיים את הפרק השביעי, החיבור על צלילי הטבע היה משעמם כל כך, שעצם ההיזכרות בדפים שכבר קרא הפיל עליו שינה.

"גוטפריד חזר?"

קספר התעורר. הוא הניח בעמוד הנכון את פיסת העור הצהוב עם תבליט האריה ששימשה את המאסטרו תמיד בתור סימנייה, סגר את הספר והניח אותו על השידה שליד מיטתו, סמוך לתרופה החומה שנותרה בכוס. מוחו שזה עתה נעור, התעשת מיד:

"הוא שוהה בבית משפחת אלטניקול עד ש…"

"עד שאמות."

"כפי שביקשת."

קספר, ערני, ציפה לתגובה משונה מצד המאסטרו. ואולם הזקן לא התרגז, וגם לא שב והניח את ראשו על הכרית. אדרבה, הוא הסיר את הסדין הדק והחל לרדת מהמיטה. קספר האומלל הזדעזע ולא ידע מה לעשות.

"אבל מאסטרו… אתה לא יכול…"

"אני יכול בהחלט. אני עוד לא מת. איפה מקל ההליכה שלי?"

"אני לא יודע, אני לא…" אמר קספר, מבולבל. "המקל? אתה רוצה את המקל?"

"אף אחד לא חשב שאלך שוב. זרקתם אותו?"

"אני יכול לשמש לך מקל הליכה, מאסטרו."

הזקן הסכים והתפעל ממהירות התגובה של הבחור הצעיר, שכינה בן, ושהיה שמח אילו אכן היה בנו. קספר, לעומת זאת, הצטער שאיתרע מזלו. הגברת תחזור רק בלילה, ולפני צאתה הטילו עליו להיענות לכל צרכיו של המאסטרו, זניחים ככל שיהיו.

"קח אותי לעוגב."

קספר נאלץ לשמש מטה מאולתר למאסטרו. הוא דמיין את הבעת הפנים של בני המשפחה כשייוודע להם מה שאירע. אבל הוא היה שם כדי למלא את רצונותיו של המאסטרו, זניחים ככל שיהיו.

הם חצו את חדר האוכל המשפחתי ואת חדר הקלוויקורדים והגיעו אל דלת החדר שבו עמד העוגב הביתי.

"המפתח אמור להיות בתוך המנעול," אמר המאסטרו. וכך היה. הוא נשם בכבדות מחמת המאמץ, נשען על הקיר ואמר בלבו, קיר, קיר יקר, ודאי לא ציפית שאי פעם אשען עליך שוב.

"אתה רוצה לחזור למיטה?" אמר קספר בציפייה.

"בשום פנים ואופן."

לאחר שהתאושש, נקש המאסטרו כמה נקישות מסתוריות על הקיר ונכנס אל חדר העוגב, זרועו שלובה בזרועו של הנער. נדמה שהוא מביט בו: כלי לא גדול במיוחד, בעל רגיסטרים מוגבלים, ועם זאת מנגנונו אמין ויציב, ולמרבה ההפתעה, מכוון בשלמות. קספר פתח את התריסים, ואור ראשית יולי נפל על עיניו המוקירות, חלף באדישות על פני עיניו של המאסטרו והאיר את קלידי העוגב ואת קלאוויקורד ה"האוסמן" האהוב עליו.

"המפוח, קספר."

הנער ניגש למפוח ופתח את השסתום. הוא החל לדווש ומיד נשמע הנושא: סי במול, לה, רה במול, סי, דו, מנגינתו השטנית של גוטפריד האומלל, שקספר לא יכול להכירה משום שטרם נולד בפעם היחידה שבה התנגנה בין הקירות הללו. אחר כך פיתח את הנושא בשלושים תיבות של נגינה קונטרפונקטית והפיק סדרה של חריקות מוזרות, דיסוננטיות, שביעיות ותשיעיות נטולות בסיס מבני ולוגי, בדיוק כפי שהורה המאסטרו שלא לעשות, תוך הזנחה של הולכת הקולות, שכן ניגן רק אקורדים שלמים. אוי לא, הנה הוא מפעיל את הרגיסטר של החצוצרה, הצורם מכולם, מנגינה מרירה וחיקויה הדיסוננטי החופז… קספר מצדו סירב להודות שמדובר במנגינה כלל. הוא הביט במאסטרו והופתע לגלות שהוא מחייך.

המאסטרו חייך כי אט אט הוא החל לתפוס את חלומו של גוטפריד, כי הבין שהדבר שניסה בנו לומר בעזרת אותן צווחות הוא שגם הוא קיים בדרכו שלו; היתה לו תחושה מעורפלת שיום אחד עשוי הדבר הזה להיות מוזיקה. לפתע סיים באקורד מהיר, בלתי אפשרי: דו, רה במול, רה, מי במול, מי, פה. בדממה שהשתררה שמע המאסטרו את יללותיו החנוקות של קספר, שהשעין את ראשו על לוחית המתכת החלודה שעליה התנוססה הכתובת שאשרה כי אכן:

Olegarius Gualterius sauensis me fecit in Markkleeberg. Anno domini 1720 בעברית: אולגריוס גואלטריוס מזאוון עשה אותי במרקליברג בשנת 1720לאדוננו המשיח. (לטינית) . מעמדת הדיווש, לא העז קספר להביט בעיניו העיוורות של המאסטרו.

"לא יצאתי מדעתי, קספר."

"מה זה הדבר הזה?"

"חלומו של תמים. עולות בדעתי שבע וריאציות. כמעט סיימתי אותן."

קספר חש שהוא מצוי בסיוט מן הגיהינום ונרעד כולו כאשר המאסטרו – במקום לבקש ממנו ללוות אותו למיטה לנוח – אמר לו, "העתק את מה ששמעת, קספר, יש לנו עוד הרבה עבודה."

"אבל זאת לא מוזיקה!"

"אל תגיד לי שאתה לא זוכר…"

הוא אמר לו את הדברים בנימה רכה ומאיימת, זו שהפחידה את קספר יותר מכל. מכיוון שהיה רגיל לציית, ניגש קספר לשולחן, הוציא עט, דיו ונייר והחל, בקלות שהקנה לו זיכרונו המצוין, לכתוב את הזוועה הזאת כאילו היתה מוזיקה.

"זה נשמע מכוער מאוד, מאסטרו," אמר כאשר נאלץ להעתיק שוב את תיבה מס' 27.

"זה נשמע כפי שזה אמור להישמע לבעלי לב טהור."

כעת כבר היה בטוח למדי שהמאסטרו יצא מדעתו. הוא נאנח וגמר את המשימה שהוטלה עליו, חזר שוב על הנושא המרכזי ולאחריו הסיומת האיומה הזאת: דו, רה במול, רה, מי במול, מי, פה. הוא הניח את העט בהבעת סלידה שלא הצליח להדחיק.

"סיימתי, מאסטרו."

"עכשיו נגן את זה בקלאוויקורד."

טירוף מוחלט. אך מכיוון שקספר חונך לציית ולנגן מוזיקה, הוא ציית: אם כי מה שניגן לא היה מוזיקה, אלא אוסף צלילים מחרידים, שערורייתיים, שאפילו הילדים השובבים ביותר לא היו מעיזים לנגן אילו השאירו אותם לבד מול המקלדת.

"פה דיאז, סול דיאז, לה!" נזף בו המאסטרו.

"אבל זה נשמע אפילו גרוע יותר," תירץ קספר, "הרי היינו במי במול מז'ור…"

מבטו העיוור של המאסטרו אבד בעתיד בלתי נודע, והוא מלמל מילים שלא היה אומר לעולם אלמלא גוטפריד אהוב לבו:

"לא משנה איפה היינו. אין טונאליות. הנושא ופיתוחו הם אשליה בלבד… ישנה רק מוזיקה בלתי צפויה, תמיד."

"והדיסוננטים?"

"גם אותם יצר האל." כעבור רגעים אחדים של שתיקה, הושיט את ידו לכיוונו של קספר, וחזר על הוראתו כמעט בלחישה: "פה דיאז, סול דיאז, לה…"

וקספר ניגן פה דיאז, סול דיאז, לה, והצלילים האיומים התממשו באופן שצפה זאת המאסטרו. אחר כך החל המאסטרו להכתיב בלהט, בחיפזון של אדם גוסס שאינו רוצה להסתלק מן העולם בלי להשאיר את מחשבתו האחרונה עוגן לזיכרון, מחשבה נאורה ונועזת, קונטרפונקט קנוני בעל שיווי משקל מושלם בין חלקי הפוגה, שנובע מתוך השיגעון של הנושא הראשוני. ועל בסיס זה, שש וריאציות נוספות ובכולן… ובכולן היעדר הטונאליות, כאילו לכל הצלילים ערך שווה ואין כל קיום ממשי לטוניקה, לדומיננטה, לסובדומיננטה ולטון המוביל. קספר חשב שהוא יוצא מדעתו, אבל הוא ציית והעתיק בדבקות את מה שהכתיב לו המאסטרו. כעבור שעתיים היה המאסטרו חיוור ומיוזע מהמאמץ העצום שזה עתה השקיע. אז, בלי לזוז ממקומו, אחז בחוזקה בקצה השולחן ואמר בקול צרוד, "עכשיו אנגן זאת על העוגב, קספר, תקשיב בזמן שאתה מפעיל את המפוח, למקרה שטעית."

"אני לא טעיתי, מאסטרו," אמר קספר בלי להתרברב: מוזיקה פשוט באה לו בקלות. "אם מישהו טעה…"

"המחשבה לא טועה, קספר…" קטע אותו המאסטרו בגסות. "השתדל לגלות נדיבות. אחרת, לעולם לא תבין זאת."

המאסטרו ניגן את הנושא ואת הווריאציות, וקירות הבית החלו לבכות, שכן בבית הזה מכל הבתים לא היו מורגלים לשמוע כאלה יללות שלוחות רסן.

משסיים, נראה המאסטרו שפוף וניכר שהתעייף, אם כי עדיין היה נחוש להוציא לפועל את החלום של בנו. עיניו העיוורות אורו והוא הביט לעבר קספר.

"אתה יודע לשמור סוד, קספר?"

"כן, מאסטרו."

"הבא דף ועט."

הנער ציית בזריזות. המאסטרו הצביע לעברו כאילו ראה אותו:

"תרשום את כותרת היצירה." הוא הביט למרחק, כאילו פישפש בנבכי זיכרונו, ואחר כך דיקלם באדיקות: "קונטרפונקט לנושא מאת גוטפריד היינריך באך". הוא המתין בחוסר סבלנות. "רשמת?"

"כן, מאסטרו."

"אני מעדיף את העוגב על הקלאוויקורד. מחר תכתוב לי עיבוד ללָאוּטָה. אתה שומע, קספר?"

"כן, מאסטרו, ללאוטה," אמר קספר ובלע את רוקו.

"אהבת את היצירה?"

"לא, מאסטרו. כלל וכלל לא."

בפעם השנייה באותו יום הזקן חייך.

"אני כן. הוסף שם את השם שלי."

"אתה רוצה לחתום עליה?" קספר המסכן שוב הזדעזע. "באמת?"

"כן, קספר, באמת."

ביד רועדת כתב קספר את החתימה שהמאסטרו ביקש ממנו לעתים כה נדירות:

"יוהן סבסטיאן באך fecit"

"תודה, נערי," נאנח הזקן בשארית כוחותיו. "כעת קח אותי מיד למיטה. והדבר הזה שכתבנו… הסתר אותו לעת עתה." הזקן נאנח שוב. "אני יכול לסמוך עליך?"

"אתה יודע היטב שהייתי נותן את חיי למענך."

הזקן, מסופק מהתשובה, שתק במשך זמן מה. אולי התענג על מפגן הנאמנות של קספר; אולי נזכר ביצירה של גוטפריד ודמיין עיבוד לכלי מיתר.

"אחרי מותי תמסור את היצירה באופן אישי לבני הבכור."

"מר פרידמן יקרע אותה לגזרים."

"אתה תאמר לווילהלם פרידמן," התנשף המאסטרו בקול שבור, "שהיצירה הזאת של אחיו גוטפריד היא הדבר האהוב עלי ברגע זה ושאני מבקש שהיא לא תימכר עם יתר כתבי היד והספרים שלי."

"אבל מה פתאום שיעלה בדעתו של מישהו למכור כתב יד של…"

"אתה כבר תראה," קטע אותו המאסטרו. "אבל את היצירה הזאת אסור למכור."

"למה, מאסטרו?"

"איני יודע." הזקן הפנה מבט חולמני לעבר החלון, כאילו הוא רואה. "באמת שאיני יודע…"

"זו לא מוזיקה, מאסטרו."

"זו מוזיקה: יצר אותה לב." הוא הפנה את פניו העיוורות לעבר קולו של קספר ונעל את הדיון: "לעת עתה, הסתר אותה. אל תראה אותה למגדלנה שלי, זה יגרום לה סבל."

הוא התאמץ לקום על רגליו והנער מיהר לבוא לעזרתו.

"אני עייף מאוד. זה תכף נגמר…" וכאשר הנער עמד לצדו אמר, "אתה חושב שאני משוגע, קספר?"

"היזהר מהמדרגה, מאסטרו."

קספר עזר למאסטרו, שהיה תשוש מן המאמץ, להישכב במיטה. היו אלה שעות אחר הצהריים המוקדמות וירד מבול קיצי. הילד תהה מדוע הם עדיין לא שבו, כיצד יתכן שאף אחד לא בא? שיבואו, שמישהו יבוא, אנא, כי המאסטרו החל לקרוא בקול שבור, מגדלנה, היכן את, היכן הילדים שלי, אני גוסס, היכן המוזיקה שלי, מה קורה כאן, מדוע חשוך כל כך… ובקול צרוד, מזייף, החל לשיר בפניו אל הקיר, אלוהים, אני מוכן, שחרר אותי מכבלי. ישוע, בוא אלי. הו, עולם, היה שלום. אני עוזב לאחוזת שמים, אני עוזב מלא ודאות ושלווה ומותיר מאחור את יגוני. די לי, אלוהים. וקספר תהה אם להשאיר אותו לבדו וללכת לקרוא לעזרה, אבל לא היה מסוגל לזוז ממנו כי המאסטרו אחז בידו ושאף פנימה את כל האוויר שבעולם. הוא לחץ את ידו של קספר חזק יותר, כאילו הוא אוחז בחיים עצמם. הוא לא נשף עוד. קספר, אחוז אימה, פרץ בבכי משום שזה עתה איבד את המאסטרו שלו והוא היה לבד בבית ולא ידע מה לעשות.

הגשם הקיצי המשיך להכות בחלונות. קספר השתחרר מאחיזת היד וקם בבת אחת; עלתה בדעתו מחשבה מבהילה: גברת מגדלנה, מר פרידמן, מר אלטניקול… כולם יאשימו אותו במותו של המאסטרו, משום שלא ציית להוראות והניח לו לעבוד, ומשום שהניח לו לחבר מוזיקה שהביאה למותו. הוא נתקף בהלה ומיהר לחדר העוגב. בעיניים דומעות ערם את כל הניירות שכתב ביום הנורא. הוא שפשף את מצחו כדי למחות מזיכרונו כל זכר למוזיקה השטנית, כאילו יש בכוחו לשכוח אי פעם צליל כלשהו ששמע, אחר כך לקח את הפרטיטורות בזעם וצעד היישר לתנור המטבח. בזה אחר זה השליך את הניירות אל האש כדי שלא להשאיר שום זכר לחוסר הציות שלו, שום ראייה לפשעו, ועם הדף האחרון אוכל בלהבות חלומו של משוגע, חלום שהיה לעשן והיתמר בארובה, כמוהו כחיים, אל שמיה האפורים של לייפציג.