אין פלא שאף על פי שהטיסה עם הרופא נמשכה שעה שלמה, כל מה שזכרתי היה גבו הרחב; מאז ומתמיד הייתה לי נטייה להתרכז בָּשולי, וזה גם מה שדפק לי את החיים: בבית הספר ראיתי ציפורים על תיל, בצבא ראיתי דורבנים וחתולים (ופעם אחת חזיר בר), באוניברסיטה ראיתי את המתים, ורק בנישואים לא ראיתי שום דבר, אפילו לא דירה, שלא לדבר על עוד ילד אחד לפחות. הטיסה ארכה שעה בדיוק – בשבע בבוקר התחילה, בשמונה נגמרה, ומה אני זוכרת ממנה? שום כלום. אבל הגב, הגב – כל חיי חיפשתי גב כזה, ועדיין.

הגעתי אל הרופא בעקבות שריטה בקרנית. היא נגרמה מענף של המכנף הנאה, שצמרתו מגרדת כבר שנים את חוטי החשמל, וענפיו התחתונים –  את חלון חדר העבודה. לקחתי הפסקה מהמחשב ויצאתי לגינה; התכופפתי כדי לשבור ענף שהסתיר לי את האור, וענף סורר אחר, נשכני, ניתר אל העין הימנית שלי. הכאב היה מיידי ומצמית – כמו ננעצו חמישה שיפודים בבשר גלגל העין. התחשק לי לעקור את העין ממאורתה, העיקר שהזוועה תפסיק. בתוך שניות החלה לדמוע, ואז להאדים. האור הקלוש בבית האיר כמו עשרות פרוז'קטורים וסנוור עד סחרחורת. כיסיתי את העין בכף ידי, לחצתי ושוב הרפיתי, הנחתי עליה מגבת ספוגה במים חמים ואחר כך קרים – דבר לא הקל על העינוי. הדקירות הלכו ותכפו והעין האדימה והלכה, ובמראָה בחדר האמבטיה נראתה שדונית וזדונית, קטנטנה בהרבה מהשמאלית.

הבהלה חנקה את הכאב והייתה אכזרית בהרבה; כשהייתי ילדה הייתה לי בת דודה רחוקה שנראתה נורמלית, עד שיום אחד, כשפגשתי בה בביקור עם הוריי, הבחנתי שהעין הימנית שלה התכווצה לכדי כדורון זעיר, חרוז אדמדם, קטן בהרבה מהשמאלית. לטשתי בה את עיניי ולא אמרתי מילה על העין, אבל בדרך שאלתי את אמי למה עין אחת של בתיה נהייתה קטנה, ואמא ענתה שיש לה מחלה. "זה בגלל שהיא ראתה יותר מדי סרטים מצוירים", הוסיפה. "קחי את זה לתשומת לבך". מאז אותו יום לא ראיתי עוד סרטים מצוירים, אבל את "מנהרת הזמן" כן ראיתי, וגם את "סטיב אוסטין" ואת "האיים האבודים". העין של בתיה נשארה קטנה עד התיכון, אבל גם כשחזרה לממדיה הרגילים המשכתי לקרוא לה מאחורי גבה "בתיה עם העין", אף על פי שהתאים יותר שתקבל את הכינוי "בתיה בלי העין". רק בבגרותי הבנתי שהאין שוקל יותר מהיש, ושכמו בציור של חלל נגטיבי הוא עשוי לתפוס הרבה יותר שטח.

קולי ניקב את הדממה כשחייגתי למוקד "מכבי" והזמנתי תור לרופא עיניים; הרופא הפנוי היחיד באותו יום היה דוקטור גביש מחולון. נהגתי לחולון עם רטייה מאולתרת מנייר טואלט, ששלושה פלסטרים הדביקו אותה ברישול לגבה, ללחי ולאף. העין בערה בה בשעה ששתתה דמעות, והכיסוי נפל שוב ושוב על ברכיי. היה אוגוסט, האור האכזר גזר לי את העצבים וסלסל את הקצוות שלהם כמו היו סרט באריזת מתנה מהגיהינום. שוב ושוב נזכרתי בבתיה עם העין – האם ארָאה כמוה מעכשיו? חלקים ניכרים מהדרך צרחתי, היו אלה נהמות חסרות פשר שאפשרו החלונות המוגפים, אבל דווקא כשקיה פיקנטו אפורה חתכה אותי ברמזור – החרשתי.

בקומה השתים-עשרה ישב הרופא. מבטו היה חמור סבר כשסיפרתי לו על העץ. לאחר שהזין את שמי במחשב, ביקש שאניח את פניי במכשיר הבדיקה. ריחו היה עדין ונעים כשבחן את עיני המסונוורת. ללא אומר ומילים שלף אי-משם רטייה לבנה וחמימה והניחהּ על העין השרוטה שלי. "זה לבינתיים", אמר ושב למקומו.

הוא המשיך לתקתק במקלדת. "אבל מה יש לי?" שאלתי. הדקירות הגיעו במחזוריות, כמו צירי לידה.

"שריטה בקרנית", השיב ביובש.

"זה חמוּר? אני אתעוור? תישאר לי עין קטנה?" יריתי את השאלות. העין שרפה באופן רצחני. יתושים קטנים וצהובים חגו בשדה הראייה שלי, שהוגבל למטר בערך, והתנפצו שוב ושוב.

"לא", פסק בלי חיוך.

"זה כואב נורא", קוננתי.

"אני יודע", אמר.

"למה זה כל כך כואב? השריטה עמוקה מאוד?" בלעתי את המילים. הדיבור הקמצן שלו הלחיץ אותי. לא היה ברור אם בשורה רעה מסתתרת מאחוריו, או שמא ביטול של מה בכך.

תחילה הניד בראשו, כחוכך אם לדבר או לשתוק, ואז אמר: "השריטה הפרידה את שכבת האפיתל, השכבה החיצונית של הקרנית, מקרום הבסיס שלה. זה כואב כי איבוד תאי האפיתל חושף את קצות העצבים בקרנית".

"זה היה רק ענף קטן", צייצתי לאחר שעיכלתי מקצת מן המידע. "הוא רק נגע לי בעין".

"איזה עץ זה היה?" שאל במפתיע, והרים אליי את עיניו מן הצג.

"מכנף נאה", עניתי בלב הולם. "זה משנה?"

"יש לי כבוד אל העץ הזה", אמר. "אני טייס, יש לי מכנף רָכוּב. זה טרקטורון מעופף, מצנח ממונע גלגלי. כולם קוראים לו בקאי, זה השם של החברה הראשונה שמכרה אותו בארץ, אבל אני קורא לו 'מכנף רָכוּב'. פניתי לאקדמיה ללשון שיאשרו את השם הזה, הוא ראוי לשם ישראלי טהור, אבל הם עדיין לא ענו לי".

החרשתי. דבר לא רמז על ההרחבה הזאת. הכאב נשכח, או שמא פסק לכמה רגעים.

"טייס?" שאלתי לבסוף. הוא לא נראה כמו טייס, הוא נראה כמו רופא עיניים מחולון: רציני, שקט, קר רוח; ובעצם, חשבתי, האם לא כך אמור להיראות טייס?

"הייתי טייס בצבא", אמר בזמן שהקליד את המרשם, "אחר כך למדתי רפואה בהונגריה והגעתי לכאן, אבל לפני כמה שנים קניתי מכנף רכוּב, ואני טס בו בכל סוף שבוע. את צריכה לטפטף טיפות עיניים שלוש פעמים ביום, לשים משחה פעמיים ביום ולהחליף רטייה. אל תאמצי את העין לפחות שבוע-שבועיים". הוא הושיט לי את הנייר והניד בראשו לכיוון הדלת, ברמיזה שזמננו תם.

"אני לא יכולה לא לאמץ את העין", אמרתי בחרדה מהולה בעצב.

"למה? את טכנאית מחשבים?" שאל ביובש.

"יותר גרוע, אני כותבת גבים", עניתי חרש והידקתי את הרטייה לעיני. הצירים התחדשו.

אולי כדי להתגבר עליהם המשכתי, אף שלא הביע עניין: "אני כותבת טקסטים על כריכות אחוריות של ספרים. משלמים לי פֶּר ספר. פעם כתבתי ספר בהוצאה גדולה, במימונה המלא. היה לו פוטנציאל, הוא היה נועז ובועט, אבל הטקסט על הגב שלו היה מחורבן, אולי בגלל זה אף אחד לא שׂם עליו. מאז אני כותבת רק גבים. אפילו לא סיפורים קצרים או פוסטים – רק גבים אני כותבת. זה התיקון שלי כנראה".

"מה היה כתוב בגב של הספר שלך?" הרים אליי הרופא שתי עיניים חומות ועייפות.

"'בלשונה הייחודית טווה הסופרת עלילה ממש מעניינת'", ציטטתי בקול חלול. הלב כבר לא החסיר פעימה לנוכח המילים, אבל דקירה עזה פילחה שוב את הקרנית.

הרופא פרץ בצחוק. "'ממש מעניינת?" חרחר, "איפה הוא יצא? בהוצאת 'עננים'?"

"ממש לא", עניתי בעלבון בעודי לוחצת על הרטייה, "הוא יצא בהוצאת 'שלהבת ארזים" בסדרה 'שלכת'", סיננתי.

"יופי", הפטיר, "תקראי להבא בתור".

***

בכל יום טפטפתי את הטיפות ומרחתי את המשחה, אבל לא הנחתי על העין רטייה,  והמשכתי לאמץ אותה כמו בימים שקדמו לפציעה, ואולי אף יותר. כבר ביום השלישי לטיפול חשתי הקלת מה, ייתכן שתרמה לכך הידיעה ששריטה בקרנית אינה נחשבת לפציעה חמורה ומסכנת ראייה. אף על פי שנחרדתי בתחילה מהטפטוף ומהמריחה הפולשניים, ההקלה שהעניקו החומרים הייתה מיידית. טיפות העיניים היו סמיכות וחמימות, והמשחה נסכה עליי רוגע מוזר. התרגלתי לנוכחותן של הדקירות, ובהבהובים הצהובים בקצה שדה הראייה המוגבל שלי מצאתי לעתים יופי.

כדי לכתוב גב כריכה מוטל עליי לקרוא את כל הספר, ואף שאני מרפרפת על נתחים מהאמצע ומתרכזת בעיקר בפרקי הפתיחה והסיום, נדרשים לי יומיים לפחות כדי לגבש טקסט גב כריכה לספר בהיקף של חמישים אלף מילה, מאה וארבעים עמודים בערך. הספר שריצד לפניי היה אמור לראות אור בהוצאת "גחלילית". גיבורת הרומן איבדה בכל שבוע שלוש מילים, ובה בעת העלתה במשקלה שלושה קילוגרם. המשפטים היו מסורבלים, עמוסים לעייפה במילים זהות במשקלן, כמו עץ עבות וקמל שבעליו התעצל לגזום, ובכל פרק היו פחות מילות עצם אך יותר מילות קישור, כמו החליט העץ להיאבק על חייו ויהי מה, עד שוויתר על הפירות והצמיח במקומם עלים, עלווה צפופה להחריד.

בסופו של דבר יכלה הגיבורה לומר רק מילה אחת: "אני", ואת השאר הדגימה בתנועות ידיים. מפלי השומן רטטו בזרועותיה, ותשומת לב המאזינים נטתה אליהם. איש לא ראה אותה, דווקא מכיוון שראה יותר מדי. בפסקת הסיום לא יכלה עוד לצעוד, וכשלה עד רחוב גאולה. היא התכוונה לשים פעמיה אל הים, אך כוחה לא עמד לה והיא התמוטטה על המדרכה. צעיר ערבי חש לעזרתה. "כולו תמאם?" שאל בזמן שאחז בשתי ידיה. ברגע הזה הבחין בלק הכחול שמשחה בו את ציפורניה ואמר "יפָה" בלשון נקבה, אף שהתכוון ללק ולא אל הבחורה. עיניה אורו. אט-אט התרוממה ואמרה: "הכול בסדר". השפה שָבה אליה, והקורא יכול היה להניח שאוצר המילים בפיה ישוב ויתרחב, ככל שגופה יאבד ממשקלו.

נדרכתי. זאת הייתה הזדמנות יוצאת דופן להשתמש בצמד המילים האלגנטי "פוליטיקת זהויות". פתחתי את קובץ האקסל, שבו ניהלתי מעקב באשר לתדירות המילים שהשתמשתי בהן בגבים. תיאורים כגון "סוחף", "עוצר נשימה", "מסחרר", "מהפנט", "מדויק רגשית", "כובש" ו"טורד מנוחה" נעצתי לסירוגין, לא באופן תכוף ועוקב מדי. לחצתי על "פוליטיקת זהויות" ונמלאתי שמחה כשנוכחתי שבפעם האחרונה השתמשתי בביטוי הזה לפני שבעה ספרים. התעלמתי מהדקירות בעין והתחלתי לכתוב את טקסט הגב.

***

כעבור עשרה ימים שָבה העין לצבעה ולממדיה הרגילים ולא דקרה עוד. ספר רדף ספר וגב רדף גב, והעין הקטנה שבה להיות זיכרון עמום; ואף על פי כן נזהרתי מאוד מענפיו של המכנף הנאה, ואת מלאכת שבירת הענפים ביצעתי באטיות ובתשומת לב יתרה. אך למרות זאת לא הכרתי טובה על כך שיתושים צהובים לא חרכו עוד את שדה הראייה המוגבל שלי, וגם לא על שתי עיניי ששבו להיות שוות בגודלן. הדקירות נשכחו כלא היו וכמוהן צירי הכאב. לקובץ האקסל הוספתי את המילים "וירטואוזי", "מחשמל", "גבישי" ו"מרובד", ודמותו של ד"ר גביש התערפלה ונדחקה מזיכרוני.

אבל בוקר אחד בראשית הסתיו, כשהמִכנפים הנאים כבר הסתחררו ונחתו על הקרקע, אפורים ומנוקבים, העירה אותי בערה נושנה. העין דמעה, הדקירות הלכו ותכפו, האור בחלון צרב כמו כווייה. ניסיתי להיזכר בחפץ זר שהיה במגע עם העין  – לא, לא היה כזה. מבעד למראה באמבטיה נראתה העין הימנית קטנטנה ואדומה כמו אז, באוגוסט. האור הבוהק כאב; היה לו חום ונפח וצליל והוא התנפל עליי בכל הכלים הללו שעמדו לרשותו. הכול אבוד, העיד האור האכזר, זה הסוף שלך, זה המחיר שעלייך לשלם על כל הטעויות, על כל הפעמים שבהן לא ראית קדימה, לא הכרת טובה, זהו עונשך על כך שפסלת במומך, שלא ספרת עד עשר לפני שפעלת, שלא פעלת כשנדרשת לפעולה. עמדתי מול האור הנורא חסרת הגנה מלבד כף ידי הימנית, שרעדה בשעה שכיסתה את העין הדומעת.

ובכל זאת הזמנתי תור לד"ר גביש – כמו בפעם הקודמת כל השבוע היה פנוי, רק שאנקוב בשעה. קבעתי תור לאותו היום, לשעה שש בערב. "את תהיי האחרונה להיום", אמרה הטלפנית, "נא לא לאחר".

***

הפעם מצאתי חניה בקלות. הרופא היה רכון על צגו. כשנכנסתי לחדרו בצעדים רחבים הניד את ראשו לעברי. עיניו נראו דהויות ועייפות. עיני הבוערת הייתה חפה מרטייה, אפילו מאולתרת.

"שוב נשרטתי", נקבתי בטרוניה כשהושטתי לו את כרטיס החבר המגנטי. "אבל לא פגע בעין שום ענף ולא שום חפץ אחר".

"גם לא מגבת?" שאל בלי להפנות אליי את עיניו.

"שום דבר לא פגע בעין", חזרתי ואמרתי. היתושים שינו את צבעם מצהוב לסגול והשתוללו בכל המרחב המוגבל. "זה קרה בבוקר, במיטה, לבד, ככה קמתי, עם עין פצועה".

"גשי לשם", הורה על הכיסא שניצב מול מכשיר הבדיקה. הוא התקרב אליי, ריחו היה עדיין נעים ורענן, אף שהיה זה סוף היום. שערו הדליל היה פרוע ומכמיר לב. כתמי זקנה בהירים כיסו את לחייו ונראו במבט ראשון כמו נמשים, או שמא היו אלו היתושים הסגולים שניקבו בכל אותה עת את שדה הראייה המוגבל שלי. "הארוּזְיָה שבה", קבע לבסוף.

"ארוזיה?" לחשתי בחרדה. למילה היה טעם של חיה קדמונית או של מחלה ממארת.

"זהו שמה הרפואי של השריטה בקרנית", אמר. "היא חזרה, וזה קרה כתוצאה מהידבקות לא תקינה של שכבת האפיתל שגרמה לפתיחה חוזרת של הארוזיה. זה קורה במיוחד בזמן השינה, כשהעין יבשה יותר. תצטרכי לטפטף את הטיפות לפחות חודשיים, כדי שלא תחזור שוב".

שתקתי בתדהמה. "מה דפוק בעין שלי?" סיננתי לבסוף, כמעט בעלבון. העין פעמה בזעם.

"כנראה בכית מעט החודש", גיחך, "הארוזיה אוהבת יובש".

התבוננתי בו משתוממת. בביקור הקודם היה יבש ומנוכר, כעת היה כמעט שובב.

"את עדיין כותבת גבים?" היטיב את חיוכו המאולץ.

"יפה שאתה זוכר", החזרתי חיוך עקום.

"אני מבין שהמשכת לאמץ את העין", אמר בזמן שהקליד את המרשם המוכר.

"אני חייבת להתפרנס", התזתי בשמץ של גאווה. נשמתי בזמן הדקירה.

"אני חושב שהארוזיה החוזרת מאותתת לך שאת צריכה לנוח", אמר. הופתעתי לגלות בקולו שמץ חמלה.

"תודה", עניתי בקול מרוכך. בחנתי אותו. גבו היה זקוף ואצבעותיו חיוורות. שפתיו היו משורטטות יפה, עיניו היו טובות. לפתע נזכרתי שלא היה רק רופא עיניים.

"אתה עדיין טס במכנף הרָכוּב שלך?" שאלתי.

"זכרת את השם", ציין. "בכל יום שישי. כשהעין שלך תחלים אזמין אותך לטיסה אם תרצי".

"בטח שארצה"! קראתי ולחצתי על העין שנתקפה צרור דקירות. ומה עם האתיקה הרפואית? חשבתי בחשדנות. מה על יחסי רופא-מטופלת? מה לו ולי? ודווקא עכשיו, במצב המעוות הזה, עם עין שרוטה?

"שלוש פעמים ביום את הטיפות, פעמיים ביום את המשחה. ואל תאמצי את העין", אמר והושיט לי את הנייר שפלטה המדפסת. "ותקני רטיות".

"ומה בקשר לטיסה?" שאלתי בחמדנות.

"כשהעין תחלים תתקשרי למספר הישיר שלי", אמר ביובש. "במקום שבע בסוף חייגי חמש ותגיעי אליי".

"תו… תודה", מלמלתי והושטתי לו יד ללחיצה. הוא התבונן בה רגע קט, כשוקל מה לעשות איתה, ואז לחץ אותה רפות.

***

החלטתי לקחת הפוגה מהמחשב, אף ששלושה ספרים המתינו לגב; כדי להתפרנס הצטרכתי לנסח שמונה גבים בחודש. שוב ושוב נזכרתי ברופא; ניסיתי לפענח את פשר ההזמנה, שמשעה לשעה הפכה נחשקת יותר – גם רופא וגם טייס בשירות הצבאי, תמצית הגבריות, האומץ, ההתמדה. ואם רכש לו כלי טיס משלו הרי שהוא גם אמיד, ואם הוא טס בו בשעותיו החופשיות הרי שהוא גם הרפתקן. העין צרבה ודמעה, אבל כבר התרגלתי לכאב, ולא רק בעין.

בצהריים לא עמדתי עוד במנוחה הכפויה; נכנסתי לגוגל כדי לבדוק על המכנף הרכוּב של ד"ר גביש, וגיליתי שמדובר אכן בטרקטורון מעופף הידוע בשם בקאי, עגלת מתכת ממונעת המזכירה בצורתה חרק ומחופה במצנח המשמש לה כנף. במרכז העגלה שני כיסאות – הראשון של הטייס, השני של האורחת. המשכתי לגגל על ד"ר גביש ולא מצאתי דבר למעט שעות קבלה. האם הוא נשוי? גרוש? אלמן? ניסיתי להיזכר אם ענד טבעת נישואים ונזכרתי שאצבעותיו היו חפות מטבעת.

ועדיין לא מצאתי היגיון בהצעה התמוהה שלו. ואולי התלוצץ? הערב פנה, הבית היה שקט ונמלאתי עצבות. נזכרתי ברומן הביכורים שכתבתי, שראה אור בהוצאת הספרים הגדולה בארץ, אבל לא הכה גלים יותר מספר שראה אור בהוצאה עצמית; למעשה הוא בקושי חולל אדווה. ונזכרתי בראשת ארגון "נל"ן – נשים למען נשים", שחסמה אותי בפייסבוק כי לייקתי תצלומי טבע, בעיקר של עצים וצמחי מים, שפרסם גבר שלטענתה אנס נשים. בטרם עשתה זאת העמידה בפניי שתי ברירות: לחסום אותו או לחסום אותה, ומוטב שזה יקרה שעה אחת קודם, הוסיפה. טענתי שזה לא לעניין, האולטימטום התמוה הזה, ושמחיפוש שערכתי בגוגל עולה שהצלם הזה מעולם לא נעצר, נחקר או נשפט, ושאנחנו רק חברי פייסבוק, ושאינני מכירה לא אותו ולא אותה, וחתמתי בכך שהיא שאונסת אותי לחסום אותה. היא הייתה הראשונה לחסום, מיד לאחר שהביעה זעזוע מהשימוש שלי במילה הזאת, אונסת. רק אחר כך, בדיעבד, נודע לי שהעורכת הראשית של מוסף הספרות מוביל הדעת, "מילים", היא הסמב"צית בארגון. ייתכן שמשום כך לא נכתבה שם על ספרי ולו מילה אחת, אך מאז הובלט שם שמי בריבוע שחור ומיוחד, שהוקדש לכותב טקסט הגב, והוא הוצב בשולי רשימות שריססו, טאטאו והדבירו ספרים שכתבתי את טקסט גב הכריכה שלהם. נאנחתי והפלגתי אחורה, לבתי היחידה שבגרה והלכה ללמוד ולחיות בעיר מרוחקת וגבוהה, והמשכתי להתווכח עם המציאות, רציתי לומר לה את המילה האחרונה – איזה טעם יש לחגים ולעונות השנה כשאין ילדה בבית, פתחתי, ובשביל מה אנחנו חיים אם לא כדי לאהוב ולשמוח, ואיך אפשר לאהוב ולשמוח בבית ריק כל כך; ואחר שָבתי אחורה-אחורה ונזכרתי שפעם הייתי נשואה וצעירה והיו לנו זוגות חברים שטיילנו איתם לפה ולשם, וחזרתי עוד אחורה, עד הילדות, שפתאום נראתה יפה יותר מהבגרות, לפחות הכול שם היה פתוח, וגם היו אנשים וקרובי משפחה ומריבות וכלבים ויונים ועצי פרי, והתחלתי לבכות, העין הקטנה דמעה ודקרה, חדר השינה היה חשוך והכרית רטובה, ונזכרתי שהרופא אמר שהארוזיה מתפתחת בתנאי יובש וחשבתי, זה הדבר החיובי היחידי כרגע.

למחרת התעוררתי בלי לחוש בדקירות. העין לא דמעה. האור היה רך. קמתי בשמחה מהמיטה; לפתע פתאום יכולתי להעריך דברים פשוטים כמו ראייה צלולה, אי-כאב, אור נעים, שתי עיניים שוות בגודלן.

בטרם הרתחתי מים לקפה, חייגתי למספר הישיר של הרופא.

"כן", ענה כעבור שני צלצולים.

"זאת נורית", ניסיתי לדבר בקול חלש, נשי ורך.

"נורית עם הארוזיה החוזרת?"

"כן, העין כבר בסדר", צחקקתי.

"עדיין מטפטפת את הטיפות?" שאל ביובש, אבל לא היה צורך ביותר מזה כדי שלבי יתרחב.

"כן", שיקרתי.

"רגע אחד", שמעתי את הרופא פונה למישהו, אולי לפציינט. הזדרזתי: "בקשר לטיסה, אני מוכנה".

"ביום שישי תגיעי בחמש בבוקר למנחת עין ורד", אמר בהיסח הדעת, כמו היה מדובר בבדיקה שגרתית. "ותבואי לבושה חם", הוסיף קצרות לפני שניתק את השיחה.

***

כל הלילה גיגלתי על מנחת עין ורד. התברר שהוא ממוקם בגוש תל מונד, לא רחוק מאוד מתל אביב, עשרים וחמש דקות נסיעה בלי פקקים. אחר כך חקרתי כל מה שאפשר על המכנף של הדוקטור, הבקאי, ומצאתי שמדובר במצנח ממונע גלגלי, המאפשר טיסה בגובה נמוך בפתיחות מקסימלית של 360 מעלות לסביבה. ועוד קראתי כי זהו כלי טיס בטיחותי במיוחד; מבנהו הייחודי, כך צוין, עושה אותו יציב במיוחד, ויכולותיו לגלוש לקרקע במקרה של עצירת מנוע ולנחות בשטח על מסלול קצרצר מבטיחות התמודדות מוצלחת עם תקלות שעלולות לקרות. והבנתי שטיסה בת שעה בבקאי היא המתנה המושלמת לבעל, לרעיה, למתגייס ולמשתחרר, לכל בן משפחה וחבר – בתיאום או בהפתעה. הצלחתי להירדם רק בשלוש לפנות בוקר והתעוררתי בארבע וחצי, חמש דקות לפני שהשעון המעורר צלצל.

התקלחתי, התלבשתי ולקחתי איתי מעיל. בחוץ השמש עדיין לא זרחה, והממטרות על אי התנועה הסתובבו והרטיבו את הזגוגית. הפעלתי את הווייז ויצאתי בלב הולם צפונה. ברדיו היו שירים נוגים, מיקס של בוב דילן והחלונות הגבוהים, ניל יאנג וברי סחרוף, וביניהם ניסיתי להיזכר בדמותו של הרופא, בכל פעם ללא הצלחה, אף שבכל ניסיון החסרתי פעימה. אור אדמדם נראה באופק כשהקול הנשי של הווייז הורה לפנות שמאלה. נכנסתי באטיות לדרך עפר שהסתיימה במגרש עצום ממדים, מנוקד במחסני פח. עצרתי באמצע המגרש והתבוננתי במחסנים, שהנחתי שבהם מאופסנים כלי הטיס. יצאתי מהמכונית והזדקפתי. השמש הייתה רכה ושדות צהבהבים זהרו באופק. הייתי לבד בכל השטח העצום, אבל לא הרגשתי בדידות כלל. הייתי מרוכזת בָּשקט, בשמים החלקים; לא היה חם ולא קר, העין לא צרבה, לא הייתי רעבה ולא צמאה, העולם היה יפה, אף שלא היה בסביבה רופא. אני צריכה להפוך את הקימה מוקדם בבוקר להרגל, חשבתי, הרי אם לא הייתי מגיעה לכאן הייתי מתעוררת בעוד ארבע שעות ומתהפכת עוד ועוד כדי לא להתחיל את היום; יום תפל של כתיבת גב משמימה, יום שלא היה דומה במאומה ליום הזה, הרענן, הצלול, המבטיח. הנה שלוש מילים שלא הופיעו בגבים האחרונים, נטרדתי  –  רענן, צלול, מבטיח.

לפתע פתאום הגיחה משביל הגישה אלפא רומיאו שחורה, וכשנעצרה לידי הבנתי שהרופא נוהג בה. הוא נראה שונה, מבוגר בהרבה מדמותו שבקליניקה – פניו היו מרושתות קמטים, אך מבטו היה חיוני וערני.

"בוקר טוב", אמר קצרות. עיניו חייכו בזמן ששפתיו נותרו ישרות. "בואי אחריי".

נעלתי את הרכב והשתרכתי אחריו. אהבתי את ההרגשה הזאת –  הייתה מטרה בסוף ההשתרכות – המראה ונחיתה, וכל זאת בשעת בוקר שלא חוויתי מאז שבתי סיימה את התיכון ולא נזקקה עוד לסנדוויץ' ארוז בבוקר.

הרופא ניגש אל אחד המחסנים ופתח אותו – הכלי המוזר אכן שכן שם ונראה כמו שלד של חרק פרה-היסטורי בצבע כחול מטאלי, עם שלושה גלגלים קטנים בגחונו ופרופלור בגבו.

האור כבר היה בהיר, וארבע מכוניות נוספות התקרבו למגרש. כשהנהגים יצאו מהן הם צעדו איש-איש למחסנו, וכל אחד מהם פתח את הדלת, ובלחיצת כפתור שחרר את החרק שלו –  אחד ירוק, השני אדום, השלישי לבן והרביעי שחור.

הרופא לחץ על כפתור, ומסוע חשמלי שלף את כלי הטיס המשונה והורידו למרגלותינו.

בעודו עומד, סובב את המפתח בסוויץ', ושוב ושוב, אך המכנף השתעל חרישית ולא הצליח להתניע. פניו של הרופא נפלו.

"מה קרה?" שאלתי.

"בטעות רוקנתי את המצבר שלו", אמר, ובאותה נשימה המשיך: "אטעין אותו עם הכבֶּלים".

משתוממת הבטתי בו מקרב את האלפא רומיאו, מרים את מכסה המנוע, מחבר בקליפסים את הכבלים למצבר הרכב, וממנו למצבר הזערורי של הטרקטורון המעופף. הוא התיישב במושב הקדמי של שלד המתכת הכחול והתחיל לפמפם את דוושת הגז.

התבוננתי במתרחש ולרגע חלף בי ספק – האם הכלי הזה בטיחותי? ואם המצבר יידום והמצנח ייקרע ואתרסק?

"אם למות – אז בטיסה כזאת", חשבתי בקול רם, "זאת ללא ספק דרך נהדרת למות", הוספתי בעליזות.

"מה שנכון – נכון", הסכים.  

ההתרחשות הבאה התגלגלה במהירות מסחררת: הטרקטורון המעופף זינק קדימה – הכבלים התנתקו מהאלפא רומיאו והתנופפו מאחוריו כמו זנב עפיפון –  ובהרף עין נתקע בחומת אבן ישנה ונמוכה, שחצצה בין שטח המחסנים לבין מגרש החניה.

בטרם הספקתי לשאול שאלות סרות טעם כגון "מה קרה? אתה בסדר?" זינק הרופא מהשלד הכחול. סרקתי את השטח בחיפוש אחר ארבעת הטייסים האחרים; הם היו רחוקים מדי ולא הבחינו בדבר.

"וואו", קראתי בהתפעלות. "כל הכבוד על קור הרוח, כל הכבוד!"

היציאה שלו ממצב הביש עוררה בי הערכה עצומה. בזריזות אץ למחסן שלו, נכנס ופתח תיק כלים, הוציא ממנו מברג, חיזק את מראת הצד שהתעקמה וסימן לי לבוא אחריו.

הייתי מהופנטת: ההכלאה בין רופא לטייס הפכה אותו לסופרמן, ספיידרמן, איירון מן ובטמן גם יחד. תחושת הביטחון שחשתי הייתה אבסולוטית, חפה מכל ספק. השתוקקתי לגזור את ההרגשה הזאת ולכרוך אותה סביבי לעד.

אחזתי בנייד. לחצתי עליו וגיליתי שהשעה כבר שש ורבע. חום נעים היה תלוי באוויר וריח מתקתק אפף אותנו.

"הבאת מעיל?" שאל. הנהנתי לחיוב.

כששבתי מהרכב רכוסה במעיל השחור מהחורף שעבר, לא זיהיתי את הרופא. הוא היה לבוש בסרבל טייסים אפור שדגל ישראל קטן נתפר מעל זרועו השמאלית, וחבוש במשקפי שמש כהים. הוא נראה גבוה בשני ראשים, נדמה שעורו היה שזוף יותר, ושפתיו נפשקו לחיוך מושלם שחשף שיניים צחורות. התבוננתי בו ומצמצתי. באותו רגע רציתי למות ולחיות בעת ובעונה אחת. דם חדש זרם בעורקיי.

שתקתי כשהזמין אותי לעלות על הטרקטורון המעופף. התיישבתי אחריו. כשהבנתי שהנייד עדיין בידי כחכחתי: "הנייד שלי עדיין ביד".

"נטפל בזה עוד מעט", אמר.

שלד המתכת התחיל לטרטר בשאון גדול, כמו מאה מכסחות דשא, והתקדם עד לשטח שהיה מסומן באיקס לבן – שם נעצר בתוך עננת אבק.

הרופא ירד מכיסאו. "עכשיו לרדת", אמר. "תעזרי לי לפרוש את המצנח ולהתיר את הקשרים במיתרים, זה חלק מהחוויה".

תקעתי את הנייד בכיס האחורי של הג'ינס וירדתי מהשלד הכחול. מתיק בד ירוק, שהידלדל מגופו של חרק המתכת, הוציא מצנח עצום ממדים בצבעי כחול-לבן ופרש אותו על הקרקע. אז נעמד מולי והורה לי אילו מיתרים להצמיד ולאן. ביצעתי הכול באופן אטי ומרושל.

"לא הייתי מציעה לך לסמוך עליי", אמרתי לבסוף במבוכה.

בטרם אמרתי את המילה האחרונה ניתר למקום שבו עמדתי, ובהרף עין הצמיד את המיתרים ההם לשם ואת ההם לשם. בהיתי בו מעורפלת. במרחק ניצבו עוד שני שלדי חרק, וטייסיהם פרשו את המצנחים שלהם על הקרקע.

"תיכנסי בחזרה", אמר כשסיים.

התיישבתי במושב האחורי, והוא הושיט לי קסדה, שצצה אי משם.

"עכשיו תביאי את הסמרטפון שלך", אמר.

הושטתי לו את הנייד, והוא חיבר את הכיסוי שלו לחוט ניילון עבה שנקשר לשלד המטוס הזעיר, והשיב אותו לידי. "עכשיו אם הוא יישמט לך מהיד הוא יהיה מוגן", הסביר.

הודיתי לו, והוא ניגש לחזק את רצועות הקסדה שלי, ואחר סגר את מגן הפלסטיק הקשיח נגד הרוח. אצבעותיו היו קרירות. צמרמורת חלפה בעורפי. הוא סגר את חגורת הבטיחות שלי עד שנשמע קליק. כבשתי את מבטי בנעליי והחרשתי.

"עכשיו נדבר דרך המיקרופונים", נשמע קול טייס רדיופוני באוזניי, מששב אל מקומו וחבש את קסדתו שלו. קולו היה מקוטע לרגעים, ממוסך ברעשי רקע שהעניקו תחושה של מבצע נושן, כזה שמשודר שוב ושוב בערבי יום הזיכרון. "מוכנה?"

"טוס, טוס מפה", אמרתי בקול צרוד.

***

המכנף הרכוּב רעם וטרטר והחל לנסוע ולהאיץ יותר ויותר. הרוח הכתה בבטני. החזקתי ביד ימין את הנייד וביד שמאל את מוט השלד הכחול, כאשר החל להתרומם עוד ועוד, עד שניתק מהקרקע והעפיל מעל השדות הצבעוניים והבתים הפרטיים ובריכות השחייה והכבישים המפותלים והמכוניות הזעירות, כשמצנח ענק בצבעי הדגל משמש לו כנף.

רציתי לצעוק "איזה כיף!" אבל במקום זה התחלתי לצלם צילומים זהים של ריבועי שדה ירוקים וצהובים, מלבניים ומרובעים; כה מדויקים היו, כה מושלמים, עד הסנטימטר האחרון. ואז עברתי לצילומים קדמיים – גבו של הטייס ועננים, גבו וריבועי שדה, גבו ופיסת ים, גבו ויריעת מצנח.

חלפנו על פני קדימה, צורן, טירה, אודים וגעש, ומעל כל יישוב ציין הטייס במיקרופון את שמו. כשריחפנו מעל געש סטה לכיוון הים והנמיך טוס; קצף לבן לחך את הסלעים. המראה למטה היה מרהיב, הרוח הייתה נעימה, טרטור הפרופלור לא הפריע כהוא זה. שמעתי באוזניות את קולו היציב, הבוטח, שהסביר על גבהים ועל כיווני רוח, על ממצאים ארכיאולוגיים ועל חוקי תעופה, על נקיקים סודיים ועל מנחתים עלומים, על שנים שבהן נחשף התל הזה והוקם היישוב ההוא – אבל עיניי עייפו זה כבר מכל המראות והתקבעו בגבו. זכרתי את הדקירות האיומות כשיפודים, את היתושים הצהובים בקצה שדה הראייה המוגבל שלי, את הדמע ואת הצריבה, והנחתי לעיניי לנוח מעדנות על גבו הרחב.

"מקסים!" צעקתי לבסוף למיקרופון, ולרגע לא הסרתי את עיניי מגבו, "עוצר נשימה! תמצית של ישראל היפה – כובשת ומרתקת, מחשמלת ומסחררת, מהפנטת ורבת רבדים, אינטימית ומרוחקת בו זמנית!"