מה את עושה כאן? אומרות עיניים, עיניים קשות. והפה אומר רק: "חדר מספר 12 נמצא בקומה למעלה." ואז הפקידה הנוקשה של בית המלון צריכה ללכת. רק הבדידות ישנה כאן הלילה. ושום אורח מלבדה. המזרח השומם של גרמניה. כפר במֵקְלֶנְבּוּרג. כיכר השוק מביטה אל תוך חדר מספר 12 מבעד לחלון. הרחובות ריקים וחשוכים. אין אור. בשום בית. איפה האנשים? האם הם ישנים? אולי זה כי הם מצוננים, כמו שהפנסיון הזה מצונן? כי הכול – הדלתות, הקירות, הרצפה – משמיע קולות אנחה, כאילו הבית הזה משתעל.

ואז בחצות וחצי הוא משתעל חזק כל כך שאחד הקירות בוודאי קודח והתבקע מחום. או שאלה בני אדם? אני מסתכלת במסדרון. אין שם איש חוץ מכריסטה וולף ופלאדה. שולחן עם ספרים. היד מושטת אל רומן מאת וולף. על הדפים המצהיבים כתוב באותיות אפורות שהעבר עוד לא מת, הוא אפילו עוד לא עבר¹.זה ציטוט של פוקנר. וכן, זאת הסיבה שאני כאן. הנאצים הישנים הם הנאצים החדשים. ונאצים חדשים הם מה שבאתי לחפש. מחר, אני אומרת לכריסטה וולף והולכת לישון.

הבוקר נראה כמו ערב. עננים אפורים זוללים את השמים הכחולים. ממטרי גשם מצליפים ברחובות הצרים. אופניים שכורים משמשים אליבי, הסוואה, כי באזור הזה תמיד חולפים רוכבי אופניים. "מסלולי האופניים היפים ביותר של מקלנבורג," אומר האינטרנט. הוא משקר. אין כאן בכלל רוכבי אופניים. והולכי הרגל עדיין מצוננים.

אבל במרחק כמה כפרים לפחות אמורים לחיות נאו-אַרְטָמָנים², אבות-אבותיהם האותנטיים של הנאצים. הם מכונים מתיישבים פולקיסטים, כי הם נוהגים להתיישב במקומות שאין בהם איש ומאמינים מאוד בכל הקטע של "דם ואדמה" שגם היינריך הימלר, שבעצמו נמנה עם הארטמנים, האמין בו.

המפה באייפון אומרת: עוד 18 קילומטרים עד לפולקיסטים. אבל הגשם הזה נעשה זועף יותר, והמעיל כבד ורטוב. תחנת אוטובוס עצובה ודוממת משמשת מחסה מפני מזג האוויר. הממטרים הידללו, אבל גם הקליטה ברשת הסלולרית. המפה נעלמה. לכן עכשיו הזיכרון מנווט את האופניים. ולכן אני לא בכפר ששמו קְלאבֶּר, איפה שאמורים להיות הארטמנים, אלא בקוֹפֵּלוֹב. אבל גם קופלוב זה לא רע, כי אמור להיות כאן חקלאי אורגני עם נטיות חומות למדי – יש לו עבר במפלגה הנציונל-דמוקרטית.

וכמובן שוב אותה שממה. אין ברחוב שום בית קפה ושום סופרמרקט, שום איש, שום נאו-נאצי. רק תרנגולות בכניסה לאורוות. אבל אז, מתוך בית אפור, יוצא איש. סליחה, אני מחפשת את החקלאי האורגני שגר כאן, אני אומרת.

"אין כאן יותר חקלאים, כולם פשטו רגל," אומר האיש הזה. בטנו מכוסה בסוודר בגוון אפור מלוכלך ומתחת לאפו צומח שפם עבה בצבע הסוודר. "לחקלאי הזה נשארו עוד כמה חיות, אבל הוא העביר את הבעלות על הכול לבן שלו."

"אתה מכיר את החקלאי הזה והבן שלו?"

"יהודים כולם!" אומר המשופם.

"הם יהודים, באמת?"

"לא, זה סתם משהו שאומרים. הם רמאים, כולם רמאים."

כשאנטישמי מדבר על איש המפלגה הנציונל-דמוקרטית ומכנה אותו פתאום יהודי זה מעוות מדי, עקום מדי. אז אין מה לעשות חוץ מלשתוק. להמשיך לנסוע. אחרי שעה של עליות וירידות – הגבעות של מקלנבורג אינסופיות – אני עוצרת בחזית בית לבן ויפה. מביטה בטלפון: אין קליטה. ואין לי מושג איפה היישוב הזה קלאבר. אבל אולי האנשים בבית יודעים. אולי הם בעצמם פולקיסטים. בדיוק כשאני עומדת לצלצל בפעמון הדלת, מכונית פורד מאובקת עוצרת ליד שביל הגישה.

"מה את מחפשת שם?" קורא נהג הפורד.

"רציתי לשאול איפה אני."

"זה הבית של האלכוהוליסטים, הם אף פעם לא בבית בשעה הזאת, הם צריכים להשיג אלכוהול," אומר בעל הפורד ומוסיף: "הסולידריות העממית שמה שם את כל המקרים הכרוניים של האזור." אני שואלת אותו איפה זה קלאבר, אבל קלאבר רחוק מדי. ואז איש הפורד מסביר לי איך לחזור לכפר, לפנסיון שלי. נדחה את הנאצים למחר, אני חושבת ונוסעת – בתחושת רעב, תשישות ודיכאון קל. הדבר היחיד שעוזר לי להתמודד עם רעב, תשישות ודיכאון קל הוא מסעדות טובות. אבל אין מסעדות. "רק פאב עם אוכל," כך אמרה לי הפקידה הנוקשה של הפנסיון החולה, השומם.

הפאב עם האוכל הוא פאב אילם, האנשים לא מדברים בזמן שהם אוכלים, מחכים לאוכל או שותים. כל התחלה של שיחת חולין מסתיימת בכישלון. איך אפשר לדבר עם האנשים האלה? האם גם כאן אפשר למצוא ימנים קיצוניים? והאם הם מנסים להסתיר ממני משהו? ואם לא, איפה הימין הקיצוני? הרי מזרח גרמניה מלאה בהם, ככה אומרים בטלוויזיה ובעיתונים ובסטטיסטיקה.

"כיצד נעשינו מה שאנחנו היום?" שואל הרומן של כריסטה וולף בערב השני. גרמניה המזרחית, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה והאנטי-פשיזם הכוזב צפים בראש עם מילותיה של וולף. מה לשקרים הישנים ולאנשים החדשים? גם בזמנו לא נראו כאן שום נאצים, כמו שהיום עוד לא ראיתי נאצים בשום מקום. "אז מחר?" אני אומרת לוולף והולכת לישון.

שוב בוקר חשוך. הפעם דרך אחרת, שמובילה אל היישוב של אבות-אבותיהם של הנאצים. היא נקראת דרך גן העדן, כי משורר מת מאוד אמר פעם על הנוף הזה שהוא גן עדן על פני אדמות. גן העדן נראה כמו דיכאון עמוק. הכול אפור ודהוי. כעבור שעתיים נסיעה באופניים מגיעה קלאבר, סוף כל סוף. רק צריך לעבור עוד גבעה. אני יורדת מהאופניים ודוחפת אותם. "העלייה הזאת קצת תלולה מדי," קורא איש בגרמנית צפונית רכה ואטית.

"אמור להיות כאן יישוב," אני אומרת.

"אין כאן כלום. שם למעלה גרים כמה מערביים," הוא אומר פתאום בפנים קודרות.

"איך הם?" אני שואלת.

"אני לא מדבר עם מתיישבים חדשים," הוא אומר, ובאמצע המשפט מתפרץ פתאום קול של אישה. האיש צריך לחזור פנימה. נפרד ממני ב-Tschüss אבל בלי לבטא את ה-T, מאוד צפון-גרמני.

הוא עומד שם, הבית של המתיישבים. לבנים אדומות. בחזית שלו ביתן עץ קטן, ועליו שלט שכתוב בו: "דבש גרמני אמיתי". האם זה נחשב נאו-נאצי? הרי בשביל קן של פעילות טרור נאצית נדרשים לפחות שני SS קטנים באותיות רוניות. אבל כלום. בשום מקום.

איפה המתיישבים? "שלום," אני קוראת אל הבית האדום. כלום. אולי זה היה חלש מדי. אבל גם לצעוק חזק יותר אי אפשר, משהו תקוע בגרון. פחד, כן. האם הפולקיסטים יבחינו שהדם שלי מהסוג הלא נכון, שהוא לא דם צפוני? הפחד מאפשר עוד קריאה שקטה. ושוב דממה. טוב שהם לא שם, כי המחשבות חוזרות אל הדם. השמים כמעט שחורים עכשיו. הפחד מכריח לחזור אל האופניים. מה עכשיו? כרזה אומרת שהיום מתקיימת חגיגה לכבוד הסתיו. ואני רוצה להיות בין אנשים, אבל אולי שם נמצאים המתיישבים האלה? הפחד נלחם בסקרנות. הפחד מפסיד.

חגיגת הסתיו מתחילה בשולחן גדול. עליו ניצבת אוֹרֶלְיָה. היא יפה, עגלגלה ומעט סמוקה. אבל יש לה בעיה: אורליה מגיעה ממזרח גרמניה. אצבעות מלטפות אותה בעדינות. איש אחד, מבוגר, אומר: "במערב שונאים אותה בגלל זה."

"למה?"

"במערב חשבו פעם שהכול כאן מרוסס. ועכשיו? אני לא יודע, לצערי אני לא מערב-גרמני." האיש הוא פומולוג. אורליה הוא זן של תפוח. היא שוכבת שם עם עוד מאה כמוה. מופע התפוחים הגדול. המערב – שרואה בתושבי המזרח רק שוטרים מטומטמים, מצביעי "אלטרנטיבה לגרמניה" מטורפים – כל כך מלא ביהירות שהוא אפילו מפלה תפוחים, אני חושבת, ואז עולה בדעתי שגם הנסיעה הזאת אינה אלא יהירות. 

הפומולוג ממשיך לדבר על תפוחים. אבל התפוחים הם דבר ידוע, והמתיישבים לא. לכן אני שואלת אותו על נאו-ארטמנים. "אין לנו שום קשר אליהם," אומר חובב התפוחים. ועוד מבקר מוסיף: "הם במזרח."

"אבל כאן זה המזרח," אני אומרת.

"לא, באזור אוזדום, שם הם חיים."

איש גבוה ורזה עם קמטים יפים, חרוצים עמוק בפנים, דוחס כרוב לתוך סיר – הוא מכין כרוב כבוש; הוא אומר שהפולקיסטים מאוד בעייתיים בסצנת החקלאות האורגנית. גם הוא חלק מהסצנה. "את הקשר בין דם לאדמה אני עוד יכול להבין, אבל להתייחס לכל מי שלא גרמני כאילו הוא נחות, זה כבר משוגע." והימנים האורגניים האלה הם הסיבה שהגבוה והרזה עם הקמטים מתרחק מהאיגודים האורגניים במקלנבורג. "כל אלה שיושבים שם מסביב לשולחן הם ימנים קיצוניים."

אבל איפה הם עכשיו? הגבוה לא מכיר אותם אישית. למה אף אחד כאן לא מכיר אותם? אולי כי החיים בכפר הם חיי משפחה? ככה כתוב ברומן של כריסטה וולף: "משפחה היא אוסף של בני אדם בני גילים ומגדרים שונים שנועד להסתרה קפדנית של סודות משותפים ומביכים." ואולי, אני חושבת, זאת הסיבה היחידה שהאנשים לא מדברים על האחרים האלה, כי הם פועלים לפי אותו עיקרון משפחתי.

החגיגה המשפחתית מגיעה לסופה. אם כן, חזרה לפאב עם האוכל. הפעם הוא לא אילם, אלא מלא. שני גברים מצביעים על כיסא פנוי לידם. הם יוצאים בקרוב ואני מוזמנת להצטרף, הם אומרים. וכן, אנחנו הולכים.

מגיעים למועדון דיג עם בקתת עץ ואח. קיר אחד מכוסה כולו בגביעים, והקירות האחרים היו פעם לבנים, העיצוב מינימליסטי. לבעל המקום קוראים מרטין. הוא בן שלושים וטבח במקצועו, אבל עכשיו הוא בשיקום. "פריצת דיסק, פריצת דיסק," הוא אומר אחרי שאומרים שלום. אחד עשר גברים. ושלוש נשים שמדברות על "ענייני נשים", כך הן אומרות. על ילדים, גברים, בשמים של דוּגלאס. אחת מהן מדברת במבטא פולני יפה עד כאב, היא נמצאת בגרמניה חודשיים בסך הכול. היא עסקה ברכיבה מקצועית על סוסים, עברה פציעה, ועכשיו היא סייסת. אולי הזרה תכיר את שונאי הזרים ותדבר עליהם בפתיחות. אני שואלת אותה על הימנים הקיצוניים. "לא, מה פתאום! האנשים כאן עושים לי לב חם מאוד," היא אומרת. זאת כבר התייפיפות של מבקרים מחו"ל שמתנגדים לכל דעה קדומה. אני יוצאת לעשן. מרטין שם בחוץ. מדברים על אותו נושא, הנושא שלי, "אלטרנטיבה לגרמניה" כמובן. אבל מרטין אומר שכל מצביעי המפלגה הזאת ושאר הימנים הקיצוניים נמצאים רק במזרח. ושוב: בכיוון אוזדום. "אבל עכשיו בכנות, יש לכם בעיה עם פליטים?" אני אומרת במידה שווה של סקרנות וערמומיות. "לא, אנחנו לא מכירים אותם, אין כאן פליטים. אין כאן אף אחד." הוא מדליק לעצמו סיגריה. "אבל זה יהיה נחמד אם פעם יבוא לכאן מישהו."

אולי מרטין מדבר על סורים, אולי הוא רק מדבר על חברים שלו, שרבים מהם עברו להמבורג או לברלין. הוא מדבר על השיממון שבכפר, על הבדידות שלו. "אבל יודע להעסיק את עצמי," הוא אומר ומתכוון לַדיג, הגברים הולכים לדוג כל יום, לפחות אלה שאין להם עבודה. הם הרוב. שוב אותו דיכאון קל. בון ג'ובי צורח מתוך בקתת העץ, הגיע הזמן ללכת.

הבוקר האחרון פחות חשוך מהבקרים האחרים. בוקר אכזרי. הראש מתפוצץ משנאפס של דייגים. פתאום נוהם הטלפון. בסך הכול הודעה ממרטין. "תצטרפי לדיג אחר כך?" הדיג הוא המפלט של מרטין, כך הוא סיפר. ובכפרים האלה כל אחד צריך מפלט, כדי לא לשקוע בייאוש מרוב בדידות, מרוב שיממון. מי שאין לו מפלט, עוזב. השאר מחפשים. הפומולוגים מגדירים זני תפוחים. השתיינים שותים בבית הלבן. הגברים ממועדון הדיג הולכים לדוג. אבל אם אתה לא שתיין, לא פומולוג, לא דייג ולא מוצא משהו אחר, אז אולי כל מה שנשאר לך הוא אידאולוגיה ימנית. אפשר בהחלט להיעשות נאצי באזור שפעם היה גרמניה המזרחית, במקום שבו לכאורה לא היו אף פעם נאצים, אני חושבת פתאום. וגם: האם נאצים כאלה יסתתרו היטב? כמה זמן יוכלו להסתתר? עד שימצאו רוב שחושב כמוהם?

אני מחפשת משככי כאבים בתיק, לוקחת אותם ואז חוזרת לספר של כריסטה וולף. אני מוצאת שם ציטוט של גוטפריד בן: "ערי המזרח, כה אפורות, עכורות מרוב אבק –אי אפשר לפרש אותן כך". וולף ובן צודקים. אני לא אמצא כאן כלום.

1. "העבָר לעולם אינו מת. זה אפילו אינו עבָר". ויליאם פוקנר, רקוויים לנזירה, מאנגלית: אהרן אמיר, תל אביב תשמ"ו, עמ' 52 [מערכה ראשונה, תמונה שלישית] [כל הערות השוליים מאת המתרגמת].
2. "אגודת הארטמנים" הייתה אגודת התיישבות חקלאית שהדגישה את הקשר לאדמת גרמניה. היא הוקמה ב-1926 בתור חלק מהענף הפולקיסטי הקיצוני של תנועת הנוער הגרמנית ושולבה בנוער ההיטלראי ב-1934.