בערך בשתיים-עשרה חיליק מגיע. "אני מפריע?" הוא שואל. אני מסמן לו שייכנס, והוא עדיין מהסס על המפתן. "אם אתה עכשיו בשוונג," הוא אומר, " אז אני אבוא אחר כך. אני לא רוצה להפריע או משהו, סתם הייתי סקרן."

אני מכין לו קפה בוץ ואנחנו יושבים בסלון. הוא לא שותה מהקפה, אפילו לא טועם, רק שוקע בספה ומנסה לחייך. "קפצתי לשאול איך הולך," הוא אומר. "האנשים בהוצאה כבר על סיכות, מתים לקרוא." "פיצוץ," אני אומר לו, "הולך פיצוץ." "יופי," מחייך חיליק, "אני שמח. כי אתה יודע, כבר עברו תשע שנים. במרץ, זאת אומרת, זה יהיה תשע, ולא כתבת כלום מאז…" "כתבתי," אני אומר לו, "אני כותב. כל הזמן. רק שזה לא היה מספיק טוב." "תדע לך," אומר חיליק בזמן שהוא מחזיק את כפות ידיו מעל הקפה כך שיקלטו את האדים, "שבמעמדך אפילו לא-טוב ימכור. נשבע לך, בשבוע הספר כל עשר דקות בא איזה מישהו ושאל מתי אתה מוציא חדש. תשאל את דובי. אחרי כמעט עשר שנים – אפילו ממש-גרוע ימכור. אבל אם אתה לא כותב בכלל אז…" "אני כותב," אני אומר לו, "כל הזמן. אבל לא מתחשק לי להוציא ספר לא טוב, אפילו אם אתה או דובי…" "ברור," קוטע אותי חיליק, "אף אחד לא אמר שזה חייב להיות לא-טוב. זה יכול גם להיות טוב, טוב ימכור אפילו יותר. רק תוציא כבר איזה ספר, דחיל ראבק."

אני מכיר אותו. זאת לא פעם ראשונה שהוא מגיע. עוד מעט הוא ידבר על הבת שלו, זאת עם השיתוק, ואחרי זה הוא יבכה. תמיד בסוף הוא בוכה. "אני כבר ממש בסוף," אני מנסה להקדים תרופה למכה, "יש לי עוד חמישים עמודים גג." "חמישים?" חוזר חיליק על דברי בחשדנות. "כן," אני מנסה להישמע נלהב, "חמישים גג. אני רק צריך שהגיבור יהרוג מישהו, אחד שמגיע לו, זאת תהיה הגנה עצמית. ושאחרי זה הוא ישכב עם האחות של זה שמת בלי שהיא תדע שזה הוא שהרג אותו. ואז יש עוד כמה עמודים של מחשבות שלו כשהוא הולך על החוף ליד קיסריה. ועוד אפילוג קצר כשהוא במונית בדרך חזרה לדירה שלו ומודיעים ברדיו על התפרצות נגיף הקורונה, אתה יודע, כדי שהקורא יוכל למקם היסטורית את העלילה." "חמישים עמודים, אתה אומר," חיליק לופת חזק את הידית של ספל הקפה, "חמישים גג והקורונה? תגיד לי, מה אתה חושב שאני, טמבל?" הוא לוקח את הספל ומטיח אותו בקיר בכוח. כתם שחור מופיע על קיר הסלון ומתחיל לזלוג לכיוון הרצפה. "זוכר מה אמרת לי פעם שעברה? עשרים עמודים, אמרת. עשרים! ושתוך חודש-חודשיים זה גמור. עשרים ומבצע צוק איתן. אז זה עוד לא היה קורונה! אתה לא כותב אז אל תכתוב, אבל דחיל ראבק, אנחנו מכירים כבר יותר מחמש-עשרה שנה, עוד מלפני שיפעתי נולדה, אז אל תשקר לי."

אני שותק. גם חיליק שותק. אני רואה איך לאט-לאט הוא מתחיל לקלוט מה עשה. הכתם עדיין זולג למטה, תכף יגיע לשטיח. "יש לך סמרטוט?" חיליק שואל אחרי רגע של שקט, "אל תקום, רק תגיד לי איפה, אני אנקה את זה." אני נד בראשי, אני באמת לא חושב שיש לי. "אני מצטער," הוא אומר, "איבדתי שליטה. זה לא אופייני לי. אני פשוט עובר תקופה קשה עכשיו. אני מבקש סליחה. אתה סולח לי?" אני מהנהן. "טוב," חיליק אומר, "אז אני אלך עכשיו. אני לא רוצה להפריע לך ב… חמישים עמודים, אמרת? יופי, זה כבר ממש בסוף. שלא יהיה יותר מדי מדכא הסוף, בסדר? תשאיר איזה פתח קטן לתקווה. אנשים אוהבים להרגיש את זה, שעוד יש סיכוי." ובדלת הוא נעצר ואומר, "אני באמת מצטער על הקפה. ועל מה שאמרתי קודם. אתה לא כועס, נכון? פשוט, הקטנה, המצב שלה לא טוב…" ובאמצע המשפט הוא מתחיל לבכות. אני שם לו יד על הכתף. אותה כתף, בדיוק כמו בפעם הקודמת. "החיים אכזריים," מסנן חיליק, "אכזריים אחו-שרמוטה. אין להם לב. טוחנים אותך וטוחנים עד שבסוף נשאר ממך רק אבק. על זה תכתוב, הא? על זה תכתוב איזה משהו. לא עכשיו, אחרי שתגמור  עם החרא הזה. בספר הבא." "איך שאני גומר אני שולח לך," אני אומר לו לפני שאני סוגר את הדלת, "זה לא ייקח הרבה. אני כבר ממש בסוף."

אחרי שחיליק הולך אני מתיישב מול המחשב וגולש קצת לאתרי פורנו. באחד מהם יש בחורה צעירה עם צמה קלועה שקוראים לה ניקי. היא מדברת בשפה שאני לא מבין ושותה שפיך מכוס זכוכית שמישהו מגיש לה. אני מכבה את זה ופותח את מעבד התמלילים. יש לי הרבה רעיונות בראש. הרבה מדי, אפילו. הפעם, אני אומר לעצמי, אני אעשה את זה אחרת. הפעם אני אנסה להתחיל מהסוף. "'בוא לא נדבר על זה עכשיו,' לחשה ניקי וכיסתה בכף ידה הרכה את פיו, 'בוא לא נחשוב על זה אפילו. בוא פשוט נשתוק ונסתכל על השקיעה.' השמש כבר טבעה כמעט כולה בים השחור, ורק קרן אחת עקשנית הבליחה לשמים במאמץ נואש אחרון להעניק לעולם כל כך אפל עוד טיפה אחת של אור."