1

שלושת הגברים ירדו לתל אביב בדרך חתחתים. שני פלסטינים וירדני, או פלסטיני עם אזרחות ירדנית, כפי שמורים, לעתים, כללי התיאור המדויק.

– 50 שקל.

– מינימום.

– אם אחד מהם ירצה שתחדור אליו, תעלה את המחיר, כלומר יותר ממאה שקל.

– ואם הוא ירצה לחדור אליי?

– אל תהיה טיפש. אנחנו גברים, לאלה יש פנטזיות עלינו. לא אוהבים אותו ולא נכנעים לעולם הזין ולתענוגותיו.  

– תשתדל שרק ימצצו לך תמורת חמישים שקל. תיזהר לא לגמור, שלא יתישו אותך אחרי פעמיים. וקח תשלום מראש, שלא יעזבו אותך ויברחו.

– אם נגיד עשרה לקוחות בשעה…

– תאמין לי, עבדתי כאן חמש שנים, ואני יודע שהח'וואג'את[1] האלה לא יודעים שובע. הם אוהבים סוסים ערביים. אתה יכול לעשות יותר מעשרה! תאמין לי.

הירדני, ששמו ג'יהאד, התבונן בכף ידו המגוידת ואמר:

– אתם בטוחים? מה לגבי המשטרה? אני חושש שסיבכתם אותי.

(בן אדם עובר בדרך עפר מתפתלת כדי להימנע מתשאול במחסום הראשון. ואז חוצה הוא נהר גדול ארוך וגועש של אבני טורקיז ורסיסי זהב כדי להימנע מהמוות).

2

עוואני החליט לקחת היום חופשה על חשבונו כדי לבלות בתל אביב, עיר שהקשר היחיד שלו אליה הוא במפגשים גופניים שהיא מציעה עם גברים מזדמנים, לרוב בעלי תווי פנים צפון־מזרח אירופיים. היתקלויות גופניות שמשאירות אך ורק דגדוג קל, שזורם בגוף במשך שבוע לכל היותר, ללא מאמץ אגדי, הנושא בין קפליו סכנה כלשהי, או שערוריה ציבורית, מאלה המסתתרות בחורשות נצרת או בפינותיה האפלות, מכיוון בלתי ידוע.  

עוואני שיקר היום לכולם. הוא הרי לקח יום חופש ללא סיבה מיוחדת, ביום רגיל שדבר לא מייחד אותו, אפילו לא חג לאומי או דתי בארץ אלוַאק־וַאק.[2] הוא אמר לאישתו שהוא נוסע להשתלמות מקצועית בנושא "הבריאות הנפשית של הילד בחברה המודרנית". לאמו, שגרה מתחתיו, ותשאלה אותו ותהתה לפשר מעשיו, אמר שהוא בדרך לכנס חשוב בנושא הגלובליזציה. לחברו היחיד והיקר ביותר, עזיז, אמר שהוא מנסה לקבל אשרת עבודה בשגרירות בריטניה בתל אביב, אם כי עזיז הטיל בכך ספק, וקנאתו בערה בו מיד.

זה השקר המתוק ומשבי הרוח הרעננים שלו שמלטפים את השקע בצוואר.

מונית השירות יצאה מהחניון ברחוב המוסכים במרכז נצרת והשליכה את עוואני לאזור ארלוזורוב, או הרכבת, בלב הג'ונגל העירוני, שבו היה מבקר פעם בעונה, לאותה המטרה לרוב: גברים.

'משב־רוחך – מור, ואדמתך סוכר, ואהבתי אליך תגבר; שתי ידיך סבכים, אך איני מזמר ככל הסִּבְּכִיִּים, הן השלשלות מלמדות אותי להילחם."

זה כל מה שעווני זכר וחזר עליו שוב ושוב בראשו כשעבר את רחוב ז'בוטינסקי לכיוון מערב. "השיר של אומיימה אל-ח'ליל.[3] האהבה ההיא בין מעברי גבעות עמאן העתיקה, לעתים חשוכה ולעתים רעננה. אילו היינו מניחים לדברים לחיות קצת אחרי שהגיעו לשיאם, לא הייתי הולך עכשיו בשביל הזה, הצבוע בזרות, 'מואנס א-שיבל', או כל שם אחר שאוכל להמיר לזהב באחד הכספומטים המפוזרים בוורידים שלי".

"זמרתי היא פגיונות ורדים ושתיקתי ילדות של רעם… אתה האדמה והשמיים, ולבבך ירוק־עד".

-סלח לי? איך מגיעים מפה לדיזינגוף-פרישמן?

לבבך ירוק־עד… הכיצד אהבתי אליך לא תגבר?"

3

רוב האנשים יוצאים בבוקר מהבית והולכים לעבודה ובערב חוזרים (לפי תנאי העבודה) ויושבים מול הטלוויזיה, וכולי. חיים משומרים בצנצנות של חמוצים, שלעיתים מקשטים אותם דברים אחרים, כמו כסף, בן זוג, בת זוג, ילדים, תחביבים מוזרים או נטיות קיצוניות.

אבל כשגבר "מכובד" עם שפם עובר את כל זה ומגיע לעיר שאינו מכיר, או ליתר דיוק, מכיר רק את רעותיה, כדי להתרועע עם הגברים שלה – ואמנם הדבר קל יותר מאשר עם נשותיה, במידה רבה – ומקבל תמורת הנאתו סכום נכבד, אם מביאים בחשבון את הפער העצום ברמת החיים בין המקומות הסמוכים עד מוות, ישראל־פלסטין־ירדן.

גבר "מכובד בשפם ועיניים ירוקות ו/או בצבע דבש, שמאפיינות רבים מהכפריים מבני פלסטין ההיסטורית והלא־היסטורית, בחליפה רשמית בלויה מעט, שמסתירה גוף צעיר, למרות שנות הארבעים המתקדמות הנגלות בלובן שבקווצות השיער המלא, ובנעליים מבריקות, אף שאבק הדרך לא הותיר אלא זיכרון מן הברק הזה. הגבר הזה כאילו בא רק כדי לסגור עסקה של תכשירים קוסמטיים זולים ולא כדי לנדנד מחצית מגברי תל אביב על איברו העיקש.

השלושה חצו את רחובות העיר בידיעה פנימית בכיוון מערב, צועדים בציר קפלן.

– אתה בטוח שאתה יודע את הכתובת?

– גבר, אמרתי לך שאני מכיר את תל אביב יותר מתושביה. אפילו יותר מברק. תסתכל, הנה, בוא נלך בדרך הזו…

הגבר השלישי התבונן במבנים הגבוהים מסביב לבניין משרד הביטחון והמטה הכללי וזמזם שיר של אסאלה, הזמרת הסורית הידועה: "אילו ידעת כמה אני אוהבת אותך וכמה אתה יקר לי..  לה לה לה… היית מעריך אפילו את האדמה אני הולכת עליה".

השלושה התקרבו לפנייה אל אבן גבירול, שם נמצא הלב האמיתי של העיר.

– כאשר תופעל הרכבת התחתית בקרוב מאוד, הכול יהיה קל יותר.

– רכבת תחתית? אבל אני לא רואה תחנות או מישהו שחופר בכלל.

– מה אתה מבין? הם כמו הגרמנים, עובדים רק בלילה, כשכולם ישנים. אף אחד לא מרגיש בהם.

האדם השלישי, השותק, הפסיק את זמזומו:

-האמת, אבו ח'ליל, אתה יכול לחפור להם בן לילה עשרה קווי מטרו בבת אחת עם הזין שלך.

השלושה פרצו בצחוק גדול בהפקרות של מנצחים. אבו ח'ליל, בעל העיניים הירוקות והשפם, אמר:

– כשהוא עומד או כשהוא ישן, לדעתך?  

הצחקוקים התגלגלו וקדחו ברחוב העליז, גדוש ביושבי בתי קפה אירופאיים. השלושה זמזמו ביחד את הפזמון של השיר של אסאלה: "אל תעיר אותי מאהבתי אליך כי זו תמיד בלבי, ומה שחשוב לך יותר, חשוב הוא גם לי".

פתאום צעק מורה הדרך בקול חנוק: "תתחבאו בין העצים… משטרה !"

4

"הירח מופיע בבוקר כמו השמש מן המזרח אל שולי הגל האחרון, שם הוא נשבר והופך לציפור, הדואה אל עבר מנוע של מטוס, ועוזב את ארץ ההבטחות שהופרו או שהסתיימו במוות מסתורי. הירח זורח משם ומתנדנד על צל ענן. ואז הופך מפגש הלילה וההפקרות בבית המלון היפואי הישן לבריכה של דם נקי וטהור".

5

עוואני: "זה לא הגיוני שאסע את כל המרחק הזה, אשקר את כל השקרים האלה ואפסיד יום חופש כמו מטומטם מבלי שאף אחד יאותת לי או אפילו יפנה אליי. אפילו הזקן הזה עם האיבר הגדול הרפוי לא שם לב ללשון עיניי העייפות. הן התחילו להיענות לשכל שלי והוציאו מכלל חשבון את הגברים שכבר נראה שאין סיכוי להשיג אותם אלא בחלומותיי הרטובים. השכל שלי מפיל קבוצה אחר קבוצה ונותרו רק זקנים, נכים, גברים מפוקפקים ואלה שמתנהגים כמו יפיפיות וולגריות, ואותם אני הכי מתעב. אלוהים, כל זה בגלל הכרס הקטנה המשתפלת?"

עוואני התקרב ליצור מכוער, מייחל בכל לבו שיצלח הניסיון האחרון לפני שימות מייאוש.

– ערב טוב.

– מצטער, אני לא מבין עברית (באנגלית רצוצה).

– מאיפה אתה?

– מרומניה.

מפיו עלה ריח בירה מעורבב בטחינה מעורבבת בוודקה. הכול מעורבב ומעורבב. ובייאוש גדול אמר:

– רוצה אותי?

– יש לי סחרחורת. אולי אחר כך.

זה היה במועדון הסאונה הידוע של הומואים לכל סוגיהם, מיניהם, מעמדותיהם וצמתי זהויותיהם במרכז תל אביב.

6

באותו המועדון ממש התפרסו שלושת הגברים וחילקו תפקידים בטבעיות. מורה הדרך עמד מחוץ לחדרי הפנאי החשאיים, התחנה האחרונה של הטומאה, והזמין את המיואשים שאיש לא פנה אליהם עד כה, בעברית מהוסה שהוא כמעט יודע, להיכנס ולטעום את מה שלא הכירו קודם, מציג את התעריף בטון שאינו מעודד שום עמידה על המקח.

השותק נשכב חסר מנוח בחדר אחד, ואבו ח'ליל כמו טווס, בחדר ממול. היה כמו מרחק מרוקן ממשמעות בין מהות המקום, תפקידו, תכליתו, ואותו חיוך מופקר שצייר אמן כושל מתחת לשפם האפור העבות של אבו ח'ליל.

7

הנערים האלה נסוגים מנקודות הציון של המקום שאני עומד בו, וחוצים את גבולות הלונג־שוט הקולנועי. כך נסוגים גם ימיי ושעותיי ורישומי היומיום של שפתיי, ואני מזיע ומזיע.

8

עוואני נכנס לחדר של הגבר הקרוי אבו ח'ליל לאחר שהסכים בייאוש לכל תנאי התעריף המשפילים. אבו ח'ליל שכב כמו חתול האורב לבעליו עד שיסיים לאכול.

– Do you like Arabic dicks?

– אני לא צריך לאהוב אותם בכזאת תיאטרליות אתנית. אני ערבי.

– באמת, לא רואים עליך.

– אני אוציא אותך מפה בהחלט מרוצה. מאיפה אתה?

– נצרת.

– מאיזו משפחה?

– אם לא אכפת לך, אל תעבור את הגבול.

– יש לי הרבה קרובי משפחה בנצרת.

– מאיזו משפחה?

– תגיד לי מאיזו משפחה אתה קודם, ואז אגיד לך.

– את מי אתה מכיר שם?

– אתה מכיר את משפחת ח'לף?

– אני ממשפחת ח'לף.

– הבן של…

– קאסם!

קאסם ח'לף הוא אחיו למחצה של אבו ח'ליל. אבל הסכסוכים המשפחתיים שהצטברו בעבר והמחסומים הפוליטיים השכיחו משניהם את העניין החיוני והחשוב הזה.

---

*עריכת התרגום: גיא רון גלבוע

[1] אדונים, כינוי כבוד למי שאינו ערבי.

[2] ארץ (או קבוצת איים) אגדית  שנזכרת, בין השאר, בסיפורי "אלף לילה ולילה"; בהשאלה, כינוי למקום דמיוני, "מעבר להרי החושך" או "מעבר לסמבטיון".

[3] זמרת לבנונית

כרם נאטור – The Sensual World (II) 201*