אני לא זוכרת מתי התחלתי לרשום את הפתקים הקטנים שהחבאתי אחר כך בפינות נסתרות ברחבי הדירה. זה לא היה המון זמן לפני כן, כי עדיין הייתי קטנה וברור שהייתי צריכה קודם ללמוד לכתוב.

אבל אני זוכרת היטב את היום שבו נשמעו הנקישות הקלילות בדלת, מנסות לחקות את המקצב של "אתה ראשון יא-קאזה!" זה היה היום האחרון של איזו חופשה מבית הספר. השעה הייתה עשר בבוקר. היא עדיין הייתה במקלחת. במצב רוח עליז – דבר קצת מפתיע. "תפתחי את הדלת, נו רוצי לדלת, תפתחי כבר. תגידי שאני מיד יוצאת מהמקלחת," צעקה אליי.

גררתי רגליים לדלת.

והנה הוא. להוט להיכנס. מוישלה, הבעל של רגינה, עם השפם הלבן הקטן. הכרס שלו איימה לפרוץ את כפתורי החולצה.

הייתה לו צורה של פיסטוק חלבי שמישהו הדביק לו שפמפם על  הקליפה. וגם שערות קיפוד מבריקות מבְּרילקְרים ומשוכות מטה משני הצדדים לכיוון הסנטר.

אז הנה הוא. להוט כולו. הזרועות שלו שלוחות קדימה להיכרך סביבי. עוד רגע יניפו אותי באוויר, כמו שמבוגרים משתעשעים לפעמים עם ילדים קטנים.

התכופפתי בזריזות. צבת הידיים שלו לא הצליחה ללכוד אותי והוא כמעט השתטח על האף. שמעתי את צליפת האוויר בין כפות ידיו.

טסתי למסדרון שהוביל אל החדר שלי. ממרחק בטוח הפטרתי: "אימא במקלחת ואבא לקח את דווידי לקנות נעליים."

מוישלה הצליח כנראה לייצב את עצמו, כי כעבור רגע כבר היה בסלון. שם הוא נערך להמתין לה כשהוא שורק את "אתה ראשון יא-קאזה!"

הדבר הבא שקורה הוא שדלת האמבטיה נפתחת. היא יוצאת לבושה בגלבייה האדומה המעוטרת ריקמה בחלקה העליון, משני עבריו של מיפתח החזה, מזמזמת את "אתה ראשון יא-קאזה!" היא עושה פוזה של טא-דה! עם תנועת המותן התואמת, ומסתערת היישר אל בין זרועותיו החלקלקות של האורח, שקם לקראתה. ועכשיו, בקול גבוה ומעושה, היא מצחקקת את עצמה לדעת: "הוי, מוישלה, איזו הפתעה! איפה רגינה והילדים??"

מוישלה עונה על שאלה בשאלה: "מה זה, תמרה, כבר אי אפשר ללטף את הדבר הקטן, המתוק, הדובשני הזה, שנמלט מפה כל עוד נפשו בו?" ותוך כדי כך ידיו מרפרפות על הישבן שלה, שלא בורח לשום מקום. לא שהייתי צריכה לראות את זה באותו רגע כדי לדעת.

העליצות בקולה מתחלפת מיד בקול הרם, המצווה, הצורמני. הקול המוכר שמבשר על עוד התקף.

"דורית! חצופה! לכאן בטיסה! מיד! ועכשיו תתנצלי! מה יש לך שאת בורחת למוישלה ככה?! עכשיו, מיד!" והיא שוב מצחקקת, בניסיון לשחזר את העליצות הקודמת. "הילדה הזאת לא מנומסת. לא אוהבת לקבל אהבה." והיא פונה אליי: "תגידי תודה שמישהו בכלל רוצה לגעת בך," ומסננת בין שיניה, "קופה ג'ינג'ית כחושה."

תמיד ידעתי להשתמט מהחיבוקים של מוישלה. מפרצי הזעם האלימים שלה היה קשה יותר לחמוק. הנסיונות לעשות את זה רק הגבירו את זעמה. והאלימות שבאה בעקבותיהם הייתה אכזרית יותר. ידעתי שהיא תהיה שם גם אחרי שהוא יילך.

גררתי רגליים במסדרון עד שהגעתי לעמדת הצצה אל הסלון, ובמקום להיכנס אליו פניתי שמאלה אל המטבח. הסכין המשוננת הגדולה נחה כדרכה על קרש החיתוך ליד הלחם. שלחתי אליה יד בזריזות והסתרתי אותה מאחורי הגב. הצעקות שלה התחדשו: "נו, אמרתי לך לבוא לכאן ולהתנצל לפני מוישלה!"

הפיסטוק המשופם המתין כשידו האחת כרוכה סביב מותניה והאחרת שלוחה קדימה להיכרך סביבי. הישרתי אליה את עיניי. צעדתי כמה צעדים לעברם. היא תקעה בי את המבט המצמית השמור לרגע הזה, לרגע הקצר שלפני אובדן השליטה. היא שאלה: "מה את מחביאה שם מאחורי הגב?" ורקעה בכף רגל אחת שמנמנה שהציפורניים הארוכות של אצבעותיה משוחות אדום בורדו לוהב.

החזרתי לה מבט, הפעם בלי פחד. אני זוכרת היטב את תנועת היד האטית שלי, עושה את דרכה מאחורי הגב ומייצבת את הידית כנגד הבטן כשהחוד מכוון לעבר הצמד שלפניי.

"את הסכין של הלחם," עניתי לה.

בשביל לחתוך את הידיים של מוישלה, שכל הזמן רוצות לחבק ילדות קטנות וגם את האימהות שלהן.

זה מה שקרה ביום שלפני. ולמחרת אספתי את הפתקים ממקומות מסתוריהם וצררתי אותם לכמה חבילות; היו הרבה פתקים. יצאתי לשדה החמניות, שהיו גבוהות מראשי הג'ינג'י, ושרפתי את כולם. לא הייתי זקוקה להם יותר.

וכשהיא איימה וצרחה כמו מטורפת, ותוך כדי כך ערכה את רצף הארועים שקרה זה עתה בשקרים על שקרים, על רקע פניו המלבינים של הפיסטוק – ידעתי.

ידעתי שאני לא צריכה יותר שום פתקים שישמרו עליי. ידעתי שאני זוכרת היטב. שאני יכולה לסמוך על הזיכרון שלי. ידעתי שהיא לא תוכל יותר לבלבל אותי עם השקרים שלה. ידעתי ששקרים עושים לי בחילה, ורק ההיצמדות למה שאני יודעת תשאיר אותי שפויה. או אם לדייק, תשמור עלי מלהפוך למטורפת. מטורפת כמוה.