קראו ב:
מאז “החתול השחור” של אדגר אלן פו, נכתבו אינספור סיפורים ששאבו את השראתם מהסיפור ומהעולם המבעית שהוא מציג. החתולים השחורים של סמיר סאלמי מהדהדים את עולם האימה של מחבר “מסכת המוות האדום”, שמקרב אותנו אל עולמות סיוטיים תוך קשירתם אל המרחב המקודש — מרוב פחד מפני חתולים פראיים אנשים נמנעים מללכת לתפילה במסגד. סאלמי בונה עולם דיסטופי בטקסט שהופך את הצפיפות ברחובות לחתול שחור אכזרי ולא מניח לנו לשכוח שלחתול יש תשע נשמות.
תרגום: איציק שניבוים
באותו לילה, כאשר עמדתי בפתח המסגד, אמר לי האימאם דברים מוזרים ודרמטיים. הוא סיפר שלהקה גדולה של חתולי בר שחורים תקפה את המחוז וחיסלה כל מה שנקרה בדרכה, ולכן האנשים לא באו לתפילת הלילה, שהרי הם יודעים שהחתולים היו לשליטי החושך בשכונה זו וזרעו פחד בלבבות התושבים. דבריו היו תמוהים, אבל הוא לא האריך בהם והפתיע אותי משקרא לתפילה.
היינו שלושה – האימאם במִחְרַאבּ גומחה בקיר המסגד המצביעה על הקיבלה – כיוון ה"כעבה" שאליו פונים המוסלמים בעת התפילה (מקביל ל"כותל המזרח" ביהדות, הפונה לכיוון ירושלים), ומאחוריו אני וידידי סעיד, והתפללנו בהכנעה ובשקט. עמדתי במקומי ללא ניע, שלו ורגוע כאילו שכחתי את הדברים המחרידים ששמעתי מפיו. לאחר שסיימנו את התפילה ביקש ממני האימאם להסיעו לביתו במכוניתי. הסכמתי ברצון, ואף הזמנתי את ידידי סעיד ללון בביתי. האימאם אחז בידו מקל גדול, ולא שאלתי אותו לפשר הדבר, שכן התחלתי לפקפק בשפיותו. אבל תחושתי השתנתה במהלך נסיעתנו, לאחר שהאימאם חזר על סיפורו, ופניתי לחברי ושאלתי: "מה דעתך, על הדברים האלה,סעיד?". פניו הרצינו, והוא ענה לי: "כן, גם אני שמעתי על זה. אחד השכנים סיפר לי שלהקה של חתולים חסמה את דרכה של גברת נַפיסה, האישה ההרה, כשהייתה בדרכה חזרה מבית הוריה בשכונה הסמוכה. החתולים הקיפו אותה והתחילו להשתעשע בשמלתה הארוכה. המסכנה קפאה במקומה חסרת אונים, ולא נותר לה אלא לצעוק בכל כוחה. לשמע צעקותיה נתקפו החתולים טירוף והסתערו עליה. למזלה של האישה חש לעזרתה אדון דניאל, הצייד הצרפתי, עם רובה בידו. שלושת הכלבים שלו שנלוו אליו התנפלו על החתולים, וניטש ביניהם קרב מר. במאמץ רב הצליח האיש לחלץ את הגברת נפיסה מציפורניהן של חיות הפרא ולהביאה לביתו כשהיא מפרפרת בין החיים והמוות. לאחר מכן חזר להציל את כלביו, אך משראה אותם נכנעים לחתולים, ואלה עושים בהם כרצונם, נתקף אימה…"
האימאם קטע את דבריו ואמר: "כן, בני, 'אין יכולת ואין כוח אלא באללה העליון והנשגב'. גם אני שמעתי על המקרה הזה ועל מקרים נוספים…" ואז קטע את תגובתו ואמר: "כאן… מספיק…תודה", נפרד מאיתנו לשלום וירד מהמכונית. המשכנו בנסיעה הביתה, ובדרך החלפנו דברים בעניין מבעית ומסעיר זה. לפתע שמענו קולות רמים…כן, אלה הם, ואלה יללותיהם מחרישות האוזניים, והנה הם מתרוצצים סביבנו. הדלקתי את הפנסים, לחצתי על הצופר וניסיתי להתחמק מהם, אבל הם השליכו את עצמם לעברנו כגלים. פגענו בכמה מהם, והיללות נמהלו בצעקות. ליבנו נמלא חרדה ופחד. הרגשנו שחשכת הלילה גוברת כאילו כבה הירח או לָקָה ונסתר אורו. אלוהיי… הו אלוהיי, איך יוצאים מזה, איך?
עצרתי את המכונית ליד פתח הבניין, אזרתי אומץ והחלטתי לצאת ויהי מה. פתחתי את הדלת, הנחתי את כף רגלי על המדרכה וניסיתי להניח את כף הרגל השנייה, אך הם התנפלו עליי בבת אחת ובכל הכוח, מוּנָעים בתאוות נקם. היו אלה חיות פרא אחוזות טירוף. נפלתי ארצה, מכה בידיי וברגליי לכל עבר. סעיד לא חדל ללחוץ על הצופר, והשכנים היכו במקלות ובחבלים לכל הכיוונים…צעקתי: "מים!! מים!! הַתיזו מים על החתולים המטורפים כדי שיפסיקו להשתולל. מים!! מים!!…" תוך שניות מצאתי את עצמי מוצף במים שניתכו מלמעלה ומכל עבר. לבסוף קרסו החתולים בזה אחר זה, והצלחתי להימלט מהם. ידידי סעיד ואחד השכנים נשאו אותי לביתי, והתעקשתי לצאת למרפסת. האוויר היה לח וקר, וראיתי את החתולים מנתרים מזעם ומכאב. חשתי טיפות גשם יורדות משמיים, והן הפכו אט אט לגשם סוחף, שיחד איתו הלכו וגברו הצעקות. מים ומוות כיסו את האדמה, ונערמו עליה ערימות של פגרים. החלטתי לרדת כדי לנקום בהם. דידיתי לעבר המדרגות, ירדתי למטה ומצאתי את עצמי לפני בית קברות של פגרים דוממים, חשוף ומעורר אימה. גמרתי אומר לפסוע מעליהם: פסיעה ראשונה, פסיעה שניה, צעקה, התנערות…החתולים השחורים מתנועעים ומתנערים תחת רגליי…
צעקתי. פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי לבדי בחדרי.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.