ראשו של הקמ"ן הגיח מבעד לדלת. "תעלה על ציוד ותחבור לַאָבּיר," הוא אמר לי, "אתה וקָבּוק יורדים לשטח לטובת בּיוּם פצועים."

הימים בשיזפון דמו זה לזה ועברו בלי להטביע חותם. מיום שסופחתי למפקדה נטמעתי בתפאורת הבסיס העצום כמו צל, או אולי, כיוון שצל בשיזפון דווקא מועט ויקר-ערך, כמו החרדונים הצהבהבים שיכולים לנתר ולהיעלם ברגע בחצץ מתחת למקלחות, או לקפוא במקום במשך שעות. להיעלם לא יכולתי, לא ברגע וגם לא במשך חודשים ארוכים. רוב החיילים שהגיעו איתי מצריפין הגיבו מיד: עשו בלגן, דפקו עריקות, אזקו את עצמם למיטה – עד שהועברו לבסיס פתוח במרכז הארץ, או לפחות לעשות שבוע-שבוע במטבח. אני הסתפקתי במכתבים מלאי פאתוס שלא נענו מעולם. בינתיים הזמן בלימבו הלוגיסטי שבלב המדבר עבר לאט. בסגל נזכרו בי רק כשנחתו משימות מעיקות, שאפשר לדחוק מחוץ לגבולות הגזרה של המדור שלהם. עליתי על ציוד ובלי לשאול שאלות יצאתי אל הגשם, שנספג באספלט ובחול.

מרגע שנכנסו לתוך שטחי האש הבנתי שזה לא תרגיל שגרתי. במרחק, זחלי הטנקים חרשו את החול הקשיח בתנועה מחרישת-אוזניים; צרורות מא"ג ניסרו פעם בפעם באוויר ושריקות פגזים החריבו אותו; פצצות תאורה הדליקו את השמים בזו אחר זו. "מאיפה כל ההקצאות האלה, זה מה שאני רוצה לדעת," קבוק אמר. הנהג סיפר שזה תרגיל פתע ביוזמת קשנ"ר הנכנס, שגם מפקח עליו מקרוב. קבוק סינן קללה ואני עצמתי את עיני. קשנ"ר, קצין שריון ראשי, היה הנמען האחרון שלי. הימים שבהם חיכיתי לתשובה ממנו היו ימים של תקווה, לפעמים אפילו התעלות. די היה לשמוע את ראשי התיבות האלה כדי להפיח שוב משהו ממנה, כמו איתות מספינת האם שפתאום לוויין תועה קולט. התחפרתי בצווארון שלי בדממה, מתמסר לאנקות יריעת הברזנט מאחורי, שהרוח והגשם עשו בה שמות. גם אחרי עשרות פעמים שירדתי להחליף עוקב או לחלק אוכל, מעולם לא התרגלתי לקרבות האפיים של מדבריות שיזפון. מדומים ככל שיהיו, חסרי אויב ככל שיהיו, הם החדירו בי בכל נקבובית את אפסותו של היחיד, והפילו עלי ייאוש ותרדמה.

עצרנו במישור מחופר, מוקף סוללות עפר, שבשפה הצבאית מכונה 'מִגְנַן'. הערב היה זה שטח נסיגה לטיפול בפצועים, ובתוך ההמולה הכללית – הטנקים, הצרורות, הפגזים – שררה בו המולת-אסון פרטית. האביר פלט את קבוק ואותי אל בין צללים מתרוצצים. הם משכו לפניהם אלומות אור קהות, מפנסי-ראש שנגסו בחשכה רק בקושי. "בוא נזדיין מפה," הוא אמר והצביע לעבר נגמ"ש פתוח, ריק, שחסה תחת אחת מהסוללות. ואכן – בין זעקות פצועים מדומים והבהובי אמבולנסים אדומים; תחת חרוטי גשם מחודדים, מתגברים, שהצללים המתרוצצים סביבנו ניסו לגרש מעליהם כמו זבובים – מה יותר הגיוני מזה? פסענו בדממה אל כֶּבֶש הפלדה, אבל בדרך תפס אותנו אלוף-משנה בנעליים אדומות. על ראשו הגזוז, המוכסף, נכרך קשר מדונה. פנס הראש שלו דווקא היה חזק מאוד. כשדיבר השפלנו מבט.

"אתם זה הביום פצועים מהמפקדה?"

קבוק לא ענה אבל כנראה שהמבט הסגיר אותנו, כי הוא מיד אמר לו, "יפה, אתה לא שומע כלום. נפל לידך פצמ"ר ויש לך צלצולים באוזניים. גש לתאג"ד ודווח להם."

קבוק עמד לידו בלי לזוז, גם אחרי שחלפו שתיים-שלוש שניות ההשתהות הלגיטימית.

"מה?!" הצרחה שפלט הקפיצה אותי. בפניו של הקצין רטט שריר. "אני לא שומע כלום! נפל עלינו פצמ"ר!"

הוא הוסיף לעמוד על מקומו. זו לא היתה דבקות מגושמת במשימה וגם לא התחכמות ליצנית, אלא היענות עמוקה, ניהיליסטית, לאבסורד שאליו נקלענו. אמנות לשם אמנות. קבוק ישן איתי בחדר אבל לא ידעתי עליו הרבה, בטח לא שיש לו כאלה ביצים. כשהוא נבלע בחשכה האל"מ פנה אלי. "אתה, יקירי, אתה חטפת את הרסיסים בצלעות ובירך." הוא קרא במדונה לְתוֹרֶן, החובש הגדודי. כשדיבר בקשר הוא הרים את ראשו, ואלומת האור הלבנה, המבהיקה, שוגרה מפנס הראש שלו אל השמים האטומים כמו הקריאה של משטרת גותהאם לבאטמן. נשמטתי אל הרצפה בעיניים עצומות.

אל קרבתי הגיע מילואימניק שמנמן בן כארבעים, עם מפרצים עמוקים וחולצה שחורה מתחת למדים. לא צפיתי למצוא בתרגיל כזה גדוד מילואים, והם בטח ציפו לכך עוד פחות ממני. הוא התנשף בכבדות, ממלא את שדה הראייה שלי, ואחרי שדיווחתי לו מה הפציעה שלי פתח לי את רצועות הווסט ואת כפתורי החולצה והחל ללפף סביב חזי פד גזה ותחבושת.

האלוף-משנה חזר אלינו בריצה. בלי לבחון את מצבי, הוא פסק, "לא בוצעה סחיטת גפיים – איבדת אותו."

"עוד לא הספקתי," מחה החובש.

"להלן."

"מה זה איבדתי?"

"זה אומר שמת לך חייל – נפל חלל." 

"מה זה?!" עכשיו היה תורי לצעוק, ומנהל התרגיל הביט בי מופתע ואדיש, כאילו הייתי חלק מההקצאות המופלגות שקיבל. "עוד חכמולוג?"

הגשם התחזק. המשתתפים בתרגיל ניסו להתעלם, אבל הכול נעשה איטי ומהוסס, כאילו הוא שוטף מאיתנו את אשליית החומרה והחירום. רק האלוף-משנה היה בשלו; אחרי שנואש מתורֶן הוא קרא בקשר לעוקֶץ, הרב הגדודי. שכבתי על החול הדוקרני בחולצה פתוחה, נרטב בהכנעה, כשראיתי אותו מתקרב בזווית העין. הוא היה סרן רזה בעל זקן מדובלל, מחורץ, שהשתרג על רצועת הקסדה הרכוסה. היה איתו חייל נוסף מהרבנות, משמש-בקודש שהחזיק עבורו את הקשר וחכה למוצא פיו. הרב רכן אלי תחת פני הפסל של האלוף-משנה, שהגשם ניתז מהם כמו מאנדרטאות החייל האלמוני בכיכרות מזרח אירופה. בלי חשק, בלי אוויר בריאות, בלי אפילו לבקש מהחייל שלו את הקשר, הרב פלט: "חברתי לַהרְדוּף, מתחיל בזיהוי."

הרגשתי את הבל פיו המעושן כשהוא גישש אל צווארון החולצה שלי, באצבעות רכות שאולי היו מורגלות באיתור קשיים מופשטים יותר, בין דפי הגמרא.

"אין לו דסקית," הוא דיווח ביובש.

"עלא כיפאק!" ענה האל"מ, "אז בוא נשאיר אותו פה ונתקפל!"

הסרן נאנח. התשובה הארסית ירדה עליו כמו טיפת גשם טורדנית. מרגע שנכנס אל שדה הראייה שלי הוא הסתובב בשטח כאילו נעשה לו עוול, ובמידה רבה צדק. קבוק קרא לזה אפקט המטוטלת: בראש המערכת מפקד החיל רוצה כניסה בלתי-נשכחת לתפקיד, ובבסיסה עשרות אנשים מיטלטלים בגשם שוטף. חייל הרבנות החל לפשפש לי בכיסים – אצבעות נוקשות ומיובלות של שוחט, של מבתר-כרעיים בשוק – אבל הרב שלח אותו אל הנעליים. גם פה, ידעתי, מצפה להם מפלה: היתה לי רק דסקית נעל אחת אבל היא היתה משופצרת ללא דופי, באזיקון מהודק וקטום באש. אחרי כמה שניות הם נסוגו מעלי והשתררה דממה, אפופת חוסר-מעש. גופי הצטמרר בקור. מיתחתי את צווארי ולחשתי שלחייל שבא איתי יש לדרמן, והפסל ניעור מקיפאונו ושאג "שקט שיהיה!" והסרן מלמל משהו מבודח על חזון העצמות היבשות, ואיש לא הגיב, ולא כל שכן צחק, ולמען האמת לא היה מי שיגיב, ולא כל שכן שיצחק, כי החייל רץ להביא את קבוק. החיים האזרחיים משביעים אותנו מרורים גרועים יותר, חמורים, אבל דבר לא משתווה ליכולתו העריצה של הצבא לעצור את הזמן, לזקק סבל לכדי רגע אחד שאין לו סוף וגם לא יכול להיות לו. "מה?!" שמעתי את קבוק מרחוק, ממקום משכבי בחול. "אני לא שומע כּלֻ…" הסגן סחב אותו אלינו ביד, וכשהוא ביקש את הלדרמן שלו קבוק התעקש על חירשותו, והמשמש-בקודש החווה בידיו בתנועת סכין, וקבוק אמר שהלדרמן שלו בבסיס, והפנים של כולם נפלו, ולפתע, מאי-שם, התגברו קולות ירי מכל הכלים של הגדוד השני, שהסתער עכשיו על פיתה סורית – אותה פיתה סורית דמיונית שאנו מסתערים עליה בכל דור ודור, מעוז הכיסופים של אינספור חיילים, מי בשם אידאולוגיה ומי למען ת"ש – ולתדהמתי התחיל קבוק לדקלם ברצף, כילד פלא, את הפרטים המלאים שלי, כולל מספר אישי וכתובת החייל. כשנחזור, חשבתי, אני חייב לברר איך קוראים לו. רב הגדוד וסגנו מילאו את טופס החלל. אחר-כך הוציאו אלונקה ושקית ניילון שחורה, אטומה. כשהבנתי מה עומד לקרות התחלתי לקום בתוקף, אבל האלוף-משנה הצמיד אלי את פניו הקשות בתוקף משלו.

"חייל, אם אני שומע אותך עוד פעם אחת, אתה תהיה הרדוף גם ברטוב – הבנת?"

מחיתי את נחילי הגשם מפני בדממה. בינתיים הרב ניגש אלי, ספק ברתיעה ספק בהתנצלות. הוא העלה אותי על האלונקה, כרך סביבי את השקית ורכס אותה עלי באצבעותיו הדקות. זה היה מגע חדש, ולא בלתי נעים. הניילון האטום החזיר לי את הבל פי, וערבל מעט את רעשי הקרב הרחוקים. עוד אני מסתגל הוא וסגנו הרימו אותי לגובה מותניים. בלהט התרגיל הם שכחו לקשור אותי לאלונקה, וכיוון שהייתי כבד מהרגיל – בציוד מלא ומדים ספוגים – נטיתי מטה וכמעט נפלתי על הסגן, שהיה חזק ממפקדו הרב אבל גם נמוך יותר. לבסוף הניחו אותי בבת אחת, בהקלה, על משטח מתכת קר.

"זהו? מעמיסים אותו וחסל – כמו כלב?" שמעתי את קולו הרם של האל"מ.

"זה… זה הנוהל. מכאן הוא עובר למפקדה שתנייד אותו לצריפין לקבורה. בתרנגול." 

"כבוד הרב, אני לא גדול בתורה כמוך, אבל כמה שאני יודע כשיהודי נפטר אומרים עליו קדיש."

"בתרגיל?" רב המילואים השתנק כאילו החסיר פעימה.

"המטרה של תרנגול," הטעים קונו הארעי, הלא הקרוי, "היא לדמות את המציאות ככל האפשר ולדאוג שאף משימה – אבל אף משימה, כולל הקשה ביותר, פיזית ומנטלית – לא תנחת על הלוחמים כמו רעם בקרב."

הרב הסביר שהוא מבקש ממנו לעבור עבירה בוטה, חמורה, על עשרת הדיברות – לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא – והמפקד, שלא ידע להתמודד עם הטיעון אך מיאן לקבלו, נתלה באותו "שווא" בזעזוע רטורי חלול, ולא היה מוכן לשמוע גם כשהרב מחל על כבודו, והציע, כפשרה, להגיד פרקי תהילים לעילוי נשמתי. הוא שאל אותו אם זה מה שהיה עושה באופרטיבי, והחייל התפרץ ואמר שזו שערורייה, שהוא דורש לדבר מיד עם רב שיזפון, מה שהחזיר את האלוף-משנה לקרקע מוצקה יותר, או לפחות מוכרת, והוא מיד תבע לדעת מי מפקד התרגיל ורל"ש קשנ"ר הנכנס – רב שיזפון או הוא? – וכעבור כמה שניות של שתיקה, שככל הנראה פירש כניצחון – קשה היה לקבוע ממקום משכבי, בתוך השקית ובראש נטוי אליהם רק למחצה – הוא הוסיף, "קדיש בפקודה!" ואפילו הרהיב עוז לסנן, "דינא דמלכותא דינא, אה?"

הצדק היה עם אנשי המילואים, המיושבים והבקיאים ביותר, אבל האם יעמוד להם בשטח ההפקר של המגנן? לא עברו כמה דקות ומבעד לשקית הניילון, שהיתה לי מקור חום קלוש, יחידי, קיבלתי תשובה. תחילה במהוסס, יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא נכלם, בְּלוּע-הברות, אבל ככל שהתפילה נמשכה כן התחזקה, יונקת כח מכוח אמירתה, מכח כל "אמן", יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם, נדמה היה שעוד ועוד אנשים מצטרפים, וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, ועל כולם עולה דווקא הרב העדין, שזעק בזעם נורא, כמעט מתוך נקמה, כאילו מרגע שנפל הפור לא נותר אלא להקים את החטא ולעשות את הרע ולהעמיד את עצמך למשפט האל, הבוחן לב וכליות.

אחרי שמכשיר הקשר חרחר, לא רחוק ממני שאון גדול של צמיגים ומנועים קם, התרחק ולבסוף נדם. רווח לי כשהבנתי שאני לבד. נשימתי אט-אט התייצבה, ועמה גם רחשי השקית, עולה ויורדת על פני. למרות זרזיפי הנזלת, שניגרו למעלה ולמטה במידה שווה בשוכבי בשיפוע, צלילות חדשה הבקיעה את דרכה והביאה אותי לידי עוררות גדולה. בדרך לאופוריה, משולל הגירויים המרצדים-מעקצצים של היום-יום, גיליתי עולם ומלואו בשקית השחורה שכיסתה את פני. התעמקתי במרקם המחוספס, המגרד באפי בכל שאיפה; במשחקי האור והצל שחוללתי, בכל נשיפה, בין השקית לבין מה שבטח היה תאורת החירום של האביר. זה היה זמן חסד, והייתי שקוע בו כליל אך גם להוט לנצלו. מחשבות ותקוות כמוסות, שמעולם לא העזתי לנסח, נדלקו על גבי שמורות עיני העצומות בחגיגיות ובקצב של מטח זיקוקים. יותר מהתוכן שלהם עינג אותי המעקב אחר תנועתן. הרגשתי שפי נעשה כבד, וצונח בחיוך של אושר לנוכח התפוצצויות התודעה האלה: זורחות כגחלילית, קלות-תנועה כעפיפון, הן הזכירו לי גרסה פסיכדלית ומואצת של בועות הסבון שמזדחלות על המסך כשאני בוהה במחשב שלי במפקדה עד אין קץ, עד שאני מקיש על העכבר.

שעות ארוכות הייתי נתון כך בין העולמות. זו לא אחת מאותן חוויות שנדמות כנצח אבל בפועל נמשכות דקות ספורות בלבד. בזמן ההזיות הקודחות הללו, שבמרפאה הסבירו בָּהיפותרמיה שחטפתי, התרגיל נגמר וכולם התקפלו והנהג החזיר לבסיס את האביר – אני ארוז בתוכו – והעמיד אותו בחנית רכבים. לא יקיצה טבעית העירה אותי בסופו של דבר; לא אור השחר ואפילו לא הנסיעה הבאה, ליום טיפול בחטיבה. רק שם, אחרי ארוחת צהריים, צעקת הביעותים של חימושניק שמצא אותי החזירה אותי להכרה.

מאותו רגע דברים התגלגלו מהר וביעילות. הובהלתי למרפאה והושקיתי לסירוגין תה רותח ואנטיביוטיקה. נכנעתי שוב לדמדומים, וכשהתעוררתי מצאתי מולי את מפקד החיל, קצין שריון ראשי בכבודו ובעצמו. הוא התנצל עמוקות על כל מה שקרה, ובישר לי שביקש לדבר איתי אישית. את הרל"ש שלו לא ראינו יותר.

"אתה בחיים," הוא פסק, "למרות מיטב המאמצים."

ניסיתי להחזיר חיוך אבל הייתי חלש. וגם מופתע. עם כל הבוז שלנו למערכת, עדיין ייחסתי לקציניה הבכירים משהו מהנשגב. אחרי שבירר את הפרטים וכתב את עיקרם בפנקס, הוא נעמד בפתח דלת המרפאה ואמר שהוא חייב לשאול, "ברמה האישית", איך הייתי מסוגל להישאר בתוך שקית הקבורה מרגע שהייתי לבד.

גיחכתי כאילו הוא צודק ואני, טיפשון שכמותי, נקלע עכשיו למבוכה. אבל ידעתי בחוש שהשעות האלה, בחיק הגחליליות והעפיפונים, הן יקרות מפז. וחשבתי כמה הן עוד יחסרו לי, בשעות הארוכות שחיכו לי בשיזפון. 

"אני צריך את העזרה שלך," אמרתי לפתע. הוא הטה את צווארו. זה לא היה בתכנון.

בקול אחיד, נמהר, אמרתי שאני מנסה לצאת מהבסיס הזה מהרגע שהגעתי אליו; שאמנם נותרו לי רק שישה חודשים אבל אני רוצה לעשות משהו עם הזמן הזה, לעבור לשרת במפקדת קצין שריון ראשי בצומת קסטינה – בסיס פתוח במרכז.

קשנ"ר העביר את משקל גופו בין רגליו, כשוקל ומתלבט. בלוריתו האפורה נרעדה כשהוא הנהן ברוך.

"זה יטופל," הוא הבטיח. "תוכל רק להעביר לי פנייה בצורה מסודרת בכתב?"