התוכניות האהובות עלינו משודרות בכל ערב. הם אומרים שיהיה מרגש, וזה תמיד מרגש.

הם נותנים לנו רמזים למה שהולך לקרות, ואז זה קורה, וזה מרגש.

אם אנשים מתים היו מסתובבים לנו מתחת לחלון, לא היינו מתרגשים יותר.

אנחנו רוצים להיות חלק מכל זה.

אנחנו רוצים להיות האנשים שהם פונים אליהם ואומרים מה צפוי בהמשך הערב ובהמשך השבוע.

אנחנו מקשיבים לפרסומות עד שאנחנו מותשים, נענשים ברשימות: הם רוצים שנקנה ונקנה, ואנחנו מנסים, אבל אין לנו הרבה כסף. ובכל זאת אנחנו לא יכולים שלא להתפעל מהצד המדעי של כל זה.

איך נוכל אי פעם להיות בטוחים כפי שהאנשים האלה בטוחים? הנשים האלה הן נשים בשליטה, ממש לא כמו הנשים במשפחה שלי.

ובכל זאת אנחנו מאמינים בעולם הזה.

אנחנו מאמינים שהאנשים האלה מדברים אלינו.

אמא, למשל, מאוהבת באחד המגישים. ובעלי יושב ומסתכל בכתבת צעירה אחת, ומחכה שהמצלמה תתרחק ותחשוף את שדיה.

אחרי החדשות אנחנו מוצאים איזה שעשועון לראות ואחר כך איזה סיפור של חקירה בלשית.

השעות חולפות. הלבבות שלנו ממשיכים לפעום, לפעמים לאט, לפעמים מהר.

יש שעשועון אחד ממש טוב. בכל שבוע אותו האיש יושב שם בקהל בפה סגור ועם דמעות בעיניים. הבן שלו חוזר לבמה לענות על עוד שאלות. הילד עומד שם, ממצמץ מול מצלמת הטלוויזיה. הם לא יתנו לו להמשיך ולענות על שאלות אם הוא יזכה בסכום הסופי של 128 אלף דולר. לא כל כך אכפת לנו מהילד ואנחנו לא אוהבים את האמא, שמחייכת וחושפת את השיניים האיומות שלה, אבל האבא מרגש אותנו: השפתיים העבות שלו, עיניו הלחות.

אז בזמן התוכנית הזאת אנחנו מכבים את הטלפון ולא עונים אם דופקים בדלת, דבר שממילא קורה רק לעתים נדירות. אנחנו צופים היטב, ובעלי מהדק עכשיו את השפתיים, ואחר כך מחייך חיוך כל כך רחב שעיניו נעלמות, ואילו אני נשענת לאחור כמו האמא, המבט שלי חד, פי מלא זהב.

2

אני לא באמת חושבת שהתוכנית הזאת על שוטרים בהוואי כזאת טובה, היא פשוט נראית יותר אמיתית מהחיים שלי.

מסלולים שונים במשך הערב: ערוצים 2,2,4,7,9 או ערוצים 13,13,13,2,2,4 וכו'. לפעמים אני רוצה לראות דרמות משטרתיות, לפעמים סרטי תעודה בערוץ הציבורי, למשל אחת שנקראת "יצורי הביצה".

הבידוד שלי בלילה, החשכה שבחוץ, הדממה שבחוץ, השעה שהולכת ומתאחרת, גם בגללם הסיפור שבטלוויזיה נראה כזה מעניין. אבל גם בגלל העלילה: הערב בן חוזר אחרי הרבה שנים ומתחתן עם אשתו של האבא. (היא לא אמא שלו.)

אנחנו צופים בתשומת לב רבה כי התוכניות האלה הן כנראה עבודה של הרבה אנשים מתוחכמים ואופנתיים.

אני חושבת שקול של טלוויזיה נשמע מעבר לקיר, אבל אלה צוויחות של אווזי בר, שעפים דרומה בדמדומים הראשונים של הערב.

את צופה באישה צעירה בשם סוזן סמית עם פנינים על הצוואר שרה את ההמנון הקנדי לפני משחק הוקי. את מקשיבה לסוף השיר, ואז את מעבירה ערוץ.

או שאת צופה ברגליים של פיט סיגר קופצות מעלה ומטה לקראת שיר ה"רוּבֶּן אִי-לי" שלו, ואז מעבירה ערוץ.

זה לא מה שאת רוצה לעשות. את פשוט מעבירה את הזמן.

את מחכה עד שתגיע שעה מסוימת ואת תהיי במצב מסוים שבו את תוכלי ללכת לישון.

יש סיפוק אמיתי בקבלת המידע על מזג האוויר למחר – באיזו מהירות תנשב הרוח ומאיזה כיוון, מתי עשוי לרדת גשם, מתי השמיים עשויים להתבהר – המילים "ארבעים אחוזים" שבמשפט "סיכוי של ארבעים אחוזים" מצביעות על כך שמדובר במדע מדויק.

הכול מתחיל בנקודה הכחולה במרכז המסך הכהה, וברגע הזה את יכולה לחוש שהתמונות הללו עושות דרך ארוכה בדרכן אליך.

3

לעתים קרובות, בסוף היום, כשאני עייפה, נדמה שהחיים שלי הופכים לסרט. כלומר היום האמיתי שלי מתקדם אל תוך הערב האמיתי שלי, אבל גם מתרחק ממני מספיק עד שהוא זר וסרט. בשלב הזה הוא כבר כל כך מסובך, כל כך קשה להבנה, שאני רוצה לראות סרט אחר. אני רוצה לראות סרט שעשו לטלוויזיה, שיהיה פשוט וקל להבנה, אפילו אם יהיה בו אסון או נכות או מחלה. הוא ידלג על כל כך הרבה, הוא ידלג על כל הסיבוכים, בידיעה שאנחנו נבין, כך שהאירועים החשובים יקרו בהפתעה: גבר עשוי לשנות את דעתו, אף על פי שהיה נחוש לגמרי לפני כן, והוא עשוי גם להתאהב פתאום. הוא ידלג על כל הסיבוכים כי אין מספיק זמן להכין אותנו לאירועים חשובים על פני שעה ועשרים דקות בלבד, שצריכות לכלול גם הפסקות לפרסומות, ואנחנו רוצים אירועים חשובים.

אחד הסרטים היה על פרופסורית שחולה באלצהיימר. אחד היה על גולש סקי אולימפי שאיבד רגל אבל למד לגלוש שוב. הערב היה סרט על איש חירש שהתאהב במרָפאה בדיבור שלו, וידעתי שהוא יתאהב בה, כי היא היתה יפה, אפילו שהיא לא שחקנית טובה, והוא היה נאה, אפילו שהוא חירש. הוא היה חירש בתחילת הסרט וחירש שוב בסוף, אבל באמצע הוא שמע ולמד לדבר במבטא בולט של האזור. על פני שעה ועשרים דקות, האיש הזה לא רק שמע והתחרש שוב, אלא גם הקים עסק מצליח במו ידיו, הפסיד אותו בגלל הבוגדנות של אחד מאנשי החברה, התאהב, החזיק באישה לפחות עד סוף הסרט, ואיבד את בתוליו, שנדמה שקשה יותר לאבד אותם אם אתה חירש, וקל יותר ברגע שאתה יכול לשמוע.

כל זה נדחס בקצה הסוף של יום בחיי, שככל שהערב התקדם, כבר הלך והתרחק ממני…