בספטמבר הכול מחפשים דירות. במיוחד בירושלים. במיוחד סטודנטים. זו העונה הטובה של יוחנן דביר, משפץ דירות ובעלן של כמה מהן. שתי דירות קטנות ששיפץ בנחלאות השכיר מיד, ב-400 דולר כל אחת. כבר עמד להשכיר את השלישית, דירת חדר ברחוב אבולעפיה, ב-300 דולר, אבל לפני שחתם צילצל אליו חיימקה לוין מתל אביב ואמר לו: "שמע. אולי יש לך משהו בשביל בתי. היא התקבלה בבצלאל והיא צריכה דירת חדר."

יוחנן אמר "כן." ללא היסוס.

חיימקה לוין עזר ליוחנן כשזה האחרון היה בצרה גדולה. הוא התאהב. פתאום הבין מה זה עזה כמוות. והנערה – גימנזיסטית. הוא חדל לעבוד והתרוצץ כמו סהרורי. יום אחד התחיל להתעניין ב"מגדל שלום", מסתובב סביב וסופר את הקומות. חיימקה הלך אתו, אכל אתו, סירב להשאיר אותו לבד. וכל הזמן מספר לו מעשיות זוועה על זה ועל זה ואיך שכולם, תודה לאל, בסוף נשארו בחיים. והסתדרו בכלל לא רע. פעם אחת אפילו קפץ למענו לבריכת גורדון. הוא צעק "נמאס לי!" וקפץ למים העמוקים. הוא לא ידע לשחות. יוחנן כמובן קפץ אחריו וחילץ אותו. אחר כך התברר שחיימקה היה פעם אלוף הנוער בשחייה, לא חשוב. הוא פשוט לא נתן לו להישאר לבד. זה היה לפני ארבע שנים. יוחנן התגבר, ולבסוף גם התחתן (והתגרש שוב). הם לא הרבו להתראות. אבל יוחנן שמר בלבו מקום חם בשביל האיש הזה, חיימקה. וכשזה צילצל וביקש בשביל בתו, ראה לפני עיניו מיד את פרצופו הקמחי, את צחוקו הרך, ואת חניכיו החשופים בקידמת פיו. בתוקף סירב לשתול לו שיניים או לסדר לו תותב. הוא טען שאין לו כסף בשביל זה, שדמי המזונות שהוא משלם בעד שתי בנותיו אוכלים לו את כל המשכורת שהוא מוציא מהוראת מתמטיקה בבית ספר לבחינות אקסטרניות. בנקודה זאת לא האמין לו יוחנן. לפי דעתו של יוחנן, ידע חיימקה שחניכיו החשופים הם חלק מחן הזקונים שלו. כך או כך, יוחנן היה ממש מאושר שהנה ניתנה בידו הזדמנות לגמול לו. אף פעם לא ראה את בנותיו של חיימקה.

"שמה דנה." אמר חיימקה לוין. "תכיר אותה מיד. תראה אחת תמימה כזאת עם עיניים גדולות."

נקבע שיוחנן יפגוש את דנה כבר למחרת בשעה שבע בערב ליד טליתא קומי, כדי להראות לה את הדירה ולתת לה את המפתח.

"כמה?" שאל חיימקה.

"אל תעליב אותי. כסף אחר כך."

 

שעון היד שלו מיהר. לפעמים עשר דקות לפעמים עשרים דקות. זה לא הפריע לו. הוא אהב להרגיש את עצמו רץ לפני הזמן. הוא לקח עליו את תיק הכתף שלו, אבל במקום ללבוש את הג'ינס הרגילים, ששימשו לו גם כבגדי עבודה, לבש חולצת פסים ומכנסי כותנה רחבים. גם בדק את זקנו אחר הגילוח, הריח בבתי השחי לאחר המקלחת וסרק את שערות ראשו הקצרות והחזקות, ולפתע עלתה במוחו המחשבה, והוא אפילו לא הופתע, שהוא מתכונן לבליינדייט.

אבל את התכולה של תיק הכתף לא שינה. הפלאייר והמברג הקבועים, שיהיו, אף פעם אין לדעת. איך שלא תסתובב, כל תיקון או שיפוץ, גדול או קטן, אתה מתחיל באלה.

והייתה בתיק הכתף שלו מחברת עבה בכריכה קשה שחורה, שעל הדף הראשון שלה, מתחת למלה "יומן", כתוב בדיו ירוקה תאריך הפתיחה, ויותר לא כתוב בה דבר. והיה שם ספר דק בהוצאת האוניברסיטה המשודרת בכריכה רכה בצבע קובאלט, כצבע מכונית הסובארו שלו, שעניינו תורת הקוואנטים. גורל היקום הדאיג אותו לאחרונה.

מצויד בכל אלה, קפץ לטליתא קומי. השעון של טליתא קומי הראה שש ושלושים. הוא השווה עם שעון היד שלו, שהראה שש וארבעים. הוא סמך על השעון של טליתא קומי, מה שהותיר בידו זמן מספיק לשכפל מפתח לבתו של חיימקה לוין, שבעיני רוחו הצטיירה כנערה שברירית וחיוורת, מדברת בלחישה ועיניה הגדולות והרכות מלטפות את פניו בביישנות.

בערך בשעה שיוחנן גמר לצייר לו בעיני רוחו את דמותה של הנערה שהוא עתיד לפגוש ליד טליתא קומי, סיים האיש לשכפל את המפתח. יוחנן אהב את זה, את תואם הזמנים, זה נראה לו כשריד של עולם הרמוני נכסף, שהיה פעם ואבד. הייתה בכך גם הבטחה לפגישה מוצלחת. הוא חיפש לה מחזיק מפתחות ומצא מדליון מוזהב עם מדונה. הוא שיער שהיא תרצה מדונה. הוא עצמו תיעב את מדונה. שיכפול המפתח עלה לו ארבעה שקלים. מחזיק המפתחות שמונה. זה נראה לו מוגזם, וכמעט קנה מחזיק מפתחות דמוי נעל הולנדית בארבעה שקלים, אבל ברגע האחרון, למען חיימקה לוין, החליט לקנות בכל זאת את המדליון עם מדונה.

רגש נפלא של נדיבות הציף אותו. הוא לא בדיוק ידע מה לעשות בו. הוא הפיל שקל שלם לתוך תיבת הכינור של נגן רחוב, וצילצל אל אחד משני דייריו, עולה חדש מרוסיה, ושאל אותו במה יוכל לעזור. העולה אמר: "הכול. הכול. נייה חרשו." יוחנן הבטיח לבוא לראות מה אפשר לעשות. אולי עוד הערב. הוא כמובן ידע שצריך לתקן את הברזים, אבל הניסיון שלו כבעל בתים לימד אותו שאם הוא לא יתקן, הדייר יתקן. אלא שהדייר, שלא פירש נכון את כוונתו הטובה של בעל הבית, אמר משהו ברוסית שנשמע ליוחנן כקללה.

יוחנן חשב שזה לא הוגן. אבל הוא גמר בלבו שזה לא יקלקל לו את הפגישה. הוא חזר לרחבת טליתא קומי. על זרועו נשא מעיל רוח שחור. כתל אביבי מלידה התייחס באי אמון למזג האוויר הירושלמי; פתאום באמצע הקיץ, ובמיוחד במקום הזה, נופלת עליך רוח מקפיאה. גם בלי רוח, עכשיו ספטמבר, וערבי ספטמבר בירושלים פירושם סוודרים ומעילי רוח.

טליתא קומי הוא מקום שבו נפגשים כולם עם כולם, ובמיוחד בשעה הזאת. האור קיבל מין צבע כחלולי – תמיד עמד נדהם בפני הצבע הזה של האור בירושלים, בעשר הדקות האחרונות שלפני התעבות החושך. אולי יספיק להיפגש בתוך הכחול. עכשיו ראה אותה בדמות בובת משי יפנית. חיוורון מוות עבד טוב על ההורמונים שלו. הוא שמח שניתנה לו הזדמנות לגלות את הצד הזה שבו. לא רק שייתן לה את מחזיק המפתחות המוזהב והמשובץ נוצצים, הוא יראה לה את הדירה וישאל אותה מה חסר לה בדירה, ואז, לאחר שתמנה בביישנות מה חסר לה, יאמר לה, כבדרך אגב: "על חשבון בעל הבית".

הוא אהב את זה, את המחשבות האלה. הוא רצה לבכות. דבריה של גרושתו עוד צילצלו באוזניו ("אתה חושב רק על עצמך"), ולנוכח כל השפע הזה שהוא הולך להעתיר על בתו של ידידו, נתקף בפרץ גואה של אהבה עצמית. אחרי זמן רב שהוא מטמטם את עצמו בשיפוצי בתים ובהשכרת דירות, וכן בדאגה ערטילאית לגורל היקום – הנה חש שרוחו טובה עליו, והוא כמעט מאושר.

השעון על ידו הראה שבע ועשר דקות. עוד עשר דקות לפחות, אמר לעצמו. אולי חמש עשרה. הוא צפה שעה יפה, ובינתיים, במין להיטות, עד כה כמעט לא מוכרת לו, לעשות למען האחרים, ניגש אל קבוצה אחת קולנית במיוחד, שגעשה בסמוך לקצה הרחבה, והציע להם להתווכח בשקט. אחד, שנשא שלט עם אגרוף של "כך", התכופף ושאג לתוך פניו: "אתה בעד או נגד?"

יוחנן חשב שהאיש מתבדח, אבל פחד לצחוק. במרחק כמה פסיעות משם עמד אחד בטי שירט ובמכנסיים קצרים ומילמל: "no more war no more bloodshed". יוחנן רצה לומר להם, שעכשיו, כאשר העולם ממילא עומד לקרוס, מה הטעם לעסוק בקטנות. בעיקר רצה לצעוק: אני מאושר! אני מאושר!

אבל הבריון ההוא, שלא ידע איך לפרש את מלמוליו של האיש המוזר – אשר ברגע זה פרש את ידיו כמבקש לחבוק את העולם – הוריד עליו ראש כבד עם שאגה:

"אתה בעד או נגד?"

השאלה הייתה בהחלט בלתי הוגנת. יוחנן ראה סיקריק נשלף מתחת לחולצתו המתנפנפת של הענק המשוריין בעל פני הקובאלט המאיים על העולם. בלבו הציע לו להסדיר את העניינים על כוס קפה ב"עטרה", אבל מפאת דחיפות העניין, הכריז מיד:

"אני בעד או נגד."

ידו הקמוצה לאגרוף של השואל נשארה תלויה באוויר, מה שאיפשר ליוחנן נסיגה פחות או יותר מסודרת.

בהתרחקו, בהליכה לאחור, הודה יוחנן בינו לבין עצמו ששאלתו של איש הקובאלט היה בה צדק מסוים, אם לא בסגנון כי אז במהות. אף פעם לא בירר לעצמו עד הסוף אם הוא בעד או נגד מה. זה נראה לו קצת לא לעניין. למשל אם תזדמן לו בדרך גימנזיסטית עם קול מלחשש ועיניים מלטפות, הוא לא ישאל את עצמו בעד או נגד, הוא פשוט ימות בשבילה.

דנה למשל.

ברגע זה קלט שהוא מצייר לעצמו את בתו של חיימקה הטוב כמין כפילה של הגימנזיסטית, שלמענה כמעט הפיל את עצמו ממגדל שלום. זה הפעים אותו, והוא לא מצא שום סיבה טובה להיאבק בדמיון הפרוע הזה. באיזשהו מקום עמוק בלבו היה תמיד מוכן לשכוח את הדירות שלו ואת דמי המזונות אשר הפכו אותו בעל כורחו לבעל בית של דירות להשכרה ואת הדאגה הבלתי פוסקת לחורבן העולם, שהצטיירה לו בצורת חוברת בצבע קובאלט הניתזת מתיקו ומתפוצצת למיליון פיסות נייר צבעוניות – חגיגה אמיתית! – ולהתחיל את הרפתקת המוות שלו מן ההתחלה.

 

כמה פרטים מועילים על סיפור חייו של יוחנן דביר:

יתום מאימו מגיל 6, תולעת ספרים עד גיל 16, יתום מאביו מגיל 16, שוליה של קבלן שיפוצים מגיל 16, כתב שדה של "במחנה" בשירותו הצבאי, שומע חופשי בחוגים למיסטיקה יהודית ולמינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, חצי שנה בקורס לשזירת פרחים יפנית, שנתיים עולה רגל למקדש בנפאל, משם הוא חוזר מזוקן חייכני ושתקן, מגיל 24 עוסק בעבודות מזדמנות, ובין עבודה לעבודה שוכב על הגב ומחייך אל התקרה. לפעמים מכריז, לבד או בין חברים מזדמנים על כוס בירה, בתגובה על מאורעות דוחקים: "אי אפשר לדעת שום דבר." כך עוברות עליו עשר שנים. בגיל 34 נדחף לנישואים על ידי שניים ממכריו, בעצמם נשואים, שלא יכלו לשאת את רווקותו המתגרה, מגיל 39 גרוש עם ילד. בגיל זה, יום אחרי הגירושים, קנה מחברת עבה בכריכה קשה וכתב מתחת למלה "יומן", המודפסת בגדול: נפתח ב-15 בספטמבר – 198 – יוחנן דביר. התאריך חשוב, כי הוא יום הולדתו. אבל יוחנן לא האמין במזלות ובהורסוקופים ועל כן לא ראה שיש לתאריך הזה משמעות שמעבר לתאריך עצמו. מאז הוא נושא עמו את המחברת לכל מקום. שמור למחברת מדור מיוחד בתיק הכתף שלו. הוא לא כתב בה מלה אחת בנוסף לתאריך הפתיחה. אחרי גירושיו, נדודיו, מות הוריו ואהבתו הראשונה, היה בטוח שיהיה לו מה לכתוב ביומן. אבל כשבא לכתוב ביומן, נראה לו הכול בטל ומבוטל, חסר משמעות וחסר מובן, והמחברת נשארה נקייה. ואף על פי כן לא חדל להאמין שיום יבוא וימצא מה לכתוב ביומן. כשהתאהב בגימנזיסטית היפה, שדיברה אליו – המורה המכין שלה במתמטיקה – בקול רך ובמבט מלטף, החליט שזה הדבר שחיכה לו, והכול קיבל משמעות אדירה. שמה היה דנה. בחלומותיו הייתה מעשנת מהמקטרת שלו (אף פעם לא עישן מקטרת) עם פיה ענקית. מיד הבין שמראות נפאל מצביעים לכאן וכאילו מאותתים לו: זו כלתך. זו ארוסתך. כמעט התחיל לכתוב ביומן, אבל אז הבהירה לו הנערה שיש לה חבר, ואם יוסיף להטריד אותה תקרא למשטרה, והוא החליט להתאבד. יוחנן היה בטוח שהיית כאן אי הבנה, שהיא נועדה לו, ורק משום איזה פגם או תקלה בפינה חשוכה בין הכוכבים – שאין הוא יכול לדעת עליה דבר משום אי הוודאות האימננטית הנובעת מתורת הקוואנטים – הדבר לא יצא אל הפועל, והגימנזיסטית הקטנה החליפה אותו מתוך תמימות עיוורת בנער אחד ספורטאי וטיפש שעוד פצעי בגרות על פניו.

לפי אותו היגיון, טען יוחנן לטובת עצמו, כשהוא שכוב ימים שלמים על גבו ופניו בתקרה, ייתכן שפגם אחר, הפוך, מעין אנטי פגם, באיזו פינה אחרת ביקום, יביא להתבטלות השניים, והנערה תשוב אליו באותה טבעיות שבה השמש שבה אל מסלולה בבוקר, ויבוא תיקון לחייו.

מצויד במחשבות הללו ובמנה גדושה של רחמים עצמיים, עמד שעות למול "מגדל שלום" ומנה את הקומות מלמעלה למטה, בלי שום כוונה להתאבד, אבל מלא הכרת תודה לחיימקה לוין שהתייחס ברצינות אל דמעותיו ואל איומיו. מגיל 39 הוא קבלן שיפוצים, גם בגלל הצורך לשלם מזונות לבן, שכמעט לא ראה אותו, וגם מפני ההזדמנות שפתח לפניו שוק הבנייה הירושלמי שהחל ממש לקדוח עם העלייה ההמונית מרוסיה, אבל בעיקר משום ההכרה הפנימית, שירושלים זה מקום שבו עוד הכול אפשרי. עד מהרה מצא את עצמו בעל דירות להשכרה. היה לו ספר חשבונות, גם כן בכריכה קשה, בו היה רושם בסוף היום את ההוצאות וההכנסות, אבל את המחברת הזאת לא לקח עמו בתיק הכתף שלו. הוא חשב: אם נכון מה ששמע ממדען אחד ברדיו, שדי בנפנוף כנפי פרפר בקמצ'אטקה כדי לחולל ציקלון במזל סיריוס, כי אז ממש סכנה לערבב את שתי המחברות.

 

יוחנן ניער את זרועותיו כאילו דבקו בהן שרצים, אך ליתר ביטחון שילח מיד גם נפנוף יד פייסנית אל הבריון, שעוד לא יצא מטמטומו.

כחול הדמדומים נמס לתוך אורם הקר של עשרות פנסי הניאון של הערב, ויוחנן שאל את עצמו אם עשה הכול כדי להיות ראוי לצמרמורת האושר המצפות לו בשעה היעודה. בינתיים גירד את גבו בין השכמות, שם השתכנה לה באחת ממסעותיו מין גרדת נצחית. רוח קרה נפלה על הרחבה והסתלקה, והמוני אנשים, בני כל הגזעים והגילים, שלרגע זקפו את ראשיהם כמו כדי לראות מאין היא באה הרוח הקרה, חזרו מיד אל חיפושיהם או אל מרכולתם, תכשיטים ובלונים, סריגים, דפדפות של מיסיונרים ומחזורים לימים הנוראים; הכנר לכינורו, המשיחים למלמוליהם המטורפים, והמתקוטטים לריבם. וערב רב של פרצופים ומלבושים מתנועע הלוך ושוב כסהרורים סביב לשער האבן הנושא את שמה של נערה אחת שקמה לתחייה – והכול נראים כמחפשים את הבליינדייט שלהם.

יוחנן לבש את מעיל הרוח השחור שלו, שעד כה נשאו על זרועו, ובדק איך הוא יושב מעל לחולצה הלבנה עם הפסים החומים, ובהשאירו את השרוולים בלתי מכופתרים ברישול של חן, הביט בשעון של טליתא קומי וקיבל הלם.

השעון הראה עדיין שש וחצי.

צמרמורת האושר הצפוי התחלפו לו בבלבול. הוא היה בעיקרון נגד בלבול. ועל כן, בהחלטה נמרצת, החליף את הבלבול בדאגה אבהית. מה קרה לנערה? חיימקה היקר באדם מסר אותה לאחריותו, ועכשיו היכן הנערה? שלא לעניין כלל נזכר שלא אכל ארוחת ערב. הוא קנה נקניקייה בשלושה שקלים, לא ויתר על החרדל, קלט את חציה בנגיסה אחת, ומיד ירק הכול לתוך פח אשפה עירוני והשליך לשם במיאוס גם מה שנשאר בידו. הנה, על אף הרעב, ויתר על נקניקייה. זה נראה לו קורבן ראוי. שעון היד שלו הראה שבע וארבעים. איך יידע אם שעון היד שלו ממהר או מפגר. פתאום לא היה בטוח עוד בשעונו. הוא רצה לקלל, אבל לא מצא מלה ראויה, על כן תלש אותו בכעס. אבל לא השליכו. היה לו חבל, והוא שם אותו בכיס. הוא שאל איש אחד, שנראה לו רציני, "מה השעה." "אני לא מקומי" השיב האיש. איש אחר שאל את יוחנן אם מספר ארבע נוסע לקריית יובל, יוחנן, שישוב הדעת בעת צרה נראה לו חשוב מכול, הסביר לו בסבלנות שלקריית יובל יוכל לנסוע ב-18, 20, 27, והתחנה הקרובה היא ברחוב יפו. אבל האיש הפסיק אותו בתנועת ביטול ואמר: "שאלתי רק אם מספר ארבע נוסע לקריית יובל."

פתאום הייתה לו תחושה מפורשת, שכל הבריות כאן, המחכות על מדרגות האנדרטה וסובבות אותה מסביב, מחכות וסובבות אותה סביב עוד מאתמול, משלשום, אולי מתמיד. וכולם החמיצו את הפגישה שלהם בגלל השעון הארור הזה של טליתא קומי, שנעצר בוודאי עוד לפני אלפיים שנה לפחות. תפוס במחשבה התבוסתנית הזאת, פנה אל נערה חיוורת, שישבה וכתבה בבלוק מכתבים משמאל לימין, ושאל אותה, אחרי שהתנצל בשתי שפות, מה השעה. היא אמרה לו: "שמונה." בעברית.

קולה היה רך. משהו עדין וכואב הידק את שפתיה. היה רגע שקיווה שזו דנה. נוח היה לו לחשוב שזו דנה. בלחץ הנורא שחש בבטנו, מוכן היה להתפשר, ועל כן שאל אותה אם היא לא במקרה דנה לוין. היא שרקה כמה מלים בין שפתיה הכמעט סגורות, שביניהן הבחין במלה אנגלית שהכיר: “ass-hole”.

אחד דמוי משיח עטור זקנקן ומלמלן, שעמד בגבו אל חלוני התצוגה הרחבים של "המשביר לצרכן", המשיך לחזור כמו מכונה, במבטא אמריקני חוטמי, על המלים "הרכבת האחרונה רבותי. עוד לא מאוחר". רק עכשיו, אולי בהשפעת המלים של המתמשח המשוגע, תפס יוחנן את מצבו החדש: שהוא איחר. לפי חשבון פשוט, בזמן ששיכפל את המפתח, צילצל אל הדייר והתעסק עם הדבילים של "כך", דנה חיפשה אותו. הוא איחר לפחות בחצי שעה. דנה חיכתה לו חצי שעה והלכה לה. הוא דחה על הסף את האפשרות שהיא לא זיהתה אותו – במקרים כאלה העיניים מתחברות כמו במכת זרם. לפי חשבון פשוט, הרוח הקרה נפלה על הרחבה בדיוק בשבע וחצי, וזה אמור היה להיות הרגע שזה יקרה. אני חושב כמו משוגע, חשב יוחנן. מיד היתווה לו תכנית פעולה בת שני מהלכים: ראשון: צלצול אל חיימקה – דנה בוודאי כבר צילצלה אליו לספר לו. ואם המהלך הראשון אינו עולה יפה, אז השני – הוא יפנה אל הדירה שהוא עומד להשכיר לה באבולעפיה, במשכנות, ממש כאן מתחת לאף, ושם – ואת התמונה הזאת ראה ממש בעיניו – הנה היא עוברת על פתח הדירה, משתהה רגע, וחוזרת, ועיניה הגדולות לוטפות את דלת הברזל, והיא מצלצלת, ומקשיבה, ובאין תשובה היא נשענת על פתח הדירה, ומחכה.

הוא שילשל עשרה אסימונים בציפייה לשיח ארוך עם ידידו התל אביבי. לא הייתה תשובה. מיד פנה אל המהלך הבא. אבל באמצע הדרך, בעת חציית רחוב "מסילת ישרים", נזכר שלא הוציא את האסימונים. הוא החליט לא לעשות מזה עסק והמשיך בדרכו. אלא שבסימטה הצרה, אבי, צעיר צנום שהילוכו כמתגנב והוא מוכר בשכונה כפורע מועד, עמד לו בדרך. אימו של אותו אבי ישבה על מדרגות בית הכנסת "הגורל", החזיקה בחיקה תרנגולת וליטפה אותה. היא תמיד יושבת על אותה מדרגה ותרנגולת בחיקה. בשכונה אמרו שהיא רואה הכול, אבל היית לה עין אחת דבוקה. בנה עמד לו בדרך בפיסוק רגליים רחב, וינק יניקה ארוכה מסיגריה. הסימטה צרה, בקושי מטר וחצי, ואי אפשר היה לעקוף אותו מבלי להתחכך בו.

"יש לי מישהו בשבילך."

הקול היה אלים.

"תודה. כבר יש." אמר יוחנן.

"בחורה, נכון?"

"איך אתה יודע."

לבו ניבא לו משהו איום.

"הייתה פה אחת." אמר אבי. "אל תדאג. אני אתן לך אחת פיקס, בדיוק בשבילך. איזה מאתיים מאתיים וחמישים אולי – מה יש לך אתה!"

יוחנן פרץ קדימה, כמעט מעליו. הוא רץ, אבל מיד מיתן את צעדיו. הוא צילצל ודפק על דלת ביתו, כאילו דנה בפנים. אבל דנה לא הייתה גם בחוץ.

הוא עלה אל דירתו. רגע אחד תמה שדנה איננה שם. אחר כך תהה על תמיהתו. בינתיים הבטיח לעצמו שגם אם איננה, היא תחזור, בכך לא יכול להיות ספק. הלא היא שייכת לכאן.

המחשבה שדנה שייכת לכאן ועל כן פשוט תחזור לכאן, כה מצאה חן בעיניו, שהעניק לעצמו צחוק מול הראי, שיפשף את שיניו באצבעו והריח אותה, וכדי לתת להרגשת הרווחה שלו את מלוא הביטוי, פשט את ידיו אל חלל החדר ופיהק פיהוק עמוק. ואז נתקף בהלה נוראה.

אולי קרה לה משהו!

יוחנן דביר מצא את עצמו בשעה הזאת, בתוך ביתו, באי ידיעה גמורה לאן ללכת ומה לעשות, אבל בידיעה ברורה שעליו לעשות משהו ויהי מה. על כן לקח את ספר החשבונות שלו והחל לרשום בו את הוצאות היום: שיכפול מפתח 3 שקלים, מחזיק מפתחות עבור דנה לוין 8 שקלים, נקניקיה, טלפונים –

ניידת משטרה, ואולי אמבולנס, עברה בקול יללה, ממש כאן מתחת לחלון. המצב נראה דוחק, אפילו מאיים, אבל הוא בשום אופן לא הצליח לברר לעצמו היכן נפלה התקלה. השעון הגדול של טליתא קומי נשקף אליו בוטח ונצחי, שני מחוגיו על שש ושלושים. הוא רצה לצלצל לחיימקה וגילה שהטלפון מת. ודאי אבי המסומם הוא שניתק לו את הטלפון. הבעלבית של השכונה. צנום כמו גרוגרת, וכמו תרנגול דורס פה את כולם. חובה לצלצל למשטרה, אבל הטלפון הלא מנותק.

יוחנן התעקש לדחות על הסף את הרעיון המצודד שהכול קשרו נגדו קשר. המאמץ שהשקיע בסירוב הזה גרם לו להזיע, בעיקר בבתי השחי. הוא הריח את בתי השחי. הריח לא היה נורא, ובכל זאת ריסס אותם בדאודורנט. הוא אהב דאודורנט בריח טבק. הוא אהב את גופו. הוא עדיין ראה את עצמו הולך לפגישה עם דנה. הוא שאב עידוד מתסרוקתו הקצרה והקשה, והחליט לנהוג בישוב הדעת.

ומיד, כאחוז אמוק, החל לרוץ. בלבו הרדוף קטסטרופות קישר מיד את הצפירות העצבניות של הניידות והאמבולנסים שהגיעו מכיוון רחבת טליתא קומי עם מותה הבלתי נמנע של דנה, תקוות חייו. תוך כדי ריצה ניסה לקשור את הדאגה הקבועה שלו מפני קריסת היקום עם מותה של דנה, אבל זה לא התקשר. הסרסור הקטן עם הסיגריה הנצחית עמד לו בדרך, עכשיו עם הפנים לצד זה. יוחנן העריך, שעם יללת הצופרים ברקע ועם דנה המפרפרת בין החיים והמוות לא יהיה זה נורא אם ינפנף את הנבל הקטן מדרכו. הוא עשה את זה. "אני לא מאמין" אמר לעצמו מופתע. "אני לא מאמין שעשיתי את זה." לפי קרקור התרנגולת, שיער יוחנן שהסרסור הקטן התגלגל על אימו.

אבל לבו של יוחנן כבר היה במקום אחר. דנה שלו גססה על רחבת "המשביר", לרגלי השער של טליתא קומי, מכוסה בשמיכה, וכבר היו מושכים החוצה אלונקה מאחד האמבולנסים. הוא שמע קריאות "להרוג אותם. עובדים אצל יהודים ובאים לך עם סכינים". הוא חצה התגודדויות, צעקות, יללות צופרים. הוא חש בו כוחות אדירים. שוטרים אחזו בו והוא חמק מהם, והתנפל על הגופה. הוא קרע את השמיכה מעל הגופה והשתרע עליה בכל גופו וצעק "קומי, דנה נפשי, קומי, דנה נשמתי-"

זה מה שהספיק. השוטרים אחזו בו וגררו אותו אל מאחורי השער של טליתא קומי והושיבו אותו על מדרגת הבטון.

מישהו הביא מים.

יוחנן דחה את המים. הזיעה ממש נשפכה ממנו. שוטר מחה מעל פניו את הדם.

"תירגע" – אמר לו השוטר. "זה שלך?"

יוחנן הינהן והשוטר תלה על כתפו את תיק הכתף שלו.

"אתה משהו שלה?"

"היא הבת של אחי."

"איך קוראים לאבא שלה?"

"חיים לוין."

תשובותיו היו בהירות. הוא לא הביט לשום מקום. הוא ידע שהוא בסך הכול גיבור של טרגדיה וקורבן של אהבה גדולה, והחליט לנהוג בהתאם.

"איך קוראים לך?"

"יוחנן דביר."

איך אתה יודע שהיא הבת של אחיך?"

"זו שאלה אידיוטית" – אמר יוחנן.

השוטר הכין את צד היד למכה יבשה. אבל שוטר אחר התערב:

"עזוב אותו. אתה לא רואה, הבנאדם חטף שוק."

"איך קוראים לה?"

"דנה. דנה לוין."

השוטר השני, זה שדיבר קודם, פישפש בילקוט ג'ינס קטן והעלה משם תעודה שנראתה כדרכון. הוא דיפדף בדרכון והראה ליוחנן את התמונה.

"אתה מכיר את האישה הזאת?"

"לא." אמר יוחנן.

"שמה סנדרה לי, ארקינסו, ארה"ב. זו בת אחיך?" שאל השוטר.

"לא. אבל" – אמר יוחנן – "עוד לא מאוחר."

הוא שילח אצבע קדימה בגובה עיניהם. השוטר השני החליף מבטים עם השוטר החוקר.

"אתה יכול ללכת." אמר לו השוטר החוקר.

 

יוחנן הרגיש שנעשה לו עוול שלא לקחו אותו לחקירה יותר רצינית. מה אתה כבר יכול לצפות משוטרים הרואים את העולם דרך הניקל של התג המשטרתי. הייתה כאן טעות גדולה, בכך לא היה ספק. טעות קולוסאלית לפי דעתו, אבל מובנת לגמרי. אם היו נותנים לו צ'אנס היה פוקח את עיניהם לראות שיש עוד משהו, משהו אחר, יותר מכל מה שרואות העיניים, וזה עניין של יום יום. מוחו של יוחנן, שהתערפל במובן מסוים, אבל זכה לבהירות במובן אחר, קישר מיד את הכול עם הקריסה הגדולה הממשמשת ובאה, כאשר הגופים השועטים אל האין, אל החושך המתעבה, נפתחים זה אל זה כאוהבים בשעה של פרידה אחרונה. מה הפלא, שדנה שלי, דנה נשמתי, שבה לתחייה.

בחמלה הביט עתה אל שני השוטרים דלי הדעת, שאינם מבינים מה הם רואים. דבר אחד ברור בתכלית: כל עוד הוא מחכה לדנה שלו, כל עוד הוא מחכה לדנה שלו, דנה שלו חיה וקיימת.

אלה מחשבות טובות, אמר לעצמו יוחנן. הוא ניגש אל סוללת הטלפונים הציבוריים לחייג אל חיימקה, אבל נזכר שלא נשארו לו אסימונים, והוא פנה אל ביתו. כל גופו כאב, אבל הקורבן היה כדאי. אפילו לא יראה את דנה לעולם, הוא את שלו עשה. ועם זאת, לא היה בטוח אם הכוחות הקוסמיים שעזרו לו להשיב את דנה לתחייה יספיקו להגן עליו מפני סכינו המהיר של הסרסור הקטן, שבוודאי אורב לו בסימטה. על כן עקף את השכונה מצד רחוב אגריפס ובא אל ביתו מאחור, כמתגנב, ומיד צילצל אל חיימקה.

הוא היה בטוח שחיימקה יודע הכול. היד שניתקה קודם את הקו תיקנה אותו עכשיו. חיימקה על הקו.

"שמע, יוחנן. טוב שאתה מצלצל. דנק'ה מצאה מקום אחר. חברה שלה שכרה דירה של שני חדרים, והיא תהיה השותפה שלה לדירה. אגב, לא רחוק ממך, ברחוב בצלאל."

"אבל…" תמה יוחנן. "היא. אתה יודע. זאת אומרת…"

"כן. כמובן. היא באה להגיד לך את זה. אתה נשמע… קרה משהו?"

"לא."

"אז להת'. תקפוץ פעם."

יוחנן נשען על השולחן. הוא היה עייף מאוד. ועכשיו גם הרגיש לחץ בתחתית הראש, במקום בו הוא מתחבר אל העורף. שם, כך שיער, נמצא הפלאג שאליו מתחברים הכוחות הקוסמיים החיוביים. הוא היה תשוש. הוא לא היה בטוח אם יוכל למלא את חלקו בקיום המערכת. הוא היה זקוק להוכחה ממשית. על כן צילצל אל הדייר הרוסי שלו וברגע ששמע את המלה "ברזים", התנפל עליו ואמר לו שלא יצפה ממנו לשום החזרים או תיקונים: "אתה שומע" – צעק עליו – "את הברזים תתקן לבד. אני אומר לך את זה. על כל אחד לעשות את חלקו, וסוף פסוק".

זה נראה לו ברבארי מה שאמר. אבל מוצדק בהחלט. הגיע הזמן שילמדו עברית.

הוא נכנס לחדר האמבטיה ובדק את המים החמים. היו מים חמים. הוא השאיר פתוח את ברז החמים. הוא אהב לראות את ההבל העולה מן המים החמים. בעת שהשליך מעליו את מעיל הרוח והעיף את סנדליו, סקר את היום שלו בענין מנוכר, כאדם שסוקר את הבגד של אדם אחר. הוא זכר במטושטש את השעון הקבוע בשער האבן של טליתא קומי. השעון הראה שש וחצי. למה לכל הרוחות דווקא שש וחצי?

"הנה דבר לפתוח בו את היומן", אמר לעצמו.

בינתיים נכנס לאמבטיה.

"זה יכול לחכות למחר" – אמר לעצמו.

 

*הסיפור לקוח מתוך הקובץ אהבות קטנות, טירופים קטנים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992. הוא מתפרסם כאן בשיתוף המכון לתרגום ספרות עברית.