הטמגוצ'י של הבן שלי חטף איידס. לא יותר משלושים פּיקסֶלים יצרו את חיית המחמד הווירטואלית על צג ה-LCD הקטן, אבל המחלה היתה ניכרת לעין. הוא נראה כמו חולה איידס, אתם יודעים? רזה יותר מקודם. כמה מהפיקסלים שלו דהו, ואישוני עיניו הענקיות היו קטנים יותר, ובהו בהבעה ריקה.

רק כמה שבועות קודם לכן קניתי ללוּק את הטמגוצ'י, ששמו מימוּ. למען האמת הוא רצה מאוד חתלתול, אבל גבּי לא רצתה חתול בבית. "חתול יביא ציפורים מתות וחיידקים צואתיים," אמרה, אצבעותיה פרושות להגן על בטנה התופחת.

טמגוצ'י נראה פשרה מושלמת – משהו שלוּק יוכל להזדהות איתו ולטפל בו, שילמד אותו יסודות ראשונים לטיפול בחיות מחמד בשביל התקופה הראשונה לאחר הולדת התינוק. הזדהות היא אחד הדברים שלוּק יתקשה בהם, כך קראנו בַספר. הוא יתקשה להבין הבעות פנים. לטמגוצ'י היו רק שלוש הבעות שונות, כך שזה יהיה תרגול טוב בשבילו.

לוק ואני עקבנו יחד אחרי מימוּ המקופל בפינת הצג. מדי פעם היה מימוּ קם ממקומו, מדדה לפינה הנגדית ומשאיר ערימה של משהו. לא יודע מה זה המשהו הזה, או מאיזה נקב הוא יצא – הרזולוציה לא היתה מספיק טובה כדי לקבוע.

"אתה נותן לו יותר מדי אוכל," אמרתי ללוק. הוא אמר שזה לא נכון, אבל הוא ישב על הספה ולחץ על הכפתורים במשך שעות, אז אני די בטוח שזה מה שהוא עשה. חוץ מלהאכיל, אין עוד הרבה מה לעשות עם טמגוצ'י.

קראתי את הוראות ההפעלה שהגיעו עם מימוּ. צרכיו היו פשוטים: מזון, מים, שינה, משחק. מימוּ היה אמור לאותת כשהוא זקוק לאחד מאלה. תפקידו של לוק כמטפל של מימוּ היה ללחוץ על הכפתור המתאים בזמן המתאים. בהוראות נכתב כי עודף תזונה, חוסר תזונה, חוסר פעילות גופנית ואומללות עלולים לגרום למימוּ לחלות. גולגולת שחורה קטנה עם עצמות מוצלבות תופיע על הצג כשזה יקרה, ובאמצעות לחיצה כפולה על כפתור A ואחר כך על כפתור B, ניתן לתת לו תרופה. בהוראות נכתב שלפעמים דרושות שתיים או שלוש מנות תרופה, תלוי כמה הטמגוצ'י שלך חולה.

בדקתי שוב את הצג של מימוּ ולא היו גולגולת ועצמות מוצלבות.

בהוראות נכתב שאם הטמגוצ'י מת, יש לתקוע עיפרון לתוך חור בגבו כדי לאתחל אותו. אז תיוולד חיה חדשה.

כשלוק הלך סוף-סוף לישון ולא היה יכול לראות אותי מתעלל בחיית המחמד הווירטואלית שלו, מצאתי את החור בגב של מימוּ ודחפתי לתוכו עיפרון מחודד. אבל כשהפכתי אותו בחזרה, מימוּ עדיין היה שם, חולה כמקודם. תקעתי את העיפרון עוד כמה פעמים וניסיתי גם עם סיכה, למקרה שהעיפרון לא נכנס עמוק מספיק. אבל הוא סירב לאתחל את עצמו.

תהיתי מה יקרה אם מימוּ ימות, עכשיו כשכפתור האתחול שלו לא עובד. האם תקלה כלשהי שללה מהטמגוצ'י של לוק את היותו בן אלמוות? האם ניתנה לו רק הזדמנות אחת לְחיים? נדמה לי שהדבר עשה אותו הרבה יותר מיוחד, ובמידה מסוימת, הגביר את נחישותי למצוא למימוּ מרפא.

חיברתי את מימוּ למחשב האישי שלי – תכונה חדשה בדור הזה של הטמגוצ'ים. קיוויתי שיקפוץ איזה חלון של "אשף האיבחון" ויפתור את הבעיה.

מסך של טמגוצ'י הבהב לחיים על המחשב האישי שלי. היו שם הרבה יצורים מוטנטיים גדולי עיניים, מתנועעים מצד לצד כדי לקבל תשומת לב, ביניהם גם עוד מימוּ, שנראה כמו התמונה שלו על האריזה, לפני שחלה. אחת האופציות על המסך היתה "סנכרן את הטמגוצ'י שלך".

כשעשיתי זאת, עולם הפיקסלים המרובעים המוגבל של מימוּ הפך על המסך שלי פתאום לאנימציה תלת-ממדית בצבעים חיים. החדר הריק שבו חי התגלה כחממה מלאה צמחים בלתי אפשריים הגדלים תחת שמש טמגוצ'י ורדרדה. ובמרכז העולם הזה, שכב על השטיח מימוּ.

הוא נראה נורא. בגרסה המפותחת במלואה לחדרו של הטמגוצ'י, היה מימוּ מין דבר מקומט. עור כפות רגליו היה נוקשה ומתקלף. עיניו, שהיו פעם בצבע לבן בוהק בגוונים חדים, היו צהובות וחסרות ברק. סביב בסיס אפו היו גלדים. תהיתי איזה מוח מעוות יפתח צעצוע לילדים שעלול להגיע לשפל מדכא כל כך.

הקשתי על כל כפתור אפשרי עד שמצאתי ערכה רפואית. יכולת לגרור ולהדביק מתוכה גלולות אל הטמגוצ'י. כנראה מימוּ היה אמור לבלוע או לספוג אותן, אבל הן פשוט ריחפו מולו, כאילו מימוּ מסרב לקחת את התרופות שלו.

ניסיתי על מימוּ את התחבולה שאני עושה ללוק כדי שיקח תרופה. ערבבתי את הגלולות במזון. גררתי כרע עוף מהמזווה וכיסיתי בו את התרופה בתקווה שמימוּ יקום ויאכל את שניהם. אבל הוא רק שכב לו שם, מביט בי, פיו פתוח מעט. המראה החולה שלו היה משכנע כל כך שיכולתי ממש להריח את הבל הפה המסריח שלו עולה מן הצג.

שלחתי ליוצריו של מימוּ אי-מייל עוקצני המתאר את מצבו ושואל מה יש לעשות כדי להשיבו לקו הבריאות.

עבר שבוע וטרם קיבלתי תשובה ומצבו של מימוּ החמיר. הופיעו עליו נקודות אפרפרות. כשסנכרנתי את מימוּ למחשב שלי, התברר כי הנקודות הן פצעים אדומים ועמוקים. ומן האופן שבו השתקפו בהם קרני שמש הטמגוצ'י, אפשר היה לדעת שהם רטובים.

הלכתי לחנות הצעצועים והראיתי להם את הטמגוצ'י. "אף פעם לא ראיתי אותם עושים דבר כזה," אמרה הבחורה מאחורי הדלפק. "כנראה זה משהו שיש בסדרה החדשה."

יום אחד חזרתי הביתה מהעבודה ומצאתי את לוק עם חברה שבאה לשחק. לחברה קראו בֶּקי וגם לה היה טמגוצ'י. גבי ניסתה לארגן לפחות מפגש חברתי אחד בשבוע כדי לעזור ללוק להשתלב.

הטמגוצ'י של בקי נתן לי רעיון.

לדור הזה של הטמגוצ'ים היתה יכולת לתקשר עם טמגוצ'ים אחרים. אם קרבת את הטמגוצ'י שלך למרחק מטר מטמגוצ'י של חבר, חיות המחמד הווירטואליות שלכם יכלו לשחק משחקים או לרקוד יחד. אולי אם אחבר את שני הטמגוצ'ים, כפתור התרופות בטמגוצ'י של בקי ירפא את מימוּ.

בהתחלה התנגד לוק באלימות לתת לי את מימוּ, גם כשאמרתי לו שאני רק רוצה לעזור לו. אבל כששיחדתי את לוק ובקי בעוגיות שוקולד ושקית צ'יפס, הם הסכימו למסור לי אותם.

כשנכנסה גבי מתליית הכביסה, היא זעמה עלי.

"למה נתת צ'יפס ושוקולד לילדים?" היא שאלה, והטיחה את סל הכביסה הריק על הרצפה. "בדיוק התכוונתי להכין להם ארוחת ערב."

"עזבי אותי רגע," אמרתי. לא היה זמן להסביר. היו לי רק כמה דקות עד שהילדים ידרשו שאחזיר להם את הצעצועים, והתקשיתי לגרום לטמגוצ'ים למצוא זה את זה – אולי חיבור הבלוטות של מימוּ נפגע מן הווירוס.

אבל בסופו של דבר, כשקירבתי את שקעי החיבור שלהם זה לזה, הם השמיעו צליל פינג של סנכרון ושתי הדמויות הופיעו על שני הצגים. מדהים איזה סיפוק קיבלתי מזה.

מימוּ נראה חולה גם על הצג של בקי. לחצתי פעמיים על A ופעם על B כדי לתת לו תרופה.

לא קרה כלום.

ניסיתי שוב. אבל הטמגוצ'ים סתם עמדו שם. אחד בריא, השני חולה. לא עשו כלום.

לוק ובקי חזרו, אצבעותיהם שמנוניות ופניהם חומות משוקולד. אמרתי להם לנגב ידיים במכנסיים לפני שישחקו עם הטמגוצ'ים שלהם. עמדתי לנתק אותם זה מזה, אבל כשהם ראו שעל הצג של כל אחד מהם מופיעה הדמות השנייה, הם התלהבו והתיישבו ליד שולחן המטבח לשחק יחד.

מזגתי לעצמי בירה, וחצי כוס יין לגבי (המנה היומית המותרת לה), ואז, כשראיתי את הצ'יפס בצד, לקחתי לי שקית.

מאוחר יותר, כשנגמרה הבירה שלי והגיע הזמן שאמא של בקי תבוא לאסוף אותה, הושיטה לי בקי את הטמגוצ'י שלה.

"אתה יכול לתקן את וִיבּי?" היא שאלה.

אצל הטמגוצ'י הוורוד של בקי התחילו להופיע התסמינים הראשונים ממחלתו של מימוּ: ירידה במשקל, פנים אפורות, גב כפוף, תשישות.

כששמעתי את אמא של בקי מגיעה במכונית התחלתי ללחוץ על כפתורי התרופות וכבר ידעתי שלא יעזור כלום. "הוא צריך לנוח קצת," אמרתי. "תעזבי אותו בשקט עד מחר, והוא יהיה בסדר."

לוק הוזמן ליום הולדת. בדרך כלל גבי לוקחת את לוק למסיבות, אבל היא הרגישה רע – השליש הראשון של ההריון הפעם היה לא נעים במיוחד. אז היא שכנעה אותי לנסוע, אף שאני שונא מסיבות של ילדים.

הבחנתי שאצל רבים מהילדים האחרים במסיבה הטמגוצ'י מחובר ללולאות החגורה של החצאית או המכנסיים. הילדים היו עוצרים מדי כמה דקות תוך כדי משחק ומרימים את הטמגוצ'ים שלהם כדי לבדוק אם הם בסדר, ומפעם לפעם לוחצים על כפתור כדי למלא את צורכיהם.

"הטמגוצ'ים האלה זה טירוף, לא?" ציינתי באוזני אבא אחר שעמד לו בקצה הגינה בזרועות משולבות על חזהו.

"כן," הוא חייך.

"הטמגוצ'י של הילד שלי נהיה חולה," אמרתי. "הבוקר נשרה לו אחת הזרועות. היית מאמין?"

האבא הסתובב אלי, פניו הרצינו פתאום. "אתה אבא של לוק?" שאל.

"כן," אמרתי.

"בגללך הייתי צריך לקנות טמגוצ'י חדש."

קימטתי את מצחי וגיחכתי, לא חשבתי שהוא רציני, אבל נראה שהבעת הפנים שלי מעצבנת אותו.

"בקי ויליס היתה אצלכם בבית, לא?" הוא המשיך. "אז החיית המחמד שלה הדביקה את חיית המחמד של מתִי כי היא יושבת לידו בכיתה. חיית המחמד של הבן שלי מתה. אני שוקל לדרוש ממך פיצוי על החדשה."

הבטתי היישר לתוך עיניו, מחפש רמז לכך שהוא מתבדח, אבל לא היה שום רמז. "אני לא יודע מה להגיד," אמרתי. ובאמת לא ידעתי. חשבתי שהוא מטורף, במיוחד בגלל איך שקרא לטמגוצ'ים "חיות מחמד", כאילו מדובר בחיות אמיתיות, ולא בסתם שלושים פיקסלים על צג LCD שיש להן אותן פונקציות כמו השעון המעורר שלי בערך. "אולי היתה בעיה אחרת בטמגוצ'י שלכם. הטמגוצ'י של לוק לא מת."

האבא האחר טלטל את ראשו ונשף אוויר, ואז פנה הצידה והביט בי, קמט נוצר בצווארו השמן. "אל תגיד לי שהבאתם אותו לכאן," אמר.

"טוב, לוק לוקח אותו לכל מקום," אמרתי.

"אלוהים," הוא אמר, ואז עבר ממש בתוך המשטח הצבעוני שעליו כמה ילדים שיחקו "טוויסטר", חטף את הטמגוצ'י של בנו ובדק אם הוא בסדר. פרץ ויכוח בינו לבין בנו כשהוא ניתק את הצעצוע מלולאת החגורה של הילד ואמר שיכניס אותו למכונית ליתר ביטחון. הם עשו כל כך הרבה רעש עד שאמו של הילד שחגג יום הולדת ניגשה להרגיע אותם. האבא רכן קרוב אליה כדי ללחוש והיא הביטה ארצה כשדיבר, ואז הרימה מבט לעברי, ואחר כך אל לוק.

היא חצתה את הגן בדרך אלי.

"היי. לא נפגשנו," אמרה, מושיטה את ידה בחיוך יפה. "אני ליליאן, אמא של ג'ייק." לחצנו ידיים ואמרתי שנעים מאוד להכיר אותה. "אנחנו בדיוק מתכוונים לשחק 'חבילה עוברת,'" היא אמרה.

"אה, יופי."

"כן, ואני מודאגת שהילדים האחרים יידבקו מ…" היא פתחה את פיה כדי להראות ששיניה חשוקות, והנהנה בתקווה שהבנתי, בתקווה שהיא לא תיאלץ לשאת את המבוכה שכרוכה באמירה מפורשת.

"זה רק צעצוע," אמרתי.

"בכל זאת, הייתי מעדיפה…"

"את מדברת על זה כאילו זה…"

"אם לא קשה לך…"

הנדתי בראשי לנוכח הטירוף שבמצב, אבל הסכמתי לטפל בכך.

כשאמרתי ללוק שאני צריך לקחת ממנו את מימוּ לרגע הוא התחרפן. הוא רקע ברגליו וקפץ את ידו לצורת טופר וצעק, "סַמוּר מעופף!"

כשלוק עושה את הסמור המעופף שלו, כל מי שנמצא לידו ברדיוס של שני מטרים חוטף. סמור מעופף הוא מרושע. ציפורניו החדות שורטות את הזרועות. הוא מכוון לעיניים.

"בסדר, בסדר," אמרתי, מתרחק ממנו ומרים ידיים בהתגוננות. "מימוּ יכול להישאר אצלך, אבל אני אצטרך לקחת אותך הביתה."

לוק כיווץ את אפו וקימט את מצחו כל כך חזק שבקושי ראיתי את עיניו הכהות.

"אתה תפסיד את עוגת היום הולדת," הוספתי.

לוק הרפה את טפריו, הושיט לי את מימוּ, והשמיע נהמת רטינה תוך כדי כך. מימוּ היה חם, ותהיתי האם זה בגלל ידיו המזיעות של לוק, או שיש לטמגוצ'י חום.

החזקתי בידו של לוק והובלתי אותו למקום שבו סידרו כמה אמהות את המעגל ל"חבילה עוברת", והחבאתי מעיניהן את מימוּ בכיסי. הושבתי את לוק והסברתי לו מה עומד לקרות ומה הוא אמור לעשות. ילד רזה שנפלו לו שתי שיניים קדמיות הביט בנו, תוהה מה אנחנו עושים.

נאלצתי להמתין עד יום שני כדי לבדוק את האי-מיילים שלי במשרד. עדיין לא קיבלתי כלום מיצרני הטמגוצ'י. בהפסקת הצהריים, תוך שאני מתיז רוטב בולונז על המקלדת, חיפשתי בגוגל "טמגוצ'י" יחד עם כל מילה נרדפת ל"וירוס". לא מצאתי שום דבר חוץ מהוראות לתת לו תרופות כשמופיעים הגולגולת והעצמות.

אחרי הצהריים, בפגישה הלפני אחרונה שלי לאותו יום, ביקשו ממני בכריזה להתקשר לקבלה. כשקוראים לך בכריזה, כולם יודעים שזה מקרה חירום, וכשקוראים לי, כולם יודעים שזה משהו שקשור ללוק. יצאתי מחדר הישיבות ורצתי לשולחן שלי, מנסה בכל הכוח לא להביט בראשים המסתובבים בעקבותי.

גבי המתינה על הקו. כשהעבירו אותה מהקבלה, היא בכתה. היה ללוק התקף, מאלה שהוא חוטף לפעמים. התקף קצר הפעם, יחסית לו, רק שמונה דקות, אבל מרגע שההתקף חלף, צד ימין של גופו משותק. זה היה דבר חדש. החרידה אותי העובדה שההתקפים שלו משתנים, שאולי הם מתפתחים באופן כלשהו. אמרתי לגבי להירגע ושאני יוצא הביתה מיד.

כשהגעתי, עדיין חנה האמבולנס ליד הבית, אבל הצוות כבר ארז את הציוד. "הוא בסדר," אמר לי אחד מאנשי האמבולנס כשרצתי בשביל.

השיתוק של לוק נמשך רבע שעה אחרי שנגמר ההתקף, אבל עכשיו הוא חזר להתנועע כרגיל, חוץ מרפיון בזווית פיו שגרם לו לעיוות מילים. האיש מהאמבולנס אמר שזה קורה לפעמים, כך שאין מה לדאוג.

חיבקתי את לוק, טומן את שפתי בשיערו הסמיך ומנשק את צד ראשו, מייחל לחיות בעולם שבו נשיקות יכולות לשקם מוחות. ליטפתי את גבו, בתקווה למצוא שם איזה כפתור אתחול שקוע בתוך חור, משהו שאוכל ללחוץ עליו כדי שיספק לנו התחלה חדשה, שימחק את כל הקשקושים מהדף ויותיר אותו שוב חלק ונקי.

גבי ישבה על קצה הכורסה והחזיקה את הבטן.

"את בסדר?" שאלתי.

היא הנהנה, שולפת ממחטת נייר משרוול הקרדיגן ומוחה את אפה. הפחד הכי גדול של גבי היה שהבעיה של לוק היא לא רק חלק ממנו, אלא חלק מהמפעל שייצר אותו – מה אם אצל כל ילד שנעשה יחד יהיה אותו פגם בתכנון?

כל הרופאים אמרו שהסיכויים שזה יקרה פעמיים הם זעומים, אבל אני לא חושב שנוכל אי פעם להירגע לגמרי. ידעתי שעוד הרבה זמן אחרי שייוולד הילד השני שלנו, נחפש שנינו את התסמינים שנראו תמימים כל כך אצל לוק בהתחלה.

קיבלנו מכתב מבית הספר האוסר על הבאת טמגוצ'ים. שלושה טמגוצ'ים של ילדים אחרים מתו ולא היה אפשר להשיבם לחיים.

"הורים מתעלמים ממני כשאני מורידה את לוק בבוקר," אמרה גבי. היא שפשפה את רקותיה באצבעותיה.

המצב יצא משליטה. מימוּ צריך ללכת.

כשהלכתי לספר ללוק שאנחנו צריכים להיפרד ממימוּ לשלום, הוא ישב על שפת ארגז החול, דוקר את החול בקשית צהובה.

"לא!" הוא נבח עלי, ועשה את הפרצוף הזועף שלו. הוא אחז את מימוּ בחוזקה באגרופו ושילב את זרועותיו על חזהו.

גבי יצאה החוצה עם הספר שלה. "אולי תעזרי לי פה?" ביקשתי.

"אתה יכול להתמודד עם זה לשם שינוי," אמרה.

ניסיתי לשחד את לוק בעוגייה, אבל זה רק הרגיז אותו יותר. ניסיתי לשקר לו, אמרתי שאני צריך לקחת את מימוּ לבית החולים כדי לרפא אותו, אבל כבר איבדתי את אמונו. בסופו של דבר נותרה לי רק אפשרות אחת. אמרתי ללוק שהוא צריך לסדר את הצעצועים שלו בגינה או שאאלץ להחרים את מימוּ ליומיים שלמים. ידעתי שלוק לעולם לא יאסוף את הצעצועים. כנראה החלק במוחו שאחראי על סידור היה בתחום האזור הפגוע. אבל ביקשתי ממנו בתיאטרליות כמה פעמים, ואז, כשהוא רק התרגז עוד יותר, רקע ברגליים ובעט בכל מיני דברים, התחלתי לספור.

"אל תספור!" הוא אמר, מבין את סופיות הספירה לאחור.

"קדימה," אמרתי, "נשארו לך ארבע שניות. רק תאסוף את הצעצועים ומימוּ יוכל להישאר אצלך."

אילו הוא היה אוסף את הצעצועים שלו, היה מדובר בכזה נס, שהייתי מרשה לו לשמור את מימוּ, עם האיידס או בלי האיידס.

"שלוש… שתיים…."

"די לספור!" צרח לוק, ואז אשר יגורתי בא לי, "סַמוּר מעופף!"

האצבעות של לוק התעקלו לצורתן המוכרת והמפחידה והוא הסתער עלי. דילגתי כדי לברוח ממנו, ומעדתי על דלי.

"אחת וחצי…. אחת… קדימה, נשארה לך רק חצי שנייה." כנראה היה בי חלק שנהנה מזה, כי צחקקתי.

"די עם זה," אמרה גבי. "אל תהיה אכזרי."

"הוא צריך ללמוד," אמרתי. "קדימה לוק, נשאר לך רק שבריר שנייה. תתחיל לאסוף את הצעצועים שלך עכשיו ומימוּ יוכל להישאר אצלך."

לוק שאג וזינק עלי עם סמור-מעופף, על הזרועות שלי, על הפנים. אחזתי במותניו וסובבתי אותו עם הגב אלי. סמור-מעופף תקע את טפריו בפרקי אצבעותי בזמן שאני נאבקתי לשחרר את מימוּ מידו השנייה.

לאחר שהצלחתי לחלץ את מימוּ, היו על פרקי אצבעותי שלושה חתכים בצורת חצי-סהר ששרפו לי בטירוף.

"אני שונא אותך!" צרח לוק בבכי. הוא רץ אל הבית וטרק את הדלת אחריו.

"מגיע לך," אמרה גבי, מביטה בי מעל מסגרת משקפי השמש שלה.

לא יכולתי פשוט לזרוק את מימוּ לפח. לוק לא יסלח לי על כך לעולם. זה עלול להפוך למין רגע מכונן כזה, משהו שיעוות אותו לנצח וייצור אצלו כל מיני בעיות אמון בהמשך החיים. במקום זאת תכננתי למימוּ המתת חסד.

אם אנעל את מימוּ בארון התרופות, אבודד אותו מהדברים שעשויים לעזור לו לשרוד: מזון, משחק, ליטופים ושירותים, האיידס יתחזק ככל שהוא ייחלש ויתבוסס בהפרשותיו. האיידס ינצח. וכשמימוּ יהיה מת, יש לו שתי ברירות: לאתחל את עצמו בתור טמגוצ'י בריא, או למות. אם יבריא, לוק יוכל לקבל אותו בחזרה. אם ימות, אז לוק ילמד לקח חשוב על תמותה ואני אקנה לו טמגוצ'י חדש כדי לעודד את רוחו.

כל עוד שהה מימוּ בארון היה פיתוי גדול להעיף בו מבט, לצפות ברגעיו האחרונים, אבל לטמגוצ'י יש חיישנים שקולטים תנועה. הוא עשוי לפרש את תשומת הלב מצדי כסוג של טיפול בו, ולאזור כוחות כדי להתנגד לווירוס שהורס אותו. לא, היה עלי לעזוב אותו במנוחה חרף הפיתוי.

נוכחותו של מימוּ בארון התרופות כאילו שינתה את מראהו החיצוני של הארון. מארון תרופות רגיל הוא הפך למשהו אחר, משהו… לא מהעולם הזה.

אחרי יומיים שלמים  לא יכולתי יותר להתאפק. הייתי בטוח שפתיל חייו של מימוּ כבר קופד. לוק התעקש להיות שם כשפתחתי את הארון, ולא היה לי כוח להתווכח.

"בסדר," אמרתי. "אבל למדת את הלקח, שצריך לסדר צעצועים?"

"תחזיר לי אותו," הוא אמר ברטינה.

פתחתי את הארון והוצאתי את הטמגוצ'י.

מימו היה חי.

הוא איבד בינתיים שלוש מגפיו, נשארה לו רק זרוע אחת, שנמתחה תחת ראשו. אחת מעיניו נעצמה לכדי נקודה קטנה שלא יכולה לראות. קו המִתאר המפוקסל שלו היה קטוע בכמה מקומות, נקבוביות פעורות שדרכן ודאי חדרו והתנדפו כל מיני דברים בלתי נראים.

"זה מגוחך," אמרתי. "לוק, אני מצטער, אבל אין לנו ברירה אלא לזרוק אותו."

לוק חטף ממני את הטמגוצ'י ורץ בצרחות אל גבי. הוא רעד, פניו היו אדומות ומיוזעות.

"מה כבר עשית?" גערה בי גבי.

תפסתי את הראש בשתי ידי. "אני נכנע," אמרתי, ועליתי לחדר השינה בהפגנתיות.

הדלקתי את הטלוויזיה וצפיתי בתוכנית בישול. היה משהו מרגיע באופן שבו צרב השף את הטונה על מחבת, משהו שאִפשר לפעימות לבי להתרכך בהדרגה.

גבי קראה לי מלמטה. "אתה יכול לרדת ולהכניס את לוק? ארוחת הערב כמעט מוכנה."

החלקתי את הרגליים על כל אחת מהמדרגות, נהנה מהעיסוי של כפות הרגליים. יצאתי החוצה בגרביים. לוק היה עסוק בקבורה של כדורגל בתוך ארגז החול.

"הגיע הזמן להיכנס, קטנצ'יק," אמרתי. "ארוחת הערב מוכנה."

הוא התעלם ממני.

"בוא הביתה, לוק," קראה גבי מבעד לחלון הפתוח, ולשמע קולה של אמו, קם לוק, ניער את החול מהג'ינס שלו ונכנס פנימה, שומר ממני מרחק רב כשחלף על פני בריצה.

טיפת גשם פגעה בקצה אפי. העננים מעל היו נמוכים וכבדים. עננים מהסוג המסוקס שלוקח להם כמה ימים להתרוקן. כשפניתי לחזור, הבחנתי שלוק השאיר את מימוּ בשולי ארגז החול. התקרבתי כדי להושיט יד ולהרים אותו, אבל אז עצרתי, הזדקפתי, ונכנסתי פנימה, סוגר את הדלת מאחורי.

אחרי ארוחת הערב היה תורה של גבי להשכיב את לוק. הכנתי תה ורכנתי מעל גב הספה, מניח את הספל ואת שני מרפקי על אדן החלון ושואף את האדים החמים. בחוץ הלם הגשם בדשא, יוצר מכתשים בארגז החול, וניתז מהטמגוצ'י. חשבתי כמה מגוחך שאני מרגיש אשם, אבל מתוך איזו תחושת חובה מוזרה המשכתי לצפות בו, עד שהגשם שטף את כל האור מהשמיים.