3
שולמית אפפל
תשמרי בבטן
דלג לתוכן
תפריט
יגון
8 דק'
תרגום: עמנואל ביחובסקי
*הסיפור זמין להאזנה ללא עלות במסגרת 10 סיפורים בהמלצת משרד החינוך לחטיבה עליונה*
למי אשׂיח יגוני?
דמדומים של ערב. על-יד פנסי הרחוב, שזה עתה הודלקו, מרחפים בעצלתיים פתיתי שלג גסים, לחים. הם מרפדים ברובד דקיק ורך את הגגות. את גבות הסוסים, את הכתפיים, הכובעים.
הרַכָּב יונה פוטאפוב כבר הלבין כולו ודמה לרוח רפאים. הוא התכרבל על דוכנו, ככל שגופו התיר לו, וקפא ללא זיע. דומה שאפילו יפול עליו גוש שלג גדול, לא יטרח לנערו… סוסתו לבנה ודוממת כמותו. בצורתה הזוויתית, בקפאונה, ברגלי-הכלונס שלה, היא מעלה על הדעת, אפילו מקרוב, דובשן דמוי-סוס בפרוטה. מן הסתם שקעה במחשבות. ברייה זו שניתקוּהּ מן המחרשה, מן הנופים האפורים שהורגלה אליהם, והטילוהּ אל המערבולת הזאת, שהבריות מתרוצצים בה רצוא ושוב, אל אורותיה המפלצתיים וסאונהּ העיקש, איך אפשר לה שלא תהיה שקועה במחשבות?…
שעה ארוכה אין יונה וסוסתו העלובה משׁים ממקומם. עוד לפני הצהריים יצאו מן החצר, ותכלית – אין. בתוך כך התעטפה העיר באפלולית של ערב. החיוורון של אורות הפנסים התחלף באורות שוקקים: סאון הרחוב מתגבר והולך.
– רַכָּב, לרחוב ויבורג – שומע יונה – רַכָּב!
יונה מרטיט ומבעד לעפעפיו דבוקי-השלג הוא רואה איש-צבא בסגין ובברדס.
– לרחוב ויבורג! – קורא שוב איש-הצבא – כלום נרדמת, או מה? לויבורג?
לאות הסכמה מותח יונה את המושכות ובתוך כך ננער השלג מכתפיו ומגב הסוסה שכבות-שכבות… איש-הצבא יושב במזחלת, ואילו הרַכָּב ממצמץ בשפתיו, משרבב צווארו כמין ברבור ומנפנף בשוטו, מתוך הרגל ולא מתוך הנחיצוּת דווקא. גם הסוסה דלת-המראה מותחת את צווארה, מעקמת את רגלי-הכלונס שלה וזזה בהיסוס ממקומה…
– לאן אתה נדחק, שֵׁד מיער! – שומע יונה מיד קולות מתוך ההמון הכהה הנע קדימה ואחורה – לאן נושאים אותך השדים? ימינה זוז, ימינה!
– לא למדת לנסוע! הטה ימינה! – כועס החייל.
רַכָּב של כרכרה מגדף מולו, והולך-רגל שהתחכך בסוסה כשעבר את הרחוב מביט בו בזעם ומנער את השלג משרוולו. יונה מתלבט על דוכנו כמי שהושיבוהו על מחטים. הוא שולח מרפקיו לצדדים ומפלבל בעיניו כאחוז בולמוס וכמי שאינו מבין להיכן נקלע ומה לו ולכל זה.
– כולם מנוולים, מה? – מתבדח איש הצבא – זוממים להתנגש בך, או להידרס תחת רגלי הסוסה; הכל כמו נדברו נגדך.
יונה מטה ראשו לעבר הנוסע. שפתיו נעות… רוצה הוא לומר משהו מן הסתם, אך לבד מחרחור צרוד אין גרונו משמיע דבר.
– מה? – שואל איש-הצבא.
פיו של יונה מתעקם לבת-צחוק. הוא מאמץ את גרונו ומצריד:
– ואצלי, אדון, הבן… משמע, מת אצלי הבן, השבוע.
– המ… וממה מת?
יונה מפנה שוב את גווֹ אל הנוסע ואומר:
– ומי יודע אותו! מן הסתם מקדחת… שלושה ימים שכב בבית-החולים ומת… רצון האל.
– פְּנה הצידה, בְּכוֹר שׂטנים – עולה גידוף מן העלטה – כלום נסתנוורת, כלב זקן? עיניים לו ולא יראה…
– סע, סע – דוחק הנוסע – מוטב שתאיץ בה! שכן, כך גם מחר לא נגיע!
הרַכָּב מותח שוב את צווארו, מתרומם ומניף את שוֹטוֹ בתנועה נטולת-חן. פעמים אחדות הוא מסב את פניו לעבר הנוסע, אך עיניו של זה עצומות וברי שאין לו רצון להקשיב.
לאחר שנפטר ממנו בויבורג, חונה יונה ליד מסבאה ומתכרבל שנית על דוכנו, ללא-ניע… שלג לח צובע שוב בלבן אותו ואת סוסתו. שעה עוברת, שעתיים…
שלושה צעירים עוברים על המדרכה, מקישים בערדליהם ומחליפים גידופים. שניים גבוהים וכחושים, השלישי גוץ וגיבן.
– רַכָּב! לגשר פוליצייסקי! – צועק הגיבן בקול סדוק – בעשרים פרוטות כל השלושה!
יונה מנער את המושכות וממצמץ בשפתיו. עשרים פרוטות – אינו מקח כדאי. אך מה לו למחיר עתה… פרוטה או מאה – מה אכפת? ובלבד שיהיו נוסעים… הצעירים נדחקים אל המושב, נדחקים ומקללים. שאלה התעוררה: מי יהיו השניים שיישבו מבין השלושה ומי יעמוד. לאחר שרבו והתקוטטו, חירפו וגידפו, נמנו וגמרו שהגיבן יעמוד, שכן הוא הקטן שביניהם.
– נו, עכשיו דְפוק בסוסה! – אומר הגיבן בקולו הסדוק, לאחר שניצב במזחלת והוא נושף בעורפו של יונה – דְפוק בלי רחמים! הכובע שלך, אחא – הוא מוסיף – בכל פטרבורג לא תמצא עלוב ממנו!
– גִי-י… גִי-י… – צוהל יונה – זה מה שיש…
– ככה, "מה שיש", ואתה דְפוק והאץ! כך תיסע כל הדרך? כן? על הצוואר דְפוק!
– ראשי מתבקע – אומר אחד הגבוהים – אתמול אצל הדוקמאסובים, ואסקה ואני רוֹקַנּוּ ארבעה בקבוקי קוניאק.
– למה לשקר, לא אבין! – זועף הגבוה השני – משקר כבהמה!
– כה יענישני אלוהים אם לא אמת בפי…
– אמת, כמו שהכינה משתעלת.
– גִי-י – צוהל יונה – אדונים עליזים!
– יקחו אותך השדים! – זועם הגיבן – תזוז כבר, כולירה זקנה שכמוך! כך נוסעים? ואתה הצְלף בשוט! הצְלף כהוגן!
יונה חש מאחוריו את גופו המפרכס של הגיבן ואת רטט קולו הסדוק. הוא שומע את הגידופים שמגדפים אותו, רואה אנשים, והרגשת הבדידות שהעיקה על חזהו הולכת ונמוגה אט-אט. הגיבן מוסיף לגדף עד שגרונו משתנק בקללה עסיסית ומסולסלת והוא נתקף בשיעול. הגבוהים פותחים בשיחה על פלונית, נאדיז'דה פטרובנה. יונה ממתין להפסקה קצרה בשטף דיבורם, ואז הוא נפנה אליהם וממלמל:
– ואצלי הבן… משמע, מת הבן אצלי השבוע!
– כולנו נמות… – נאנח הגיבן ומוחה את שפתיו אחרי פרץ השיעול – נו, דְפוק, דְפוק! איני יכול, רבותי, בשום פנים איני יכול להמשיך ולנסוע כך! מתי נגיע אתו סוף-סוף!
– ואתה תן לו עידוד, חבוט בצווארו!
– שמעת, כולירה זקנה, את צווארך אפצפץ; אנשים כמותך, אם בגינונים מהלכים עימם – אז מוטב ברגל, שמעת, מפלצת? או שמא מלים שלנו כקליפת השום בעיניך?!
יונה, יותר משחש את הטפיחה על עורפו, שומע אותה.
– גִי-י… – הוא צוהל – אדונים עליזים… אלוהים יתן לכם בריאות!
– רַכָּב, אתה נשוי? – שואל אחד הארוכים.
– אני, משמע? גִי-י… אדונים עליזים! אישה אחת יש לי עכשיו – אדמה רטובה… חִי-חוּ-חוּ. בור הקבר, משמע! הנה הבן – מת ואני חי… מין פלא שכזה: מלאך-המוות טעה בדלת… הלך אל הבן במקום שיבוא אלי…
ויונה פונה אל הנוסעים לספר להם כיצד מת הבן, אך בו ברגע נאנח הגיבן אנחת-רווחה ומודיע שהנה הגיעו למחוז-חפצם, השבח לאל. לאחר שקיבל את שׂכרו, עוד עוקב יונה שעה ארוכה אחרי חבורת ההוללים הנעלמת במבוי האפל של אחד הבתים.
שוב הוא גלמוד והדממה שבה ואופפת אותו. היגון שנמוג לרגע מעיק על חזהו ביתר שאת. עיניו, חרדות ומיוסרות, מתרוצצות על קהל העוברים-ושבים המהלכים משני צדי הרחוב: כלום בכל האלפים הללו לא יימצא אפילו אחד שיאזין לדבריו? אך ההמון נוהר על פניו ואין איש שישגיח בו וביגונו, יגון גדול, יגון ללא גבול, המבקש לפרוץ מחזהו ולהציף את כל העולם כולו. אלא שאין הוא נראה לעין, שהרי הסתגר בקליפתו המצומצמת, ואפילו תבקשנו בנרות, ובצהרי-יום – לא תמצאנו.
יונה רואה את החצרן מחזיק בידיו איזה צרור, ומנסה לקשור עמו שיחה.
– מה השעה, רחימאי? – הוא שואל.
– השעה עשר… ואתה, מה אתה עומד כאן? עבור וסע!
יונה נוסע דרך של פסיעות אחדות, מתכרבל ומתמכר ליגונו… אין הוא רואה עוד טעם לפנות לבריות. אולם לא עברו חמש דקות וכבר הוא מזדקר ומטלטל את ראשו כאילו עברוֹ כאב עז. הוא מנער את המושכות בכוח… כשל כוח סבלו.
"אל חצר העגלונים, אל החצר!" – הולמת בו המחשבה.
הסוסה העלובה, פתחה במרוצה כאילו ירדה לסוף דעתו, לא עברו שעה ומחצה ויונה כבר יושב ליד תנור גדול מטונף. על התנור, על הרצפה ועל הספסלים, שרועים בני-אדם ונוחרים. האוויר דחוס ומחניק… יונה מביט על הישנים, מתגרד ומצֵר על שהקדים לשוב…
"אפילו כדי שיבולת-שועל לא השְׂתכרתי – הוא מהרהר – הנה מזה היגון; והרי איש בקי במלאכתו… כאשר הוא עצמו אוכל לשובע ואף סוסו כך – הדאגה ממנו והלאה…"
באחת הפינות מתרומם רַכָּב, מן הצעירים, מחכך בגרונו, רדום, ומושיט יד לעבר דלי המים.
– צמאון אחז בך, מה? – שואל יונה.
– אכן, צמאון!
– שיהיה לך לרוויה… ואילו אצלי, אחא, מת הבן… אולי שמעת? בבית-החולים מת, עוד לא עבר מאז שבוע… והרי לך סיפור!
יונה מסתכל איזה רושם עשו דבריו, אך אינו רואה כלום. הבחור כבר כיסה את ראשו ונרדם. הזקן גונח ומתגרד… כשם שהבחור התאווה למים, כך מתאווה הוא לשיחה. כבר עבר כמעט שבוע מיום שמת הבן ועדיין לא דיבר כהלכה עם שום איש… צריך לשוחח שיחה של טעם, על ראשון-ראשון ועל אחרון-אחרון… לספר איך חלה הבן, איך סבל, ומה אמר לפני מותו, ואיך מת… צריך לתאר את ההלוויה, את הנסיעה לבית-החולים, כדי לקחת את בגדי הנפטר. בכפר נשארה הבת – אניסיה… גם עליה יש לדבר, וכי חסרים עניינים לדבֵּר? והשומע – עליו מוטל להיאנח, לגנוח בהסכמה, לספוד… ומוטב אפילו לספֵּר לנשים. הגם שֶׁפְּתיוֹת הן; די במלה או שתיים, וכבר הן שופכות דמעות כמים.
"אלך להעיף מבט בסוסה," מהרהר יונה, "השינה לא תברח… עוד אספיק לישון די והוֹתר…"
הוא מתלבש והולך לאוּרווה. מחשבותיו סבות סביב שיבולת-שועל, סביב שחת ומזג-האוויר… אין הוא מסוגל לחשוב על בנו בזמן שהוא שרוי ביחידות… לדבֵּר בו באזני אדם אחר – אפשר, אך אם ינסה לבדו לחשוב עליו, לְשַׁוּוֹת דמותו לנגד עיניו – בכך אין הוא מסוגל לעמוד בגלל החרדה הממלאת את לבו.
– לועסת, מה? – שאל יונה את סוסתו, כשהוא מבחין בברק עיניה – לעסי לך בתיאבון. אם לא השׂתכרנו כדי שיבולת-שועל, נאכל שחת… אכן כבר זקנתי לעבודת עגלונים… מלאכה נאה היא לַבן… הוא היה עגלון אמיתי… לוּ אך נשאר בחיים…
יונה שותק רגע ומוסיף:
– כן, כן, קשישי, לא עוד עמנו קוזמה יוניץ'… שבק חיים לכל חי… מת לו סתם כך וחסל… הנה, נניח שסייח יש לך, ואַת לאותו סייח – אמו-הורתו… ופתאום נופח הסייח את נִשמתו… כלום לא חבל?
הסוסה לועסת, מקשיבה ונושפת על ידי בעליה… ויונה נסחף אחר דבריו ומספר, מספר הכל…
*מתוך הקובץ "הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982.
תרצו משהו
אחר?
32
גוסטב פלובר
תשוקה ומוסריות
