"שניה, חייבת לרחוץ ידיים," היא ירתה אליו מן הכניסה. הוא נפנה מצג המחשב, חיוך בעיניו.

"קרתה לי תקרית," אמרה כששבה ונכנסה ועמדה, כעת קרובה, לפני שהספיק לשאול איך היה וכו'. היא התיישבה על הספה, עדיין במעיל (שעיר, אפור, דומה במקצת לכלב זקן). הוא התיישב לצדה.

עכשיו.

"אם מוכרחים לתמצת את מה שקרה," אמרה, "קרה שגבר זר נגע בי."

זהו. הפצצה הוטלה. היא הביטה בו, ובעצמה נבהלה מן האפקט של ארבע המילים הללו – גבר, זר, נגע, בי. העולם המוכר שהיו פניו נרעד. "אבל זה לגמרי לא מה שאתה חושב," מיהרה להוסיף. "לא הייתי צריכה להשתמש במילים האלה. הן חזקות מדי. הן… מדוייקות ומשקרות."

"אני לא מבין."

"שניה."

"לא. רגע. מישהו. גבר," גם הוא הגה את המילים אחת אחת, כאילו כעת גם הוא מפרק מטען נפיץ, "נגע בך."

"כן. אבל זה באמת שום כלום. בכף היד." כמו מה זה נשמע? דיווח על פציעה קלה.

"אז למה את מספרת לי את זה? למה רצת לרחוץ ידיים?"

"כי נגעלתי. רציתי לשטוף את זה מעלי. אני אסביר לך. שנייה. אחליף בגדים."

"עכשיו?"

"אמרתי לך. זה כלום."

*

הוא פנה אחריה לחדר השינה. התיישב על המיטה הזוגית, על הסימבול הזה, בצד שלו. תלולית הכביסה הפרמננטית אף היא הייתה שם.

"דווקא התכוונתי לקפל – "

"עשית מספיק." אוי, זה נשמע מנוכר. "המון," חייכה אליו, "נעים לחזור הביתה."

כעת, ממקומו, צפה בה. חולצת נעליים, פושטת מעיל, מבצעת את להטוט הקוסמות הנשית של שליפת חזיה משרוול. זו האינטימיות חשב. הזכות להתבונן. הוא אהב להתבונן בה. גם לא היה איכפת לו שאחרים מתבוננים. אדרבה, יתבוננו להם, חופשי. אבל לגעת –

"בעצם," אמרה תוך שהיא מושכת אל מתניה טרנינג שהיה שלו והתכווץ, "זו הייתה אי הבנה. פשוט אי הבנה נוראית ומביכה."

וכשהיא תספר לו, חשבה בעודה משתרעת מעברו השני של קונגלומרט בגדי המשפחה, הוא מיד יבין. אבל לשם כך, אמרה, עליה לספר את כל מה שקרה, מרגע שהגיעה לזירה שבשגרה משמשת כמרתף הופעות, אמרה היי לכמה מכרים, לא מצאה את עצמה, התיישבה במרחק שלושה כסאות ריקים – מתקפלים ולא נוחים – ממישהו שישב שם ובאפלולית קרא כתב עת; את כתב העת שלכבודו, או ליתר דיוק לרגל מותו, נערך הערב.

"הבנתי. הוא קרא סיפור שלך."

"לא. והוא גם לא פנה אלי. אני פניתי אליו."

"התחלת איתו!"

"תירגע. הוא היה אדם זקן –"

"בטח זקן בגילי…"

"זקן לא בגילך," היא חייכה, אבל ידעה שאין די בכך. באחרונה נעשה פער הגילים ביניהם לנושא רגיש. "היי," היא הזדקפה, נטתה מעל הכביסה והדביקה לו על שפתיו נשיקה מרפרפת. כמו להביא פרחים אחרי בגידה, היכה בה הדימוי. היא ניתקה ממנו.

"בן כמה?"

"לא יודעת. מרופט כזה. הזכיר לי את דוד אבידן."

"אז פצחת בשיחה עם דוד אבידן…"

"למה לא? זה היה שלב המינגלינג של הערב."

"אבל את מתעבת מינגלינג!"

"נכון. ובדיוק בגלל זה התיישבתי ולא הסתובבתי  לחפש לעצמי מבוכות."

"על מה היה לכם לדבר?"

"על הראייה שלו. על היכולת שלו לקרוא באפלה."

"בטח עשה את עצמו. המתין לאחת כמוך שתיפול בפח."

"אתה מוכן להפסיק לחשוד בו ולתת לי לספר."

"אבל אמרת שגבר זר – "

"לא הוא."

*

"לא הוא? לא הוא! הרגת אותי עכשיו! אז למה את מספרת לי עליו?"

כדי שיבין באיזה אנשים מדובר ובאיזו אווירה. שיבין שעם האיש הזה, האדם-זקן-הזה-מה-יש-לו-בחייו, אפי – זה היה כמו שיחה בתור בקופת חולים.

"הוא סיפר לי שעבר ניתוח לייזר. כמו שלך יש את הדיבורים עם העובדות של 'ויקטורי' שמסתחבקות איתך. ההיא מהגבינות שחולה עליך. מה ההבדל?"

"שני עברי הדלפק?"

"שלושה כסאות זה לא מרווח בטוח?"

האמת, התוודתה, כעבור כמה דקות, כשהשיחה קלחה, היא צמצמה את המרחק לכדי כסא.

"יופי! את לא קולטת מה את משדרת? אשה מתקרבת לגבר."

"לא. אני מסרבת לראות את זה ככה. לא כל דבר זה גבר-אשה. יש נסיבות. היה רעש. לבנאדם יש בעיית שמיעה, הפרעת קשב שלא אובחנה בזמן – "

 "הרבה דברים הוא הספיק לספר לך. מה את סיפרת לו?"

"כמעט כלום. הקשבתי."

"את נפש טובה."

"הוא היה זקוק לזה. הוא איש חביב, בודד, גרוש. השיחה לא הייתה בלתי מעניינת. כשאנשים מספרים על עצמם זה תמיד מעניין. כמעט תמיד, אוקי, אם לא נופלים על טרחנים."

"סבבה. מכירים את הנטייה שלך להיתקע עם מישהו בשיחה –"

"ככה אתה רואה את זה."

"כן. אני מעדיף לדבר עם הרבה אנשים. יותר מגוון."

"אוקי," היא אמרה ונשמה עמוק. לגלוש עכשיו למריבה דיאלקטית על איזו סוגייה כללית יהיה כמו להתמלא בלחם הבית כשהמנה העיקרית בדרך. תחת זאת, ואגב שינוי טון, היא סיפקה מיני-וידוי ותלתה את נטייתה להעדיף שיחת יחיד בחוסר ביטחונה, בתחושת השקיפות ואי הממשות שפוקדת אותה לא פעם באירועים קוקטייליים שכאלה.

"הרגשתי בלתי נראית."

"את בלתי נראית?!"

"כך הרגשתי. הרבה פעמים אני מרגישה – "

"ואז הופיע הגבר השני?"

"החבר שלו, כן."

"ומה היה שמו, מנשה?"

"רמי, ואולי רפי?"

היא לא הייתה בטוחה. רמי, רפי, משהו כזה. אפי דיבר בשקט. והיה רעש. מוזיקה. התכנית חצי התחילה, כך שזה לא היה הזמן לדיבורים. אבל אפי קצת השוויץ בה. אמר לרמי-רפי בוא תכיר את הסופרת –

"את רוצה לומר שהם הכירו את שמך?"

"לפני רגע התפלאת שאני מרגישה בלתי נראית. כן, הם הכירו. ורפי-רמי, כשהוא לחץ לי את היד, דבר ראשון שהוא אמר היה: אני נרגש ללחוץ יד כותבת. זה קצת הצחיק אותי, כאילו שהיד היא איזו אישיות."

"חנפן. ומה הדבר השני שאמר?"

"שהיד הזאת קפואה."

*

אולי מזה היה עליה להתחיל. היד שלה הייתה קפואה ורמפי שבשלב ההוא היה סתם מישהו שלוחץ לך את היד, ציין שהיא קפואה ושאם היא תרשה לו הוא יחמם אותה.

"והסכמת? אני לא מאמין!"

"היא הייתה ממש קפואה. הרגשתי שהוא מפשיר אותה. שהוא גוף חימום. מכשיר."

"בת כמה את?"

*

העובדות. היא הבינה את זה. העובדות סיפרו סיפור חד משמעי. אבל בחוויה הפנימית שלה, ובכך התאמצה לשכנע אותו, לא היה שום דבר מיני. שום דבר. בת כמה היא? אדרבה! היא אשה בת ארבעים ותשע –

"לא פאקינג שש-עשרה, פאקינג ארבעים ותשע!  והוא כולה גבר מבוגר, אדיב – "

"ממש…"

ומלבד זאת, בדיוק בזמן ההתרחשות הזו, לחיצת היד המתמשכת, התכנית התחילה, ואיזה בחורון עלה על הבמה לקרוא –

"גיי, תנוח דעתך."

"ואת היד שכחת אצל החבר."

"משהו כזה."

"הוא ישב על ידך?"

"החבר?"

"אלא מי?"

כן, ברווח-כסא שהותירה בינה לבין דוד אבידן, שכבש את המקום בהנחת מעיל. וכך החבר התיישב במקום השמור ודוד אבידן הורחק. עובדה זו נקלטה אצלה באיחור ועוררה בה צער ורגש אשמה כלפי דוד אבידן.

"ואז?"

"עברו עוד כמה שניות ארוכות, ואולי חצי דקה, או יותר –"

יותר?!"

"אין לי מושג. הקשבתי לבחור על הבמה."

"אין לך מושג כמה זמן היד שלך היתה בתוך כף יד של זר? בערך?"

"אין לי אומדן. אני יודעת. זה נשמע לא הגיוני."

לא הגיוני? הדמות הזאת, היא, לא מצייתת לנורמות פסיכולוגיות. אנשים לא מתנהגים כך במציאות. זה לא אמין. אבל עובדה. כך בדיוק זה קרה.

"אוקי…אבל… מתי נזכרת שיש לך יד?"

"נזכרתי. פתאום האסימון נפל. שעבר זמן, שזה… לא תקין –"

"ופשוט ניתקת ממנו?"

"כן. זה היה מביך. ניערתי אותו מעלי, בעדינות, שלא ייפגע ואמרתי 'זה מספיק. הפשרתי. תודה'"

"השבח לאל!"

"רק עכשיו אני קולטת שהיד שלי שימשה כסינקדוכה –"

"את הונית אותו."

"הבנתי."

"הוא עזב אותך במנוחה?"

"לא."

*

הוא לא נגע בה. הפעיל מאמצים דיפלומטיים. זרק משפטים. קיווה לתגובה. היא שתקה. המתינה קשויה לתום הערב. אמרה: סליחה, אני מוכרחה לברוח.

"ואשכרה ברחתי."

*

"אתה מבין אותי, נכון? אתה מאמין לי שלא הרגשתי כלום? בהתחלה כלום ואחר כך גועל. ואולי זה גועל מעצמי שנתתי לדבר כזה לקרות."

"אני מאמין לך שאת מאמינה בזה."

"אני מבטיחה לך שלא היה בו שום דבר מושך."

"העובדה היא שהיה לך נעים ביד שלו."

עם העובדה הזו היא לא יכלה להתווכח.