כולם צריכים להתוודות על משהו, אז גם אני. אני אוכל בסופרים כבר כמה שנים. בדרך כלל, אני עובד עם אלה מנשר. הם מרוכזים באזור התעשייה ויש שם המון קונים והעובדים לא שמים לב לכלום, כי הם כל הזמן מתרוצצים ומסדרים את הסחורה. אבל בזמן האחרון, אני מעדיף את יוחננוף בחוצות המפרץ בגלל האוכל המוכן. נסיעה של חמש דקות ואני שם. ועל זה רציתי לספר, שצריך להיזהר. אף פעם לא להיות בטוח בעצמך או במשהו בכלל.

הכל התחיל בגלל המצב בבית. אני גר עם אמא שלי בעלייה של נשר. היא גידלה אותי לבד וכשהייתי קטן, היתה בסדר. עבדה במשרדים והביאה כסף. אבל כשהגעתי לגיל שמונה, משהו השתבש. היא אומרת, שזה קרה בגלל שהשפילו אותה בעבודה ואמרו לה שהיא פרסטיטוטקה יובנאטאיה[1], למרות שעלתה מריגה בגיל ארבע עשרה ובקושי יש לה מבטא. היא עבדה אחר כך בעוד כמה מקומות, אבל זה כבר לא היה זה. היא נהייתה מוזרה, התחילה לשים שפתונים שחורים, התלבשה חושפני ודיברה שטויות. סיפרה שהיא הנכדה של המשורר סרגיי ייסנין, עמדה עם מיני וחזייה במרכז המסחרי והקריאה שירים במגאפון. עברנו הרבה דברים מאז. הוציאו אותי לפנימיה והיא אושפזה וחזרה וגם אני חזרתי הביתה בסוף, כי לא היה מי שידאג לה. עכשיו אני בן עשרים ושתיים והמצב כבר יותר טוב. או רע, תלוי איך מסתכלים על זה. בשנים האחרונות, היא די שקטה, כמעט לא יוצאת מהבית ורוב הזמן שוכבת במיטה או יושבת על הכורסא שלה בסלון ורואה סדרות בערוץ 9. היא גם שוקלת עכשיו מאה ארבעים קילו, וזה הערכה שלי בלבד, כי היא לא מוכנה לעלות על המשקל.

ופה התחיל הסיפור של הסופרים. אני לא עובד, כי צריך להשגיח עליה שלא תעשה שטויות וגם השתחררתי מהצבא על חוסר הסתגלות. אנחנו חיים מהקצבת נכות שלה, שבקושי מספיקה לחשבונות ולאוכל, שהיא טוחנת. ולא נשאר כסף להוצאות שלי ואני כל הזמן צריך לקמבן איך להשיג את זה ואת ההוא מפה ומשם. ויום אחד, כשהייתי במגה בנשר וקניתי לה את העוגיות שלה, הייתי רעב וליד העוגיות הייתה קופסה עם אוזני פיל. אז לקחתי אותה ונעמדתי מאחורי הערימות של המשקאות הקלים. חשבתי לאכול אוזן אחת או שתיים, אבל נסחפתי ואכלתי הכל. הסתכלתי לצדדים, אבל אף אחד לא שם לב. ובסוף, דחפתי את הקופסה הריקה בין הבקבוקים והלכתי לקופה כאילו לא קרה כלום.

לא תכננתי להפוך את זה למשהו קבוע. אני לא גנב ולא אוהב לנצל אנשים, אבל הם לא מרגישים את זה ולי זה עוזר. אחרת הייתי צריך לטחון את הזבל של אמא שלי ולריב איתה על השקיות של החטיפים. התחלתי לנשנש בסופרים ולאט לאט, זה התגבר עד שנהייתי מקצוען. הייתה תקופה, שאפילו עצרתי קונים עם עגלות וביקשתי, שישלמו עליי בקופה תמורת קופונים, שהשגתי מרשתות בגדים, אבל הם צעקו עליי והבנתי שזה מסוכן.

בבוקר של יום שני שעבר, פתחתי את החלון והרגשתי על הפנים רוח נעימה של אביב. הערתי את אמא שלי וחיממתי לה דייסה עם קצת אנשור בשביל הויטמינים ואחרי שהיא אכלה, היא התגלגלה לכורסה מול הטלוויזיה עם כוס תה ושקית של עוגיות. הכנתי לה כמה סנדוויצ'ים עם פסטרמה לצהריים וידעתי, שהיא תשב עכשיו בשקט כמה שעות טובות, חוץ אולי מללכת לשירותים. אחר כך, ישבתי בחדר שלי, אכלתי פרינגלס וקוביות ופלים ושיחקתי עם הסמארטפון. חיכיתי לשתים עשרה וחצי. אני מתחיל להיות רעב בערך באחת ומניסיוני, זה מספיק זמן כדי להגיע לאוכל המוכן של יוחננוף. בשתים עשרה ורבע, לבשתי מכנסי ג'ינס, נעלתי נעלי ספורט, גלגלתי שקית סופר לרול קטן והכנסתי לכיס הקדמי שלי. לקחתי עוד שקית, למקרה שהשקית הראשונה תיקרע, קיפלתי טוב והכנסתי לתחתונים. ואז הוצאתי מהמגירה מזלג פלסטיק מתקפל והכנסתי לכיס השני. על זה לבשתי טריקו שחורה בלי הדפס, שמגיעה קצת מתחת לישבן ומסתירה את הכיסים. הסתכלתי בראי וראיתי, ששום דבר לא בולט. אני מתמזג בשטח, לא כמו אמא שלי, שאנשים מסתכלים עליה כאילו שנפלה מהמאדים. היא תמיד בלטה, גם כשהייתה רזה ומסודרת יותר. בדרך לדלת, ראיתי אותה בכורסא שלה, עם הגב אליי. היא הרימה את היד באויר ונפנפה לי לשלום והשומן של הזרוע שלה ירד ונעצר לה סביב המרפק.

ירדתי ברחוב לתחנה ועליתי על אוטובוס. ליד נשר יש מפעל מלט והעיר תמיד מכוסה באבקה אפורה, גם בחורף. ברחוב הראשי לכיוון חיפה, יש בעיקר קניונים עם חניונים וחנויות של ברזים ושיש והכל צפוף ומלוכלך והאנשים הולכים מהר, כאילו שהם רוצים לברוח מכאן. זה יכול קצת לדכא, אבל אני מסתכל לשמיים ומדמיין שאני עיט. מלמעלה, הכל נראה קטן והרבה פחות חשוב. ואז אני מחשב בראש כמה שמיים יש בפריים וכמה אדמה. השמיים תופסים יותר שטח ואני יודע ששום דבר לא אבוד. כשהאוטובוס פנה ימינה לכיוון המפרץ, חישבתי שישים אחוז שמיים. ירדתי בתחנה שאחרי הצ'ק פוסט וחציתי את הכביש לכיוון המטרונית.

רוב האנשים קונים כרטיס על הרציף או שיש להם רב קו, אבל אני מדלג על השלב הזה ונכנס למטרונית כאילו ששילמתי. הסכנה שם זה הכרטיסנים, אז אני עומד תמיד ליד הדלת ויוצא מיד כשהם עולים. אף פעם לא תפסו אותי. אבל עכשיו, לא היו כרטיסנים והמטרונית הייתה חצי ריקה. היו שם כמה אנשים עם שקיות של קניות ושתי זקנות אתיופיות עם מטפחות ראש שדיברו בשפה שלהם וכמו תמיד, חיפשתי את הבחורה האתיופית, שנוסעת פה לפעמים לכיוון הקריות. רזה עם שיער שחור חלק ועור חלק, שנראה כמו ממרח שוקולד. היא בדרך כלל יושבת מאחורה עם אוזניות לבנות באוזניים ומסתכלת על הברכיים שלה. אבל יום אחד, היא הרימה את הראש והסתכלה לכיוון שלי והיו לה עיניים של מלאך. כל כך גדולות וזוהרות. הרגשתי שנשפך לי דלי מלא קצף על הראש והברכיים שלי רעדו. היא לא הייתה עכשיו, ובמקום שלה, ישב מישהו, שדמה קצת לתמונה של אבא שלי. אולי בגלל התספורת הקצרה והמעיל. אבא שלי חזר לרוסיה כשהייתי בן שלוש ומאז לא ראיתי אותו. ביומולדת חמש, קיבלנו ממנו פתאום בדואר כרטיס ברכה עם ציור של ילד קטן בבגדים של מלח וכובע עם פונפון כחול ונוצצים מסביב. הוא כתב שם "קפיטן קטן שלי! מזל טוב והרבה נשיקות מאבא שלך בנובורוסיסק הלבנה". אמא שלי, שעוד הייתה בסדר, אמרה "אם הוא כל כך מתגעגע אליך, למה הוא לא שלח לך אוניה מעץ או משהו?" ושנינו הסתכלנו אחד על השני ולא הבנו מה זה צריך להיות. אחר כך הוא שוב נעלם לשנים ולפני הבר מצווה שלי, שלח עוד מכתב עם תמונה וכתב, שאין לו את הטלפון שלנו והוא מקווה שאנחנו גרים באותה כתובת וזאת החברה שלו אלינה. בצילום, הוא עמד בשלג עם מעיל מניילון מנופח וחיבק בחורה עם כובע צמר ואפילו שהצילום היה קצת מרוח, ראיתי כמה שאני דומה לו. אותו שיער שחור וקשה ואותן שיניים, רק שלו היו קמטים מסביב לעיניים, בגלל שחייך. וזהו. מאז לא שמעתי ממנו ואפילו די הפסקתי לחשוב עליו, כי הוא אף פעם לא היה ממש אבא שלי. רק איזה פרצוף מהתמונות.

המטרונית עברה את הרפיינרים וטור של מוסכים ומפעלים, עד שעצרה מול חוצות המפרץ וירדתי ממנה. חוצות הוא קניון פתוח, עם כמה בניינים חד קומתיים של חנויות, שיושבים על שטח גדול ובאמצע תקוע שלט גבוה של תחנת דלק. כמעט כמו הקניון של נשר רק שמהצד השמאלי שלו רואים את חיפה ואת הר הכרמל, שהיה ירוק ונוצץ כאילו שקרצפו אותו עם ליפה. וגם השמיים פה הרבה יותר כחולים ופתוחים ובדרך ליוחננוף, חישבתי, שיש פה בערך שבעים וחמישה אחוז מהם.

סופר יוחננוף נמצא בבנין נפרד בקצה השני של הקניון. יש לו חנייה צמודה ועכשיו, בעשרה לאחת, לא היו בה הרבה מכוניות. זאת בדרך כלל שעה שקטה בכל הסופרים. אנשים מתחילים להגיע אחרי הצהריים, כשהם חוזרים מהעבודה ונזכרים שהם צריכים לקנות כל מיני דברים. לא הייתי רעב כל כך ואמרתי לעצמי שאני אקח רק משהו קטן, שניצל או פרגיות, תלוי מה יהיה להם היום. ליד הכניסה ראיתי שורה של עגלות. הסתכלתי עליהן והוצאתי את השקית מהכיס. עגלות זה למתחילים, לא למקצוענים.

כשנכנסתי, השומר ישב בפינה הקבועה שלו ליד הדלת. קטן ורזה עם שיער לבן חלק, שמתרומם לו על הראש כמו כרבולת וקול מתוק, כמו של ילד בן 14. תמיד כשאני רואה אותו, אני חושב שהלוואי שהוא היה אבא שלי, במקום המניאק מנובורוסיסק. ואפילו שאני לא רוצה למשוך תשומת לב, אני מחייך אליו ואומר לו שלום. והוא מחייך בחזרה והפנים שלו מתקמטים מהפה עד העיניים. וזה מה שקרה גם עכשיו.

יוחננוף גדול מאד, עם שורות ארוכות של מוצרים ואוויר בלי ריח. וכמו שחשבתי, הסתובבו עכשיו מעט קונים. המחלקה של האוכל המוכן נמצאת בקצה השני של החנות ולא רצתי לשם. עברתי בהליכה רגילה את מחלקת הירקות. נעמדתי ליד המקרר של העשבי התיבול כאילו שאני מחפש משהו והמשכתי קדימה. בכל סופר יש מצלמות וחשוב ללכת בלי לחץ ולא להסתכל יותר מדי לצדדים, אבל אני כבר מאומן וזה בא לי טבעי. עברתי ליד הדוכן של הפיצוחים, חתכתי ימינה ועברתי את המדפים של החומרי ניקיון והמשחות השיניים. חשבתי שוב, שנשנשתי יותר מדי בבוקר ומשהו קטן יספיק לי. בשורה של הממתקים הייתה סדרנית סחורה עם עגלה וסידרה על המדפים ופלות. היא התכופפה ודחפה מהר את החבילות וחישבתי, שייקח לה עוד כמה דקות להתחפף משם. הייתי כבר באמצע הסופר, לא רחוק מהדלפק של האוכל. אז המשכתי ללכת. עשיתי סיבוב קטן ונכנסתי לשורה של החד פעמיים. הסתכלתי אם יש שם קופסה שתיכנס לשקית אבל לא תתפוס את כל המקום ולא מצאתי משהו מתאים. המשכתי למדפים של הכלי בית ובדקתי בכאילו תחתיות קשיחות לסירים וחיכיתי, שהסדרנית תצא מהשורה של הממתקים. לא רציתי לחזור לשם מהר מדי, כדי שלא תראה אותי שוב. אנשים שמסתובבים יותר מדי סביב מדפים מסוימים מחשידים, שהם רוצים לגנוב ואני בכלל לא רציתי ממתקים.

חזרתי לשורה של הממתקים וראיתי שהיא הסתלקה, אז נכנסתי ומצאתי מיד את מה שחיפשתי: קופסת מתכת מרובעת של בונבונים, בדיוק בגודל המתאים. לא גדולה מדי אבל גדולה יותר מהקופסאות של האוכל המוכן. את הטריק הזה פיתחתי בגלל המצלמות. להחזיק בשקית קופסה, שתעלים את הקופסאות האחרות. חשוב במיוחד כשיוצאים מהשירותים אחרי האוכל. עכשיו, לא היו יותר עיכובים והלכתי ישר לאן שרציתי באמת.

המחלקה של האוכל המוכן הייתה ריקה וזה לא נדיר. כשאין קונים, המוכרים נכנסים לעבוד במטבח הפנימי, איפה שמכינים את כל המאכלים החמים. הויטרינה נצצה והמגשים היו מלאים אוכל, כאילו שלא קנו פה היום כלום. נצמדתי אליה והתחלתי לבדוק. ראיתי שם שניצלים וקובות וחצילים אבל מה שגמר אותי היה המגש של החזי עוף הקטנים, שכאילו יצאו עכשיו מהתנור. בצד עמדה קערה ענקית עם האושפילאו, שאני אוהב ופתאום, הרגשתי רעב יותר וחשבתי שאולי היום, בפעם הראשונה מאז שאני בענף הזה, אני אוציא אוכל הביתה, בלי שירגישו. לא עשיתי את זה אף פעם לפני זה, למרות שתיכננתי פה ושם, אבל עוד לא היה לי מספיק ניסיון. הייתי בטוח, שתיכף תגיע המוכרת הקטנה עם הכובע פלסטיק או המוכר עם הזקן, שאומר "בבקשה, חמוד" לכולם. המשכתי לכיוון הכרוביות המטוגנות כששמעתי קול עם מבטא רוסי: "כן? מה בשבילך?" ידעתי מיד שזאת אליזבטה, זה מה שרשום על התגית שלה ואליה אני הכי פחות מתחבר. היא קשוחה ותמיד מדברת בקיצור, כאילו שהקונים מפריעים לה בחיים. הרמתי את העיניים וראיתי אותה עם כובע נייר וחולצה של הסופר, שבקושי נסגרה עליה. היא נראית בת חמישים וחמש ויש לה פרצוף של רוסיה עתיקה, עם שיער ג'ינג'י קצר ועיניים כחולות קטנות ולחיים נפוחות. היא הסתכלה אליי בקור ושאלה שוב: "כן?"

הצבעתי על החזי עוף ושאלתי בנימוס: "מה זה?"

"עפיון"

אמרתי כאילו בתמימות "איךךךך?". אהבלים מוציאים מאנשים חיוך אז אולי ייצא גם ממנה.

"עפיון"

ראיתי שזה לא עוזר, אז ביקשתי אחד והיא לקחה קופסת פלסטיק שקופה מערימה שהייתה ליד המשקל, העמיסה חזה עוף ושאלה: "מה עוד?"

אמרתי "אושפילאו" והיא ניגשה לקערה הגדולה מתחת למנורת החימום, שהקרינה אור כתום חזק. היא שאלה איזה קופסה אני רוצה ועניתי בינונית ואז תיקנתי ואמרתי לה קופסה גדולה. היא תפסה את הכף מתכת והתחילה להעמיס את האורז. כמה שהיא גדולה, היא עובדת מהר. מרגישים, שהעמיסה כבר מיליון קופסאות. אחרי שמילאה חצי קופסה היא שאלה: "עוד?" ואמרתי לה כן. זה נראה טוב ורציתי לקחת הביתה,או לפחות לחשוב איך לעשות את זה בלי להיתפס.

כשהקופסה התמלאה עד הסוף, היו בתוכה אורז וחתיכות עוף וגזר, שהספיקו לארוחה משפחתית שלמה והמכסה שלה התמלא באדים. היא שמה אותה על המשטח בדפיקה ושאלה:
 
"זהו?"

עבר לי בראש שצריך לעצור כאן, אבל הרגשתי פתאום דחף לקחת עוד, כי נהייתי רעב ומי יודע אם בפעם הבאה זה יהיה פה. חייכתי אליה ואמרתי "לא. אני רוצה גם את זה" והצבעתי על החצילים הממולאים, ששכבו בתוך תבנית עם רוטב אדום. היא דגה אותם עם כף, מילאה קופסה קטנה ושמה גם אותה על המשטח נירוסטה בשורה עם הקופסאות האחרות. ואז כשהעמידה את הקופסה הראשונה על המאזניים, אמרתי: "וגם כרובית מטוגנת".

היד שלה נעצרה באוויר. "כרובית? כמה אתה רוצה?" עניתי שקופסה בינונית. היא התכופפה מתחת לדלפק לחפש קופסה והיה נדמה לי, שהיא לוחשת לעצמה בשקט "יא זנאיו צ'טו די דלאייש, פודונוק"[2], אבל לא הייתי בטוח וזה גם לא היה משנה.

אליזבטה שקלה את כל הקופסאות, הדביקה עליהן פתקים והעמידה על הדלפק. כשהכנסתי לשקית, היא שאלה "כל זה בשבילך?" והעיניים הקטנות שלה נתקעו לי בפרצוף כמו שיפודים. אמרתי באדישות "לא רק" ובלב איחלתי לה, שתשבור יד ותיחנק בגבס. הקופסאות מילאו את כל השקית ולא הצלחתי לתפוס אותה בידיות אז הצמדתי אותה לחזה שלי וחיבקתי אותה כמו תינוקת. היא הייתה מלאה ריחות והרגשתי איך החום של האוכל עובר דרך הניילון אל החולצה ונכנס דרך העור לתוך הלב שלי. נשאר רק ללכת משם, בקו ישר לכיוון השירותים. עברתי את המקררים של המוצרי חלב, וניסיתי ללכת בקצב רגיל, אבל נראה לי שמיהרתי. נכנסתי לשירותים ונעלתי מהר את הדלת. לא היה שם אף אחד חוץ ממני.

השירותים ביוחננוף קטנים יחסית. יש שם ארבעה תאים ולכל אחד מהם יש דלת שנגמרת בערך עשרה סנטימטר מהרצפה. אבל תמיד יש שם ריח של אקונומיקה ואף פעם לא הייתי צריך לסתום את האף. הורדתי את המכסה של האסלה ושמתי עליו את השקית. היו כאן יותר מדי מנות בשביל שטח כזה ולא יכולתי לפתוח הכל בבת אחת. הריח של העופיון והאורז היה מאד חזק פה, אז הוצאתי אותם בזהירות מהשקית. הורדתי אותה לרצפה והצמדתי את שתי הקופסאות על המכסה, הוצאתי את המזלג המתקפל מהכיס ויישרתי אותו, פתחתי את המכסה של העופיון, יצאו ממנו אדים והפה שלי התמלא ברוק. כמו העוף בגריל, שאמא שלי הייתה קונה במרכז אחרי שחלתה ונגמר לה הכוח לבשל. היינו יושבים בסלון וטורפים בידיים את השוקיים והצ'יפס ישר מהשקית. היינו מתחרים מי יגמור ראשון ויקבל את מה שנשאר. היא כבר הייתה די שמנה ותמיד הייתה מנצחת. ובסוף, היינו מנגבים את השומן מהפה והאצבעות עם נייר טואלט. תקעתי את המזלג בבשר והחתיכה הראשונה הייתה בדרך לפה שלי, כששמעתי מישהו נכנס ומכה חזקה על הדלת: "זבל! גנב מסריח! יא טיבייה פיקאז'ו!!!"[3].

זאת הייתה אליזבטה. היא דפקה על הדלת בכוח וצעקה,שאני אצא משם. אפילו ראיתי את קצה הכפכפים שלה מאחורי הרווח. המזלג נפל לי מהיד וקפאתי במקום, הנשימה שלי נעצרה והלב התחיל לדפוק לי חזק באוזניים. נצמדתי לפינה של הדלת והדבקתי את הלחי לקרמיקה של הקיר. הרגשתי שעם כל דפיקה וצעקה, עוד מנה של דם עולה לי לראש וידעתי, שאני אדום לגמרי עכשיו. הגרון שלי התנפח ולא הצלחתי לזוז. פחדתי שעוד מעט היא תשבור את הדלת ואלוהים יודע מה היא יכולה לעשות.

היא המשיכה לצרוח שאני גנב וזבל ולמה אני לא עונה לה. ואני עמדתי שם מזיע והמוח שלי קפוא לגמרי. היה נדמה לי שזה נמשך שעות, אבל פתאום שמעתי את הקול של השומר. הוא שאל: "מה קרה, בטה?" ומיד אחריו, הגיע עוד קול של גבר אשכנזי שאמר "כן, אני גם רוצה לדעת על מה כל הבלגן הזה". היא עזבה את הדלת ויצאה החוצה ושמעתי אותה מספרת להם בצעקות, שהיא חשדה כבר מזמן, שאני גונב אוכל מוכן ואוכל בבית שימוש ושהיום העמסתי שקית שלמה וצריך לשים לזה סוף. והשומר אומר לה "בטה, בטה, תירגעי, יש פה קונים, אני אטפל בזה". הצמדתי את האוזן לדלת. נדמה לי שהיו שם עוד כמה קולות, אולי של קונים, ששאלו מה קרה ודיבורים שלא הבנתי ובאמצע, מישהו נכנס לשירותים. הוא השתעל וטרק את הדלת של התא לידי. שמעתי אותו משתין ומוריד את המים ואז הוא השתעל שוב, ירק לתוך האסלה ויצא משם. בחוץ הויכוח המשיך, הסתכלתי על הקופסאות וידעתי, שאני חייב להנדס משהו, כדי לצאת מהמצב הזה. הרמתי את המזלג מהרצפה ודחפתי אותו לכיס, סגרתי את הקופסאות של העופיון והאורז והכנסתי לשקית, שלא יחשבו שאכלתי אותם. הראש שלי עבד על טורבו אבל לא עלה לי שום רעיון. המוח שלי פשוט נהייה גוש בצק.

הם המשיכו לדבר בחוץ. ניסיתי לקלוט מה הם אומרים, אבל לא שמעתי הכל, כי היה קצת רעש ואליזבטה צעקה ולקח להם זמן להרגיע אותה. השומר אמר שוב "די, בטה, תפסיקי. תשאירי את זה לי" וגם הגבר האשכנזי, שהבנתי שהוא איזה אחראי אמר: "כן, בטה, תחזרי לעמדה שלך. אנחנו מטפלים בזה". היא נבחה משהו ואז נהייה שקט יותר וידעתי שהיא הלכה. הם דיברו ביניהם והאחראי אמר "טוב, תעדכן אותי" ואחרי כמה שניות, מישהו נכנס לשירותים ונעמד מול הדלת של התא שלי.

"היי בחור", השומר אמר. "זה ישראל, מה קורה?". הוא חיכה, שאני אענה לו, אבל לא אמרתי כלום. הלב שוב דפק לי בכל הכוח באוזניים, ברקות ובראש. הצמדתי שוב את המצח לקיר והרגשתי את הקור של הקרמיקה.

בסוף, אמרתי "אני לא מרגיש טוב. אני מנסה להקיא" והתביישתי שיצא לי קול של חתול חולה. אבא שלי בטח היה מתעצבן, שיצא לו כזה בן מתבכיין. אם היה לי אבא, בכלל.

"תקשיב", הקול המתוק דיבר בשקט מהצד השני של הדלת. "אני לא הולך להזמין משטרה. אתה יכול להיות רגוע. אני בסך הכל מבקש שתצא משם ונדבר. אולי אני יכול לעזור לך".

לא עניתי לו. נשמתי עמוק והרגשתי שהאף שלי מתחיל לשרוף והדמעות רוצות לצאת לי מהעיניים ועצרתי אותן בכוח, שלא יברחו החוצה.

"אני מציע שתצא. נסגור על זה, שלא תחזור לפה יותר ואני אגיד את זה למנהל. ואם אתה צריך עזרה במשהו, תיקח את המספר שלי ותתקשר. אני מבטיח לנסות לעזור".

המשכתי לעמוד שם ולשתוק. שאלתי את עצמי אם הוא דופק לי תרגיל, אבל עמוק בלב, ידעתי שהוא אמר את האמת ואין בכלל טעם להתווכח איתו. ניגבתי את העיניים ועשיתי קצת רעש כשמשכתי את הנזלת פנימה. ואז אמרתי בשקט "בסדר".

"בוא, בוא תצא, אתה בטח כבר נחנק בתא הזה".

שמתי את השקית על המכסה של האסלה, יישרתי את החולצה ולקח לי קצת זמן לצאת משם. לא ידעתי מה אני הולך להגיד לו ולאן זה יתקדם מפה. הוא חיכה בשקט ובסוף, פתחתי את הדלת לאט וראיתי אותו מולי עם הגב לכיורים ואת עצמי בראי, חיוור עם עיניים אדומות. הוא בקושי הגיע לי לצוואר ובעמידה, הוא היה אפילו רזה יותר ונראה כמו ילד זקן עם השיער הלבן שלו. ואז הוא התחיל לחייך והקמטים שלו התרחבו מהפה עד העיניים. עמדתי מולו וגם הוצאתי מעצמי בכוח חיוך קטן, כי הרגשתי, שאני תיכף מתחיל לבכות שוב. המשכתי לחייך והוא כבר פתח את הפה להגיד משהו, כששמתי את היד שלי על החזה שלו ואמרתי לו "חכה לי, אני עוד אחזור" ודחפתי אותו קצת אחורה. הוא אמר "היי, מה קרה לך? למה אתה…" וזה כל מה ששמעתי.

רצתי כמו אינדיאני. עברתי את כל הקופות והקופאיות והאנשים שחיכו בתור הסתכלו עליי כמו על שודד. ברחתי החוצה לחנייה ורצתי בכל הכוח על המדרכות ועל הכביש ועברתי את השלט של הדלק והבניינים עד שהגעתי לכביש הראשי של המפרץ, אבל לא יכולתי לעצור שם ולחכות למטרונית, אז המשכתי לרוץ וחציתי את הכביש באדום לכיוון נשר ורצתי אולי שלושה קילומטר, בלי להסתכל ימינה ושמאלה. הריאות שלי שרפו, הרגליים שלי כאבו והשמיים והמדרכות התערבבו לי וחשבתי כל הזמן, שאני חייב להגיע כמה שיותר מהר לאמא שלי ולאבא שלי ולבחורה האתיופית מהמטרונית. ראיתי כל הזמן את הראש שלה מתרומם והעיניים שלה נפתחות ונסגרות, נפתחות ונסגרות מולי עם כל צעד וצעד. אני רואה אותן גם עכשיו.

                                                       סוף.

_____________________________________________
[1] זונה מזוינת (רוסית)
[2] אני יודעת מה אתה עושה, ממזר (רוסית)
[3] אני אראה לך מה זה (רוסית)