שמעתי על יצירתה של ג’ובאנה ריברו דרך המלצה של הסופר אדמונדו פאס סולדאן, שהציע שאקרא את קובץ הסיפורים שלה “דם טרי” בתור הספר מבוליביה בפרויקט שלי – “שנה של קריאת העולם”, שבו קראתי ספר אחד מכל מדינה בשנה אחת. אחד הדברים שאני מעריצה בסיפור הזה הוא העובדה שהכוח שלו טמון דווקא בדברים שריברו איננה כותבת. במקום לחשוף את המפתח לסבלו של מרסלינו בבת אחת, ריברו מטילה את הטקסט למערבולת של פרטים, והם מסתחררים יותר ויותר מהר, כמו מים סביב פתח ניקוז, עד שלבסוף נעלם הסיפור אל תוך הסיום הבלתי נמנע שמתרחש ממש בשורה האחרונה. הכתיבה רזה וגברית, בלי מילה אחת מיותרת, וכמו הילדים בסיפור, אנחנו נדונים לצפות בחוסר אונים בטרגדיה הנפרשת לפנינו. לא נדרשים לריברו אלא שלושה עמודים בלבד לברוא עולם ולקרוע אותו לגזרים.
תרגום: ליה נירגד
מַרְסֵלינוֹ יושב על גדם עץ, מצייר בחול עיגולים באצבע. קשה לעשות את זה באגודל, ובפועל, האצבע והאגודל הן כל מה שנותר לו. המסחטה לקחה את האצבעות האחרות. היום ההוא הלך לגמרי, הם לא יכלו להכין את הסירופ ממיץ הקנים כי הדם צבע הכול. אבל עד עכשיו, או נכון יותר, עד אתמול בלילה, לא היתה לו סיבה להתלונן, האצבע היתה לו לעזר רב, חברה נאמנה, המשך של הגבריות שלו, אתה הוא חוקר את תענוגותיה של כרמן עד שהיא נאנקת ובוכה. כן, גם בוכה.
שני הילדים מסתכלים עליו בדומייה, מרקו במבט פעור, כאילו המרחקים השמימיים שבין הילד לגבר מתמצים, אצלו, ברגש שהילדוּת אינה יודעת לפענח, אך הוא מרחיב את אישוניו. לעומת זאת הילדה, שכדי לתעתע במוות ממשיכים לקרוא לה כך – ילדה, פותחת את פיה, עושה בועות רוק ולא שואלת כלום. שני הילדים, ילדיו, מביטים בעיגולים שמַרסֵלינו מצייר בחול, פורחים בגלקסיות פרועות כמו הרגשות, כמו הזעם והאהבה והרצון הזה לגרום לכרמן להיאנק. לפתע האצבע היתומה, הנפרדת ממפרק האגודל, משתהה. שום היסוס לא ניכר ביד המפלצתית.
מרסלינו מסתובב ומביט בילדים. אפשר לומר שמרקו מנחש את מחשבותיו של אביו, ובאופן כלשהו, באופן היחידי שבו הזכרים מסוגו מתכנסים בזרם הקיום, הוא מסכים. הילדה רק פוערת את פיה ועושה קסמים ברוק שלה, עיניה זהות לאלה של כרמן, מתמוססות בשחור לח ועצוב.
"חכו לי כאן," אומר מרסלינו וקם ונכנס לצריף.
הילדים דוממים. רק העצים וגידולי השדה נעים בלי התנגדות ברוח הדרומית.
בפנים מרסלינו מרים את המזרון ומוצא אותו. הוא ירש אותו מאביו שירה פעם אחת ויחידה במלחמת הצ'אקו1 ואחר כך, כדרך האינדיאנים שסיפרו עליהם ברדיו הלאומי כדי להפיח אומץ בלב החיילים, הוריד את הקרקפת לחייל הפרגוואי הגוסס. מרסלינו לא יודע כמה מן האגדה יש בסיפור הזה, וזה לא משנה. זה כבר לא משנה.
ודאויות אחרות מתנחלות במוחו, כמו זבובים ירוקים שעיניהם זרחניות וצואת הבגידה על רגליהם השבריריות. אמש, כשהבוס החליט להחליף אותו בקציר "כי שתי האצבעות שלך לא עוזרות להרים ת'חבילות", חזר הביתה מוקדם. הילדים שיחקו מחבואים וכבר התחילה לנשוב הרוח הדרומית, ואולי לכן, משום שהרוח נשאה אתה את הרעשים והצעדים, כרמן לא שמעה אותו. אם היתה שומעת, הכול היה קורה אחרת, לא? הרגע הנחוץ כדי להסתיר את המבושים, כדי לכסות את השדיים בסדין הקנבס שעליו מתנוססות עדיין האותיות הכחולות "גוּאָבּירָה מפעלי סוכר", היה משחק לטובתה. אבל החיים לא משחקים לטובת אף אחד, וגם לא הדקות המתעופפות כמו קוביות מזויפות, לעולם בלי שש, בלי אָס. ובוודאי לא בעצם הרגע שבו הוא נכנס, והיא מטילה את צווארה לאחור, דוהרת על סוס מאורווה אחרת.
מרסלינו לוקח את הנשק, אקדח ישן עם הדק ארוך. הוא יוצא לפטיו. הילדים עדיין דוממים, לא מעיזים להביט בו. הוא יודע שיותר מכל כרמן אוהבת את הילדים שלה, ושהאהבה הזאת גרמה לה לומר שטויות, שהם לא שלו, שהם בנים של הבוס, ושכאשר תצליח להוכיח את זה היא תעזוב אותו. פצעים, פצעים שמתמקמקים ומכרסמים במעט הבשר הבריא שנותר לו, למשל באגודל ובאצבע.
אבל גם הוא יודע היכן לפצוע. הוא נושף על האקדח כדי להעיף את האבק, הוא יודע שיש שלושה כדורים, כי השתמש בשני האחרים כדי להרוג חזיר לכבוד השנה החדשה. בדיוק כמה שצריך. הוא מביט בילדים. נראה שמרקו מסכים, או לפחות משלים עם מה שקורה, וכך גם הילדה, שצייתנות מדומה בעיני העגל שלה.
"אתם יודעים למה אני עושה את זה," אומר מרסלינו בקול חנוק. הוא מצמיד חזק את האגודל, כדי שהאצבע תעמוד בלחץ על ההדק.
והוא יורה.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.