פגשתי את אדם בחנות ספרים. הוא עמד במדור ביוגרפיה/היסטוריה ועלעל באריכות בספר על אירוע היסטורי שאיש לא שמע עליו. ידעתי שזה אירוע היסטורי רק בגלל העטיפה, שהופיעה עליה תמונה של טנק בשחור-לבן. אבל זה לא היה ספר על מלחמת העולם השנייה; למלחמת העולם השנייה היה מדור נפרד, הרחק בקצה השני של החנות.

אני הייתי בדרך למדור ספרי האמנות כי חברתי טרי בדיוק עברה חוויה מכוננת בעקבות צפייה בתמונה של ליצן. היא פחדה מליצנים כל ילדותה, אבל כשראתה את התמונה הזאת על השולחן בסלון של חברה, חלה בה תפנית של מאה שמונים מעלות – זה היה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם הצד השני מתבהר פתאום, ולא ברור איך לא הבנו את זה קודם.

“ליצנים הם נואשים,” היא אמרה לי בפליאה. “לכן הם כל כך מפחידים.”

גם אני לא חשבתי על זה קודם ורציתי לבדוק אם היא צודקת. גם לי היתה בובת ליצן בילדות, ויום אחד היא הפכה מצעצוע אהוב לאדריכל השטני של סיוטיי. ההורים שלי נאלצו למכור אותה במכירת חצר של השכנים כי סירבתי למכור אותה אצלנו. מישהו קנה אותה תמורת שבעים וחמישה סנט – ילד קטן שעוד לא למד לפחד – וזרקתי את המטבעות המקוללים לפח שבחוץ, וצפיתי בילדי השכונה שהבחינו בהם ואספו אותם. שיבזבזו אותם, חשבתי, ספונה לבטח בחדרי. זה רק יגרום להם צער.

הם קנו גלידה בכסף הזה.

סיפור חיי.

מצאתי את ספר האמנות שטרי דיברה עליו וחיפשתי את תמונת הליצן, שלפי תוכן העניינים הופיעה בעמוד 32. בזמן שהפכתי את הדפים המבריקים, שהיה להם ריח של מספרה, אדם הסתובב והרים את ספר המלחמה. “את מכירה את התמונה הזאת?” הוא שאל אותי והקיש על העטיפה.

“אוי,” אמרתי. “זה ממלחמת העולם הראשונה?”

הוא נענע בראשו ושיערו החום הבהיר מאוד, כמעט חסר צבע, לא החזיר אור כשהוא זז.

“מלחמת קוריאה,” אמר. “משם התמונה.”

“מממ.”

הוא החזיר את הספר למדף. “אמרו לי שזה ספר טוב אבל קראתי עמוד אחד ונורא השתעממתי,” ואז הוא התקרב אליי. מלבד השיער חסר הצבע, היו לו פנים רחבות ומין תווים גדולים כאלה, אף גדול ועיניים גדולות ושיניים גדולות. פנים חביבות. פנים שתכף מעוררות אמון, גם אם את לא בטוחה שהוא מוצדק.

עצרתי רגע לפני שהגעתי לעמוד 32. לא רציתי שהתמונה הראשונה שאני רואה תהיה של הליצן. זה נראה לי אינטימי מדי, אפילו שהסתכלתי רק ביני לבין עצמי. במקום זה הסתכלתי תחילה על כוכבת קולנוע מזדקנת לבושה בפייטים, ששכבה בתוך אקווריום ענקי כמעט מרוקן. מישהו כנראה ניסה לעבוד עם המילה “רדידוּת”, אבל נדמה שהכוכבת לא ידעה את זה כי היא חייכה בתוך המכל כאילו זה כיף גדול ומצחיק. אולי היה צריך לקרוא לספר ייאוש.

“על מה את מסתכלת?” הוא שאל והציץ מעבר לכתף שלי.

“תמונות אמנותיות,” אמרתי.

“רגע, היא לא שיחקה בסרט ההוא עם השוטרים?”

בהינו בה יחד, בתוך המכל. “באמת?” שאלתי. היו לה שדיים ענקיים, מעוטרים בפייטים ורודים. המראה שלה הכאיב לי אז הפכתי דף סתם כדי לעשות משהו, ואז הופיע הליצן עם האף הגדול והאיפור המפחיד סביב הפה והעיניים והתלבושת האדומה. והבנתי למה היא התכוונה, טרי. הבנתי מיד מה היא רצתה להגיד. הוא השתדל יותר מדי. זה מה שהיה מאיים כל כך – המאמץ האדיר לשעשע. זה עורר מין רצון לפגוע בו, רגע לפני שהוא יכפה את עצמו עלייך עד שתיחנקי.

“זה נראה לך נואש?” שאלתי.

הוא מצמץ ולטש מבט בתמונה במשך דקה לפחות. “למה יש להם עיניים כאלה?” שאל לבסוף. “כאילו, מה הקטע עם הכוכב? זה חלק מהפרוטוקול של הליצנים?”

בסופו של דבר הגענו לבית קפה יווני סמוך, הוא לא קנה שום ביוגרפיה ולפני שיצאנו מהחנות סקרתי את כל האלבום ובדקתי אם גם שאר התמונות נואשות, אבל הן לא היו כאלה, לפחות לא באותו אופן. הן היו סתם תמונות של דמויות מבריקות שנראות טוב בצבעים בוהקים, למשל אקרובטים מווגאס שמופיעים בסניף של רייט-אייד, או מגדֵל עגבניות שקורא ניוזוויק בגינה שלו. רק עמודים 32-30 היו מבעיתים.

כשאדם קם להביא לנו קפה הבטתי על המכוניות שחלפו בשדרות סאנסט. ירד גשם קל ותנועת המגבים על השמשות הרגיעה אותי. באוויר עמד ריח של עיר, עיר לחה.

“אמרו לי שזה הספר בה”א-הידיעה על קוריאה,” הוא אמר כשחזר עם הכוסות. “התאכזבתי.”

הרגשתי מושכת כשדיברנו. לעומת תווי הפנים הגדולים שלו, הרגשתי עדינה. כשהשיחה גוועה לגמתי מהקפה היווני הקטן והמריר וסיפרתי לו שחברתי טרי אמורה לעבור ניתוח למחרת. שהיא עדיין צעירה, אבל עשו לה צילום רנטגן בגלל ברונכיטיס וראו משהו בעייתי. “מין גושים כאלה,” אמרתי, “בתוך הראות.”

הוא ערבב את הקפה והנהן בקדרות הולמת. הוא נראה שקול יותר עכשיו, אחרי שקיבל מנת קפאין.

המכוניות חלפו בשעטה.

“אתה יודע,” אמרתי, “שיקרתי. זה לא נכון.”

“לגבי דבי?”

נגעתי בזרוע שלו. “לא ידעתי מה להגיד,” אמרתי, והזרוע שלו הייתה חמימה, “סתם המצאתי את הגושים של טרי. זה מחריד מצידי.”

הוא רכן לעברי אבל לא נישק אותי, אם כי זה היה קרוב יחסית למרחק המקובל. העברנו כך כמה דקות, מצמצנו יחד, נשמנו אוויר בריח קפה. העתיד צפן אפשרויות. היה לו פרצוף אמין, פרצוף שלא בטחתי בו פשוט מפני שבטחתי בו כל כך מהר.

סיכמנו להיפגש למחרת אחר הצהריים בחוף בסנטה מוניקה, והוראות ההגעה שנתנו זה לזה היו מורכבות מספיק, מדויקות מספיק,  ששנינו לא נלך לאיבוד. אני הקדמתי כמובן, כי אני תמיד מקדימה, ולא ירדתי לחוף אלא חלפתי על פני המזנון וקראתי את שמות המאכלים שהודבקו באותיות פלסטיק שחורות: נקניקייה בלחמנייה. טבעות בצל. ארטיקים. מילים שאני אוהבת לראות באותיות פלסטיק שחורות, מילים שהזכירו לי את הקיץ באותו אחר צהריים מעונן של נובמבר. אתמול בערב לא התקשרתי לטרי כי מכרתי אותה תמורת פלירטוט. הרגשתי כאילו הטלתי עליה קללה, ולמרות שהייתי די בטוחה שאין לי יכולות כישוף, זה לא היה חברי מצידי וידעתי את זה. אבל לא פלירטטו איתי כבר חודשים והבחור הזה לא פסל את הייאוש שהבאיש מהליצן ומהכוכבת הזקנה, ובקשה להשתתפות בצערי על חברה גוססת הייתה הכלי הראשון שצץ מארגז כלי-הפלירטוט שלי. לפעמים כישרון העליבות שלי מפתיע אפילו אותי.

כשירדתי לחוף אדם כבר היה שם עם סלסילת פיקניק. הוא פרש ברישול שמיכה משובצת ששוליה התקפלו ברוח, וכשהתאמצתי לפלס לי דרך בחול הגבשושי הוא חייך אליי בעיניו הפקוחות לרווחה. פטפטנו קצת ובשלב מסוים הוא הניף את הידיים ואמר כמה דברים בהתלהבות, שום דבר מיוחד, פשוט הפגין שמחת חיים. הרגשתי איך האהבה מכה שורשים בחזה שלי, מקלה עליי לחייך, כפי שהבטחת האהבה מרפה ומשחררת את שרירי הפנים, ואיך התפרצות הכאב כיווצה אותם קודם בקמטים ארוכים וקשיחות. כמה טוב היה להרפות מהקשיחות הזאת לרגע! התמקמנו על השמיכה והוא פתח בקבוק שמפניה קטן ושתינו לחיים והגלים התנפצו, וחוץ מגבר חסר בית הרחק משמאל ושתי נערות שניסו להשתזף מימין, היינו לבד. הושטתי יד ונגעתי בשיערו חסר הצבע, והוא הפנה את ראשו אל כף ידי. אחר כך הוא הכניס יד לסלסילת הפיקניק ושלף שתי צלחות, שתי מפיות משובצות ושני מזלגות.

“וואו,” אמרתי. “השקעת.”

כשהוא פתח את קופסאות הפלסטיק הוא אמר שפעם הוא היה שף, ושהייתה לו מסעדה. הוא סיפר לי איך קראו לה, ושהיא קיבלה ביקורות מצוינת באל-איי ויקלי בשנה שעברה, אמר שהוא חובב צירופי טעמים לא רגילים. “באמת?” שאלתי בהתפעלות, וכעבור רגע הוא אמר שלא. “כלומר, תמיד אהבתי לבשל. אבל אף פעם לא שילמו לי על זה. סליחה.” השקפנו על המים. זה היה השקר השני בינינו, ונימת קולו כשהוא חזר בו הבהירה שהוא הפתיע גם את עצמו. משום מה, לא היינו מסוגלים לא לשקר זה לזה. בהתחלה זה לא נראה לי עניין גדול אבל כמו שינוי פתאומי במזג האוויר, כשהאוכל יצא מהסלסילה מצב הרוח שלו קרס. הוא הוציא פיסות עוף צלוי וחופני ענבים ירוקים, כמו התנצלויות על חטא שחטא מזמן ואני לעולם לא אבין אותו. לא הייתה לו שום סיבה להתנצל בפניי, אני, שהייתי כל כך מוכנה לאהוב אותו. הוא הגיש לי רגל עוף חרוכה ואשכול ענבים ומילא את הכוס שלי בשמפניה. “זה נהדר,” אמרתי, כחמש פעמים, אבל הוא התפתל למשמע המחמאות וסירב להסתכל עליי, וכשהחזיר את שארית האוכל לקופסאות בתנועות זהירות של אגודל ואצבע, הרגשתי כאילו פגעתי בו, או כאילו שנינו יודעים שבעתיד נפגע זה בזה באופן בלתי הפיך. השחפים התקרבו. אכלתי עוף וענבים, קילפתי רצועות של בשר-עוף מהעצם, אבל לכל הדברים היה טעם קצת מוזר. לא כמו רעל, אבל טעם לא מספק, ופתאום אדם נראה לי כמו מישהו שקשה להכיר אותו. “למה רצית את הספר ההוא?” שאלתי כשהסרתי את הקליפה מעינב במשולשים קטנטנים, חלקלקים, והבנתי שאני אפשיט כאן כל פריט מזון אפשרי כי הבגדים יישארו על גופי.

“אני אוהב ספרי מלחמה,” הוא אמר בפניו לאוקיינוס. “מלחמות שאנשים לא קוראים עליהן. אני אוהב להיזכר במלחמות נשכחות.”

לקינוח הוא הביא עוגיות שיבולת שועל ואגוזי מקדמיה שאפה בעצמו, אבל בקושי הצלחתי לאכול אותן, הפה שלי היה נורא יבש, ומבלי לחשוב זרקתי כמה פירורים לשחפים שהתקרבו על כפות רגליים קרומיות. כשהוא לא הסתכל הטמנתי את שארית העוגייה בחול. אדם ואני ניגשנו למים והחזקנו ידיים ונגענו בקצף הגלים בבהונות חשופות וקרות. התחשק לי לבכות בגלל השחפים האלה, שפלשו לפיקניק המושלם שהשארנו מאחור, אכלו עוגיות ועוף, דרכו על מפיות, קרקרו ודחפו זה את זה.

נגעתי שוב בזרועו והעיניים שלי נמלאו דמעות.

“אני יודע,” הוא אמר. “זה לא עובד.”

כשסוף סוף התנשקנו, היה ברור שזאת הפעם האחרונה. השפתיים שלו נצמדו בעדינות לשפתיי. הלב שלי התכווץ וכשהסתובבתי והתחלתי ללכת משם, שמעתי אותו אורז הכול לתוך הסל. לא היה לו קל לסלק את השחפים, אבל בסוף הם צרחו והתעופפו מעלינו. להקת שחפים. בילדותי חשבתי שהם נפלאים, עופות ים עם מקור צהוב-כתום מעוקל והילוך מגוחך. הם חיו באוקיינוס, והרגשתי שאני מסוגלת לאהוב לנצח כל דבר שחי באוקיינוס. אבל הם השתנו, בדמיון שלי. מתישהו בגיל ההתבגרות, אחרי שצברתי מסה קריטית של פיקניקים על החוף, אחרי שראיתי אותם מסתערים שוב ושוב, דוחפים זה את זה, צווחים צווחות מחרישות אוזניים, אוכלים כריכי עוף והודו בלי הפוגה, התחלתי להיגעל מהם.

במזנון קניתי שקית של טבעות בצל, התיישבתי על ספסל ירוק והשקפתי על המים. העננים התעבו והמים עטו ברק מתכתי אפור שהשקיט את רוחי. כשאדם חלף על פניי עם סלסילת הפיקניק הארוזה, הנדתי בראשי והוא הניד בראשו. הוא הביט בטבעות הבצל שלי במבט של מאהב נבגד. אבל תמיד אהבתי טבעות בצל. הן היו עבות, כל טבעת ברוחב צמיד פלסטיק, טבולה בפירורים חומים-זהובים. אכלתי כמעט את כל השקית, ליקקתי את האצבעות, וכשגמרתי זרקתי את הטבעות המעטות שנותרו אל שלישיית שחפים ממתינים. אחרי הכל, הם בסך הכול היו רעבים. דעות משתנות.

*דימוי: מעין ארליך