מתורגם מהמקור

יום שבת

אני כמעט בת יום כעת. הגעתי אתמול. בכל אופן, כך נראה לי. וזה חייב להיות המצב, מכיוון שאם היה שלשום בעולם, לא הייתי שם כשזה קרה, אחרת הייתי זוכרת אותו. יכול להיות, כמובן, שזה באמת קרה, ואני לא שמתי לב. טוב, מעתה אעמוד על המשמר, ואם יהיה עוד שלשום כזה, אציין זאת לעצמי. מוטב יהיה להתחיל מיד ולא להניח לרישום להתבלבל, מכיוון שהאינסטינקט אומר לי שפרטים אלו יהיו חשובים להיסטוריון באחד הימים. ומכיוון שאני מרגישה כמו ניסוי, ממש כמו ניסוי – אף אחד לא יוכל להרגיש יותר כמו ניסוי ממה שאני מרגישה, וכך אני מתחילה להשתכנע שאכן זה מה שאני – ניסוי, רק ניסוי ותו לא.

אז אם אני ניסוי, האם אני כל הניסוי כולו? לא, אני חושבת שלא. אני חושבת שכל השאר הוא גם חלק מהניסוי. אני העיקר, אבל לדעתי גם לכל השאר יש חשיבות. האם המעמד שלי ודאי, או שאני צריכה להשגיח ולשמור עליו? כנראה הסברה השנייה היא הנכונה. האינסטינקט אומר לי שדריכות נצחית היא מחירה של העליונות. (אני חושבת שזהו משפט טוב לצעירה כמוני.)

היום הכול נראה טוב יותר משנראה אתמול. בחפזון הסיום אתמול, נשארו ההרים במצב מחוספס מעט, וחלק מהמישורים היו מלאים בזבל ובשאריות והנוף היה ממש מזעזע. עבודות אמנות אצילות ויפות אסור להן שתעשנה בחופזה; והעולם החדש והמלכותי הזה הוא באמת עבודה אצילית ויפה. ואין ספק שבאורח נפלא הוא קרוב לשלמות, בהתחשב במגבלות הזמן. בחלק מהמקומות יש יותר מדי כוכבים ובחלק פחות מדי, אבל ללא ספק ניתן לתקן את זה בקרוב. הירח השתחרר אמש, והחליק ונפל החוצה – הפסד ששיעורו ניכר. לבי נשבר כשאני חושבת על כך. אין דבר מבין הקישוטים והעיטורים שמשתווה אליו ביופיו ובגימורו. היה צריך להדק אותו טוב יותר. הלוואי שהיינו יכולים להחזיר אותו אלינו…

אבל כמובן שאין לדעת לאן הוא הלך. וחוץ מזה, מי שימצא אותו יחביא אותו. אני יודעת כי זה מה שאני הייתי עושה. אני מאמינה שאני יכולה להיות הגונה בכל עניין אחר, אבל אני כבר מתחילה להבין שתמצית הקיום שלי ומרכזו הם אהבת היופי, תשוקה ליפה, ושאי-אפשר לסמוך עלי ולהשאיר אצלי ירח ששייך למישהו אחר שלא יודע שהירח אצלי. הייתי יכולה לוותר על ירח שמצאתי באור היום, כי הייתי מפחדת שמישהו מסתכל, אבל אם הייתי מוצאת אותו בחשכה, אני בטוחה שהייתי מוצאת איזשהו תירוץ לכך שלא אמרתי כלום בנושא. כי אני באמת אוהבת ירחים, הם יפים כל כך ורומנטיים כל כך. הלוואי שהיו לנו חמישה או שישה. לא הייתי הולכת לישון אף פעם. לעולם לא הייתי מתעייפת מלשכב על גדה טחובה ולהסתכל עליהם.

גם הכוכבים טובים. הלוואי שיכולתי להשיג כמה ולשים בשיער. אבל נראה לי שאף פעם לא אוכל. תופתעו לדעת כמה הם רחוקים, למרות שלא רואים עליהם. אמש, כשהופיעו לראשונה, ניסיתי להפיל למטה כמה מהם עם מקל ארוך, אבל הוא לא הגיע אליהם, וזה הדהים אותי. אז ניסיתי גושי עפר עד שהתעייפתי, אבל לא הצלחתי לפגוע באף אחד. זה בגלל שאני איטרת ולא יכולה לזרוק טוב. אפילו כשכיוונתי לזה שלא רציתי בו, לא יכולתי לפגוע באחר, למרות שהיו לי כמה זריקות טובות – ראיתי את הכתם השחור של גוש העפר מפליג היישר אל מרכז האור הזהוב ארבעים או חמישים פעם, ואז מחטיא אותו במעט. אם הייתי מחזיקה מעמד עוד קצת אולי הייתי משיגה לי כוכב אחד.

אז בכיתי קצת, זה נראה לי טבעי למדי, בשביל מישהי בגילי, ואחרי שנחתי השגתי סל ושמתי פעמי למקום בקצה הרחוק של המעגל, למקום שהכוכבים בו קרובים לאדמה ויכולתי לתפוס אותם עם הידיים, וזה היה יותר טוב, בכל מקרה, כי יכולתי לאסוף אותם בעדינות ולא לשבור אותם. אבל הם היו רחוקים משחשבתי, ובסוף נאלצתי לוותר. הייתי עייפה כל כך ולא יכולתי לשאת את הרגליים אפילו עוד צעד אחד, וחוץ מזה, הן היו מיובלות וכאבו לי מאוד.

לא יכולתי לחזור הביתה, זה היה רחוק מדי ונעשה קר, אבל מצאתי כמה נמרים והתכרבלתי איתם והיה לי ממש נוח ונחמד, והבל הפה שלהם היה מתוק ונעים כל כך, מכיוון שהם אוכלים תותים. לא ראיתי קודם לכן נמר, אבל זיהיתי אותם מיד לפי הפסים. הייתי יכולה להכין כתונת מקסימה אם היה לי אחד מהעורות האלה.

היום יש לי מושג טוב יותר בקשר למרחקים. הייתי להוטה כל כך להשיג כל דבר יפה שהסתחררתי וניסיתי להשיג אותו, לפעמים זה היה רחוק מדי, ולפעמים זה היה עשרים סנטימטר ממני ונראה כמו חצי מטר – אבוי, אבל עם קוצים! למדתי לקח, וגם הגיתי אקסיומה, מתוך ראשי בלבד – האקסיומה הראשונה שלי: הניסוי השרוט מתרחק מקוצים. אני חושבת שזו אקסיומה טובה מאוד בשביל מישהי צעירה כל כך כמוני.

עקבתי אחר הניסוי האחר אתמול אחר הצהריים, מרחוק, כדי לנסות ולראות למה הוא משמש. אבל לא הצלחתי להבין. אני חושבת שזה גבר. מעולם לא ראיתי גבר, אבל הוא נראה כמו גבר, ואני בטוחה שזה באמת מה שהוא. אני מבינה שיש בי יותר סקרנות לגביו מאשר לגבי שאר הזוחלים. אם הוא זוחל, ונראה לי שהוא זוחל, כי יש לו שיער מטונף ועיניים כחולות, והוא נראה כמו זוחל. אין לו מותניים, הוא צר למעלה כמו גזר, וכשהוא עומד, הוא מתמתח לצדדים כמו מנוף, אז אני חושבת שהוא זוחל, למרות שאולי זאת ארכיטקטורה.

בהתחלה פחדתי ממנו, והתחלתי לרוץ בכל פעם שהוא הסתובב, כי חשבתי שהוא הולך לרדוף אחרי, אבל לאט לאט הבנתי שהוא רק מנסה להתרחק, ואחרי זה כבר לא פחדתי ועקבתי אחריו שעות, עשרים מטרים מאחוריו, וזה גרם לו להיות עצבני וחסר מנוח. בסוף הוא נעשה ממש מודאג וטיפס על עץ. חיכיתי שעה ארוכה ואז ויתרתי והלכתי הביתה.

היום קרה אותו דבר. שוב גרמתי לו לטפס על עץ.

יום ראשון

הוא עדיין שם למעלה. כנראה נָח. אבל זו סתם תואנה: יום ראשון הוא לא יום המנוחה, לכך יש את השבת. הוא נראה כמו יצור שמעוניין במנוחה יותר מהכול. היה מעייף אותי לנוח כל כך הרבה. מעייף אותי סתם לשבת ולהסתכל על העץ. אני באמת תוהה למה הוא נעשה. אני אף פעם לא רואה אותו עושה דבר.

אמש הם החזירו את הירח, ואני שמחתי כל כך! אני חושבת שזה הגון מאוד מצדם. הוא נשמט מטה ונפל שוב, אבל לא הייתי מוטרדת. לא צריך לדאוג כשיש כאלה שכנים. הם יחזירו אותו. הלוואי שיכולתי לעשות משהו שיראה את הכרת התודה שלי. הייתי רוצה לשלוח להם כמה כוכבים, הרי יש לנו יותר ממה שאנחנו צריכים. זאת אומרת לי, לא לנו, כי אני יכולה לראות שלזוחל לא אכפת מכאלו דברים.

יש לו טעם רע, והוא לא חביב. כשהלכתי לשם אתמול בשעת בין ערביים, הוא כרע על ברכיו וניסה לתפוס את הדגים המנומרים שמשחקים בבריכה, ואני הייתי צריכה ליידות בו שוב אבנים כדי שיחזור למעלה לעץ שוב ויעזוב אותם במנוחה. אני תוהה אם בשביל זה הוא נועד? אין לו לב? אין לו כל חמלה ליצורים הקטנים האלו? האם יכול להיות שהוא עוּצב ויוּצר לעבודה הבלתי עדינה הזו? הוא נראה ככה. אחת מהאבנים פגעה בו בקצה האוזן והוא השתמש בשפה. זה ריגש אותי, מכיוון שזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי דיבור כלשהו, חוץ מדברי שלי. לא הבנתי את המילים, אבל הן עשו רושם של עתירות רגש.

כשהבנתי שהוא יכול לדבר מצאתי בו עניין מחודש, כי אני אוהבת לדבר. אני מדברת כל היום, גם מתוך שינה, ואני מעניינת מאוד, אבל אם היה לי מישהו לדבר איתו הייתי יכולה להיות פי שניים מעניינת יותר, ולא הייתי מפסיקה אף פעם, אם הייתי רוצה.

אם הזוחל הזה הוא גבר, אז הוא לא זה, לא? זה לא יהיה נכון מבחינה לשונית, לא? נראה לי שזה יהיה הוא. נראה לי. במקרה הזה היה אפשר לנתח אותו כך: גוף שני, הוא; יחסת, לו; בעלות, שלו. טוב, אני אתייחס אליו כמו לגבר ואקרא לו "הוא" עד שיהפוך להיות משהו אחר. זה יהיה שימושי יותר מאשר יותר מדי אי-ודאויות.

 

יום ראשון כעבור שבוע

כל השבוע רדפתי אחריו וניסיתי להכיר אותו. אני הייתי זו שצריכה להתחיל לדבר, בגלל שהוא היה ביישן, אבל לא היה אכפת לי. הוא נראה מרוצה מזה שאני לידו, ואני השתמשתי בביטוי הסוציאלי "אנחנו" לא מעט פעמים, כי היה נראה שמחמיא לו להיות שייך.

 

יום רביעי

אנחנו באמת מסתדרים די טוב ביחד, עכשיו, ולומדים להכיר אחד את האחר יותר ויותר. הוא כבר לא מנסה להתחמק ממני, שזה סימן טוב, וזה אומר שהוא אוהב שאני איתו. זה נעם לי, ואני לומדת איך להיות לו לעזר בכל דרך שאוכל, כדי שכבודו יעלה. בימים האחרונים הורדתי מעליו מטלה, הוא לא צריך יותר לתת שמות לדברים, וזו היתה הקלה גדולה עבורו, כי אין לו שום כישרון בתחום והוא נראה אסיר תודה. הוא לא יכול לחשוב על שם רציונלי שיציל אותו, אבל אני לא גורמת לו להרגיש שאני מודעת לחולשה שלו. בכל פעם שמגיע יצור חדש אני קוראת לו בשם לפני שהוא מספיק לחשוף את עצמו בשתיקה מוזרה. ככה הצלתי אותו ממבוכות רבות. לי אין חולשה כזו. ברגע שאני מסתכלת על חיה אני יודעת מהי. אני לא צריכה להרהר ולו לשנייה – השם הנכון נהגה בטבעיות, כאילו מתוך השראה, וזו אכן השראה, כי אני בטוחה שזה לא היה בתוכי חצי דקה לפני כן. נראה כאילו אני יודעת איזו חיה זו רק לפי הצורה שלה ואיך שהיא זזה.

כשהדוֹדוֹ הגיע הוא חשב שזה חתול פרא – ראיתי את זה בעיניים שלו. אבל הצלתי אותו, ונזהרתי שלא לפגוע בכבודו. פשוט דיברתי בצורה נורמלית למדי כאילו זאת הפתעה נעימה ולא הודעה, ואמרתי, "טוב, אני חייבת להגיד, זהו הדודו!". הסברתי – בלא שנראיתי מסבירה – איך זיהיתי אותו כדודו, ואפילו שחשבתי שאולי הוא נפגע קצת שאני זיהיתי את היצור והוא לא, היה ברור שהוא מעריץ אותי. זה היה נעים מאוד, וחשבתי על כך בסיפוק יותר מפעם אחת לפני השינה. איך דבר קטן יכול לשמח אותנו כשאנחנו חושבים שהוא מגיע לנו!

 

יום חמישי

הצער הראשון שלי. אתמול הוא התחמק ממני ונראה כאילו הוא מעדיף שאני לא אדבר איתו. לא יכולתי להאמין, וחשבתי שבטח נפלה טעות, כי אני אוהבת להיות איתו, ואני אוהבת לשמוע אותו מדבר, אז איך זה יכול להיות שהוא יהיה אלי לא נחמד אם לא עשיתי דבר? אבל בסוף ככה זה נראה, אז הלכתי משם, וישבתי לבדי במקום שבו ראיתי אותו לראשונה בבוקר שנוצרנו בו וחשבתי איך אני לא ידעתי מה הוא ואיך הוא היה אדיש כלפי. אבל עכשיו זה היה מקום התאבלות, כל דבר קטן קרא בשמו, והלב שלי כאב מאוד. לא בדיוק ידעתי למה, כי זו היתה תחושה חדשה. לא חוויתי אותה בעבר, והיא היתה כולה מסתורין ולא יכולתי להבין אותה.

אבל כשהגיע הלילה כבר לא יכולתי לשאת את הבדידות והלכתי למחסה החדש שהוא בנה כדי לשאול אותו מה עשיתי לא בסדר ואיך אני יכולה לפצות אותו ולהשיב אלי את חיבתו. אבל הוא השאיר אותי בחוץ, בגשם, וזה היה הצער הראשון.

יום ראשון

עכשיו שוב נהיה נעים, ואני שמחה, אבל הימים שחלפו היו ימים כבדים. אני לא חושבת עליהם אם אני יכולה שלא לחשוב עליהם. ניסיתי להביא לו קצת מהתפוחים האלה, אבל אני לא מצליחה ללמוד איך זורקים ישר. נכשלתי, אבל אני חושבת שהכוונה הטובה עשתה לו טוב. הם היו אסורים, והוא אמר שייגרם לי נזק; אבל אם אנזק תוך שאני עושה לו טוב, אז למה שיהיה אכפת לי מהנזק?

יום שני

הבוקר אמרתי לו את השם שלי, וקיוויתי שזה יעניין אותו. אבל לא היה אכפת לו. זה מוזר. אם הוא יספר לי את השם שלו זה יעניין אותי. אני חושבת שזה יהיה צליל נעים יותר לאוזני מאשר כל צליל אחר.

הוא מדבר מעט מאוד. אולי מכיוון שהוא לא חכם, והוא רגיש לזה והוא היה רוצה להסתיר את זה. חבל מאוד שהוא מרגיש ככה, כי חוכמה היא כלום; הלב הוא המקום שמכיל את הערכים. הלוואי שיכולתי לגרום לו להבין שלב אוהב הוא לב שופע, ושפע הוא די והותר ובלעדיו האינטלקט הוא העוני.

למרות שהוא מדבר מעט למדי, יש לו אוצר מילים מכובד. הבוקר הוא השתמש במילה טובה להפליא. ככל הנראה הוא זיהה בעצמו שזו מילה טובה, כי אחרי זה הוא השתמש בה פעמיים, כאילו מתוך הרגל. זו לא היתה סתם אמנות טובה, אבל בכל אופן זה הראה שיש בו מידה מסוימת של שלמות. ללא ספק אותו זרע יכול לצמוח אילו יטפחוהו.

מאיפה הוא הוציא את המילה הזו? אני לא חושבת שהשתמשתי בה אי-פעם.

לא, הוא לא הביע כל עניין בשם שלי. ניסיתי להסתיר את אכזבתי, אבל אני מניחה שזה לא הצליח. הלכתי משם וישבתי על הגדה הטחובה עם הרגליים במים. לשם אני הולכת כשאני צמאה לחברה, כשאני צריכה מישהו להסתכל עליו, מישהו לדבר איתו. זה לא מספיק – הגוף הלבן המקסים שמצויר שם בבריכה – אבל זה משהו, ומשהו עדיף על בדידות גמורה. היא מדברת כשאני מדברת; היא עצובה כשאני עצובה; החמלה שלה מנחמת אותי. היא אומרת, "אל ייפול לבבך, נערה חסרת חברים שכמוך. אני אהיה החברה שלך." היא חברה טובה שלי, והיא החברה היחידה שלי; היא אחותי.

אותה פעם ראשונה שהיא נטשה אותי! אה, לעולם לא אשכח את זה – לעולם, לעולם. לבי הפך לעופרת בתוך גופי! "היא כל מה שהיה לי, ועכשיו היא הלכה!" אמרתי בייאושי והסתרתי את פני בידי, ולא היתה לי בכך נחמה. לאחר זמן-מה, כשהסרתי אותן, היא שוב היתה שם, לבנה וזוהרת ויפה, ואני קפצתי אל זרועותיה!

זה היה האושר המושלם. ידעתי אושר לפני כן, אבל לא כזה. זו היתה אקסטזה. אחרי זה לעולם לא פקפקתי בה. לפעמים היא לא היתה שם – אולי לשעה, אולי ליום כולו – אבל אני חיכיתי ולא היה בי כל ספק. אמרתי, "היא עסוקה, או שהיא הלכה לאיזה טיול, אבל היא תחזור." וכך היה: היא תמיד חזרה. בלילה היא לא באה אם היה חשוך, כי היא היתה יצור קטן ומבוהל, אבל אם היה ירח היא היתה באה. אני לא מפחדת מהחושך, אבל היא היתה צעירה ממני, היא נולדה אחרי שנולדתי. רבים הם הביקורים שביקרתי אותה; היא נחמתי והיא מקלטי כשחיי קשים – והם בעיקר קשים.

יום שלישי

הבוקר עבדתי ושיפרתי את האחוזה, ובכוונה שמרתי ממנו מרחק בתקווה שהוא ירגיש בודד ויבוא. אבל הוא לא בא.

בצהריים עשיתי הפסקה ונפשתי ורפרפתי עם הדבורים והפרפרים והתהוללתי עם הפרחים, אותם יצורים יפהפיים שלוכדים את חיוכו של אלוהים ישר מתוך השמים ומשמרים אותו! אספתי אותם, והכנתי זרים ועטרות והלבשתי את עצמי בהם בשעה שאכלתי ארוחה קלה – תפוחים, כמובן – ואז ישבתי בצל וקיוויתי וחיכיתי. אבל הוא לא בא.

אבל לא נורא. לא היה יוצא מזה כלום, כי הוא לא מתעניין בפרחים. הוא קורא להם אשפה, ולא יכול להבדיל אחד מהשני, והוא חושב שלהרגיש ככה זה נעלה. לא אכפת לו ממני, לא אכפת לו מפרחים, לא אכפת לו משמי הלילה המצוירים – האם יש דבר שאכפת לו ממנו, מלבד לבנות בקתות ולכלוא את עצמו בהן כהגנה מפני הגשם הטוב והנקי, ולהכות את המלונים ולדגום מהענבים, ולתחוב אצבע לפירות על העצים, לראות איך היבולים מתקדמים?

הנחתי מקל יבש על האדמה וניסיתי לקדוח בו חור בעזרת מקל אחר, כדי לממש תוכנית שהיתה לי, ותוך רגע נבהלתי מאוד. קרום דק, שקוף וכחלחל עלה מהחור, ועזבתי הכול וברחתי משם! חשבתי שזו רוח, והייתי מבוהלת כל כך! אבל הסתכלתי אחורה, והיא לא הגיעה, אז נשענתי על סלע ונחתי והתנשמתי, והנחתי לאיברי לרעוד עד שהם חזרו לאיתנם, והתגנבתי לאטי חזרה, והתבוננתי והייתי מוכנה לברוח משם אם יצוץ הצורך. וכשהתקרבתי, הזזתי כמה מענפיו של שיח ורדים והצצתי בעדו – השתוקקתי שהאיש יהיה בסביבה, נראיתי כל כך זוממת ויפה – אבל השד נעלם. הלכתי לשם, ובתוך החור היה ממש מעט אבק ורוד ועדין. הכנסתי את האצבע שלי פנימה, כדי לחוש את זה, ואמרתי "איי!" והוצאתי את האצבע. זה היה כאב אכזרי. שמתי את האצבע בפי, ואז עמדתי על רגל אחת ואז על השנייה ונאנקתי, ובמהרה הוקלו ייסורי. ואז התמלאתי בעניין והתחלתי לבחון.

הסתקרנתי לדעת מה היה האבק הוורוד. לפתע השם שלו עלה בראשי, למרות שלא שמעתי עליו לפני כן מעולם. זו היתה אש! הייתי בטוחה בזה עד כמה שאפשר להיות בטוח במשהו בעולם הזה. אז ללא היסוס ככה קראתי לזה – אש.

יצרתי משהו שלא התקיים לפני כן. הוספתי דבר חדש לתכונותיו הרבות מספור של העולם. הבנתי את זה, והייתי גאה בהישג שלי, והייתי בדרכי לרוץ ולמצוא אותו ולספר לו את זה, חשבתי לרומם את עצמי בפניו – אבל הרהרתי בדבר, ולא עשיתי כך. לא – לא יהיה איכפת לו מזה. הוא ישאל למה זה טוב, ומה אני אענה? כי זה לא טוב למשהו, זה רק יפה, פשוט יפה…

אז נאנחתי, ולא הלכתי. כי זה לא טוב למשהו. זה לא יכול לבנות בקתה, זה לא יכול לשפר את המלונים, זה לא יכול לזרז את יבול הפירות. זה היה חסר תועלת, זה היה הטיפשות והיהירות. הוא יתעב את זה ויאמר מילים פוגעניות. אבל בשבילי זה לא היה מתועב. אמרתי, "אה, אש שכמוך, אני אוהבת אותך כי את יפה, יצור מעודן וּורוד שכמוך – וזה מספיק!" והייתי בדרכי לאמץ אותה אל חזי, אבל נמנעתי. אז בדיתי עוד פתגם מהראש, למרות שהוא היה קרוב למדי לראשון עד שפחדתי שזה רק פלגיאט: "הניסוי השרוף מרחיק את האש."

עיבדתי את זה שוב, וכשעשיתי די והותר אבק אש רוקנתי אותו לתוך קומץ דשא חום ויבש, ורציתי לקחת את זה הביתה ולשמור על זה תמיד ולשחק עם זה, אבל הרוח הכתה בזה וזה הותז למעלה וירק עלי בעוצמה ואני השלכתי את זה וברחתי. כשהסתכלתי אחורה הרוח הכחולה היתמרה מעלה והתמשכה והתגלגלה כמו ענן, ומיד חשבתי על השם של זה – עשן! – למרות שעד המילה שלי, מעולם לא שמעתי על עשן קודם לכן.

במהרה, עלו הבזקים מבריקים של צהוב ואדום מתוך העשן, ואני כיניתי אותם בן רגע – להבות – וצדקתי, למרות שאלו היו הלהבות הראשונות שהיו בעולם מעולם. הן טיפסו על העצים, הן הבזיקו ביופי רב מתוך הנפח העצום והגדֵל של העשן המטלטל, והייתי חייבת למחוא כפיים ולצחוק ולרקוד בהתלהבות, זה היה חדש ומוזר כל כך ומקסים כל כך ויפה כל כך!

הוא בא בריצה, נעצר ובהה ולא פצה פה במשך זמן רב. אז הוא שאל מה זה. אה, חבל מאוד שהוא שאל שאלה כזאת ישירה. הייתי חייבת לענות לו, כמובן, ועניתי. אמרתי שזאת האש. זאת לא אשמתי אם זה מציק לו שאני יודעת והוא צריך לשאול. אין בי כל תשוקה להציק לו. אחרי הפוגה הוא שאל, "איך זה הגיע?"

עוד שאלה ישירה שהיתה זקוקה לתשובה ישירה, "אני עשיתי אותה."

האש התפשטה עוד ועוד. הוא הלך לקצה המקום השרוף, עמד והביט מטה, ואמר, "מה אלה?"

"פחמים."

הוא הרים אחד כדי לבדוק אותו, אבל התחרט והוריד אותו חזרה. אז הוא הלך. דבר לא מעניין אותו.

אבל אותי זה עִניין. היה שם אפר, אפור ורך ועדין ויפה – ידעתי מה הוא בן רגע. והגחלים; הכרתי גם את הגחלים. מצאתי את התפוחים שלי, וגרפתי אותם, והייתי שמחה, מכיוון שאני צעירה מאוד והתיאבון שלי בריא. אבל התאכזבתי כי הם היו כולם פעורים לרווחה ומקולקלים. מקולקלים למראית עין, אבל לא כך למעשה – הם היו טובים יותר מהתפוחים הנאים. האש היא יפהפייה. נראה לי שיבוא יום והיא תהיה שימושית.

יום שישי

ראיתי אותו שוב, לרגע קצר, ביום שני האחרון, עם רדת הלילה, אבל רק לרגע. קיוויתי שהוא יהלל אותי על שניסיתי לשפר את האחוזה, כי הכוונה שלי היתה טובה ועבדתי קשה. אבל הוא לא היה מרוצה, הוא פנה הצידה והלך ממני. הוא כעס גם על משהו אחר: שוב ניסיתי לשכנע אותו ללכת אל מעֵבר למפלים. זה היה מכיוון שהאש גילתה בי תשוקה חדשה – חדשה למדי ושונה לחלוטין מאהבה, צער וכל האחרות שכבר גיליתי – פחד. וזה היה נורא! הלוואי שלא הייתי מגלה אותה. היא גורמת לי רגעים אפלים, היא מעכירה את אושרי והיא מעוררת בי רעד וחלחלה וחרדה. אבל לא הצלחתי לשכנע אותו, כי הוא עוד לא גילה את הפחד, אז הוא לא היה יכול להבין אותי.

---

*מתוך "היומן של אדם וחוה", הוצאת אסטרולוג, 2004.