עכשיו אני כותבת כי סוף כל סוף יש לי מה לספר לך. היום המוכר בקיוסק לא שלח לי את העיתון. הלכתי להתלונן. בדרך לשם עלה בדעתי לבקש ממנו עותק מכל אחד. כמה עיתונים יש? אפילו הוא לא יודע, אז אנחנו סופרים. שלח לי את כל העיתונים, כולם. היית צריך לראות את הפרצוף שלו, מסכן.
יום שבת, 15 ביולי
זה מתיש. אני מתחילה בשמונה בבוקר, עושה הפסקת צהריים וממשיכה עד שבע בערב. אני קוראת עיתון כמו שקוראים ספר, בסדר מופתי, מהעמוד הראשון ועד האחרון. אני חייבת, כדי לא לדלג על שום דבר. בהתחלה ניסיתי שיטות אחרות. למשל, לקרוא לפי מדורים: קודם פוליטיקה ואחר כך ספורט, בידור וחדשות מהעולם. אבל לא, השיטה הנוכחית היא הטובה ביותר.
יום ראשון, 20 באוגוסט
צר לי, אבל נאלצתי לזרוק את הבגדים שלך. מוזר, אבל לא הרגשתי אשמה במיוחד. פשוט זרקתי אותם. יש ימים שהעבודה עם העיתונים לוקחת לי שתים עשרה שעות ומותירה אותי באפיסת כוחות, בעיקר בסופי שבוע. אז אני דוחה דברים ליום שני. בימי שלישי אני מתעדכנת ומסדרת. מכיוון שזרקתי את הבגדים שלך, יש לי מקום בארון לעיתונים שכבר קראתי. בכל פעם שאנה באה, היא אומרת שאני מוכרחה לזרוק את העיתונים. בשביל מה את שומרת אותם, אמא? עכשיו הריח שלך מתנגש בריח הדיו של העיתונים, אבל התוצאה היא לא ריח חדש אלא מאבק בין ריחות.
יום שישי, 1 בספטמבר
אני קוראת בעיתונים דברים שאף אחד אחר לא קורא. לפעמים אני חושבת לעצמי שאני האדם היחיד שקרא ידיעה זו או אחרת שתקעו באיזו פינה נידחת. לפעמים אני חושבת לעצמי שאני הסיבה שמפרסמים את הידיעות הזניחות האלה שלא משנות במאומה את דרכו של עולם. הלוואי שהיית רואה אותי. אני משווה בין ידיעות. מעתיקה למחברת את אלה המוזרות. לפעמים אנה באה ואני מבקשת ממנה שתעזור לי לסחוב לארון את הערימות שהולכות ומצטברות.
יום שני, 11 בספטמבר
אני מפקפקת בידיעות שמתפרסמות רק בעיתון אחד. אני מפקפקת בידיעות שמתפרסמות באותה גרסה בכל העיתונים. אני מאמינה רק לידיעות שמתפרסמות בכל העיתונים בגרסאות שונות. אתמול באה אנה לבקר, הראיתי לה את המחברת וקראתי לה את הידיעה על האיש שהשתילו לו ראש נוסף. היא פורסמה רק בעיתון אחד, מזה אני מסיקה שהידיעות הטובות ביותר הן אלה שאני מפקפקת בהן. אנה אומרת לי שהכול שקר, שהתקשורת ממציאה דברים. זה מובן מאליו. אחר כך אני מבקשת ממנה שלא תלך וקוראת בקול רם את הידיעה האהובה עלי בחודש האחרון. בהולנד, במאי קולנוע נמצא אשם ברצח ארבעה שחקנים שעבדו תחתיו לפני שנים רבות. הרוצח מעולם לא השלים עם העובדה שהשחקנים שלו מופיעים בסרטים שביימו אחרים. כשסיימתי לקרוא, אנה פרצה בצחוק ולבסוף הוא הוביל לדמעות. היא נראתה עצובה. אמרתי לה שאני מתגעגעת אליך, שהייתי רוצה לקרוא לך את הדברים שאני כותבת במחברת. לפעמים, בלילה, אני קוראת לך ידיעות בקול רם. אבל אנה הגיבה בתוקפנות ולא רצתה לשמוע אותי.
יום ראשון, 29 באוקטובר
כבר הרבה זמן שאנה לא באה לבקר. בפעם האחרונה ביקשתי ממנה שלא תבוא יותר בסופי שבוע, כי אלה הימים שיש לי הכי הרבה עבודה. זה יכול מאוד להועיל לי אם היא תבוא בימי רביעי אחרי שש בערב, אבל אני לא יודעת מה יש לה, היא לא מתנהגת בהיגיון.
יום שני, 6 בנובמבר
אתמול אנה אמרה לי שכבר חודש מתפרסם עיתון חדש. לא היה לי מושג והתעצבנתי מאוד. האמת, אני לא יודעת אם התעצבנתי בגלל מה שסיפרה לי או כי אתמול היה יום ראשון ואני לא רוצה שיפריעו לי בסופי שבוע. היום הלכתי לקיוסק והראיתי להם מה זה. בסוף הם אמרו שאני צודקת. כן, גברת, ממחר תקבלי גם את העיתון החדש.
יום שישי, 10 בנובמבר
אם היית רואה כמה זה קל. אני רושמת את מספר הטלפון ומתקשרת. אני רושמת את שם המדור ושם של עיתונאי, לא משנה איזה, ומבקשת לדבר איתו. זה עובד כמעט תמיד. לפעמים אומרים לי שמדובר בכתב חוץ, אז אני מוחקת את השם שלו מהרשימה. אבל העיתונאים הקבועים יושבים במערכת כל היום. הם עושים משמרות, כמו רופאים או שוטרים. זו חובתם. כדי שהם ידברו איתי אני שואלת אותם כל מיני שטויות ומבדרת אותם. הם חייבים להיות נחמדים כי הם יודעים שאני תמיד יכולה להתלונן עליהם לאחד הממונים. אני כבר מזהה את הקולות של חלק מהעיתונאים. אלה שכותבים על פוליטיקה הם גברים ויש להם קולות צרודים של מעשנים. מדור הבידור הוא ההפך הגמור – רק נשים שנשמעות כמו מזכירות. לאחרונה, כשאני קוראת כתבות של עיתונאים שאני מדברת איתם, אני מרגישה כאילו אני שומעת את הקול שלהם.
יום חמישי, 16 בנובמבר
אני לא יודעת אם כדאי שאספר לך. אתמול הכרתי את סרחיו. אנה דיברה עליו כל כך הרבה. אתה זוכר? אחרי זה היא הפסיקה לדבר עליו ולא ידעתי אם לשאול אותה. אחרי זה היא שוב התחילה, לא יודעת אם עוד היית כאן, אבל אז היא דיברה עליו כאילו הוא סתם ידיד. אתמול בערב אנה באה לבקר עם סרחיו. הוא לא מדבר הרבה, הבחור הזה. הוא נראה מחונך, אבל אני לא חושבת שהוא כמו שאתה היית רוצה שהוא יהיה.
יום שלישי, 28 בנובמבר
התחילו לפרסם עכשיו עוד עיתון חדש. זה מסבך הכול, כי נוסף לכך העיתונים הולכים ומתעבים. הייתי בפיגור ולכן לא כתבתי לך, אבל בסוף שבוע האחרון לא ישנתי והשלמתי את הפער.
יום רביעי, 29 בנובמבר
שכחתי: אנה נסעה עם סרחיו לחוץ לארץ. מה שמוזר הוא שהם לא נסעו לנופש אלא להביא איזו סחורה לעסק שלו. נראה לי שהם נסעו לברזיל. מחר, ליתר ביטחון, אקרא בקפידה את החדשות מברזיל.
יום שני, 11 בדצמבר
אנה חזרה ונסעה שוב. אנחנו לא מתראות יותר, היא אומרת שזה בגלל כל הנסיעות. אנחנו רק מדברות בטלפון. בשבוע שעבר הלכתי לרופא עיניים כי מגרד לי כבר כמה חודשים. לא סיפרתי לך כדי שלא תדאג. הבעיה היא לא הקריאה המרובה, אלא שאני מגרדת את העיניים באצבעות מוכתמות בדיו. זה מה שהרופא אומר והוא צודק. לפעמים יש לי שחור בקצות האצבעות. המצב השתפר מלפני יומיים, כשעלה בדעתי לנקות את הידיים מדי פעם במטלית לחה.
יום חמישי, 21 בדצמבר
אני לא מאמינה. אנה שלנו עשתה משהו נורא. קראתי על זה בעיתונים. הם אומרים שסרחיו חף מפשע ואין לו שום קשר לפרשה. הוא יכול היה לפחות להתקשר וליידע אותי. אולי אין לו את המספר שלי. אולי הוא מעדיף לעבור אצלי ולספר לי פנים אל פנים. ליתר ביטחון אני לא זזה מפה, כדי לא לפספס אותו. עכשיו אנה מופיעה בכל העיתונים. אבל כולם אומרים אותו דבר, אז אין סיבה שאאמין להם. אני אתקשר אליה והיא תענה לי ותגיד לנו שהכול טעות אחת גדולה, אתה תראה, זאת בטח מישהי אחרת עם אותו שם. ומה אם סרחיו יענה לי? לא, לא, אם הוא יענה אני אנתק.
יום שבת, 23 בדצמבר
היום אנה שוב הופיעה בכל העיתונים, אבל הפעם לכל אחד יש גרסה קצת שונה. אני יודעת עליה יותר עכשיו מבכל התקופה האחרונה שלא התראינו. זאת הפעם הראשונה שבילוי זמן עם אנה לא מחייב אותי להפסיק לקרוא.
יום חמישי, 4 בינואר
בכפר בסין, אישה ילדה כלב. אני לא מבינה איך שמים ידיעה חשובה כל כך בחלק נידח של העיתון. אתמול התווכחתי עם כמה מהם. העניין הוא שאני מבזבזת את כל אחר הצהריים בשיחות טלפון ואחר כך אני צריכה להשלים. אבל אם הם ימשיכו לעשות עבודה לא טובה אאלץ לטלפן אליהם לעתים קרובות יותר. קודם זה לא היה קורה. והגרוע מכל הוא שהם כבר לא מקשיבים. למשל, אחד מאלה שכותבים על אנה לא מוכן יותר לדבר איתי. לפני כן דיברנו לעתים קרובות. עכשיו אומרים לי שהוא לא נמצא. לא הייתי צריכה לספר לו מי אני. בהתחלה הוא לא האמין לי, אתה יודע, חשב שאני עובדת עליו. תקשיב לי, אמרתי לו. תקשיב לי טוב. וסיפרתי לו את הסיפור של אנה וסרחיו ונתתי לו את מספר הטלפון שלהם כדי שיאמין לי. מה המספר? הוא שאל, וביקש ממני לחזור עליו.
יום שישי, 12 בינואר
אצטרך לבקש מהבחור בקיוסק שיעזור לי לסדר את העיתונים בארון שלך. עשיתי חישובים ועוד שלושה חודשים כבר לא יהיה בו מקום. אולי אזרוק חלק מהבגדים שלי. יש דברים שאני כבר לא לובשת.
יום רביעי, 24 בינואר
היום העיר אותי קולה של אנה בטלפון. מה השעה? אחת עשרה בבוקר, היא אומרת לי. למה, ישנת? לא התווכחתי איתה כי היא לא במצב טוב, המסכנה, אבל השעון שלי הראה עשרה לשבע. נראה שאנה חזרה הביתה. אבל היא נתנה לי מספר טלפון אחר ואמרה לי לשכוח את הקודם. ומה עם סרחיו? תשכחי גם ממנו. את לא מופיעה בעיתונים כבר הרבה זמן, אני אומרת לה. אנה מתחילה לבכות ואומרת שהיא צריכה לפגוש אותי, היא רוצה לספר לי מה קרה. אמרתי לה שלא תבוא, אין צורך, בשביל מה, כבר קראתי הכול בעיתונים, וניתקתי את השיחה.
יום שני, 29 בינואר
אנה מטלפנת שוב ושוב. עכשיו היא אומרת שסרחיו הוא האשם, הוא שלח אותה ואחר כך העמיד פנים שהוא לא קשור. אני לא יודעת מה לחשוב. כבר ארבעה ימים אני מנסה להתקשר לעיתונאי שכתב על אנה ולספר לו את הגרסה הזאת, כדי שהוא יגיד לי את האמת. אם יגידו לי עוד פעם אחת שהוא לא נמצא, אתקשר לעיתון אחר.
יום שלישי, 13 בפברואר
בהונגריה, במהלך קונצרט, אחד הצופים ירה בנגן כינור. המשטרה עצרה את היורה וגילתה שהוא חירש. העיתונים הולכים ומתעבים ובריאותי הולכת ומתדלדלת. הייתי בפיגור של שבוע, אבל בימים האחרונים היו לי כאבים בחזה וברגליים, כך שעכשיו אני בפיגור של שבועיים. אני לא רואה טלוויזיה ולא שומעת רדיו, כדי לא לשמוע חדשות שטרם קראתי. אתה תצחק: אתמול עשיתי הזמנה מהשוק וביקשתי מהם שלא יעטפו את הביצים בעיתון שיצא אחרי העשרים בינואר.
יום שלישי, 27 בפברואר
אני מניחה שאנה במצב יותר טוב משום שהיא כבר לא מטלפנת כמעט ולא מתעקשת לבוא בסופי שבוע. אתמול היא קפצה לביקור קצר ופתאום החליטה לעזור לי לסדר את העיתונים. אמרתי לה שכבר אין מקום בארון ושגם הריח שלך נעלם. אחר כך מעדתי וכמעט נפלתי. אנה נבהלה, מסכנה. מה, סחרחורת? לא, אני אומרת לה. בכל מקרה, זה קורה לי לעתים קרובות יותר עכשיו, אבל התרגלתי.
יום שני, 5 במרץ
המצב מחמיר. הפיגור גדל. שוב יש לי בעיות ראייה. ואם זה לא מספיק, אתמול התחלתי לקרוא עיתון שכבר קראתי. אני לא מבינה איך זה קרה. בכל אופן, איבדתי שעה כי בהתחלה לא שמתי לב. כשהגעתי לידיעה על הרביעייה הסיאמית – ארבעה ראשים מחוברים, כמו תלתן ארבע-עלי שמביא מזל – הבנתי שכבר קראתי אותה, כי למען האמת, חוץ מידיעות כאלה, הכול נראה פחות או יותר אותו דבר. זה קרה אתמול והיום כאב לי מאוד הראש, אז הורדתי את התריסים וישבתי בחושך, בלי לקרוא. אני קצת ממהרת, סליחה.
יום ראשון, 11 במרץ
איזה ביש מזל. אתמול, איך שאני פותחת את הארון אני חוטפת סחרחורת, נופלת על הדלת, כל הארון מתנדנד והעיתונים מהשלושה חודשים האחרונים מתפזרים על הרצפה. אני כבר לא יודעת מה קראתי ומה לא. אני מפחדת לדלג בטעות על יום. העניין הוא שאיבדתי את הספירה, אני לא זוכרת באיזה תאריך הייתי, אני רק יודעת שאני בפיגור ענק. אם אמשיך ככה, בסוף אקרא עיתונים מלפני שנה, אקרא את ההורוסקופ או את תחזית מזג האוויר כאילו הם של היום.
יום שלישי, 20 במרץ
בטח דילגתי על כמה ימים, כי פתאום אני לא מבינה את הידיעות. בספרד קורים דברים מוזרים. אני לא יודעת איפה קראתי על זה. כשכואב לי הראש אני יכולה לקרוא רק את הכותרות. לא יודעת אם סיפרתי לך על משהו שקורה לי. אני קוראת על איזו פרשה יום אחר יום, כמו רומן בהמשכים, ופתאום הפרשה נעלמת. אני אומרת לעצמי שזה רק זמני. הימים עוברים ולא קורה שום דבר. מה עולה בגורלם של כל האנשים שהם כבר לא חדשות? שום עיתונאי לא יודע לומר לי מה קרה לרביעייה הסיאמית. אפילו חשק להתלונן אין לי.
[
יום חמישי, 29 במרץ
בהודו נולד ילד עם ידיים הפוכות, הציפורניים כלפי פנים ופנים כף היד כלפי חוץ. אחרי זה חשבתי לרגע שאני רואה אותך בעיתון. התמונה היתה מעורפלת, אבל הבחור הזה דומה לך כל כך עד שהחלטתי לבחון את התמונה בזכוכית מגדלת. מה שסיפרתי לך על ספרד הולך ומחמיר. עכשיו אנה אומרת שיש לה רעיון איך להשלים את הפיגור שלי. חברה שלה, אחות במקצועה, לא מוצאת עבודה, אז היא הציעה לה לעזור לי עם העיתונים. אולי עם עוד זוג ידיים נוכל להתקדם מהר יותר.
יום שבת, 7 באפריל
בחיים שלי לא פגשתי מישהי חסרת תועלת כמו ויולטה. אם היא תמשיך ככה אאלץ לפטר אותה. אנה מבקשת שאהיה סבלנית איתה, אין לה עבודה ויש לה ילד בן חמש. מכיוון שעם העיתונים היא לגמרי חסרת תועלת, אתמול שלחתי אותה להכין לי משהו לאכול.
יום ראשון, 15 באפריל
היום נראית יותר טוב מאתמול. אבל אני לא מבינה למה התמונות שהם מפרסמים קטנות כל כך. עכשיו אני מביטה בך בזכוכית מגדלת. נאלצתי לפטר את ויולטה. לפעמים אנה באה לבקר.
יום שני, 30 באפריל
שתיהן התחננו בפני. אז אמרתי לויולטה שהיא יכולה לחזור בתנאי שלא תיגע בעיתונים. ליתר ביטחון נעלתי את הארונות. פעם אחת כבר תפסתי אותה מנסה לפתוח את הארון שלך, אז צרחתי עליה והיא ברחה. הבעיה היא שהראש שלי מסתחרר כשאני צורחת.
יום חמישי, 17 במאי
אני מסוחררת כל הזמן, אפילו בישיבה, כאילו אני על אוניה יומם וליל.
יום רביעי, 20 ביוני
הבוקר העיר אותי ריח חריף שנדף מהארון. הכול מסריח פה. העיתונים הישנים הולכים ונרקבים. אני לא מרימה ידיים, אבל בחיים לא הרחתי צחנה כזאת. לפעמים, בלילות, אני מייללת.
יום רביעי, 4 ביולי
עכשיו העיתונים באים בצורות שונות: עגולים, מעוינים, סגולים. לפני כמה ימים הגיע עיתון ובו ידיעה אחת בלבד: אותה ידיעה במאה אופנים שונים. אין לי דרך להשלים את הפיגור. בכל זאת, אני לא מוותרת. כשאני מסתכלת בתשומת לב, בזכוכית המגדלת, קורים דברים מוזרים מאוד מאחוריך. חלק מהתמונות עושות לי בחילה. אתמול התעלפתי. העניין עם ספרד מדאיג אותי יותר ויותר. אצטרך להתיז בושם.
יום שני, 20 באוגוסט
אבא יקר, זאת אני, אנה. רק אתמול מצאתי את היומן הזה. כפי שאתה בוודאי יודע, אימא מתה ביום חמישי לפני שבועיים. אני מניחה שהיא היתה רוצה שהיומן ייגמר בתמונה הזאת שגזרתי מהעיתון ואני עומדת להדביק פה. לחשוב שכמעט ביקשתי מבית הלוויות שלא יפרסם שום מודעה. אחר כך ריחמתי עליה. חשבתי שיש סיכוי שאיזו חברה ותיקה תקרא את המודעה. למיטב ידיעתי, זאת הפעם היחידה שאמא הופיעה בעיתון.
*הסיפור לקוח מתוך הקובץ: "החיים הבלתי אפשריים" מאת אדוארדו ברטי, בהוצאת תשע נשמות, 2016.
