לתמי ברגר

 

בפינת בית הקפה, שהחליף זה לא כבר בעלים, מוצב כלוב של תוכים. כלוב ירוק בעל כיפה, שנדנדה קבועה בו, ובחזית חריץ ומגירונת. החריץ – חריץ, לא עניין גדול. לתוכו משלשלים יושבי בית הקפה אסימונים, שרכשו אצל הילדה הגבוהה מאחורי הדלפק, ומדובבים את החיה קטומת המקור העשויה כולה מוך כחול וצהוב. החיה יודעת להגיד: קוראים לי שמשון, מה שלומך, וגם: אבטיח, ותשתה קפה. עד לפני כחודש לא הותקן בכלוב מעטה הזכוכית, מעין פעמון גדול, שנועד למנוע השלכת דברי מזון לתוך הכלוב תוך אי התחשבות גמורה בעובדה שהתוכי הזה הוא, ככלות הכול, חיה מלאכותית.

בימים ההם, של תרועות רמות מצד היושבים, שברי ופלים מצופים שוקולד, קרום לחם, כרטיסי אוטובוס ומפיות מטונפות מכודררות , היתה הילדה הגבוהה, בתו של הבעלים, משחררת בזהירות את סוגר הדלת – גם היא האמינה להרף רגע שהפוחלץ הצבעוני עשוי לנגוס באצבעה – משלשלת את ידה פנימה ושולה את המזונות השונים. אחר היתה מעבירה מברשת רכה על תחתית הכלוב וגם על הנוצות, שהודבקו ביד לא אמונה ונתלשו בקלות. לפעמים, אולי אחת לשבוע, היתה ממרקת בקצה סחבה טבול ב"ריצפז" את עיני החרוזים המזוגגות, שיבריקו. רק בת ארבע-עשרה, וכבר ידעה לשכל את רגליה כהלכה על גבי הכיסא הארוך, מאחורי הדלפק: את הגרביים מתחה שיגיעו עד הברכיים, שנאה את הדגדוג הטורדני של גרב רפוי. לפניה מונח ספר, חציו על הדלפק, חציו על ירכיה, עיניה העגולות מטיילות בלי מחוייבות מן הדפים, שמוטבעת בהם חותמת הספריה הציבורית, אל הרחוב, נאחזות כמו קרס של חכה בתנועה בלתי צפויה, השתהות, מבט צדדי: אולי ייכנסו, ומה השיעורים הרצויים של קפה וחלב בתוך ספל של קפה הפוך, והאם להגיש את שקיק התה בנפרד או להניח בתוך הספל.

חולצת בית הספר שלה אומנם הדוקה ולא רכוסה במעלה בית החזה, למכנסי הג'ינס שלה יש גיזרה מתרחבת, ארבעה רוכסנים ותווית של "בקרדי", וצופה אחד, אחד למאה, אולי למאה אלף, יוקיר את האורַח שבו מתחכך העגיל הארוך שלה, פעם בלחי, פעם בקווצת השערות מאחורי האוזן. ועל אף כל אלה יודעים הולכי הרגל וגם נהגים מסויימים, חדי עין במיוחד, שאין המקום שהיא יושבת בו בלתי מהוגן. בזריזות מחושבת של רוכלים הם רואים לנגד עיניהם את הבועה של שיעמום-ללא-דופי שהיא מציעה בבית הקפה שלה, שהיה, על דרך האמת, מקום עלוב למדי וזהו.

מה כבר אפשר להוסיף על מראהו של מקום שכיעורו מזדקר קדימה כמו תלתל טיפשי מתוך כובע גרב? וכיצד יכול להרשות לעצמו פלוני החובש כובע גרב לדחות בשתי ידיים בית קפה שתיקרתו ספונה עץ, ועל קירותיו, זו מול זו, קבועות שתי מנורות פלורסנט, מושבי הכיסאות עשויים פלסטיק בצבע בורדו, והמסך המבדיל בין אולם הקפה והשירותים הוא בגדר מילה בלבד?

את כל אלה חזר ומנה לעצמו מר לוגאסי, בעליו החדשים של בית הקפה ואביה של הילדה הגבוהה. אולי שלוש שעות חזר ומנה, בתשוקה משונה למילים ולא למה שהן מסמנות מנה, בתקווה שיש בכל רשימת מצאי מנה, בהתכחשות להכרזת האומללות שלו מנה, מפותה על ידי משפטים של אחרים דיבר כך אל העוברים ושבים, אילו דיבר: תסתכלו על עצמכם, הפוליטיקה הרסה לכם את הצורה, והצורה – את הפוליטיקה. הפכתם הכול לזירה שבה אתם מוציאים את המרירויות שלכם, זירה כזאת, לא עגלגלת, עגולה, זירה כזאת, נחשוב עליה קצת, נחשוב שנכנסים אליה יותר ממה שיוצאים, מביאים אליה כובד, לא שיעמום, השיעמום קל, הכובד כבד, איך זה? שיעמום מתוק, שיכחה עצמית הכרוכה בבחישת ספל קפה או תה בבית הקפה שלי. איך להבין את זה, אני שואל? השארתם את הבית קפה לאלה מהבוהמה, לפולנים מהמעמד הבינוני ולפושטקים, וככה זה נראה. אני רואה אתכם עוברים על הקפה שלי ועל המצח שלכם יש מטרה. זאת שעוצרת ליד הוויטרינה שלי, הילד שלה רוצה פיפי. אני יודע מי יכול לנצח ומי זורק ככה, א-לה-גראנד, את החיים שלו ללוח השש-בש. דבר ראשון, יש לו חיים לזרוק אותם, דבר שני, המגע של הקוביות בידיים שווה הכול, מזה לפחות לא נעשים מאניאקים או, יותר גרוע, שונאי נשים. אני יכול להרשות לעצמי את הנדיבות של ההתבוננות, כי בין כה אני לא רוצה כלום, ומבזבז מה שיש. יש לי תוכי, חיבה לשוקולדים ושעונים מעוררים, וילדה שאוהבת ניקיון. מזי, אני אומר לה, מזי מותק, די לנקות. תצאי קצת, תנשמי אוויר, תראי אנשים, במבט שלך יש גם הקור של רחוב פרוץ, וכשאת אומרת "סטוץ", נקרש משהו בקול שלך, צליל לא נחשב. אח, מר לוגאסי, אני אומר לעצמי, אח מר לוגאסי, איזו צורת פניה לעצמך, איזה הדר של גוף שלישי, ככה אתה משטה בעצמך? עובר מהר לעניין אחר? אח, מר לוגאסי, אולי מצטערת ההתקהלות הקטנה ברחוב סביבו, אנשים כמוך, שמסתכלים עלינו קצת במבט של נשים וקצת של ילדים, אי אפשר שלא לקבל מידיהם, במידה של אהבה, את הֵיכלוֹת קוֹקוֹנָה-מָריגוֹ שלהם, שנופלים כל בוקר על ראשינו. הִסכּנוּ לכל, מר לוגאסי, אבל התוכחה שלך שוברת את לבנו, באמת. על כן יש לזלזל בקטנות: בהתקהלות ברחוב, בשוטר החתום במדיו שיוצא מתוך הפורד-אסקורט המשטרתית, באצבעו הגדולה המקישה על גבו של מר לוגאסי ומצווה עליו להזדהות. ואז, כשהזקיף מר לוגאסי את צווארון הבטלדרס שלו, סתם הזקיף, לא שוטרים ולא נעליים, הזקיף מכוח הפגיעות של האישיות, האם לא נאחז, דג מיואש, בפניה הצנומות מדי של נערה בקהל שקראה "מדינת משטרה"? והאם לא קראו בעקבותיה אחרים בקהל "מדינת משטרה"? קשה לדעת.

על כל פנים, הילדה הגבוהה מזל, שהכול כינו אותה מזי, יצאה את בית הקפה, ובאותה עדינות ותקיפות שבהן העבירה מברשת רכה על נוצותיו של התוכי חילצה את ידו של אביה מידו של השוטר: לאט לאט חילצה, כמו שמתירים פקעת, מלווה את מעשיה באותו מילמול חסר פשר ומרגיע שלימד אותה הוא, כאשר חזר בשעות הקטנות של הלילה ומצא אותה יושבת על ריצפת חדר האמבטיה, גור גדול, מצונף. והכל באמת נרגע. השוטרים התרצו ונכנסו לבית הקפה לשתות משהו, כמה סקרנים, שהשערורייה נגזלה מהם, נכנסו, ובחמש-עשרה הדקות הבאות היו ידיה של מזי מלאות עבודה: קפה תורכי שלוש פעמים ופעם אחת ברנדי, קולה עם לימון ועוגת שמרים, תה, פעמיים קפה הפוך וטוסט גבינה. תוך כך נצבע המקום באותו גוון שיכולים להעניק חפצים של בני אדם שניכרים בהם אותות המשתמש, החיבה והקשר, אפילו ההתעלמות: כובע המצחיה השחור של השוטר נח על הקופה הרושמת, מטריה מטפטפת ליד מזוזת הדלת, צעיף על מיסעד הכיסא, מעיל על הצעיף, ארנק גדול של גברת, שמבצבצת מתוכו שקית ניילון עם תפוחי סין, נשען על רגל הכיסא, על הדלפק שני ספלי קפה ריקים עם בדלי סיגריות מפוררים בתוכם.

עוד פעם הוא מתחיל עם השטויות שלו, אמרה מזי בלבה כאשר נדחקה במעבר הצר שבין כיסאו של אביה לכיסא הגברת עם תפוחי סין, אוחזת מגש ועליו בקבוק קולה וצלחת עם עוגת שמרים. יש לך מותק של ילדה, תשמור עליה, הציע השוטר לאביה והפך את הספל הריק, על דרך הרוסים, כשפניו למטה. שישמור על עצמו, יותר טוב, רטנה מזי בזעף  שלא ממין העניין כיוון שנטרדה מאוד מהפירורים שפיזר השוטר כשקם ממקומו. פֶּה יש לה – שתי מטר, התענג מר לוגאסי והכריח אותה לשבת על ברכיו, אוחז בחוזקה במותניה. די כבר, אל תהיה כבד סתם, הדפה אותו ומיהרה לעבר הדלפק, שכן הזוג שעמד שם כבר טפף באצבעותיו על הקופה הרושמת. מה היה לכם, שאלה, עניינית כאילו הכול בסדר, כאילו לא התביישה בנוכחות כולם, כאילו לא זקפה לחובה את הבושה, כאילו לא ביקשה להציץ בשעון בעת שהקישה בקופה, כאילו לא השהתה את מטבעות העודף מפני שהציצה בשעון, כאילו לא התכרכמו פניו של האיש מולה כאשר אמרה האישה לידו "נאחר לאוטובוס", כאילו לא גזר האיש בינו לבין עצמו את גורלם של העסקים המשפחתיים המפוקפקים הללו ששום דבר בהם לא נעשה כראוי, כאילו לא השתלשלה פתאום ידו של אביה מעבר לכתפו של האיש המכורכם ושלפה סיגריה מקופסת הסיגריות שבכיס חולצתו. תודה רבה, חביבי, טפח על כתפו וליווה אותו לדלת: אני מקווה שנהניתם ושתרצו לחזור על זה.

יצאו. מזי שיפשפה מעגלים כהים שהטביעו הכוסות על הדלפק. טיאטאה בפינות, הדיחה כלים, קיפלה מפיות נייר למשולשים שווים, טיפסה לכיסאה הגבוה, ארך רגליים כמוה, וקראה. מר לוגאסי עישן והביט ברחוב: הכול יפה בחוץ, ובגשם עוד יותר יפה. האנשים שמים לב יותר לבגדים כי יש הרבה בגדים, יש להם יותר תיאבון ויותר סבלנות. תראי, כמעט אין אדם שלא נראה טוב במעיל. עם מטריות לא כולם נראים טוב, זה נכון. גם שקיות ניילון על הראש מאוד מכערות. אבל קפושון כזה, של מעיל, זה יפה. כולם כמו נזירים קטנים.

הוא ניגש לדלפק. תני לי כוסית. מזי שלחה את ידה למדף הבקבוקים מאחוריה: זה? הוא הביט ברחוב: כן, זה. היא החליקה את הכוס לעברו. תודה, מותק. הוא הציץ בפניה: מה יש לך, את בוכה? כן, התייפחה, משפשפת את עיניה ומורחת את בליל הדמעות והרוק על לחייה. אבל למה, מותק, למה? ככה, גנחה, שורף לי העיניים.

מר לוגאסי ניצב עכשיו בעברו השני של הדלפק, לידה, אוחז בפרקי הידיים, מסיט את ידיה מפרצופה, מסלק שערות רטובות מן המצח והלחיים. מותק שלי, אמר, מותק שלי, יתומה, חזר ואמר. הוא נישק את ידיה: די, זה הכול מזה שאת מכניסה את העיפרון בתוך העין, פעם תוציאי אותה וזהו. מזי משכה בכתפיה, מתמסרת להתייפחויות אחרונות: טוב, טוב, יש לך כסף, אתה?

הוא פישפש בכיס האחורי של מכנסיו ושלף שטרות: כמה את צריכה, שלושים? קחי שלושים, שיהיה לך. מזי הציצה דרך האצבעות, שהיו עוד מונחות על עיניה: מאיפה יש לך כסף? הלוויתי ממוריס. לאן את הולכת?

מר לוגאסי הלך בעקבותיה לברז, שם שטפה את פניה והעבירה את קצה המגבת מתחת לעיניה, למחות את האיפור, ואמרה: רוחמה צריכה לבוא. הוא נרכן למראה: תעשי בשבילי את הטובה הזאת, תעשי בשבילי?

היא משכה באפה: אם רוחמה תסכים, יש לנו לקנות עגילים ודברים כאלה.

היא תסכים, דילג למגירת הדלפק והפך אותה על פיה, רוחמה תסכים, אצבעותיו טיילו בזריזות בין הניירות, אני מכיר את רוחמה, לב זהב. את רק תרשמי לי הכול בפנקס, את רואה? פתח מול עיניה פנקס קטן של מכולת. אני רשמתי שלוש מקומות, אם תעשי היום עוד איזה שניים-שלוש כמו אתמול, עשינו את שלנו. טוב, אמרה מזי בקול משונה, שכן נשכה את לחייה פנימה במאמץ למרוח את הסומק כך שידגיש את עצמות הלחיים.

עוד לפני שתיים באה רוחמה שעוברת ברחוב כמו משה בים סוף, צעד ועוד צעד והכל כמעט זזים לצדדים, פתיינית, עיניים כוכבים, אפילו אם ישימו אותה לבד עם אבן תתיידד איתה. כתפיים נרפות, עיניים שלא מתכוונות לכלום, תשוקות מונחות על צד, נעולות בהסחות הדעת של הטוטו, הביזנס, וסלטים עם שיפודים: רוחמה עוברת ברחוב! הקיוסקים הקטנים שמוכרים גלילית מצופה – אבא שלה, הקיוסקים שמוכרים מיץ מנגו טבעי – אמא שלה, רקדניות מצוייצות בתיבות נגינה, משרוקיות, מיתקן שמייצר בועות סבון על גבי שטיחונים באלנבי, מול הפניה לכלבו שלום – אלוהים שלה. בת שש-עשרה ונותנת יותר מהגיל שלה, גדלה אצל הסבתא בשכונה לא נחשבת, רחוב וחצי רחוב ודי: לפני הבית של הסבתא קבוע ספסל עץ, יושבים עליו, מדברים, מציירים על החול בגבעול ארוך ומציצים מלמטה, הפוך, הסבתא מדברת ומקלפת תפוז בסכין, לאט לאט.

ככה גדלה עד שהלכה לבית ספר "אורט" במגמה לטכנאות שיניים: שיעור כפול בסתימות היה לה היום והראש מסתחרר, רוצה לעוף, המורה יש לה נעליים של זקנות עם שרוכים וסוודר בז'. תקעה  עיניים בלוח וראתה בז', בז', בז'.

יותר טוב בוויצ"ו, שם יש אופנה, יש ספּרות, הכול, אמרה למזי כשיצאו השתיים את בית הקפה. מתי תחזרי? קרא מר לוגאסי בדיוק כשנסגרה הדלת מאחוריהן. הוא עסק בצביעת דיקט מנוסר בצורת פלח אבטיח לכבוד הקיץ, להציב אותו על הדלפק שידעו שיש אבטיח. עכשיו עמד בסימון הגרעינים השחורים במכחול דק.

שבע וחצי, משהו כזה, אמרה לנוכח פניו של בחור ממושקף, עובר אורח שעצר והביט בפה הנחמד, הצבוע, שסימן הברות: "שבע וחצי, משהו כזה". האין זה נפלא במפתיע? האין חיים שלמים, עם תקווה, עם נכונות להאמין בזמן, משוקעים בהבטחה התמימה הזאת? יש מישהו בעולם והוא עומד לפניו, זוהי נערה, ולצידה עוד נערה המאשרת בשתיקה את דבריה, עכשיו שתיים ובעוד חמש וחצי שעות תהיה השעה שבע וחצי, החיים שלו עכשיו בזבל, הוא מוכן להאמין בכל דבר, בכל אדם האומר דבר שמצדיק את החוץ, את ההתאהבות הרגעית בחוץ, למה לו לחשוד בעצמו? מציעים לך, טיפש, אז תיקח: נערה שמותר להתבונן בה, פיקוס רטוב, בסמוך בית קפה עם אדים של מכונת אספרסו, עוגות שמרים לאכול אותן כמו איש מהיישוב, זגוגית גדולה להתבונן דרכה כמו איש מהיישוב עם שאר רוח וסבלנות לעצמו, הבחור נכנס.

הבנות הלכו. בתחנת האוטובוס התיישבו, משאירות ביניהן רווח של כחמישים סנטימטרים ששימש כשולחן: ראשונה הוציאה מזי שלושים שקלים והניחה, אחר עמדה בפישוק רגליים, דחקה את ידה לכיס האחורי הצמוד של מכנסיה והוציאה עוד חמישים.

– זה הוא נתן לך הכול, שאלה רוחמה באי אמון.

– אה-אה. הוא נתן לי רק שלושים, לקחתי חמישים מהקופה.

– הוא ירגיש?

– הוא לא מרגיש כלום, הוא חשב שאף אחד לא נכנס.

עכשיו הוציאה רוחמה שנים-עשר שקלים במטבעות של שקל אחד, מחצית השקל ועשר אגורות: ביזבזתי הכול, אמרה בצער. היא תחבה את הערימה לארנק הרקום, התלוי, אבל במחשבה שניה הוציאה, העלתה מהארנק שפתון וסומק ושבה והניחה את הכסף. ניקתה ברוק קטע מזגוגית תחנת האוטובוס, פרעה את תלתליה באצבעותיה, גירדה בקצה ציפורן פצעון, מרחה את לחייה ושפתיה ואחר ליחלחה אותן בלשונה. זהו, אמרה רוחמה, הולכים, לאן קודם, שאלה מזי, ולאחר שצעדו מספר דקות הוסיפה: יש לי לעשות שני מקומות.

עצרו ליד חנות בגדים והביטו: את לא יכולה להגיד לא? אמרה רוחמה. מזי הנידה ראשה בתוגה שהזכירה בובות שהקפיץ שלהן התקלקל. מתי תלמדי כבר להגיד לא, בחיים צריך ללמוד להגיד לא, הוא עובד עלייך ואת כמו מפגרת עושה מה שהוא אומר. לא נכון, התנגדה מזי, אני לא עושה כל מה שהוא אומר. הרוב את עושה, אחזה רוחמה בסנטרה, את עושה, מותק, הרוב מה שהוא אומר, כל אחד יכול לעבוד עלייך. היא בחנה אותה בתשומת לב: תגידי, איך שמת את הצללית, השתגעת לגמרי או מה? למה, מה לא בסדר, שיפשפה מזי את עפעפיה. כלום, אמרה רוחמה, עכשיו יש לך פנס בעין אחת ובשניה כלום.

רוחמה נכנסה לחנות, שנראתה, במבט ראשון, ריקה. יש מישהו, קראה רוחמה ונפנתה לשורת המכנסיים התלויים, העשויים בד כותנה גס, קורדרוי, והבד שכבש את יצרני האופנה, הצִ'ינְס, שיש לו בוהק משיי במקצת והוא קשה בתפירה, כך לפחות מעידות התופרות, חמש במספר, במתפרה של אדון ויקטור ברחוב נחלת בנימין.

מזי עבדה אצלו, אומנם זמן לא רב, בָּחופש. השעינה מצח בהט על גוף מכונת האוברלוק, והמחשבות, כמו קני סוף, זעות חרישית, עגומות אבל קלות-קלות, כמו "היד שלה בתפירה", כך אומרות התופרות הקשישות בהפסקה, בפה מלא בכריכי גבינה ופלפל, דברי מתיקה ותפוחים עסיסיים.

נוגסות בתפוח ומביטות בו, נוגסות ומביטות, מסובבות אותו ורוכנות החוצה מהחלון. מזי יושבת על ערימת מכנסיים גזורים: היא לא לועסת תפוחים, גם שונאת את הרעש והמיץ הדליל שמטפטף מהפה, וגם יש לה אי אהבה לפירות. קחי חת'כת גבינה צהובה, מפצירות שתי תופרות, אבל לא. היא מחלצת בתשומת לב את פנימו הרך של הלחם, טובלת קציצות לחם בגביע שמנת ונותנת בפיה כמו איכרה. אחר כך, נשארו עשר דקות להפסקה, מביטה גם היא דרך החלון, סופרת אופנועים, הולכת לשירותים במעלה גרם מדרגות מזוהם ומקניטה חתול. השליח על הווספה, שמביא חבילה לבית הדפוס בקומה ב', קורץ. היא מוציאה לו לשון. כשהיא חוזרת לצהבהבות של המתפרה יש מהומה קטנה: מה היה? אתמול התחתן הבן של רבקה, אחת התופרות, אז היא הביאה עוגות. לא היו מפיות נייר אז לקחו שיירי בדים והשתמשו אחר כך כמו מפיות. למזי נתנה חנה, זאת שחילקה, שתי פרוסות, בעד זה שהיא רזה ויתומה מאם ומרוויחה קצת גרושים בחופש. היה צחוק, כי רבקה, מפוזרת, ומר ויקטור לא מבסוט ממנה בכלל, שכחה על המפיות, וכשגמרה לאכול ניגבה במפית את המשקפיים בדיוק כשנכנס מר ויקטור עם חמותו, להראות לה את המתפרה. הציעו לו עוגה, אבל הוא, עלוב נפש, אולי בגלל חמותו הקציצה, ציווה: סדר בנות! חנה, תעשי כאן קצת סדר.

לא תמיד היה מר ויקטור נרגן כל כך. זה הכול בגלל חמותו, סברו העובדות שרשמו מצידן אירוע אחר, מתוק מאוד: זה היה בבית הקפה של מר לוגאסי, בערב. מר לוגאסי עשה פתיחה ומזי הזמינה את כולן, כי עכשיו היא לא תעבוד יותר במתפרה. כולן באו עם הבעלים, לבשו שמלות שמר ויקטור מכר בחצי חינם, אספו כסף והביאו מתנה: שעון קיר כחול מחרסינה ומסביב פרחים לבנים. מזי השאירה אותו בקופסה, שלא יתקלקל. מר לוגאסי שם מוסיקה, נכנסו עוד סתם אנשים שעברו ברחוב, מזי הגישה הררי קצפת בתוך סברינות רטובות והיתה לה שרשרת זהב חדשה על צווארה: שרשרת עם דיסקית וריקועים והציור של המזל שלה, טלה, ואותיות שמה באנגלית "מזל". כולם שתו הרבה, גם רבקה שלא היתה רגילה: בהתחלה נרדמה, שמה את הראש על השולחן עד אחת-עשרה אולי. בשתים-עשרה, כשצהל מר ויקטור לעומת התוכי בכלוב, התעוררה ואמרה: בנות, בנות, יש לי משהו להגיד. ומזי, שישבה לצד רוחמה על הדלפק, רגליהן כמעט נוגעות בראשי היושבים, תחבה את כפות ידיה מתחת לירכיים והניעה את פלג גופה העליון קדימה ואחורה, כמו שמרגיעים תינוקות. אבל עכשיו עשתה מתון-מתון שלא ירגישו, סוקרת בחשיבות עצמית של יעֵן את בית הקפה מקצה אחד לקצה שני, מציינת לעצמה שכל הכיסאות, למרות הכול, תפוסים. בינתיים חיכו הכול לקראת הבאות.

תגידו, שאלה רבקה, תגידו, ארבע-מאות שקלים מתאימים ל-3000 תפרים של מכנסיים, ועוד צריך להחליף כל פעם חוטים במכונה? דבר ראשון, 2600 תפרים מסתובבים חופשים בעולם, חצי שעה שחוזרים הביתה יכול למחוק שמונה שעות של 2600 תפרים, שאף אחד, חוץ ממר ויקטור וחמותו, לא יודע עליהם. דבר שני, צריך לחלק. כל אחת תיקח חוט במכונה: רבקה – הכחולה, גברת בנימין – הצהובה, מזל, לא זאת, כי היא עוזבת אותנו, מזל אחרת – הלבנה, חנה – האדומה, ואת, שכחתי איך קוראים לך – השחורה.

שטויות, קרא מר ויקטור, את המכנסיים מחלקים לפי הגיזרות ולא לפי הצבעים. תן לה לגמור, הזהירו הבנות, ורבקה המשיכה: אני מתפלאה על מר ויקטור, שיש לו ניסיון במשא ומתן, הוא כמו הבן אדם הזה שנותן לכל השיירה של הגמלים לעבור, וכשבאה הנמלה אומר: את אל תעברי. ועוד דבר רציתי להגיד: שצריך לפתוח דרך האנשים מבחוץ, אורחי רגע כמו מזי, שבאים ומסתכלים, ומכוח נוכחותם היקרה – הסבל שלנו הוא לא משהו חתום. זאת תביא את אחותה, זאת את הבן, זאת את השכנה, כי צריך לפעמים שמישהו, לא אנחנו, יגיד למר ויקטור "נקניק", כמו מזי, ומיד אחר כך לחצו העובדות על הדוושות והדזן-דזן של המכונות ניסה להחזיר משהו שהשתבש לשיגרה.

לא אמרתי נקניק, חלקה עליה מזי, אבל לא היתה לזה חשיבות בעיני איש. אפילו בעיניה, שביקרה עכשיו רק בדמיון במתפרה של מר ויקטור, ביחוד בשעה עשר, בהפסקה. ופעם ראתה מרחוק את רבקה, נשענת על עמוד של תחנת אוטובוס, היא החזיקה בין רגליה סל, וכיוון שהיתה זו שעת בוקר מאוחרת למדה מזי שהיא כבר לא עובדת במתפרה של מר ויקטור.

אחר כך, לעיתים רחוקות, כמו עכשיו, כשהבחינה בתווית הכחולה-אדומה של "ויקטור אקסקלוסיב" על המכנסיים שהחזיקה רוחמה, נזכרה בה ובבנות המתפרה. רק שרוחמה, שהיה לה ההרגל להיכנס לנשמה כמו שפותחים דלת בפתאומיות והרוח והרעש והריח נכנסים, אמרה: זה ארבעים ושתיים? והניחה את המכנסיים על מותניה במהופך, רק לראות אם הצבע מתאים. מזי חיפשה את התווית: כתוב 32. זה מידות אמריקאיות, אמרה רוחמה והלכה לתא ההלבשה. מזי התיישבה על שרפרף, חלצה את מגפיה וסידרה את מידרס הקרטון שהניחה שם. בחור נכנס: אפשר לעזור לך? – לא לי, זאת חברה שלי שמודדת. הזבן ניגש לתא, הקשיב רגע או שניים: את מסתדרת, שאל. למה, אתה רוצה לעזור לי, ציחקקה רוחמה מאחורי הפרגוד. גם הזבן צחק. יצאה רוחמה וזוג המכנסיים בידיה. לא נסגר. יש לך מידה גדולה? – לא עובדים במידות גדולות, אמר הזבן בשיוויון נפש, הוא ישב על קצה השולחן, עישן והביט לרחוב, מוותר עליה בלבו. רוחמה חזרה לשורת המכנסיים התלויים: זה יתאים לך, שלפה אחד, תראי איזה מקסים, מכנסי רכיבה. מזי ניגשה ובחנה בעניין: אדום? שאלה. תמדדי, תמדדי, דחקה אותה רוחמה לתא. אחר ניגשה אל הזבן שלא הביט: היי, אמרה. היי, החליף רגל משוכלת אחת באחרת. יש לך סיגריה? הוא פתח לפניה את החפיסה: את לא צעירה בשביל זה? היא הוציאה בעדינות את הסיגריה מבין אצבעותיו והציתה את שלה: למה מה אתה, נשפה את העשן, משרד החינוך? הוא צחק: מספרית. את מכאן? – מהסביבה. יצאה מזי יחפה ומפשילה את חולצת בית הספר שלה: איך זה? התבוננה במראה, הסתובבה, אחר התקרבה, מניחה את ידיה על בטנה. תסתובבי רגע, ציוותה רוחמה. הסתובבה. לוחץ לך כאן? שאלה, ממששת את אחוריה. לא, בכלל לא, יש לי חולצה מתאימה לזה, חיפשה בתרמיל בית הספר שלה ונכנסה לתא. רוחמה, בינתיים, בדקה את שורת החולצות: כמה זה עולה? הצביעה על חולצה בעלת תגי עור וכיס מיוחד על השרוול. – בשבילך חמש-עשרה. השתיים, בבגדיהן החדשים, יצאו והתבוננו במראה: זה נורא מתאים לך רוחמה, באמת, אמרה מזי. רוחמה משכה את החולצה כלפי מטה: חבל שזה לא יותר ארוך. המראה היתה צרה מהכיל את שתיהן, על כן נדחקו זו אל זו ושילבו זרועות, חברות.

בקולנוע אלנבי היה משהו יפה: הדביקו חוטמים לזגוגית של הקופסה המלבנית הגדולה, מעין חלון-ראווה, המשמשת לתצלומים מתוך הסרט, ופיצחו פיסטוקים שהשהו שעה ארוכה בפה, מוצצות את המלח. היית רוצה להיות שחקנית, שאלה רוחמה, מרוקנת את תוכן השקית לכיסה. מזי חשבה רגע: לא יודעת אם אני מתאימה. אבל היית רוצה, התעקשה רוחמה. לא יודעת, תחבה מזי יד לכיסה של רוחמה וחפנה פיסטוקים, אבל אם כן, לא להרבה זמן, זה לא חיים. אין דבר כזה לא להרבה זמן, התווכחה רוחמה, או ששחקנים או שלא שחקנים. קול יללה רפה נשמע מלמעלה. מזי הביטה: על הדופן העליונה של קופסת הזכוכית רבצו שלושה חתלתולים, אחד עמד על הקצה, ממש על מסגרת המתכת, ריחרח אותה וכמעט מעד. תראי איזה מותק, רוחמה, קראה מזי, כמו שפנים. רוחמה לקחה מקל ארוך והדפה את החתלתול: לך טיפש, אמרה, תיפול ותשבור את העצמות. תעזבי אותו רוחמה, ביקשה מזי, הם רגילים לזה. גשם התחיל לרדת. חכי, נכסה אותם, אמרה רוחמה והוציאה ממחטה מוכתמת מכיסה, גררה אבן וטיפסה עליה: נו? שאלה מזי והביטה לצדדים, אולי מישהו מסתכל. חבל שאין לנו סל, אמרה רוחמה, רוכסת את מעילה, היינו שמים אותם שם, הם אוהבים להיות בסלים. אחר כך הושיטה לה מזי זוג משקפיים כהים: נעשה כמו בפעם שעברה? היה צחוק. שיחקו בעיוורים. רוחמה הרכיבה את המשקפיים, הניחה את ידה על כתפה של מזי: את מכוונת. הלכו במורד אלנבי לכיוון בן יהודה, ברמזורים בפינת מוגרבי עצרו מכוניות לכבודן. רוחמה, אל תצחקי, הזהירה מזי. יש לי משהו לספר לך, אמרה רוחמה, מביטה ניכחה. זקנה במעיל פלסטיק וערדליים הביטה בהן: אחותך? שאלה את מזי. היא הינהנה.

רוחמה צחקה בלי קול: ראיתי את נחום אתמול. – איפה? – בפלאפל. מזי עמדה על מקומה: הוא היה לבד? המשיכו ללכת: הוא היה לבד? – לא, עם הבלונדינית. הגיעו לפתח בית קפה ורוחמה הסירה את משקפיה: היא לבשה אוברול סגול, אמרה. נכנסו וישבו לשולחן במרכז החדר. מזי הוציאה את פנקסה הקטן: זה לא נכון מה שאת אומרת. – נשבעת לך, אמרה רוחמה. מלצר בסינר מרובב ועניבת פרפר ניגש אליהן: מה בשבילכן, בנות? קולה, קפה הפוך וטוסט, אמרה רוחמה. וכשהלך הוסיפה: כמו בפעם שעברה הזמנו, נכון? מזי חיבקה את כתפיה כאילו קר: זה לא נכון, אני בטוחה. רוחמה הוציאה סיגריה מקומטת והציתה: רוצה קצת? מזי מצצה מהסיגריה: זה רטוב. האיש הביא קולה, הציב כוס גבוהה ומזג. אני בטוחה שזה לא נכון, אמרה מזי, אבל אם זה נכון אני אקרע אותו. רוחמה העבירה את הקשית בין שיניה: אל תשחקי לי אותה גיבורה. נכנסו שלושה אנשים לקפה: גבר גדול במגבעת, אישה קטנה שהתגלגלה קדימה, ובעקבותיהם, כמו סוסון עץ על גלגלים קשור בחוט, נערה דקה-דקה עם חוטם מעוקל ושמלת צמר ארוכה, ליבנת צווארון.

במרחק אולי שלושה רחובות מביתה של מזי, בגינה הציבורית הסמוכה לשכונות החרדיות בעיר, רואים, אם רוצים, עשרות שמלות כאלה מתוצרת אמריקה. למשל, ילדה אחת, די גדולה כבר, בשמלת פסים ועניבה, מנדנדת עגלת תינוק מגודלת, מין טנק כזה החוסם את המעבר לגינה, וסבתא של בטי, זאת הילדה הפרועה, מבקשת: תזיזי אותה קצת גולדי, את מסכימה? גולדי מסכימה לזה, מזיזה ולא מסתכלת, הידיים פשוטות קדימה והראש אצל חיים, הילד שעומד במרכז הנדנדה ומאזֵן. ונשמרתם לנפשותיכם מאוד חיים, אומרת גולדי, וכמו אמא שלה שמה יד על הלב מרוב בהלה, כי בטי, הילדה הפרועה, מושכת לחיים בציציותיו, והסבתא שלה, בקצה הספסל, מחלצת חפיסת ואפלות מאריזת קרטון, גוערת: אל תהיה רעה בטי, אל תהיה רעה. הסבתא מכבדת בוואפלות בטוב לב מעושה: רוצה קצת? היא אומרת לחיים, זה גלאט כושר. חיים רוצה: הוא הופך את הכיפה שלו ומגיש לסבתא כמו צלחת. חיים, גוערת גולדי, והסבתא מצקצקת בלשונה לעומת מזי ורוחמה שיושבות לידה על הספסל, ברגליים פשוטות לפנים, ואוכלות רחת לוקום ישר מהקופסה. הן מקפידות לשמור על מראית עין של עניין, אבל המבט תקוע ימינה, בכביש, משם צריך להגיח נחום על האופנוע של אחיו. תמיד הוא קובע עם מזי בגינה, כי אבא שלה, מר לוגאסי, לא סובל אותו כל כך: יותר מדי מסריח מאו-דה-קולון, הפה שלו שקוע וזה לא סימן טוב, אומר מר לוגאסי.

בינתיים, כשהן מחכות, מסמנת מזי חמישה קווים בפנקס הקטן מתחת למילים "כמה אנשים נכנסים", זה היה חמש, רוחמה, נכון? שואלת מזי, והסבתא מתעניינת: אתם מהעיריה, תגידו? אבל כל זה היה אתמול, רחוק מאוד, מלא בקברים קטנים: התרשמויות, מראות, כאבי לב, שטויות, כל זה. היום, בבית הקפה, שוכחת מזי לסמן קווים בשביל מר לוגאסי, שלא ידע מה המצב במקומות אחרים ואם רק אצלו חלשים העסקים. את המחירים היא רושמת, כי רוחמה מזכירה לה: קפה – שקל וחצי, קולה, גם כן, טוסט – שניים וחצי. כמו אצלנו, מסכמת מזי בעצב. אל תיקחי את זה קשה, אומרת רוחמה, חוץ מזה, הכול בגללך. מזי בוחשת בקפה פעם חמישית אולי: שלוש כפיות סוכר שמה ועוד לא מספיק. הוא דיבר איתי על זה, נחום, אמרה רוחמה. – ומה הוא אמר? – הוא אמר שזה בגלל שאת לא נותנת. המלצר בעניבת הפרפר ניגש אליהן: עוד משהו? אולי עוגה? מזי שמה חיוך, כמו שראתה אצלם בקפה, ואומרת: לא תודה, זה בסדר. כשהתרחק אמרה: דוחף זה.

את צריכה להיות יותר קלה איתו, גברים צריכים את זה, אמרה רוחמה. הזוג והילדה בשמלה הדפו כיסאות, קצה המעיל של הגברת אסף אליו כוס, היו טיפות של קפה בכל מקום, והאישה אמרה, סליחה, אני מצטערת, ובכוח ניסתה להוציא מידיו של המלצר מטלית: תן לי, אני אעשה את זה, באמת. המלצר, אבל, לא נתן לה: יצאו והשאירו את כל המטבעות שהיו בכיסו של הגבר, טיפ.

– מה אני יעשה, רוחמה? רוחמה התעסקה בתנוך האוזן שלה, מנסה לתקוע עגיל: את אוהבת אותו, תגידי. מזי חשבה רגע: אני חושבת שכן. – אם את אוהבת אותו את תתני לו. – מתי? – מתי? אני יודעת מתי, היום אפילו. הוא בבית, ראיתי את אחותו בדרך והיא אמרה שהוא בבית. רוחמה החזיקה לה את היד: את יודעת איך עושים? מזי הנידה לשלילה והסתכלה החוצה.

טוב, אז אני יסביר לך, אמרה רוחמה, ככה לא תפחדי. אבל רק אם את רוצה שאסביר: אם לא, אז זה יבוא לך טבעי.

– אני רוצה.

רוחמה השעינה את מרפקיה על השולחן ונרכנה לעברה: תראי, אתם מתפשטים, נכון? נכון. אתם שוכבים במיטה, את בצד של הקיר והוא ליד. את מורידה את התכשיטים, הסיכות, הכול: שמה הכול בערימה על השולחן הקטן ליד המיטה. אחר כך את עומדת מולו, לא עושה כלום, יש רק אור קטן בחדר והוא רואה רק קצת פרצוף וקצת גוף. אחר כך מתחילים: הוא מתחיל לנשק אותך ולחבק אותך וכל זה. את גם מחבקת, וסוגרת את העיניים, אם את לא רוצה לנשק אז לא, לא מוכרחים. רק שלא תפחדי אם פתאום תתחילי לרעוד, תמיד רועדים בהתחלה מהניסיון לקרוע את הקול, הזיכרון, מהקור של המגע, מזה שההטבעה של האצבעות שלו על הצוואר שלך לא מתכוונת אלייך, ממחשבה שעוברת לך בראש והיא מין הכנה לחיים של אישה, נזירה מתמרדת. אחרי כל זה הוא עולה עלייך, אבל לפני זה הוא נוגע לך בכל מיני מקומות: בשדיים, ברגליים, בפרצוף, למטה, בכל מקום. את לא צריכה לעשות כלום באותו זמן, את עומדת או שוכבת, תלוי. תנסי לדלג: על הגיל שלך, על מה שכביכול הטביע בך החומר הגס של העולם, על העצב הזה שאין לו שם, שתמיד תובע לתת בסקס יותר ממה שיש בו. תשאילי מישהו אחר: זונה מבוגרת ביום חופש שלא מבקשת יותר מדי מאנשים, שמתבוננים כמוה במזרקה של כיכר דיזנגוף: יושבת, עומדת, הולכת, מתחככת בהם באהדה וברחמים. תרחמי עליו, לא מלמעלה, מבדידות, תנשמי חזק ותחזיקי לו את הכתפיים או את הראש. ועכשיו מתחילים: הוא עלייך, נכון? את צריכה לפתוח את הרגליים, אבל תיזהרי, לא יותר מדי, את כבר תנחשי: הקצב יכול להיות בידיים שלך, הרעשים מהרחוב לא מפריעים, לא מחוּקים, יש להם מין נוכחות כזאת, עדינה, סבלנית, זה שייך לחיים. את כבר תראי, אם פותחים יותר מדי את הרגליים זה עושה לך מין שריר כזה ואחר כך זה כואב. אבל אם תצעקי, זה ישר עובר. הכאב טוב, תרצי אותו קצת, ככה מרגישים את הזמן, תזוזות של מה בכך, הזיכרון העצבני של הילדות – יוצא דם? – לא יודעת, לי לא יצא, אבל לך אולי כן. אם יוצא תבקשי מגבת וכל זה. – כמה פעמים עשית, רוחמה? – אני, נשענה רוחמה לאחור, אולי שש או שבע פעמים. כמה בכיתי בהתחלה. – כאב לך? לא, סתם הייתי חושבת שאני מישהי אחרת, זה יותר מושך.

אחר כך, בסביבות ארבע וחצי, יצאו לרחוב, משאירות אחריהן כיסאות מוסטים, ואיזה רושם רחוק של המיית ההסתודדות שלהן, שעלתה בקנה אחד עם רעש המזגן המפזר אוויר חם. הלכו במעלה אלנבי, לכיוון השוק. רוחמה רצתה להיכנס דרך הסימטה הקטנה המובילה לכרם התימנים, אבל מזי לא. לא היה קר, היה דווקא נעים, כך הרגישה מזי וגם אמרה את זה, רק מה זה שהידיים שלה, היא מרגישה אותן כמו אבנים, תגעי רוחמה. רוחמה נגעה ולא התרשמה.

רחוב אלנבי, עם הזללנות הידועה שלו, לא כל כך השתנה: מבחינת שיוויון הנפש שנהגו העוברים ושבים זה כלפי זה היה הרחוב כמעט ההיפך מקרתני, ובכל זאת, שימר איזו חמימות שנחשפה בסרות הטעם והעירבוב של חלונות הבגדים, המזונות, ובגדיהם של הולכי רגל. וגם, כל מקום יכול היה להיות הבית במובן זה שאפילו הקבצנים הסרוחים על המדרכות כבר חדלו מזמן להעמיד פני מסכנוּת, והכל ידעו זאת, או התנהגו כאילו ידעו. בהתחלה, כשהן צעירות, הן עוברות שם, הנערות, חבורות חבורות, משולבות ידיים ואפילו מחובקות, ערות לטיפוח ולתשומת הלב שמפגינים כלפיהן בעלי הדוכנים, שבעצם הריבוי שלהם יש מין הבטחה. נוחות להיפתות, אבל בכל זאת, עם קשיחות מסויימת של חתולי חוצות, הן נכנסות לשוק, קודם בדרך המלך ואחר כך בסימטאות הצדדיות. בשוק קנו לעצמן פלאפל, שרוחמה אמרה שיש לה חור בבטן, עמדו שעה ארוכה ליד דוכן שהתקבצה סביבו חבורה גדולה ובו הדגים איש לא צעיר איך אפשר לנקות חלונות משני צדדים באמצעות מברשת ספוג מיוחדת. מזי אכלה רק את הכדורים והעגבניות וזרקה את הפיתה, לא היתה רעבה ורצתה כבר להגיע. הן התקדמו לאט, בפיזור-נפש, הן איבדו זו את זו לפרקים, ראו אישה אחת מציעה נעלי התעמלות בהזדמנות. היא לא השתדלה, אבל ערכה את הנעליים יפה-יפה על הדוכן שלה, ערכה אותן באופן כזה, שכל אחד שהביט מיד הרגיש בקלות ובספורטיביות הנינוחה של רגלו הוא, הנתונה בנעל כזאת. אולי אני יקנה מתנה לנחום, הציעה מזי, ומיד כשאמרה זאת, תוחבת את ידה לפנים החמים של הנעל, הרגישה שיש בזה משום דחיה.

רוחמה משכה בכתפיה: תקני אם את רוצה, תלוי כמה זה עולה. חמש-עשרה, הפטירה האישה, שכאילו לא הקשיבה.

– איזה מספר הוא, רוחמה?

– אולי ארבעים ושלוש.

– אפשר להחליף? שאלה מזי. קנו: האישה חיפשה קופסה, כי לא היו לה קופסאות נעליים בדרך כלל, ולבסוף שמה בשקית.

עכשיו, כשצעדו, הניפה מזי את השקית קדימה ואחורה, היתה גאה בעצמה וגם הרגישה יותר ראויה לעומת קודם, שלא עשתה שום דבר כמו שצריך וגם הביטה ודיברה מתוך חובה, לא מהנאה, כי לכל דבר, כך הרגישה, כאילו היו במוסתר עוד הסתעפויות, כמו שרואים בטלוויזיה הלימודית, שמהפנים החלקות של הריבוע יוצאים מאחור במלוכסן קווים דקיקים.

הגיעו לבניין לא גבוה, מפוייח, עם גדר לבנים לפניו. הן הביטו בתריס המוגף של הקומה השניה. שלוש-ארבע, אמרה רוחמה, ושתיהן קראו: נחום! קראו שוב. מישהו פתח תריס בקומה השלישית, אחר סגר, הציץ דרך החרכים. שלוש-ארבע, אמרה רוחמה וקראה לבדה: נחום! התריס נפתח: הציץ ראש מדובלל. תעלו! קרא. עלו. כשעצרו בקומה הראשונה, האור נכבה להן, אמרה מזי: תישארי איתי, רוחמה. רוחמה צחקה בחשיכה: מה עובר עלייך. מזי אמרה: מה איכפת לך להישאר. רוחמה הדליקה את האור: בואי, אני אסדר אותך קצת. שלפה מסרק וסירקה אותה, אחר שיפשפה בכוח את לחייה, שהסומק לא היה מרוח טוב. את רוצה שאני אשמור לך את השרשרת, הציעה רוחמה. מזי היססה: טוב, אמרה לבסוף, תסתובבי. רוחמה הסתובבה ומזי הצמידה אותה לצווארה ואמרה: זה יותר מתאים לך מה שלי.

הדלת בקומה השניה היתה פתוחה. קול קרא מהאמבטיה: כמה זמן לוקח לכם לעלות. הבנות ישבו על הספה מול הטלוויזיה הכבויה, ומזי אמרה: אף פעם לא הייתי אצלו עוד. נחום יצא בתחתונים ומגבת פרושה על כתפיו. מה, אתה עוד יושן, שאלה רוחמה. נחום הלך למטבח, לקח בננה, הדליק את מכשיר הטלוויזיה ומיד כיבה: אין כלום, אמר. היה שקט, נחום גמר את הבננה והדליק סיגריה. רוחמה אמרה: היא מסכימה. נחום הביט בה ואחר כך במזי: את מסכימה? – כן, למה לא? שיגעון, אמר ובא וישב לצידה וחיבק אותה. בואי, אמר, מקים אותה ממקומה. תשאירי את התיקים כאן, קראה רוחמה. תשמרי לי עליהם רוחמה, אמרה מזי, ואחר, במחשבה שניה: הבאתי לךָ משהו. היא הושיטה לו את השקית. נחום מדד את הנעליים, אבל קודם הלך להביא גרביים כי היה יחף. זה בול עליו, אמרה רוחמה. הוא ומזי נכנסו לחדר. שלוש מיטות נוער היו שם, ועל מיטה אחת הרבה בגדים.

רוחמה, בינתיים, הלכה למטבח, פתחה את המקרר, סגרה, הלכה לסלון ופתחה את התריס הגדול: הביטה למטה. אחר כך לקחה דני וניל ואכלה ליד החלון. על המדף, בתחתית שולחן הטלוויזיה, היו עיתונים: היא דיפדפה לא במהירות והציתה סיגריה. כשגמרה לדפדף בהתה קצת וניגשה למזנון שעמד בצד: לאט-לאט פתחה את המגירות, פתחה קצת וחיכתה, פתחה וחיכתה. היו שם אלבומי תמונות, סתם מכתבים, מצית שלא פעל, בונבוניירה ארוזה.

בסביבות רבע לשבע לא התאפקה: הצמידה את אוזנה לדלת והקשיבה. היה שקט. היא הסתובבה בחדר, התמתחה, אספה את שערותיה וניגשה למראה הקטנה בכניסה, לראות אם מתאים לה. אחר כך יצא נחום, נכנס לבית השימוש והשתהה שם דקות ארוכות. נו, שאלה רוחמה מעבר לדלת. נשמע קול שאון של מים יורדים. נחום יצא: היא לא זזה. טוב, אמרה רוחמה לאט, אני יחכה לה פה. נחום עשה קפה והדליק טלוויזיה: היתה תוכנית בערבית. נחום היסה את כפתור הקול והם ראו קומביינים גדולים, מושבניק בחולצה פתוחה מחזיק חסה ביד, סרט נע של בית חרושת, פועלות לועסות מסטיק ועוטפות תפוזים, קריין עם חליפה בשדה. רוחמה ניגשה לדלת, הקשיבה ואחר כך הקישה: מזי, קראה, מזי מותק.

בסוף יצאה, לבושה אבל יחפה. רוחמה הגישה לה את המגפיים מול הטלוויזיה והיא קצת הסתכלה וקצת שתתה מהקפה של רוחמה. רק בשמונה הגיעו לבית הקפה, שם כבר שאלו כולם, כל אלה שבאים בלילה לשחק שש-בש ולפעמים פוקר, איפה מזי, איפה היא, מה, יש לה מבחן מחר? ומצמידים שני שולחנות שיהיה יותר מקום, מורידים קסקטים ורק שלושה יושבים לשחק. השאר נשענים על מיסעדי הכיסאות ומביטים. סמוך לאחת-עשרה מפשילים קצת את המכנסיים לצד הירכיים ונערכים לסעודה: מוציאים ניירות חומים משומנים שבתוכם נחות פרוסות נקניק, דג מלוח ולפעמים קצת זיתים סוריים דפוקים.

ואם נכנס מישהו במקרה, "איך שהוא נכנס, ככה הוא יוצא", אומר מר לוגאסי, ומזי, שסופרת מטבעות, משתהה קצת בתענוג עם כל צילצול קלוש של מטבע במטבע, קופאת במקומה, יציבה על כיסאה ארך הרגליים, כי בעצם הדיבור שלו הוא מרחיק את הסיכוי שלה לתת צורה, כמו שמטפיחים כרים, מניחים אותם זה על זה שלא יבלטו, ומהשמיכה שתוחבים היטב-היטב מתחת למזרון נרמזים שוליים נקיים של סדין.

1986

 

*מתוך "זרים בבית" רונית מטלון, עורך: מנחם פרי, הספריה החדשה, (הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה), 1992, עמ' 53-71.