גרנו קרוב מאוד למגרשי ספורט גדולים. גם היום, כשאני מספרת לאנשים איפה גדלתי, רבים משיבים שהם זוכרים את השכונה מזמנים שבהם מערכת החינוך ניתבה אותם בטעות לאתלטיקה קלה. "לא באמת הייתי טוב בזה", הם אומרים, "אבל הרמה הייתה כל כך נמוכה".
חברותיי לכיתה זכו בתחרויות. כולנו אספנו מדבקות ומכתביות, אבל להן היו גם אוספים הולכים וגדלים של גביעים ומדליות. אני פחדתי מכדורים במשחקי כדור. הייתי מאבדת את שיווי המשקל בהליכה רגילה.
דברים כמו ריקוד או נגינה זכו להערכה בשכונת מגרשי הספורט, אך לא הוקדשו להם אירועים או כיתות מיוחדות. לעומת זאת, הייתה כיתת ספורט בכל שכבה בחטיבת הביניים ובתיכון, ובחינות הקבלה של ילדי כיתות ו' לכיתה הזו היו ליום חג. בבית הספר היסודי נדמה שכל הכיתות היו כיתות ספורט. הבנים אהבו לשחק כדורגל והבנות אהבו לשחק כדורגל, וכולם היו רבים על המגרש הטוב. היה יותר ממגרש אחד בבית הספר. כפי שאני רואה את זה, היו אולי חמישה או שישה. בכל מקום היה מותר לשחק כדורגל, ואני לא כוללת בזה את המסדרונות. במסדרונות היו משחקים כדורגל בניגוד לחוק ונתפסים.
במתחם מגרשי הטניס היה סניף של מועדון הספורט מכבי ובו חוגים לילדים. חברתי קרן השתתפה בחוג התעמלות קרקע עוד כשהייתה בגן, לפני שהכרנו. אלה היו קורות החיים שלה אז, ואני הייתי סקרנית לגביהם. לי לא היו קורות חיים. הייתי שואלת אותה שוב ושוב באיזה גיל בדיוק התחילה להתעמל, והתשובה לא הייתה מתפתחת. היא לא הייתה נעמדת על דיוקים חדשים. היא הייתה ונותרה: בגיל ארבע. אולי רציתי לשאול שאלה הפוכה: באיזה גיל תפסיקי? עד מתי הדבר הזה הולך להימשך? ואז היא נפצעה ואמא שלה הוציאה אותה מהחוג.
כתוצאה מכל השנים בחוג ההתעמלות, קרן היתה טובה גם בכדורגל והוזמנה לשחק עם הבנים. זה הוסתר ממני. גיליתי על כך רק בסוף כיתה ד' כשהבנים תפסו פתק שעבר בינינו וגילו שקרן מאוהבת בצחי רחמים וכעסו עליה כאילו תכננה לרצוח אותו. במשך כמה ימים הייתה קרן מטרה ללעג. כל מה שהיה ידוע לגביה שימש נגדה. דור חפץ, שעל לחיו צלקת עמוקה מקרב עם כלב, אמר שגם אילולא נפצעה לעולם לא הייתה מצליחה לזכות במקום הראשון באליפות הארץ בהתעמלות קרקע. הבנים צחקו. הוא אמר שעכשיו תישאר סתם גמדה בלי אופק. נאלצתי להתערב. "היא אולי לא יכולה להתעמל יותר", אמרתי, "אבל היא יכולה לקרוע את כולכם בכדורגל".
"לא, היא לא", אמרו כל הבנים ביחד וצחוקם התגבר.
קרן הסתכלה עלי כועסת ודומעת ואמרה, "אני לא. מה את אומרת סתם".
והבנים צחקו ואמרו, "היא ממש לא".
ואז גם היא צחקה ואמרה, "נכון, אף פעם לא אמרתי שכן".
שמחתי שהוטל סוף־סוף איסור רשמי על רגשותיה, והוא פעל בהצלחה, אך לא לזמן רב. כשהבנים תפסו את הפתק הבא כבר לא הייתה מחילה. יותר לא הוזמנה לשחק איתם.
בכיתה ה' לא היה לנו אלא זו את זו. היינו צופות בסדרות טלוויזיה אחרי שעות הלימודים ומתחרות על היכולת להידמות לילדות שקסמן מילא את המסך, שבגדיהן הלמו אותן, שעלו בשנינותן על המבוגרים סביבן. קרן סידרה את שערהּ כמוהן, משום שיכלה, כי היה ממילא בהיר וארוך. אני למדתי לדבר באנגלית שוטפת. למדנו את שמות השחקניות, התעמקנו בתולדות חייהן, ותמיד נשאלה השאלה מה היינו מעדיפות להיות: הדמות שבסדרה או השחקנית שמגלמת אותה.
את הספר שלי התחלתי לכתוב לקראת השנה האחרונה בבית הספר היסודי, מיד אחרי שנגמרה קייטנת התיאטרון היוקרתית שהתחננו להירשם אליה כי נקראה באופן רשמי קורס קיץ. ילדי מרכז העיר היו מתוחכמים מכדי להשתתף בסתם קייטנה. הם היו מתוחכמים מדי גם בשבילנו וריפו את ידינו בכל הנוגע לעמידה על במה: לא די שהכירו מחזות אמיתיים וידעו לדקלם חלקים מהם בעל פה, אלא גם היו מיומנים בשירה ובנגינה על כלים כמו קונטרבס וקלרינט. במתנ"ס השכונתי הוצעו רק שיעורי פסנתר וחלילית (אמנם הייתה ילדה שניגנה על חליל צד בשיעורים פרטיים, אבל היא הייתה עולה חדשה משווייץ).
לכבוד סיום הקורס לקחה אותנו אמא של קרן לאכול פיצה בקניון בשכונה הסמוכה. בדרך, במכונית שכונתה הגרוטאה, הודעתי לקרן שאיבדתי עניין במשחק, ושהתחביב שלי יהיה מעכשיו כתיבה. היה לי רעיון לספר, שהכה בי בזמן שגילמנו חפצים דוממים במופע הסיום של הקייטנה והתבוננתי בפעם האחרונה בילדי מרכז העיר שגילמו את עצמם, שהתבקשו לשבת עלינו כשהיינו כיסאות ולהתפיח אותנו כשהיינו כריות ולמזוג מאיתנו מים כשהיינו כדים.
"אני רוצה לכתוב ספר על ילדה עם כישרון משחק אדיר שמלוהקת לסדרת טלוויזיה אמריקאית", אמרתי. בעיני רוחי ראיתי את הבמה שעליה עומדת הגיבורה כשמבחינים בה המלהקים, והיא הייתה רחבה וגבוהה יותר מהבמה שעליה התפתלנו באותו יום כצינורות והתמתחנו כמזרנים.
במהלך הנסיעה עזרה לי קרן למצוא את השם לספר שלי (אם כי עד סוף הקיץ המשכתי להתחבט בין "כוכבת מלידה" ל"כוכבת ממבט ראשון"), ואחר כך אמרה שאם אני הולכת להיות סופרת, היא הולכת להיות משוררת.
"אני מקנאה בכן, בנות", אמרה אמא של קרן.
ככל שכתבנו יותר התעצמו רגשותינו כלפי הנושאים שעליהם כתבנו. קרן כתבה שירי אהבה לצחי רחמים, וככל שכתבה יותר שירים התאהבה בו יותר, אף שלא ראתה אותו או שמעה ממנו כל הקיץ. אני מילאתי מחברת ספירלה גדולה בסיפורי על ליאן, ילדה ישראלית שמככבת בסדרת טלוויזיה אמריקאית, וסבלתי פחות ופחות את הפער בינה וביני. אמת ידועה לכל היא שכדי להתקרב אל עבר מטרה יש לראות אותה בבהירות. ספרי עזרה עצמית שהודפסו בהמוניהם בשנות התשעים הפצירו בקוראיהם לדמיין לפרטי פרטים את השפע שהם שואפים לו. ייתכן שזה מה שניסיתי לעשות עם ליאן. הספר הזה היה העזרה העצמית שהייתי זקוקה לה, כי באמצעותו דמיינתי בדיוק את מה שרציתי ולא שום דבר אחר שהייתי עשויה לרצות: לליאן לא היו כוחות־על, והיא לא הייתה נערת גומי או נגנית קלרינט. היא הייתה שחקנית בסדרת טלוויזיה אמריקאית וזהו. שערה, ציפורניה, קירות חדרה, הבגדים שלה והמזוודה שבה הם נארזו במסעותיה היו צבועים בצבע מסוים ולא בצבע אחר, ואפילו השם שלה היה קבוע, אף על פי שהפיתוי להחליף אותו מדי פרק היה גדול. כל שם ששמעתי ולא היה שייך לילדה מהכיתה שלי היה כמו כלי נגינה בוהק שרציתי לאחוז בו גם אם לא ידעתי איך להפיק ממנו צליל, אבל עמדתי בפיתוי. ליאן נשארה ליאן, ודברים טובים קרו לה כל הזמן בלי שתתאמץ. תחילה התקבלה לבית הספר לאמנויות במרכז העיר. את התפקיד הראשי בהצגת בית הספר היא קיבלה כי הייתה גבוהה ויפה, ואז הפליאה לגלם אותו. שני בוחנים במעילי עור שחורים קטפו אותה היישר מהחזרה הגנרלית באולם ההתעמלות של בית הספר לאמנויות במרכז העיר.
אמא של קרן אמרה שאני עושה שימוש לא נכון בכתיבה: במקום להוליך את הדמות שלי בגבורה בין מכשולים, אני מנסה ליצור לה חיים מושלמים. "תיצרי לה בעיות", היא אמרה. בסוף המחברת הפכתי את ליאן לאנורקטית ואמא של קרן הייתה מרוצה.
רק קרן ואמא שלה קראו את מה שכתבתי. התאמנתי בסבלנות. האמנתי שבמהלך שנת הלימודים האחרונה בבית הספר היסודי יראה הספר שלי אור, וכשזה יקרה, כאשר ההפתעה תכה במורותיי ובילדים מהכיתה, ייטשטש הגבול ביני ובין ליאן. לקרן, לעומת זאת, לא הייתה סבלנות. בכל פעם שסיימה לכתוב שיר הייתה מתקשרת לתוכנית הטלוויזיה האהובה עליה בערוץ הילדים ומחכה שיעלו אותה על הקו כדי שתקריא אותו, ולא לחינם: פעמיים היא הקריאה את שיריה ופעם נוספת התחילה להקריא והשיחה נותקה. ואז, כמה ימים לפני שעלינו לכיתה ו', בישרה לי שהתקשרו אליה ממערכת התוכנית והזמינו אותה להשתתף בה השתתפות של ממש. "נחמד", אמרתי. חשבתי שזו תוכנית זניחה מאוד, ולכן לא התעוררו בי רגשות. המנחים של ערוץ הילדים נראו לי מובסים וכלואים בקריירות שלהם כמעט כמו המורות בבית הספר, כנראה משום שדיברו בעברית.
"צחי יראה אותי משתתפת בתוכנית האהובה עלי", אמרה קרן בטלפון.
"את לא יודעת מה סדר היום שלו", השבתי.
"אבל…"
"אין לך מושג אם הוא יראה את התוכנית. לטובתך אני אומרת את זה".
היא הסכימה להצהיר שהיא לא עושה את זה בשביל צחי. ביקשתי ממנה לחזור על כך חמש פעמים בקצב של שיר מלחמה. אחר כך אמרה שהיא הולכת עם אמא שלה לקנות שמלה לקראת ההופעה בטלוויזיה והזמינה אותי להצטרף.
אכלנו מעבר לכפי יכולתנו בזמן שקיצרו והצרו את חליפת הג'ינס שקרן בחרה לבסוף. גוף המתעמלת־לשעבר השרירי שלה דחה מעליו שמלות.
"את תצטרפי אלינו לאולפן, נכון?" שאלה אותי אמא של קרן. פי היה מלא מכדי לענות.
"תעזבי אותה, אמא", אמרה קרן, "הגר לא אוהבת את התוכנית. אנחנו אוהבות אותה למרות שהיא סנובית".
אבל למילה אולפן הייתה בשנת 2000 כריזמה שאינה תלויה בהקשר. ביקור באולפני ערוץ הילדים היה קרוב יותר להשתתפות בסדרת טלוויזיה אמריקאית מאשר סירוב לבקר באולפני ערוץ הילדים. אין לדעת מי מסתובב שם ומה הוא מתכנן להפיק ביום מן הימים. על כן בלעתי והסכמתי לבוא.
החצר של אולפני ערוץ הילדים הייתה צבעונית יותר מכל מקום שהכרתי. נגעתי בכל דבר שאפשר היה לגעת בו. הרמתי ידיים וקפצתי לגובה, ואמא של קרן צילמה אותי מטפסת על הר סגלגל בזמן שבפנים נערכה היכרות בין קרן למנחת התוכנית.
"המנחה אמרה לקרן שהיא נראית כמו בובה", לחשה לי אמא של קרן ועיוותה את פניה בסלידה. "אמרתי לה שהיא נראית כמו בובה בעצמה".
רכבתי על אופנוע מקלקר כשבחורה צעירה וממושקפת יצאה אל החצר והסתכלה סביב. ראיתי את הקלסר שאחזה תחת הזרוע ואת עיניה חדורות המטרה, והלכתי לקראתה. אם לא אותי היא חיפשה, לא הייתה לה ברירה אלא להשתכנע שכן. הלכתי אליה כאילו קבענו פגישה.
היא אמרה, "את החברה של קרן? את רוצה להשתתף ב'שיחת גוביינא' בשבוע הבא?"
כך קראו לתוכנית. האולפן היה מעוצב כתא טלפון ציבורי ובתוכו שני כיסאות בר בגובה שסיפק פשרה בין אורך גופו של מבוגר לאורך גופו של ילד. המנחים, בחור ובחורה, ישבו לסירוגין עם ילד או ילדה בני עשר עד חמש־עשרה וניהלו איתם שיחה של חצי שעה על נושא ברומו של עולם. בגלל שם התוכנית הנחתי שמוטל על הילדים לבטא מצוקה. השנה הייתה שנת 2000 ולילדים לא היו טלפונים סלולריים, והמילה גוביינא הייתה בשבילי שם נרדף לכאבי בטן, למחברות אבודות, לנדודי שינה במסיבות פיג'מות ולידיעה שאין באפשרותי לפתור אף אחת מבעיותיי בכוחות עצמי.
אמרתי כן. התיישבנו משני צדדיו של שולחן פיקניק בקצה החצר ושוחחנו. המלהקת הבטיחה שמתוך עולם התוכן שאביא בעצמי ייבחר הנושא שעליו אתבקש לדבר בשידור, ולכן שאלה אותי בנימה אחידה רצף של שאלות מתוך דף מקלסרה.
"מי המורה האהובה עלייך?"
"המורה לאנגלית".
"למה?"
"כי היא מלוס אנג'לס", אמרתי, ובעיני המלהקת ראיתי שהיא לא מתפעלת ממני, והוספתי, "היא גם לא מזדעזעת מכלום".
"ממה היא אמורה להזדעזע?" שאלה המלהקת.
לא מצאתי תשובה.
"את חושבת שאת מזעזעת?" היא שאלה.
"אני חושבת שאני יכולה להיות".
היא כתבה הערה ארוכה.
"מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?"
"סופרת, עורכת דין, פסיכולוגית, שחקנית ומלהקת, אבל לא של תוכניות כאלה, יותר של סרטים וסדרות".
"למה לא של תוכניות כאלה?"
משכתי בכתפיי.
"את יודעת שלא תוכלי להיות כל הדברים האלה ביחד. את תצטרכי לבחור".
"שאלת אותי מה אני רוצה", אמרתי, "לא מה אני באמת אהיה".
"אני כותבת אחד", היא אמרה. "תבחרי".
שתקתי.
"אני כותבת עורכת דין".
השבתי שאני שומרת על זכות השתיקה.
בתום הריאיון נכנסנו פנימה. המלהקת נעלמה, ואני התיישבתי במסדרון ליד אמא של קרן, שהתבוננה במוניטור ולעסה מסטיק. "קרן הולכת לדבר על הכתיבה שלה", היא אמרה לי.
"לא יכול להיות", אמרתי, מכווצת, כי הכתיבה הייתה הרעיון שלי ולא של קרן, העיסוק המרכזי שלי ולא של קרן. אני השקעתי שעות בהמצאה – וגרוע מזה, בוויתור על המצאות שלא עלו בקנה אחד עם המצאות קודמות – וקרן בסך הכל השתמשה שוב ושוב באותן המילים כדי להביע את אותם הרגשות.
"זה מה שמסרו לי", אמרה אמא של קרן.
"לא יכול להיות", חזרתי, "זה אפילו לא נושא. הכתיבה שלה זה נושא?"
"לא על הכתיבה שלה", אמא של קרן תיקנה את עצמה, אבל רק החמירה את המצב כשהוסיפה, "על כתיבה בכלל".
ביקשתי מסטיק, אבל אמא של קרן אמרה שאין לה אחד בלי ניקוטין.
התוכנית התחילה, וקרן לא דיברה על כתיבה. היא דיברה על צחי. כשנשאלה איך התחילה לכתוב היא לא אמרה שזה קרה בעקבותיי ולא אמרה שבחרה דווקא בשירה ולא בסיפורת מפני שאין לה כושר המצאה או סבלנות. היא אמרה שהאהבה שלה חייבת למצוא דרך החוצה, ושהילד שהיא אוהבת לא רוצה לקבל ממנה פתקים כי החברים שלו יורדים עליו, אבל היא לא יכולה לעקור אותו מהלב שלה, וכשהיא כותבת שירים היא מרגישה שהוא יכול לקרוא לה את המחשבות. המנחה נאנחה מרוב נחת ושאלה מי הילד המיוחד שמוותר על אוצר כמוה בגלל חברים.
"לדעתי הוא עוד לא לגמרי ויתר עלי", אמרה קרן, ואמא שלה ואני לחשנו ביחד, היא בצער ואני בכעס, "הוא ויתר".

ביום השני ללימודים בכיתה ו' עזבתי מוקדם את בית הספר. אמי אישרה שאני משתתפת באירוע תרבות. התחבקתי עם קרן והיא איחלה לי שאקבל נושא טוב. ביקשתי ממנה שתקלע לי צמות כדי שלא אופיע בטלוויזיה עם שיער נפוח, והיא קלעה אותן במיומנות ואמרה שאני נראית כמו בובה.
מכל הנושאים בעולם, ניתן לי הנושא "בנים ובנות". לידי ישבו ילדים אחרים שהצטלמו לתוכניות הבאות וקיבלו נושאים שכולם היו עדיפים בעיניי – "קבלת סמכות", "יחסים בין ההורים", יחסים עם ההורים", "כסף". חיפשתי את המלהקת, פניתי לכל מי שראיתי במסדרון ושאלתי איפה היא, כי הייתי חייבת להתלונן, אבל היא לא הייתה שם. "בשביל מה הם משקיעים בתחקיר?" אמרתי לאמי על סף בכי, "בשביל מה ישבתי איתה שעה מתחת לעץ אם בסוף הם רק רוצים לשמוע בנות מדברות על בנים? אני לא מאוהבת בשום בן ואני לא הולכת לספר להם עכשיו שאני כן".
"למה את צריכה להיות מאוהבת?" שאלה אמי.
"אז מה אני אמורה להגיד על בנים?"
רוב הזמן הדחקתי את קיומם. היו זמנים שהייתי נפצעת בסביבתם, בין שהיו פוצעים אותי בכוונה או משום שהיו זורקים חפצים זה אל עבר זה ולא הייתה בי הזריזות או הגמישות לחמוק מהם, אבל הזמנים האלה נשכחו, והאימה והתיעוב התכסו באדישות. אם נקלעתי לחילופי דברים עם בנים הם היו מתנהלים במבוכה – לא מהסוג הנרגש, המוּנע מחיבה, אלא מהסוג המנומנם, המוּנע מניכור, שבו מתנהלים לעתים קשרי משפחה. היה אסור שיֵדעו עלי משהו כי כל דבר הפך בזוי מרגע שהונח עליו מבטם.
הלכתי הצידה והצמדתי את המצח לפינה בין שני קירות. שרתי בלחש, בקצב של שיר מלחמה, "יש לי מה להגיד על בנים". שאלתי את עצמי בקול, "מה יש לך להגיד על בנים?" ניסיתי לדמיין את פניהם, אבל הם היו מטושטשים, והנושא כולו הלך וחמק ממני. מחשבותיי נדדו שוב ושוב אל ליאן. ליאן חיבבה בנים. הבנים בכיתה של ליאן היו חביבים ועקבו באדיקות אחרי הסדרה שכיכבה בה. הם היו טובים במתמטיקה ושיחקו במשחקי מחשב אבל אהבו גם להיטי MTV וספרים.
אמי הניחה יד על כתפי ואמרה שקוראים לי.
אמרתי שיש לי בלאקאאוט.
אמי ענתה שזאת לא בחינה.
רגליי לא הגיעו לרצפה כשישבתי על כיסא הבר בתוך תא הטלפון. הזעתי בתאורה המסנוורת. בזמן שאיפרו אותנו אמרתי למנחה שאני לא ממש מסתדרת עם בנים.
"נו, מעולה", היא צהלה.
"באמת?"
"בטח. היה לנו 'בנים ובנות' כבר פעמיים, פעם עם בן ופעם עם בת. הבן היה מתאהב סדרתי, לבת היה חבר. זה דווקא טוב שאת מעדיפה בלי".
התאוששתי. שתיתי מים. נזכרתי איך פעם אמא של קרן החזירה אותי מיום ארוך בים, ובתכולת התיק שלי לא חסר דבר, והיא פרשה את זרועותיה לצדדים ואמרה לאמא שלי, "תראי מה זה, בלי גבר", כאילו רכבה כך על חד אופן ורצתה להגיד, "בלי ידיים". אמא שלי חייכה אליה ואמרה, "פמיניסטית אמיתית, אין מה לומר".
"אני פמיניסטית", אמרתי למנחה.
"נו, זה מעולה לנו", היא צהלה.
התוכנית חלפה במהירות. תחילה נשאה המנחה מונולוג קצר על ההבדלים בין בנים לבנות ועל הקשיים שניצבים בפני בנות ולא ניצבים בפני בנים, בראש ובראשונה בהטלת שתן בשטחים פתוחים ובהחלפת בגדים לאחר שיעור התעמלות. הנהנתי נמרצות. אחר כך היא שאלה אותי אם אי פעם היה לי חבר. עניתי שלא, שבשום אופן לא. "תראי", אמרתי, "לבנים אין גבולות. הם חושבים שהכל מותר להם. הם תמיד קובעים את סדר היום, גם אם יש הצבעה. אכפת להם רק מספורט. לא אכפת להם מהחלשים בחברה. הם צוחקים על בנות שלא עשו להם שום דבר רע. הם אלימים גם אחד כלפי השני, אבל מצדי שיילחמו אחד בשני למוות, רק שאותנו יעזבו בשקט".
בדקה האחרונה לשידור, בתום עימות טלפוני עם ילד בן גילי שנאסר עליו להשתתף בשיעורי ספורט בגלל מום בלב, שטען שאני טופלת אשמת שווא על מחצית מהאוכלוסייה, שאלה אותי המנחה אם יש לי מה להוסיף. נשמתי עמוקות. חשבתי על כל הילדים בעלי המומים. "אם הכללתי יותר מדי אני מתנצלת", אמרתי והישרתי מבט למצלמה. "אני מתכוונת ספציפית אך ורק לכל הבנים מהכיתה שלי".
השיעור הראשון בבוקר שלמחרת השידור היה שיעור חברה. למורה המובסת שלי היו כוונות טובות. "פסגת המילניום של האו"ם מתכנסת בעוד פחות משבוע", היא אמרה, "ואני הייתי רוצה שנחשוב על עצמנו כעל ועידת פסגה לרגע, ולכבוד השנה החדשה נחשוב מה המטרות שאנחנו מציבים לעצמנו, כאנושות וככיתה".
היא לא ידעה כלום ולא הייתה אמורה לדעת, ואני הייתי מוכנה להרים את היד ולהציע הצעות לשיפור החיים באנושות ובכיתה, אבל דור חפץ הספיק להרים את היד לפניי, ועוד לפני שקיבל את רשות הדיבור כבר נשמע קולו הצרוד, שהצליח כרגיל להיות בבת אחת מבדח לאוזניים מסוימות ומאיים לאחרות. "עם כל הכבוד לנושאים החשובים", הוא אמר, "יש בכיתה הזאת גם ילדים חשובים מאוד שמתראיינים בטלוויזיה. אולי נדבר עליהם?"
כולם חוץ ממני, כך התברר, עקבו בלהיטות אחרי התוכנית הזניחה של קרן, ולא היה אף ילד, חוץ משוּן הסיני, שלא צפה בי קוראת למלחמת מינים כיתתית. "היא הצביעה למצלמה עם האצבע העקומה שלה ואמרה שהיא מדברת ספציפית עלינו", צעק דור חפץ.
המורה ביקשה שאתנצל.
סירבתי להתנצל. "כרגיל", פניתי אל המורה, "הבנים משתלטים. אולי למישהי מהבנות יש מה להגיד? חשבת אולי לתת להן לדבר? אולי דיברתי לא רק בשמי?"
"אני אחליט בעצמי איך לנהל דיון בשיעור חברה", אמרה המורה.
הסתכלתי על הבנות. הסתכלתי על קרן. הן שתקו. הבנות האתלטיות, הרזות, העשירות, הלבושות ז'קטים מקטיפה, שיכלו להגיד כל דבר ולהישאר אהודות, לא אמרו דבר. הבנות הדחויות, הממושקפות, השמנות, שלא היה להן מה להפסיד, לא אמרו דבר. הבנות שהיו חברותיי לרגעים קצרים או ארוכים לא אמרו דבר. חלקן כיסו את פניהן במבוכה וחנקו או לא חנקו את צחוקן.
"אף אחת לא מסכימה אתך, יא משוגעת", צעק דור חפץ.
"לא אכפת לי מהדעה של אף אחד בכיתה הזאת", אמרתי בעודי אוספת את חפציי ועוזבת את הכיתה בטריקת דלת.
כשחזרתי הביתה התקשרתי לקרן – רציתי לשאול למה לא הגנה עלי – אבל אמא שלה ענתה ואמרה שהיא לא בבית, שנשארה בבית הספר למבחני הקבלה של נבחרת הכדורעף.
"אז את עוד לא יודעת שתקפו אותי בכיתה היום וקרן לא עשתה כלום", אמרתי.
היא נבהלה ושאלה אם הכו אותי.
"אף אחד לא הכה אותי", הרמתי את הקול, "היא פשוט יכלה להגיד משהו לטובתי כשכל הכיתה צולבת אותי על זה שהבעתי דעה בטלוויזיה".
"דעה", חזרה אחרַי אמא של קרן בחמיצות.
"מה?"
"אני לא יודעת", אמרה, "הסיום לא היה מוצלח משום בחינה".
"זאת לא בחינה", צעקתי וניתקתי את הטלפון.
הלכתי לחדר שלי, לצפות שוב בהקלטת הווידאו של התוכנית. התאורה הלבנבנה של האולפן גרמה לשערי להיראות כמעט בלונדיני ולעיניי להיראות כמעט כחולות, ולראשונה אי פעם נראיתי לעצמי כמו ליאן. הקשבתי לדברים שאמרתי. באנגלית זה היה נשמע יותר טוב, חשבתי. אף אחד סביבי לא רגיל לשמוע ילדה מדברת ככה בעברית, חשבתי, והוצאתי מהתיק שלי מחברת ספירלה כדי לכתוב מכתבים לכולם. לקרן כתבתי, "את בוגדת". למורה כתבתי, "הנה ערך 'חופש הביטוי' מהאנציקלופדיה העברית". בראש המכתב לאמא של קרן כתבתי, "מפמיניסטית אל פמיניסטית".
הפעלתי את ההקלטה שוב ושוב, עד שלא יכולתי לסבול יותר את הקול שלי, ואז קראתי את המכתבים שכתבתי ולא יכולתי לסבול גם אותם. קרן לא התקשרה כל אחר הצהריים, ולמחרת בבית הספר אמרה שלדעתה יהיה לי הכי קל להמשיך הלאה אם אתנצל וזהו. לא התנצלתי, ובמשך כמה שבועות אף אחד לא דיבר איתי.
החודש הראשון של כיתה ו' בבית הספר היסודי שבשכונת מגרשי הספורט מצפון לירקון הוא חודש קריטי – כך התברר לי בזמן אמת – שבו בכל שנתון ושנתון נרקם שיתוף פעולה בין הבנים והבנות סביב הקמתה של נבחרת כדורעף מעורבת. ראיתי אותם יושבים ביחד בהפסקה ומדברים על הנעשה באימונים. ראיתי את תנועותיהם של הבנים הפראיים ביותר מתעדנות. במסיבת בת המצווה הראשונה, שנערכה בנמל יפו, גיליתי שפשתה בנו מגפת זוגות. שאלתי את קרן מתי זה קרה. "בכדורעף", היא אמרה.
בחורף המציאות מחוץ לכיתה בערה. שיעורי החברה הוקדשו לאקטואליה בלבד, והיינו מיעוט זעיר של בנות ובנים כאחד שהרים את היד כשנשאלנו "מי חושב שלישראל עדיין יש פרטנר לשלום". קרן לא הרימה את היד. צחי כן. בהפסקה הוא עבר ליד השולחן שלי.
"מה, הגר, את שמאלנית?" הוא אמר.
"כן, ברור". רציתי לשאול אם הוא שמע אי פעם על פמיניסטית ימנית, אבל מאמציי לקמץ במילים כבר נעשו להרגל.
"יפֶה", הוא אמר, ואז הטה כלפי מעלה את הספר שהיה מונח על ברכיי כדי לראות את הכריכה.
במשך שנים אסרתי על אמי להזכיר את ההופעה שלי ב"שיחת גוביינא". גם קרן, שסלחתי לה על בגידתה אף שמעולם לא התנצלה, לא העלתה את הנושא מעולם. את קלטת הווידאו השמדתי עוד באותו הסתיו, עם מחברת הספירלה שבה נכתב סיפורה של ליאן. אם הייתי נזכרת במשהו מכל זה – בדרך כלל בדמותי המובהרת בתאורת האולפן – הייתי נשטפת זיעה מרוב מבוכה ומצווה על הזיכרון, בקצב של שיר מלחמה, להיעלם מתודעתי לנצח.
הפעם הבאה שהאירוע הוזכר הייתה שנים לאחר מכן, בתיכון.
תלמיד גבוה מכיתה י"ב עמד לידי בתור למזנון וחייך אלי. "היית פעם בערוץ הילדים, לא? היו לך צמות כאלה".
"נכון", אמרתי. "נחמד שמישהו זוכר".

פורסם לראשונה בכתב העת "מאזניים" בעריכת מתן חרמוני, 2018
עריכה מחודשת: מורן לוי, 2025

דימוי: קטיה ליפשין, סקפטית, שמן על קנבס, 25×30 ס״מ