הוקל לה. קראה: מעשיות דמיוניות, שובבות, צבעוניות. אחר כך הביטה מבעד לחלון. אחר כך שכבה במיטה. אחר כך קמה, ולא ידעה אם לקרוא או לבכּות. אחר כך חלמה.

בחלומה היו המים חסרי מנוחה. אור נזרע בקרקעית, ואבנים ספוֹגיוֹת רחפו אנה ואנה. עשב ירוק וסמיך התפשט במפלסים העליונים. דממה בקעה חשכה, אבל לא היתה בהלה, לא נפל דבר חדש, ולא היתה ציפייה לחידוש. חיי המים לפנַיך, אמרה לעצמה בתוך חלומהּ, וקולהּ היה מוזר.     

אחר כך באה להקת דגים, שהטילו ביצים קטנות מאוד: אחדות נלכדו בצמחים או בפיוֹת צבים, אחרות אבדו בקרקעית. אחר כך הגיח מן העשב דיונון ארך זרועות. הדגים התעשתו במהרה, ניקרו בבשרו והרגוהו. אחר כך התפשט הַבְלוֹ השחור, והראייה נעשתה בלתי אפשרית. דגים רבים עצמו את עיניהם, אבל היא נותרה ערה, מתבוננת מבעד לחלום בקרוּם הדגה הנמה.

כשהתעוררה בבגדים יבשים החליטה לצאת לטיול. החוף היה נקי והמראות צלולים. הלכה והלכה ולא התעייפה, שמחה על מרצה והוסיפה ללכת. הים עמד. זהרורים שטו בִּתְכֵלֶת, בלי דעת אם מקורם במים עליונים או תחתונים. ביום שמש זה דמו הגלים ללטיפה לחה וקדמונית על לְחִי החול. 

בקצה היָם היה מראה מוזר: שחפים התגודדו סביב עצם שחור שנבלל בסנוורים. מחמת הליכתה המהירה לא שמה לִבּהּ למראה הזה. כשהגיעה לסוף החוף, למקום שממנו עולה השביל העקלקל העירה, סבה לאחור. 

בבית מיינה את בגדיה. מחלצות משונות, כובעים, צעיפים שלא לבשה מעודה. אפילו מאין צצו לא ידעה. מעולם לא חשקה בצעיף. אחר כך בישלה ארוחה (מתוך הרגל – לשניים). אחר כך נזכרה בשוּרוֹת שפעם באו לה, אבל רק ברוחן נזכרה ולא במלים עצמן. אחר כך איבקה מגבות וסדינים ופתאום נזכרה שצריך להאכיל את החתול. חיפשה בבית ולא מצאה. אחר כך הבחינה בו בחוץ, מתנמנם בנחת על החול החם. הניחה לו ושבה לבגדיה. אחר כך התעייפה. אחר כך הביטה בחלון וקיוותה שהערב ירד. אחר כך חלמה בהקיץ.

הוא, מַלָח פצוע, צנח אל התהום העתיקה, אל חלומות אַצָה. המֶלַח הזועם זָרָה את מותו. היא הביטה בו בחרדה הולכת וגוברת. גופו השקט נעטף אִלְסָרִים, המון המוני אלסרים מלוּחים, תת ימיים. יופי הוא אוֹת מבשר רע. ואז – היא לא שמעה שום רחש, אבל ידעה – מן העשב הגיח דיונון. עכשיו עמד חששהּ להתממש. החיה קרבה אל המַלָח, כבדה ומבעיתה, בביטחון טורף היודע את נפש טַרְפּוֹ. היא קיוותה בכל מאודה אבל הזרועות הלכו וגדלו. מכיוון שחלמה בעיניים פקוחות עצמה אותן בחוזקה. ואז התחולל נס: בתרועת ים הגיחה מן העשב סיעת דגים, הסתערה על הדיונון ובתום קרב קצר המיתה אותו. אחר כך עסקו הדגים בהִתְרבּוּת. אחר כך נהפכו חלק מהם לאבני בַּרקָן, והחלו לשקוע. אחר כך באה להקת דגים נוספת, אבל פחות הדורה, נושאת צדפים. הדגים הלוחמים פרשו למיטות צֶדֶף. אחדים עסקו בלעיסת שיירי התִפלץ הימי.

היא הבינה שהערב עוד רחוק. שעות היום בקיץ הנורא, שממה מוארת, ואחריהן השעות המתקצרות בחורף, ושוב שִׁמְמַת פתאוֹם. ואין איש, הרוח נושב בבגדים ריקים, וגופה חם, חם לה, וכל פינות הבית חדוֹת ועוינות אותה. דבר מה בעולם דובב בלי הרף. 

כך עמדה מול החלון הפתוח לרווחה ונוכחה לדעת שמחשבותיה אבדו לה. פתאום הבחינה בפרוות חתול תופחת, צפה ועולה בין אצבעותיה. מיששה אותו ברוֹך וחשבה: לוּ הייתי רכיכה ימית יכולתי לפחות לצרוֹב אותו. החתול חש בהרהוריה ושרט אותה בכוח. היא זעקה בכאב וניסתה להכותו, אך הוא חמק ממנה בזריזות ונס אל המטבח.

עכשיו תשלם על הכל, אמרה לחתול, לקחה את המגהץ, ורצה. מיד נפלה במלכודת חוּטים שטמן לה. ניסתה להתרומם אבל החוטים היו סמיכים ודביקים. נראה שנמשחו בחומר כלשהו. בינתיים העידו הקולות הבוקעים מן המטבח כי החתול נערך לפעולה. עד מהרה הגיח משם ובידו קוצץ בְּצָלִים. כשהבחינה בנשק העיפה מבט סביבה, ראתה קערת פירות, חפנה לימון בכפה והשליכה. הלימון החטיא. החתול נבהל, אך לא מש ממקומו. אחר כך נהם נהמה קטנה ונענע בזנבו לאות התגרות. בינתיים הצליחה להשתחרר מִפִּתְיוֹן החוטים. התרוממה, ועכשיו ידה היתה על העליונה. חלצה כפכפים וזרקה. כפכף ראשון פגע בחלון וסדק אותו. כפכף שני פגע בגב החתול, שיילל יללה פראית והסתער. פרצה התגוששות. זה שורט ונושך, זו נושכת ושורטת. החתול הזועם חבט בה בקוצץ הבצלים ופצע את פניה. היא השיבה מלחמה שערה בעגילים חדים, ואחר כך בידיים חשופות, ולאחר מאמצים רבים הצליחה ללפות את החתול בגרונו. בין כך ובין כך נפגע צווארהּ. החתול החל לחרחר. היא לא הרפתה. אבל אז פגע הכלי החד ברקתהּ וסחרר את החדר כולו. 

בינתיים מים חלחלו אל הבית מן החלון הסדוק. רטיבוּת קלה נהפכה להצפה, הצפה נהפכה אט אט לשיטפון. כסאות המטבח ורהיטי פינת האוכל שייטו למעלה מעלה, עד שריחפו בגובה התקרה. היא שכבה בקרקעית, על הגב, משותקת. דבר מה זחל על בטנה. אולי צב, אולי תולעים. אבדה לה התחושה בגפיה. החתול צחק, דעך ולא נשמע עוד. דממה רוחשת המתה. דגים קטנים בקעו מהיכן שבקעו, ומילאו את החלל בפטפוטי מים. לה היה קר. זרמים עדינים, שבים ונשנים, נשקו לה (לא ברוֹך, בהתגרות). מחשבותיה התועות נלכדו בְּשוּנית. החשיך. 

שיירת דגים אפלה חלפה על פניה, מסע צליינות מימי אל ארץ עֵשֶׂב. חיה משוננת, עתירת סנפירים, נעצה בה מבט מבוהל. פתאום פעל דבר מה, והחלל הקציף. הקצף התפזר, ובמים שרה רוגע גדול. פה ושם עוד הבליח מָחוֹשׁ, שמיהר לחמוק אי לאן בתנועה שובבית. לבסוף החושך היה מוחלט.  

אינני רוצה לחשוב בחושך כזה. נדמה היה לה שהיא מפוחדת. אז עבר רעד באדמה הדבוקה לגבּהּ, ומתוך גבּהּ פָּלָח קול קוסמת המים: אִשה, מה מעשייך כאן, בממלכת הים. אינני יודעת. אִשה, כלום אינך מבינה את גודל הסכנה. אינני יודעת. אִשה, מדוע נטשת חתול לאנחות, מדוע אינך יודעת? אינני יודעת, אני משותקת כמו דג על צלחת. גופי מלא תולעים. הצילו! אני טובעת בלי להיחנק. 

חצית גְבוּלֵךְ, הוסיפה קוסמת המים. האם את מחפשת מלחים מתים? חדלי לצוד אותנו, אנחנו הטורפים! אין מכאן שיבה. אני מתרה בך. סבלנותי פוקעת. אם לא תגוזי חיש אשסה בך את עבדי הנאמן והנפלא.

אדונית הרוחות! אני משותקת. אינני מחפשת מלחים. השיבי לי את קולי. 

במים השקטים הרחוקים, האומרים סוד שחור, נפער פער. רגעים חלפו ודבר לא ארע. אפשר שהרוגע שהופר ישוב על כנו. אבל אז נפלט מן המחשך הרווּחַ ריר לבנבן, שהזדחל על גחונו, נמשך ונמתח, עד שהיה לתולעים דקיקות, ארוכות מאוד, שגופן הלך והתעצם. התולעים היו לגזעים – והגזעים לזרועות עבות, ששפעו חידודים ופלטו איבה סגולה. גופן היה גוף החיה הימית. אוי לי שזה סופי. לא לגוף כזה פיללתי.

החיה הביטה בה. היא הביטה בחיה. איזו קִרבה מוזרה היתה ביניהן, איחוד שאין לו אח ורע. בהינף זרועות איטי, כלל לא מגושם, החלה התנועה אל הטרף. השיבי לי קוֹל. השיבי לי קוֹל ואספר לךְ.

אגב ריחופה המלכותי הותירה החיה שובל אדמוני מרהיב. דגים שנקלעו בטעות למסלולהּ השתאו והרכינו ראש לפני רשוּת המים, ששמות נוראים חקוקים בזרועותיה. צדפים מעופפים געשו סביב הזרועות, מנצנצים בלֹבן שיש, לוחשי זֶמֶר ממית. לראשהּ חסר העיניים היו ארבע עטרות ססגוניות, שבזהבן נברא הים. אדונית המים, אני כוהנת יבּשה. אם אֶלָקַח תפָּגעי. הביטי וראי, אבני שיש טהור ואש מתלקחת.

היא עצמה את עיניה. ריח החיה עלה באפהּ. האם נטרפה דעתי? אם בגופי איני יודעת ומחוץ לגוף אינני יודעת, מי יידע? מותי מתהום הים יבוא. 

אַתְּ מזרע מנשקֵי העגל, צורחת קוסמת המים. אני מים טהורים, משיבה האִשה. המים מתערבלים בקצות אצבעות רגליה, מלמדים שהחיה קרובה.

צאי מתוכי, צורחת קוסמת המים, צאי ממני! אויה לאהובִי שגורלו נגזר במגזרי ברזל. חוסי עליו, חוסי ואתן לךְ קול. תני לי קול! תני לי קול! הבטיחי שתחוסי עליו. כן, אני מבטיחה. הֵא לךְ – זכות הצעקה.

קולהּ זעזע את דפנות הים מקצה ועד קצהו.

אחר כך שבה השלווה. דגים קטנים בקעו מהיכן שבקעו, והטילו ביצים קטנות מאוד. זהרורים שטו בִּתְכֵלֶת, בלי דעת אם מקורם במים עליונים או תחתונים. חָלַף ליל הָאַמְבְּרוֹסְיָה ועבר. המים היו ריקים מאדם.