בבוקר הזה, מיכה התעורר שמח. ימי שלישי היו הימים בהם ביקר הנכד, ואין דבר טוב יותר מביקור הנכד. אשתו, שכובה על צידה לידו – פקחה את עיניה באיטיות השמורה לבקרים. שניהם חיכו עוד רגע ארוך במיטה. אחר כך התיישבה האישה, הכניסה רגליה לנעלי הבית, וניגשה לבעלה. מיכה נתמך בידיה, והשניים עשו דרכם אל השירותים. היא חיכתה לו ליד החדר – להשתין יכול היה בעצמו – ואספה אותו אל המטבח. כשהקומקום כבה, הניחה תיון בספל, והטביעה אותו במפל הרותח. מיכה התבונן בה מבצעת את רצף הפעולות. במשך שנים ארוכות הכין את התה לעצמו. במשך שנים ארוכות עוד יותר – הכין את התה לאשתו ולו; עכשיו הגיעה העת בה מכינים את התה עבורו.
אשתו הניחה את הספלים על השולחן, והוציאה מהמקרר את החמאה. אחר כך פרסה מהלחם, והביאה גם את הריבה. מיכה סימן לה שהוא צריך מפית, והיא הביאה את כל החבילה. אחר כך ביקש שתוסיף סוכר לתה. אשתו הזכירה שהרופאה אמרה בלי סוכר בכלל, ומיכה ויתר; הוא לא רצה לצער את האישה שלו, או את הרופאה שלו. על הריבה אשתו לא התעקשה. ביתם הציעה לה לצמצם את הקרבות המיותרים; כך יחיו שניהם חיים טובים וארוכים יותר.
באותו הבוקר, שדמה לקודמיו באותו השבוע וגם בזה שלפניו, ישבו מיכה ומרים לצד שולחן העץ במטבח הלבן. מיכה ביקש שתדליק את הרדיו. השקט הקשה עליו, והשתיקה עוד יותר. מרים דחפה עצמה מהר מדי מהכיסא – וכוס התה התנדנדה על מקומה. המים התלבטו, זעו לכאן ולשם, ומקצתם נשפכו על השולחן.
נמלה שעשתה את דרכה מקופסת הלחם, עתידה להעניק ללהקתה פירור יוצא דופן בגודלו, החליקה עם הזרם. היא דחפה עצמה קדימה, מסרבת להיכנע למבול הפתאומי. בכל פעם שהתקדמה מספר צעדים שכבר נראו כמו הצלחה, פירור הלחם זלג אחורה, והנמלה שבה על עקבותיה. מיכה שקע בתנועותיה המיניאטוריות, ועצם עיניים.
הוא דמיין עצמו עושה את דרכו מקופסת הלחם אל הקן, דוחף גרגר עצום בגודלו. איך יראו פניה של אשתו? איך יראו פניהם של אחיו ואחותו? איך יראה גופו הקטן של הנכד שלו?
מרים התבוננה בבעלה עוצם עיניים, גוחן מעל שלולית התה. הנמלה, הפירור, והתה שנשפך – נספגו כולם בסמרטוט שהנחיתה על השולחן. אחר כך הלכה להביא את קופסת התרופות של בעלה. מיכה פקח את עיניו; הסמרטוט נח במקום שבו נאבקה הנמלה רק זה עתה.
מרים התיישבה לצד המחשב. כשהגיעה לגיל 70 לימדו אותה הנכדים להשתמש במגוון התוכנות שווינדוס הציע, וגם גילו לה את פלאי האינטרנט. בשעות הפנאי הייתה פותחת טבלאות ומסכמת את הוצאותיהם. היא הייתה קוראת מתכונים באינטרנט (ואחר כך מעתיקה אותם למחברת שלה). לעיתים צפתה בסרטונים ביוטיוב, ופעם אפילו גילתה ערוץ בהונגרית. היא הפעילה סרטון אקראי ונתנה לשפה ללטף את אוזניה. היא לא הבינה דבר, אבל המילים ערסלו אותה כמו שאף אחד אחר לא עשה זמן רב.
השעות עברו, וכשהשעות עוברות – הנכד מתקרב. מיכה שמח, שכן אין דבר בעולם שהוא אוהב יותר. בזמן שחלף הספיק לקרוא פרק בספר שלו, ללכת לשירותים פעמיים, ולשוב ולקרוא את אותו הפרק. אחר כך הניח את ראשו על הכורסה, ונרדם.
הבת התקשרה; הצלצול העיר את מיכה. מתי הם באים? מרים הזכירה שהיום, במקום ביקור הנכד, שניהם ייסעו לפגוש את המשפחה. כשיצאו החוצה, ביקשה שיחכה לה על הספסל. כששבה עם הרכב, מיכה התבונן בציפורים.
משך כל הנסיעה מרים הגבירה את הרדיו, כל פעם קצת, עד שברגע אחד – כיבתה. השקט היה קשה, והשתיקה עוד יותר, ומיכה זמזם את מנגינת הפתיחה של הסדרה שהוא נוהג לצפות בה עם הנכד. בוודאי יצפו בה יחד גם היום. מרים החנתה את הרכב בחניית נכה. מיכה אמר שחבל על הקנס. הבת התקשרה שוב, ולפי תשובותיה של אשתו, הסיק שהיא שואלת האם הם צריכים עזרה.
הם עמדו ליד בניין גבוה, שהיה נראה לו מוכר. פתאום נזכר שזהו בית המלון בו בילו את ירח הדבש שלהם. מאז נבנו לו קומות רבות. כן, דיברנו על זה כבר, השיבה אשתו. הוא הניח את ידו על ידה. היא שילבה את אצבעותיהם.
הם עצרו בקומה ה-21. דלת החדר שמולם הייתה פתוחה. אחותו ישבה על כיסא מקטיפה כחולה; נכדותיה היו פרוסות לרגליה, מציירות בצבעי מים על דפים גדולים. מרים הושיבה אותו ליד אחותו, ובמיקום נהדר: מרחק שליחת יד משולחן ועליו בורקסים, ירקות חתוכים ופיצוחים. מרים ביקשה מאחותו, שהייתה גדולה ממנו רק בשנתיים – שתשים עליו עין.
מיכה תפס בורקס ביד אחת, מלפפון ביד השנייה, ונגס בהם לחילופין. אחותו החמיאה לנכדותיה על הציור, ומיכה עשה כמותה. וואו, איזו יצירה! שיבח את הצעירה שבהן, שהזכירה לו שהנכד שלו אמור להיות בקרבת מקום. תראי למיכה איזה יופי את עושה, האיצה יונה באחרונת נכדותיה. מיכה הרים את הדף, שהיה צבוע כולו. על זה את מציירת? מי נתן לך לצייר על זה? נחרדה האחות. הנכדה הסבירה שאמא שלה נתנה לה את זה, היא אמרה שיש עוד הרבה כאלה. מיכה התקשה לקרוא את המילים שעל גב הדף, בשעה שדמעות החלו נקוות בעיניו.
הוא הניח את מודעת האבל. הדמעות זלגו והרטיבו את האותיות השחורות ואת הציור של הנכדה. מרים הגיעה מיד, אוחזת כוס קפה. היא לא הספיקה להוסיף חלב. גם בתו הופיעה פתאום. אני מצטערת, אבא. רציתי להגיד לך לפני. לפני מה? תמה. מתי זה קרה? ביום חמישי, ענתה מרים, בעודה מנסה לתפוס בידיו הרועדות. ביום חמישי? עיניו של מיכה התרחבו בחוריהן. הנכד הגיח מחדר השינה. סבא! אתה בוכה? הוא טיפס על סבו כאילו היה מתקן בפארק שעשועים. מיכה הושיב את הילד על ברכיו; אחר כך ניגב את הדמעות. אורי הניח את ראשו בחיקו.
בבוקר הזה, מיכה התעורר שמח. ימי שלישי היו הימים בהם ביקר הנכד, ואין דבר טוב יותר מביקור הנכד. אשתו, שכובה על צידה לידו – פקחה את עיניה באיטיות השמורה לבקרים. שניהם חיכו עוד רגע ארוך במיטה. אחר כך התיישבה האישה, הכניסה רגליה לנעלי הבית, וניגשה לבעלה. מיכה נתמך בידיה, והשניים עשו דרכם אל השירותים. היא חיכתה לו ליד החדר – להשתין יכול היה בעצמו – ואספה אותו אל המטבח. כשהקומקום כבה, הניחה תיון בספל, והטביעה אותו במפל הרותח. מיכה התבונן בה מבצעת את רצף הפעולות. במשך שנים ארוכות הכין את התה לעצמו. במשך שנים ארוכות עוד יותר – הכין את התה לאשתו ולו; עכשיו הגיעה העת בה מכינים את התה עבורו.
נמלה גדולה טיפסה על רגל הכיסא. כשהגיעה לנקודת החיבור בין הרגל למסעד – החליקה. היא ניסתה שנית. כשצלחה את הרגל, נושקת למסעד – החליקה שוב. מיכה עודד אותה במבטו. מרים הניחה את התה, החמאה, הריבה, פרסה מהלחם פרוסות עבות, וכמעט ושכחה את הסכין, ואז הסתובבה, שלפה סכין, והתיישבה לצד בעלה. היא ראתה שהוא שקוע בעיסוקיו, אז החליטה שתחכה. מיכה חיכה גם הוא. כשעזבה את המטבח, הפיל קמצוץ סוכר חום על הרצפה.
כשהחנו בחניית הנכה, מיכה הכריז: בילינו כאן את ירח הדבש שלנו! הם נכנסו ללובי, וגליה חיכתה להם ליד המעליות. אבא, אתה יודע למה אנחנו כאן? ביקשת שנספר לך, אתה זוכר? היא לא חיכתה לתשובה. אני מצטערת, זה אהוד. הוא נפטר ביום חמישי. אנחנו עולים לשבעה. עיניו של מיכה התרחבו. אהוד? אהוד שלי? דמעות עלו בעיניו. איך זה קרה? מרים, איך זה קרה? משפחה מרובת ילדים נעצרה לידם. נערה אוחזת תינוק נעצה מבט בזקן הבוכה. הוא היה חולה כבר תקופה, ענתה אשתו, וליטפה את ידו הרועדת. הבל-בוי הנחמד שעזר להם לפרוק את הכיסאות ביום הראשון הגיע עם חבילת טישיו. הוא לא ידע? שאל.
המעלית נפתחה, וכל יושבי החדר הסתכלו בשיירה הבוקעת ממנה: מרים, מיכה, גליה והבל- בוי. למה אף אחד לא אמר לי? הפנה את השאלה לקהל. את ידעת תגידי? ידעת שאהוד נפטר? נגה נתנה לו חיבוק במקום תשובה. אחר כך הכינה להם צלחת זוגית. כעבור שעה קלה הייתה חייבת ללכת לצבא, לבשה את המדים – כולם התפעלו מכמה שהם הולמים אותה – והלכה.
בבוקר הזה, מיכה התעורר שמח. ימי שלישי היו הימים בהם ביקר הנכד, ואין דבר טוב יותר מביקור הנכד. אשתו, שכובה על צידה לידו – פקחה את עיניה באיטיות השמורה לבקרים. שניהם חיכו עוד רגע ארוך במיטה. אחר כך התיישבה האישה, הכניסה רגליה לנעלי הבית, וניגשה לבעלה. מיכה נתמך בידיה, והשניים עשו דרכם אל השירותים. היא חיכתה לו ליד החדר – להשתין יכול היה בעצמו – ואספה אותו אל המטבח. כשהקומקום כבה, הניחה תיון בספל, והטביעה אותו במפל הרותח.
היום החליטו לאכול את ארוחת הבוקר בסלון. קרני השמש שבקעו מהחלון נחתו בדיוק על הכורסא של מיכה. אני לא אבקש סוכר, אמר. אני שמחה מאוד לשמוע. את יודעת, אני חולם הרבה על המלון ההוא, שלנו; שכחתי את שמו. הפלאזה? בדיוק זה! מה קורה בחלום? שאלה. מה את חושבת שקורה?
גופה של מרים נמלא חמימות נעימה, אז היא הלכה להביא את קופסת התרופות. קרן שמש בוהקת האירה את פינת החדר; היה שם חור קטן, וחול של פירורי בלטות. הוא בדיוק ניגש לצנצנת הסוכר, כשמרים הגיחה מאחוריו. אתה זוכר לאן אנחנו הולכים היום?
הבל-בוי הנחמד, שהספיק להתעדכן במצבו של מיכה ביממה שחלפה, הופיע עם חבילת טישיו, ולא שאל שאלות. הנכדה ליטפה את גבו, ואביה החזיק למיכה את היד, עד שהפסיק לרעוד. מישהו יכול לספר לי איך זה קרה? הוא היה חולה כבר תקופה, ונפטר בחמישי, השיבה בתו. מתי היה חמישי? לפני שבוע, ענתה, היום קמים.
באותו הלילה מרים נרדמה לפני שהספיקה לצחצח שיניים. מיכה ישב זקוף במיטה, ושינן את הבשורה. עש חריג בגודלו חיפש את דרכו. במעופו המקרטע הגיע למנורת הקריאה, עצר בשידת הלילה, משם המשיך למסגרת התמונה שעל הקיר, ואז שב למנורה. מיכה כיבה את האור. העש נחת על זכוכית החלון. מיכה קם מהמיטה; דבר-מה מציק היה תחוב בכיס מכנסיו. זה היה הציור של הנכדה. הוא הפך את פיסת הנייר, וקרא את תוכנה של מודעת האבל. פעם אחת, פעם שנייה, פעם שלישית. אחר כך הניח את הדף פרוש על שידת הלילה, ופתח את החלון.
