הוא נכנס לסלון, משליך מעליו את צרור המפתחות; והצרור – מצטלצל קלות במעופו – נוחת בלבה של קערת נחושת שמונחת ריקה במרכז השולחן; מהדהד כמו גונג. אימא שלו לא בבית. הוא צופה לתוך המטבח ורואה שם על השיש את הסיר. החלון קצת פתוח אבל באוויר עוד עומדת עננת הטיגון. היא הכינה כבד עוף ואמרה לו שיבוא לקחת לאסתר. היא צריכה עכשיו הרבה ברזל; לחזק את ההמוגלובין שלה. זה גם מה שאמרו להם במיון יולדות, מה שהסבירה הבוקר האחות שהזריקה לה את העירוי; השלייה מתפתחת בדופן הרחם ומשם, דרך כדוריות הדם של האימא, דרך חבל הטבור, מגיע החמצן לעובר.

הוא מביא אל השולחן גם את הטלפון הנייד שלו; ונאנח בתוך כך, צונח כבד ושוקע בספה. מרפקיו נעוצים בברכיו, צווארו שח, הוא מפיל את ראשו ומרוקן את פניו לתוך כפות הידיים; סוחט אותן בייאוש ומשתפשף בארובות העיניים. הוא עייף כל כך ומתוח שהוא מרגיש את עצמו חלול, קהה, מכורסם מבפנים. וממשיך כך עוד דקה ארוכה, במין יסודיות, ממעך ומעוות את הבשר, רוחש בזיפים; כאילו הוא רוחץ את פניו באוויר, מקרצף אותן; כאילו יש איזו מסכה סרבנית, דביקה מאוד, שהוא מנסה להוריד.

כבר יומיים שהוא לא התגלח והזיפים שלו, חדים וקשים, ארוכים מתמיד. מכפות ידיו הוא מריח את שרידי ריח הסבון מהמחלקה; את הנוזל הוורדרד הזרחני מהשרותים שם. ומראשי אצבעותיו; את הסיגריות, את החמיצות המתכתית של מגע המפתחות. הוא חייב להתקלח. הוא ייקח את הסיר וייסע הביתה לאיזה שעה. יחטוף מקלחת, יתגלח; יאסוף את הדברים שאסתר ביקשה שיביא לה מהבית. ובשתיים, הרכבת של אחותה אמורה להגיע בשתיים ורבע, הוא יצא לתחנת הרכבת.

הוא לוקח בידו את הטלפון ומתקשר לאימא שלו. אבל הצלילים, הוא שומע אותם עולים מהמטבח חצי שנייה אחרי שהצפצוף מגיע לאוזנו. בשביל מה הוא קנה לה פלאפון אם היא משאירה אותו בבית? הוא מנתק. מפיל אל חיקו את המכשיר. וחוזר בקצות אצבעותיו אל הזיפים, אל אלה שבזוויות הפה; מצריד בהם שוב, בכובד ראש, נגד כיוון הצמיחה.

העקצוץ הראשון, מכאן הוא מתחיל, מהקצוות הרחוקים של השפתיים; שמונה או תשע שעות אחרי שהוא מתגלח. תוך שעתיים התחושה מזדחלת אל מתחת לעצמות הלחי, ומבצבצת גם בשיפולי הנחיריים. אחרי ארבע שעות הוא מתחיל להתגרד גם בצוואר. עד שהוא יוצא מהמשרד, פניו כבר לובשות זיפים של סוף היום; את הצל האפרפר של הערב. אסתר אומרת שזה סקסי, אבל הוא לא סובל את זה. הוא שונא את התחושה הקוצנית, הלא נקייה; את זה שהפנים שלו נעשות כהות וקודרות כשהוא לא מתגלח. אם אחרי שיגיע הביתה הם מתכוונים לצאת או לפגוש חברים, הוא יתגלח גם בערב. הוא מרגיש יותר נוח כשהוא מגולח, יותר בטוח בעצמו, כאילו יצא מהאמבטיה אדם חדש, חדש לגמרי.

 גם לא בצבא, רק כשאבא שלו מת, כשהיה באמצע השנה השנייה באוניברסיטה, הוא הניח לזיפים שלו שיתארכו מאוד. הוא עוד זוכר את שבריר הבהלה שתקף אותו בתום השבעה, כשיצא נוטף מים מהמקלחת והתקרב אל הראי שמעל לכיור – איך נרתע שם לרגע, כאילו בא מולו גבר זר, מישהו שהגיח מאחוריו. בתחילת האבל אימא שלו כיסתה בסדינים את הטלוויזיה ואת כל המראות בבית; את זה כאן היא הסירה מעל המסמר. ועכשיו הוא מחה בגב זרועו את הבל האדים, וראה את עצמו לראשונה זה שבוע מבעד לטשטוש שהתפשט על פני הראי, זה הדקיק יותר.

קצר וסמיך מאוד היה הזקן שלו. עבה ושחור כמו השיער על הראש, אבל גם מקורזל יותר, מקורזל כמו שיער הערווה שהיה נוטף לו בין הרגליים. והשורשים עזים, שחורים כמו פחם; הוא דחף את מבטו אל הראי ובחש בהם בהשתאות. הזין שלו הצטמרר מצינת הכיור. מקרוב, עם הזקן המגודל והעיניים האדומות, קרועות אל הראי, הוא נראה לעצמו מטורף – הוא הפך את פניו בחשדנות מצד לצד – כמו פסיכופת מסוכן באיזה סרט; מישהו שמאוחר יותר בעלילה יתגלה כאדם אלים מאוד.

טיפות מים נשרו מתנוכי אוזניו; הוא ראה וחש אותן, קרות, גולשות במהירות על שיער החזה שלו; נאצרות בשקע הטבור. והכניס להב חדש בתוך תושבת הסכין, והחליק על מעטה הקצף, מלמטה למעלה; רוחץ מפעם לפעם בעמוד החרישי של המים. גדמים חדים נאספו כמו שבבי ברזל סביב פתח הכיור. הסכין חרקה, לחשה, פילסה וליטשה, כאילו גילפה את תבליט עצמותיו מחדש; יסודית וקפדנית וארוכת רוח; כאילו הדחיקה טבע שני, תוקפני, משהו שתמיד חבוי בו. פניו הלכו והתערטלו, טפח אחר טפח – חמורות, מתוחות, מאירות ברצינותן. הוא הביא את ראשו אל פי הברז. וחזר ועלה אל גובה הראי, נוטף מים.

מתחת לזקן הוא לבש את הפנים הצעירות של אבא שלו. היה לו הגוף הגדול של אימא שלו, והתווים הכהים של אבא שלו. כאילו לקחו את פני החתן ההמום, הכחושות להדהים, מתצלום החתונה שלהם בסלון, והלחימו אותם אל הגוף הכבד של הכלה, הגבוהה ממנו בחצי ראש. צורת העיניים, האף המעוקל, הסנטר הנקוב, הלסתות הגדולות – הפנים של אבא שלו ניבטו אליו מהראי, מבעד לערפל האדים, כאילו הוא עומד שם ומסתכל עליו.

הוא נמצא מת בחנות הקטנה שלו בדרום תל אביב; קפוא באותה תנוחה שישב בה יותר מעשרים ושש שנה; מאז שעלה לארץ וקנה את החנות בדמי מפתח. לקוחה שנכנסה באמצע היום מצאה אותו ליד השולחן, בין ערימות השטיחים, ראשו שמוט לו על החזה, וכוס התה שלפניו עדיין פושרת. כמה דקות אחרי שהתקשרה למשטרה, הגיע למקום צוות של מגן דוד וקבע את מותו. אחר כך אמרו להם שזה היה דום לב.

בקיץ, בחופש הגדול, איתן היה מתלווה אליו מפעם לפעם. נוסע אתו באוטובוס לתל אביב ומבלה אתו את היום בחנות השקטה, האפלולית, האפופה בריחם הכבד של השטיחים. מוריד את הסנדלים ומדלג יחף מערימה לערימה. עובר בתוך החללים הצרים, החשוכים, שבירכתי החנות; בין הגלילים הגבוהים שהיו שעונים על הקירות בכניסה. וחוזר ומטפס על הערימות המתנשאות שם ומעפיל עד לפסגה הגבוהה, הכי גבוהה, שמשקיפה על כל החלל; שולח את זרועו וכמעט ונוגע בתקרה.

אביו ישב מאחורי שולחן משרדי ישן והתבונן החוצה. ישב שם תמיד והתבונן בשתיקה ברחוב הסואן, שהמיית תנועתו העמומה, הנספגת בשטיחים, נדמתה כאילו היא עולה ממרחק רב יותר. שני כיסאות נמוכים, לא זהים, חיכו אתו בציפייה מנומנמת ללקוחות. ומאוורר התקרה הלאה שהיה חג שם מעל לראשו, שהיה חג שם לאטו ומסחרר בלהביו המפוייחים קרעי חוטים וקורי עכביש ישנים, היה מערבל את האוויר הכבד, המעולף מחום; את הלחות הקרירה שתמיד עמדה שם, גם כשבחוץ הכול רתח, כאילו בחנות שלו גם מזג האוויר היה אחר, באיזושהי גלות.

הוא היה טיפוס שתקן, עגמומי, מסוגר. את רוב שעות היום, מתשע בבוקר ועד שהיה מוריד את תריס הברזל ונועל אותו בשבע בערב, היה עושה במחיצת עצמו, בבהייה סתומה. בהרתחה ובמזיגה ובערבוב של אינספור כוסות תה. בקריאה חרישית של פרקי תהילים. בהאזנה לרדיו החבול שלו, המלופף סרטי סלוטייפ, שזמזם באופן קבוע את רשת ב’. כשאחד מבעלי החנויות הסמוכות היה עובר על פני הפתח, רק הנהן קלות בראשו; כמעט אף פעם לא חייך. הוא היה סוחר גרוע; איש בודד, אטום, לא מתחבב. לפעמים היה יושב כך לבדו ימים שלמים, בעיקר בחודשים הלוהטים של הקיץ, בלי שאפילו לקוח אחד יעבור את סף החנות; בוהה במכוניות חולפות בכביש.

וכשמישהו סוף-סוף נכנס פנימה, הוא התנהג כאילו מפריעים לו. קם כמו באי רצון ומשרת את האנשים בהיסוס, כמו מתוך איזה פיזור דעת, משיב בחצי פה על השאלות. פורש לפניהם את השטיחים ומציג את הדוגמאות, חוזר וגולל אותם ברוב טקס. ובו-בזמן נראה היה כאילו יש לו איזה עניין אחר, עניין חשוב יותר, שתמיד מסיח את דעתו.

העברית שלו. העברית המעוכה, המאומצת שלו. העברית המבולבלת, הנאבקת בפרסית של המחשבות. המבטא הכבד שלו. מבטו הנופל באי נוחות ומשוטט על הרצפה. השהייה הקצרה, הפסקנית, אחריה היה נוקב בעצימת עיניים במחיר. שפת הגוף האדיבה, האדיבה מדי, המרוחקת שלו. הנימוס המופלג שהיה מסיג אותו אחורנית, לעמוד בסבלנות מהצד, לא להתערב עד שיידרש לשאלה נוספת. ולבסוף, במין השלמה, הרכנת הראש הענווה, המוותרת גם מצדה, כשהיה מלווה את לקוחותיו החוצה.

שעה ארוכה אחרי שהחנות התרוקנה, עוד עמד בפתח. ראשו בגובה המזוזה, כתפיו שחוחות, כפות ידיו מעוגנות בעצם הזנב; בוחשות לאטן זו בזו. אחר כך, בצעדים מדודים, מהורהרים, חזר פנימה ונעלם בירכתי החנות.

בשובו משם פרש דפי עיתון על השולחן, הציב שתי צלחות רטובות, שני מזלגות ששטף, ואת קופסות הפלסטיק עם ארוחת הצהריים שהביאו אתם מהבית.

איתן?

קולו הרך, הרווי, המרעיד: קוג’אה אי איתן, איפה אתה?

עיניו הכהות, העצובות, המשוטטות במבוכה מערימה לערימה. הציפייה הדרוכה, ההולכת ומתעצמת, שיישא את מבטו מעלה. השקיקה הפראית, ההולמת בחזה, לקראת הרגע שיבחין בו כאן, שיראה אותו סוף-סוף, שרוע כאן על הבטן בראש הערימה הגבוהה, מליט בזרועו את הפנים.

תקום, איתן, תקום וביאה בוחור –

ואחר כך, כשהם יושבים זה מול זה ליד השולחן, ואוכלים; אוכלים כופתאות עוף ברוטב עגבניות, קוביות תפוחי אדמה; השתיקה שלו. המבט השותק שלו, הבוהה בצלחת, בפתח החנות. לא שתיקה בוטה, טעונת מתח, שכובשת איזו ציפייה. דממה נמשכת, שלמה עם עצמה. שתיקה על טבעית. שתיקה שאין לה צורך לשמוע או להישמע. שתיקה מתישה, מטריפה את הדעת, שתיקה שעושה חשק לצרוח.

אסתר – הוא מצטמרר – הילד. ההיזכרות באבא שלו השמיטה אותם מאחיזת מחשבותיו; שיככה בו לכמה רגעים את הלחץ – את הדימום ואת כאבי הגב שלה; את הצירים המפחידים האלה, המוקדמים מדי, שנתקפה בהם פתאום בתחילת השבוע העשרים ושבע; את הזריקות ואת הבדיקות; ואת הערפילית המרחפת שם בבועה החשוכה על מסך האולטרא סאונד, את ההולם המהיר של פעימות הלב הזעיר, המבוהל, המפציר – וכעת חוזר הפחד ומחלחל בלבו; מתעשת ולופת בו שוב, כמו שן שחזרה לכאוב. הוא הולך במחשבותיו ונעמד שם בחדר שלה, ליד המיטה הגבוהה, מחליק ברוחו על גופה מתחת לסדין, על פניה הנפוחות, המיוגעות מההיריון, על שערה הפזור מיוזע על הכרית – ושוב הוא מתנשם תוך כדי אנחה, מתנשם מלוא ריאותיו; מציץ אל צג הטלפון.

הוא רואה את השעה; היא היתה ישנה כשהלך ממנה – שתים עשרה ועשרים – היא בטח עדיין ישנה. וכשהוא נזכר באימא שלו שלא מגיעה, נזכר בסיר שבא בסך הכל לקחת, מבטו מפציר בלא קול לעבר הדלת, נו איפה היא? וכתפיו שוקעות בתוך כך ומרפקו נשען על מסעד הספה, כף ידו מעווה את הלחי; הוא יחכה לה עוד עשר דקות. אם היא לא מגיעה עד שתים עשרה וחצי הוא קם והולך.

מולו על הקיר יש טאפט ענק של מפל מים. מאז שהוא ילד הטאפט הזה כאן, מכסה את כל הקיר לרוחבו, מהרצפה לתקרה. רואים שם שפך של נהר כלשהו, כנראה באיזה מקום באירופה; מפל אנונימי שמימיו שוצפים קוצפים, מונצחים במרוצתם. בתור תצלום נוף, נגיד, בגב של גלויה, זאת היתה יכולה להיות אפילו תמונה נחמדה; הוא התנצל באוזני אסתר לפני שהביא אותה לכאן בפעם הראשונה, להכיר את הוריו; “אבל ככה?” הוא המשיך כשהיו שוב באוטו והיא צחקה; בשיעור המופלג הזה, כמעט בגודל של הנוף עצמו – “באמצע הסלון העלוב הזה? הקטן, העני, הפתטי הזה שלהם?” הוא המשיך והצחוק שלה גאה והרגיע אותו; הבטיח לו שהיא סולחת, שגם על זה היא סולחת לו – זה היה מכוער בעיניו במידה שאי אפשר לתאר, הטאפט הזה, “שיא הפְרחיוּת – “

כשהיה קטן הוא היה מדמיין את מי המפל מבקיעים מתוך הקיר; את התמונה הפראית מתעוררת לחיים ומחרידה את הבית. היה יושב כאן כמו עכשיו, על הספה הזאת, נועץ את מבטו בנקודה מסוימת בעומק התמונה; וכולו נאסף אליה, עוצר את נשימתו, היה בוהה בה ומתרכז בה מאוד. אחרי שתי דקות עיניו היו מתחילות לדמוע; התמונה היטשטשה והתחילה לפעום. עוד חצי דקה והרעש הנורא של ההתפרצות היה ממוטט עליו את הקיר, ממלא את אוזניו.

המים הדפו אז פנימה בזעם, בחימה שפוכה, שעטו כמו אגרוף. הטלוויזיה נורתה לאוויר והתרסקה עוד במעופה עם שברי הסטריאו והווידאו שניצבו עליה; וניתזו גם רסיסי הקריסטל של כל האגרטלים ושברי עציצים ופרחי פלסטיק התעופפו אתם לכל עבר; הסלסילה עם כל הקסטות; שעון הקוקייה; כולם נישאו על גב הגל העצום, המתגבה, הדוהר בשאגה אל עבר הספות.

הוא היה שואב הנאה מיוחדת לרוצץ את הספות לגזרים; לשמוע את שדרת העץ מתפצחת, לתלוש את הריפוד הוורדרד, החולה, למרוט אותו. ובאותה תנופה דוהרת, לשסות זה בזה את שני הסמוברים הגדולים; לראות אותם מתגוללים אל תוך האורגן החשמלי; למוטט עליו מהתקרה את נברשת הזכוכית, לעקור אותה מהתקרה, להפיל את האורגן אפיים; ולשעוט הלאה עם המים הדחוסים, העבים, התופחים ועולים ומתנפצים בשאון גדול אל תוך המזנון; לשמוע את הגשם המצלצל של כלי החרסינה הפרחוניים ושל בקבוקי הקוניאק ושל קנקני התה ושל הגביעים הדקים של היין; לעקור את הזגוגיות העבות מציריהן.

גל של צהלה מרה היה מציף אז את לבו, צרחת אימה נלהבת. המים היו שוקקים, משולהבים, קצופים, כסופים-לבנים, טרוּפים מרוב זעם, מרוב השנים שהיו חנוקים וטרופים; אוצרים את זעמם בתמונת הטאפט הקפואה. ואלה היו מים בריוניים, נקמניים, זורעי הרס; והם הסתערו עכשיו על המזנון. המזנון תמיד רעד נורא, אבל התמהמה ליפול; היה רועד ומסרב במין עקשנות מכובדת להיכנע. אבל הגל נדחף והתנגש בו והיה זורק משם את כל הסידורים ואת כל ספרי הקודש, את שקיקי התפילין, את הכיפות, את הקלפים, החנוכיות, האלבומים; ומוסיף ומטלטל את גוף העץ הכבד, החום כהה, המשתקשק בכלי הפסח הנשברים בתוכו; עד שגם הוא היה קורס חסר אונים, מתמוטט אל תוך החורבות, בצרימה גדולה.

הוא מקיץ ברעד אל רחש המפתח במנעול, “הַלָן חוּנֶאִי?”

אל קול אימו שמגלָה שהדלת פתוחה, “איתן?”

פיו נפקח ונחיריו מתרחבים – גומעים נשימה עמוקה, מורעבת – ועיניו, שטופות בזכר ההזיה, עוד שטות על פני הסלון. מדהים איך הכול נשאר כאן אותו דבר; הטאפט המטריד הזה, הספות המצועצעות, מפיות הקרוֹשה, שעון הקוקייה על הטלוויזיה, האורגן הישן – איך הכול שרד את השנים שחלפו מאז; נשאר מאז בדיוק אותו דבר. על הקיר לימינו עדיין הציג השאה האירני את הפרופיל היהיר שלו; מעל הגובלן של הספינה בים; והבאבא סאלי עוד עמד עגום ביניהם, כפוף אל עצמו, מחפה על מצחו בכף היד. במזנון נשענו זה על זה הסידורים וספרי הקודש המוזהבים של אבא שלו. אותו מדריך חבוט ללימודי נהיגה; ספרי טלפונים. הבקבוק הנצחי של הקוניאק מעלה אבק בין גביעי הקריסטל. כאילו המים שהציף בדמיונותיו כשהיה ילד חנטו את הסלון הזה בתמיסה משמרת; כבשו אותו כמו בפורמלין, בנאמנותו המכעיסה לעצמו; עקשן, בלתי מנוצח, מוזיאלי כמעט.

“אני חשבתי,” היא מתנשמת, מופתעת בפתח.

שקיות המכולת בידיה מרחששות, “חשבתי אתה כבר לנסוע, ג’וּנָאם – “

ונדמה שגם היא לא השתנתה מאז; שתמיד נראתה ככה, מבוגרת מכפי גילה, גדולת גוף, גברית קצת. עם כתפיה הרחבות הכפופות והשדיים הקטנים המרוקנים האלה. עם הסוודר הירוק-כחול הזה שלה, המנוצל לעייפה. עם עיניה הסקרניות, השוקקות, גבותיה החמדניות.

“תיכף,” הוא מפטיר ביובש, בפיזור נפש.

מפיל את מבטו אל הנייד, אל השעון, “יש עוד זמן – “

“אתה לא להגיד רכבת שלה סְריכה לבוא בשתים עשרה וְרבע?”

עם העברית האיומה הזאת שלה, עם המבטא הנצחי הזה, “שתיים ורבע – “

“מַאן צֵ’ה מִידוּנָם? מה אני יודעת?” והחשדנות, העיקשות שלה, הביטחון העצמי המכעיס, “בְאוּזניים שלי אני שמעתי אותך להגיד שתיים עשרה וְחצי – “

תמיד דבקה באותה גרסה, באותו נוסח שוב ושוב, מתווכחת בלהט, בחירוף נפש, לא מובסת אף פעם, “אתה להגיד בבוק – “

הוא קוטע אותה, מסנן בקוצר רוח, “הוא לא התקשר עוד פעם?

מסנן בקול הזה המר, המתוח, שהוא שומר רק בשבילה, “ההוא מהעבודה?”

“נָאה – “

היא מורידה את השקיות לרצפה, “רק חבר שלך תימני קטנצ’י מתקשרת בבוקר להגיד למה פלאפון שלך סגור – “

הוא קם נאנח מהספה – עם הדעות הקדומות המביכות שלה; הדעות החשוכות האלה, הגזעניות שלה – לוקח לידיו את הטלפון ואת המפתחות מהשולחן.

“גם דודות שלו,” אגרופה קמוץ, מתוכשט, מפרפר על החזה, “אמרתי גם דודות שלו הוא לא נותנת שיבואו שמה,” היא נושכת כדרכה את השפה התחתונה, המתחסדת, ממשיכה באותן מילים בדיוק, “למה לא יפה, הוא יחשוב רק הוא אתה לא רוצה שיבוא – “

“ב-ס-ד-ר,” הוא שוב קוטע אותה, הפעם בגסות, “כבר אמרת את זה – “

“חוֹבְּ ג’וּנָאם,” היא מתעלמת משינוי הטון, מרחששת בשקיות, “דוּר מִישֶה הָלָה טוֹ בּוֹרוֹ האמוּם קוֹן גֶה מאן חוֹרָק – “

ואיך היא תמיד מתעקשת לדבר אליו בפרסית, כופה עליו להבין, בכוח לדעת את השפה הזאת; למרות שאף פעם הוא לא מדבר בה, למרות שהוא תמיד עונה לה בעברית, בזעף.

“לא עכשיו, אני יתקלח כבר בבית – “

הוא שואב הנאה מבישה לראות את פניה נופלות, נעלבות, “בשביל מה שמה, ג’ונאם?” היא משתוממת, מתקרבת אליו, “מַאן בָּרַאשְ אוֹתָחֶה דוֹרוֹס מִיקוֹנָאם – “

“את,” הוא מתפרץ בן רגע, קולו מרעים עוד לפני שתשלים את המשפט, מזעים את פניו, “את שלא תסדרי בשבילה שום חדר, את שומעת אותי? היא יושנת אצלנו בספה, בבית שלנו. או שאני, או שאני ישים אותה בחדר ואני אשן על הספה, נראה אחר כך – “

העייפות שלו, נימת ההרהור בקולו, כמו מזמינות אותה לשוב ולהידחק מבעד לסדק, לסלסל בבכיינות, “בשביל מה, ג’ונאם? אחות שלה יושנת פה יותר טוב – “

“את, יותר טוב,” כולו נדרך מחדש, כמו נזכר בכעסו, הוא מניף מולה אצבע, “שלא תתערבי איפה שלא צריך,” רואה את נשימתה נעצרת, “שמעת?”

“טוב, טוב,” היא נרתעת לאחור; מבטה מתבהל, מעריץ, “מה כבר אני אמרתי שאתה עושה ככה?”

הוא מגלגל את עיניו במיאוס, עוצם אותן במפגיע; וגופו צונח בתוך כך בחזרה לספה. אין אף אחד בעולם שמטריף אותו ככה, מגרה לו ככה את העצבים; רק היא.

הוא מנסה לנשום, להשליט סדר במחשבותיו, אבל רחש השקיות מתחדש.

“בשביל בית שלנו יותר קרוב לבית חולים,” עכשיו היא מצטדקת; בלחש, בחוסר מנוחה, כמו בפני עצמה, “בשביל זה אני אמרתי זה, שיהיה לה יותר נוח – “

תמיד במסכנות, במין היתממות, תמיד חסרת אונים כזאת, “ללכת אֶסֶל אסתר, שתהיה בריאה – “

“בשביל זה? בשביל לעצבן אותי אמרת שאני יבוא לפה?” עכשיו הוא כבר שואג, פניו רותחות, מסולפות, “כן? בשביל להוציא אותי מדעתי? זה מה שאת חושבת שאני צריך עכשיו בנוסף לכל –

“נָאה, גו’נאם,” היא מצטעקת בעקבותיו, מתחרטת, “לא, בְחיים שלי –”

הוא זועם כאילו שמחה אדירה נכנסה לו בעצמות, “כן? שתעמדי לי על הראש? שתבואי לשגע אותי?”

למריבות ביניהם יש מבנה פנימי, סדר קבוע שכבר שנים חוזר על עצמו; כמו תפקידים במחזה. הנה, עכשיו למשל, הוא יודע שהיא עומדת להתקצף, לנזוף בו כמו בילד קטן.

“טוב טוב, תירגע, תירגע כבר – “

והנה הוא רושף, מלעיג בבוז, בהתלהבות, על פי אותו לחן שחוק, עולה ויורד, “‘שתישן פה’, ‘לא, שתישן שם’, ‘לא, שתישן פה’ – “

“חוֹבּ בָּאס קוֹן!” היא מתחננת, קולה כאוב, בִיְללה חדה, “איתן, באס קון, מספיק!”

שקט נופל ביניהם.

“חבל אתה להרוג ת’עצמך ככה,” קולה נשבר, נכמר אליו.

עיניה נמסות, חנונות, היא שולחת יד ובאה לחמול עליו, “אל תדאג – “

הוא מרתיע ומצטודד בסלידה, כמו בשאט נפש, “תעזבי אותי עכשיו – “

“אלוהים גדול ג’ונאם,” היא ממלמלת בצער, בכוונה גדולה, “הכול יהיה בסדר, בעזרת השם – “

“נו, תעזבי אותי,” הוא נוהם עליה, נאבק בה, גרונו נחנק פתאום.

אבל היא כבר מנשקת אותו, מלטפת מפה ומשם, מפילה את עצמה לתוך צווארו. מחבקת אותו ומביאה אל אפו את הריח שלה; את הריח העמוק, התמציתי, המסחרר הזה שלה. מלטפת בפניו ומגע ידיה קרוב, אינטימי, מוכר עד להביך, “שאני אמות עליך,” היא נאנקת בהזדהות, מרעידה את לבו, “הכול יהיה בסדר, ג’ונאם, אל תדאג – “

“נמאסת כבר, את לא מבינה?” הוא גוער בה בקול סדוק; נושף בייאוש לתוך בשרה, עוצם מובס את עיניו, “נמאסת כבר – “

“חוֹבְּ, ג’ונאם,” היא אומרת ומרפה מן החיבוק, ידה מחליקה סלחנית בשערו, “יהיה בסדר בעזרת השם, אלוהים גדול – “

וכששפתיה נעות, ממלמלות חרש, מתייפחות אל התקרה, הוא מלווה אותה מתרחקת עם השקיות למטבח. לוקחת לשם את התפילה בשבילו, המתארכת, שמוסיפה ומתחננת גם בעת שהיא מכניסה את מוצרי החלב למקרר.

הוא קם עכשיו ונעמד על רגליו. ועל הקיר שמאחורי הספה הוא רואה, הוא נזכר; שמשהו בכל זאת השתנה כאן. מימין לתמונה בשחור לבן מערב החתונה של הוריו; מימין לשני הצעירים ההמומים שניבטים אליו משם מאז שהיה ילד, ממוסגרים בזהב; נוסף לפני כמה שנים הצילום הצבעוני המבריק של אחותו בתיה ובעלה ירון מתחת לחופה; ואחר כך נוספו התמונות של עילאי עם זר יום-הולדת ושל נעמה כשרק נולדה. ומצד שמאל, לפני יותר משנה, בקיץ שעבר, נתלתה גם התמונה שלו ושל אסתר. עיניה קורנות אליו משם; צוחקות, מאופרות – מה הוא היה עושה בלעדיה, כמה אבוד היה לפני שפגש בה, כמה בודד – היא מאושרת, מחייכת רחב, רואים שהיא כבר קצת שיכורה כאן; גם הוא לידה מחייך כמו אידיוט. והיא מסתכלת בו ומבטה מבטיח לו שיהיה בסדר. יהיה בסדר, עיניה אומרות לו. שכאן לידם, על חלקת הקיר הריקה, הלבנה, תתלה גם התמונה של הילד שלהם. בעזרת השם, בעזרת השם, יהיה להם ילד.