בדממת הלילה, באפלת חדר נעוריך, דביק ומריח מזרע, אתה שומע את צעדיה הכבדים של אמך. דלת חדר השירותים הסמוכה לחדרך משמיעה חריקה עמומה. אתה מזהה את תחילתו של הרחש המוכר, קילוח דק ולא רציף של שתן.

לבך הולם ואתה טומן את המגזין מתחת למזרן.

צעדיה הכבדים של האישה הזקנה מתרחקים, ואתה ממתין עוד כמה רגעים עד שהיא תירדם.

אתה קם מהמיטה והולך לחדר האמבטיה, אך עוד לפני שאתה מגיע אליו הקול הזקן והרועד חותך את הדממה.

"מנחם, זה אתה?"

"כן, אמא. זה אני."

אתה כבר בן ארבעים ואחת, וכבר ארבעים ואחת שנה אתם גרים יחד, בדירה גדולה, עמוסת רהיטים עתיקים, המשקיפה על בית הקברות העתיק ברחוב טרומפלדור.

מעולם לא התחתנת. תמיד הייתם רק שניכם. פעם היה גם אבא שלך, אבל הוא עזב כשהיית ילד ומה שנותר לך ממנו הוא שם המשפחה וזיכרון רחוק, תמונה מעורפלת שלך ושלו בחוף הים.

הוא היה מהנדס מכונות, וגם אתה, כשהתבגרת, חשבת ללמוד הנדסה אבל אימא שלך התנגדה.

"מהנדס בלי אצבעות זה לא טבעי," פסקה. "עם שכל כמו שלך אתה צריך להיות עורך דין."

אתה עובד כעורך דין שכיר בתחום הנזיקין במשרד מכובד. אתה מרוויח לא רע. כמעט עשרים אלף שקל ברוטו לחודש ושמעת שקורנהאוזר, ראש המשרד, עומד להציע לך להפוך לשותף, אבל לך יש תכניות אחרות. בעידוד אמך הגשת לפני שנתיים מועמדות לשיפוט והגעת עד לראיון בוועדה הסופית. קיבלת הצעה לכהן כשופט בית משפט שלום בבאר-שבע.

"מה פתאום שישלחו אותך לשמה?! אתה צריך להיות בתל אביב. תגיד להם!" קראה אמך בפנים מבוהלים כשהגעת לעדכן אותה.

דחית את ההצעה והחלטת להמתין לסבב הבא. בעוד שלושה חודשים, אחרי החגים, תתכנס שוב הועדה. אתה משוכנע שהסיכויים שלך טובים לקבל משרה במחוז תל אביב או לפחות במחוז מרכז.

אמא שלך מעירה אותך בכל בוקר. היא דופקת על הדלת ונכנסת מיד ומסיטה את הווילונות.

כשאתה יוצא מחדר האמבטיה, חבוש בפאה שהיא קנתה לך אי-שם אז, כשהתחלת להקריח, אתה צועד אל המטבח. ארוחת הבוקר ממתינה לך שם: חביתה וגבינה צהובה ועגבניות חתוכות ולחם שחור שהיא כבר הספיקה לקנות באותו הבוקר מהמכולת שבפינת הרחוב. החולצה המכופתרת (לבנה או משובצת) כבר מונחת על קרש הגיהוץ בסלון. אתה לובש אותה רק אחרי שאתה מסיים לאכול בתיאבון את הלחם והביצים והגבינה הצהובה הנימוחה בפה ומציץ בעיתון שמגיע בכל בוקר. כשאתה מתעמק במדור הכלכלה והמשפט המשרת את עיסוקך, אתה לוגם מהקפה בחלב, שהוכן בדיוק כמו שאתה אוהב.

ברוב הימים היא מבשלת לך משהו לקחת איתך למשרד (ארוחת צהריים באחת-אפס-אפס). בדרך כלל כרע עוף ואורז או כבד ופירה. בערבים היא מבשלת לך פסטה או דג אפוי בתנור, ומעמיסה על הצלחת שלך עוד ועוד.

אחרי ארוחת הערב, אתה נוהג לטייל בעיר. אתה לא אוהב למשוך תשומת לב, אז אתה לובש שתי כפפות בצבע אוף-וויט, כמו העור שלך. דרכן לא מבחינים בגדם שאתה סוחב איתך מאז ילדותך. אתה מטייל בעיקר ברחובות הפנימיים של העיר, אם כי מדי פעם אתה גם הולך על בן יהודה וגורדון, היכן שיש הרבה דירות מרתף, אשר ליד החלונות שלהן מתפרעים שיחי קליטוריה צפופים. השעות האהובות עליך הן תשע עד אחת עשרה. אלה השעות בהן אנשים נמצאים בדירות שלהם, ומספיק חשוך על מנת שאיש לא יראה אותך.

אמא שלך כבר מכירה את הרוטינה הקבועה. אתה חוזר הביתה בשבע וחצי, והאוכל מוגש מיד. היא עצמה לא אוכלת, אלא רק יושבת איתך, שואלת אותך שאלות ואז מספרת קצת דברים משל עצמה. אחרי האוכל אתם שותים קפה וצופים יחד בחדשות. לאחר מכן אתה מכריז שאתה יוצא לסיבוב היומי שלך.

"כן, לטייל זה חשוב אחרי שאימצת את הראש כל היום," היא עונה לך כשהיא מנשקת אותך על הלחי ואתה מהנהן.

אתה לוקח את התיק ויוצא אל האוויר התל אביבי (קרירות נעימה בחורף, לחות בקיץ. עכשיו קיץ). ריח זיעה ושתן כלבים מהול בו. אתה בודק שהפאה במקום, ומזיע תחת הכפפות. כשאתה מתקרב ליעד, הליכתך נעשית מהירה יותר, קצבית.

את דירת הגן ברחוב הירשנברג השקט גילית כמה שבועות קודם, כשחיפשת חלון הממוקם בחצר מוזנחת ופראית (אם הצינור הראשי של הבית עובר שם, זה מצוין. תמיד נמצא בתיק שלך מפתח שוודי, למקרה שמישהו ישאל שאלות). בהתחלה שוטטת ברחוב שפינוזה, ובחנת את החצרות והכניסות מבלי שמצאת דבר. המשכת עם גורדון וישבת על ספסל בפינת הירשנברג, ליד חנות נטושה. הבטת לעבר בניין ישן שאת חצרו תחם היביסקוס פראי, ומעבר לו הבחנת באור שבקע מאחת מדירות הקרקע.

החלטת לבדוק.

צעדת בביטחון אל הבניין ופנית בהחלטיות אל צדו הימני, שם נבלעת באפלת החצר. הצצת בחשש אל תוך הדירה, וראית אישה מתולתלת בשנות השלושים המאוחרות לחייה שישבה וצפתה בטלוויזיה. עמדת שם למשך שעה ארוכה וחשבת שהמתולתלת הזאת אינה יפה במיוחד, ובכל זאת, משהו בה מצא חן בעיניך.

עכשיו, כשאתה מתקרב לדירתה, אוחזת בך התרגשות. הליכתך הקצבית הופכת לריצה קלילה ואת רחוב גורדון אתה חוצה בחוסר זהירות ומכונית כמעט דורסת אותך. תחושת בושה משתלטת עליך כשאתה מבין שאנשים בוהים בך. אתה מתנצל לפני הנהג במנוד ראש וממשיך לכיוון רחוב הירשנברג, ונעלם בזריזות מאחורי הפניה. תמיד היו לך צעדים קלילים ומהירים.

אתה מביט בשעון ורואה שהשעה תשע ורבע, ונכנס בהחלטיות לחצר הבניין, כאילו אתה אחד מדייריו. אתה פונה אל הנקודה בה אתה נוהג לעמוד, בין ההיביסקוס וגזע עץ הפיקוס לחלון דירת הקרקע. המתולתלת יושבת בסלון כשכוס קפה מוקפת על ידי כפות ידיה החיוורות. כמו בכל ערב, היא צופה בכבלים, בסדרה אמריקאית שלעולם לא תדע את שמה. נראה שהיא מרותקת אל הסדרה. פיה נשמט בתדהמה ועיניה נפערות כשהיא צופה באחת הסצנות.

בתשע וחצי נשמעת מוזיקת הסיום והיא נשענת לאחור. כמו בכל ערב כשמסתיימת הסדרה, אמא שלה מגיעה אל הסלון (הן גרות יחד).

לישישה הדקיקה והכפופה יש משקפיים עבים ופנים מקומטים. אתה לא יכול לראות מהמקום בו אתה עומד, אבל אתה בהחלט לא תתפלא לגלות שלאישה הקמלה והצפודה הזו יש שיערות ארוכות לבנות בסנטר, ממש כמו לאימא שלך.

הזקנה מתיישבת ושואלת איך היה הפרק והבת עונה לה: "בינוני." אתה שומע שהן מדברות על העבודה של הבת. אתה מנחש שהיא ספרנית או מזכירה באוניברסיטה, כי לפעמים היא מדברת על סטודנטים. היא לא נשמעת לך מספיק חכמה על מנת להיות מרצה (אמא שלך חינכה אותך שמרצים הם אנשים חכמים). אתה מצפה לשמוע משהו על מה שראית יומיים קודם. הלא כמעט בכל שיחה ביניהן הן מדברות על הגברים הנעדרים מחייה של הבת אשר, ממש כמוך, גרה עם אמה מיום היוולדה. מדי פעם הן מדברות על גבר ספציפי – מישהו שפגשה באוטובוס או באמצעות האינטרנט. בדרך כלל ראית את הציפיה המתחדשת בקולה של הבת כשדיברה על הגבר החדש ועל האכזבה מהמפגש, שבדרך כלל לא הוליד דבר.

אבל אתה לא שומע דבר על מה שקרה יומיים קודם, כשהאם הייתה בסוף שבוע בחיפה אצל בתה השנייה.

באותו יום, בשעה תשע וחצי, מיד אחרי ארוחת השבת (מרק עוף, אורז ולברק אפוי, קומפוט) הגעת לשם. דירתה של המתולתלת ואמה הישישה הייתה ריקה, אז המשכת בסיבוב שלך, ובדרך חזרה, בסביבות השעה אחת עשרה, כשצעדת ברחוב עם הידיים (הכפפות) בכיסים, ראית אותם מתקרבים אל הבניין. הוא היה בגובה שלה, אבל הליכתו שידרה בעלות. כשעברו תחת הפנס ראית שראשו מגולח ושהוא די שרירי (שרירים של חדר כושר, לא של בריכה) ושהחזיק סיגריה בין אצבעות הנקניקייה שלו.

האטת את צעדיך כשהבחנת בהם, והמשכת ללכת כרגיל בצד השני של המדרכה. הם לא הבחינו בך ונכנסו אל הבניין. הגבר בדיוק כיבה את הסיגריה ועמד לזרוק אותה על הרצפה, ואז עצר בעדו והשליך את הבדל לפח סמוך (אדם תרבותי).

ממקום עמידתך הצלחת לראות את אורות הדירה דולקים. נכנסת במהרה אל החצר ונעמדת על שתי טביעות סוליות הנעל שלך, שנמצאות שם כבר תקופה ממושכת. היא הציעה לו קפה או יין, והוא שאל אם יש לה אולי וויסקי או וודקה. היא אמרה שלא, אבל יש לה ליקר. היא הטעימה זאת במלרע. הוא טעם בזהירות מהמשקה שהוגש לו ואז חייך ואמר: "פגז."

ראשו המגולח בהק תחת אור החשמל ופניו היו מלאי חטטים. היא התיישבה בכורסה שאימה בדרך כלל יושבת בה.

"אז מה, את חזק בקטע של האינטרנט?" שאל.

היא אמרה לו משהו שלא הצלחת לשמוע.

"וואלה," ענה.

הם שתקו לכמה שניות, ואז הוא פנה אליה בקול תקיף: "למה את יושבת כזה רחוק, מה, את מפחדת שאני יאכל אותך?"

היא קמה והתיישבה לצדו והוא אמר: "זהו, ככה יותר טוב."

הוא הניח את כוס הליקר על השולחן והניח בפתאומיות את שתי הידיים שלו על השדיים שלה ולש אותם כמו בצק.

"זהו, ככה הרבה יותר טוב. נכון שככה יותר טוב?"

היא בהתה בחלל ולא אמרה דבר.

לרגע חשבת שהיא מזהה אותך, אבל מהר מאוד הבנת שהיא בוהה בתמונה מעליך, כי הגבר הביט לכיוונך ואמר: "אז מה, את אוהבת אמנות, ואן-גוך, רנסנס?"

היא הפנתה את מבטה אל התקרה ונאנחה קלות כשנישק לה את הצוואר.

"וואי, אני חם עלייך מאז שראיתי את התמונות ששלחת. איזה תמונות, יא רבנן, איזה פטמות. כמו כדורי טניס," נהם בפה מלא ריר.

לפתע הדפה אותו בקושי וביקשה: "לא גבי. לא פה. בחדר."

ראית את שניהם קמים. גבי החליק יד על הזקפה שלו ואמר, כמו לעצמו: "היא רוצה בחדר, אז בחדר."

הם נסגרו מאחורי דלת חדר השינה שלה.

הלכת אל עבר החלון האחר, אך הוא היה סגור והתריסים היו מוגפים. חזרת אל החלון הראשי והמתנת בדריכות עצומה.

כעבור רבע שעה ראית אותו יוצא מהחדר עם תחתונים אמריקאיים וללא חולצה. החזה שלו היה שעיר. הוא הדליק סיגריה בפנים מרוצים והתקדם לכיוונך. התיישבת בבהלה על העפר, ומעליך ראית את עשן הסיגריה הנפלט מן הריאות שלו. מדי פעם שמעת את נשימותיו הכבדות, נשימות של חיה. הוא זרק עליך את בדל הסיגריה וחזר אל פנים הדירה. החלטת שלא להסתכן וזחלת לעבר היציאה מהגינה. אמנם שישי בערב, אבל השעה כבר אחרי חצות ואמא שלך בטח תדאג לך.

אז חזרת גם למחרת, אתמול, אבל הבית היה ריק, והחלטת לחזור גם היום, אבל עכשיו, כשאתה עומד וצופה בשתי הנשים, אתה מבין שהבת, שחשבת שמספרת הכול לאימה בשיחות הליליות ביניהן, לא מתכוונת להזכיר את גבי. אתה תוהה עד כמה טעית כשחשבת שאתה מכיר את חייה. אתה מרגיש איזו עגמומיות לנוכח השיחה הדלה בין השתיים ועוזב.

אתה חוזר אל הבית האפל שברחוב פינסקר. אתה מריח את ריח המתים מבית הקברות הסמוך. כל הדירות בבניין ריקות. מישהו קנה את כולן, חוץ מאת שלכם, ומשכיר אותן על בסיס שבועי לתיירים (אתמול עזבו שני הזוגות האחרונים).

אתה נועץ את המפתח בחור המנעול ומסובב אותו.

"מנחם, זה אתה?" אתה שומע מחדר השינה שלה את הלחש העמום, שנשמע כאילו יצא מנקב של ארון קבורה. אתה אומר שזה אתה, למרות שאתה יודע שהיא כמו כלב, מזהה את הצעדים ואת סיבוב המפתח ואת הריח שלך.

"כבר התחלתי לדאוג," אומר לך הקול מבעד לשמיכות החורף שבהן הוא מתעטף (עכשיו קיץ).

אתה נכנס אל חדר המקלחת ומביט בעצמך במראה. המצח הבולט, פצעי הגילוח בגרוגרת, הגבות הצפופות, הפנים החיוורים והמרוקנים מבשר, הקמטים שהחלו להיקוות מתחת לעיניים החומות שלך. אתה לא יודע שהפכת להיראות כמו אביך, ואין מי שיאמר לך זאת, חוץ מאמא שלך, אבל היא לא תגיד דבר.

כשהיית צעיר יותר ניסית, ללא הצלחה, לסדוק את החומה שבנתה סביב דמותו המסתורית של האדם שהותיר לך את שם משפחתו. ראית איך פניה נאטמים כשהתחלת לשאול שאלות מעבר לפרטים הטכניים, ואיך הם לובשים ארשת כאובה כשהלכת צעד אחד נוסף, ושאלת על אחותך, שמעולם לא הכרת. עמוק בפנים ידעת שהיעלמותן של שתי הדמויות האלה קשורות זו בזו, אך החלטת לכבד את רצונה והרפית מהנושא.

אתה מסיר את הכפפות ואת הפאה, ונותר עם הקרחת המבהיקה אל מול המראה. אתה מניח אותה על השידה הסמוכה ורוחץ את פניך. אתה משתין ומביט בחלוק הרחצה הנשי התלוי מולך. זה חלוק גדול וורוד ונודף ממנו ריח טחב וצבע לשיער.

אתה נכנס אל חדר השינה שלך, שחלונו משקיף באופן חלקי אל בית הקברות, ואתה מבחין מרחוק בגבר ישוב על המרפסת שלו ומעשן סיגריה. נראה לך שהוא מביט בך.

אתה מגיף את התריס ולוקח מהשידה את הביוגרפיה של השופט חיים כהן. אתה כבר יודע שהחלום שלך להיות שופט עליון כנראה שלא יתממש, אבל עדיין מאמין שיוכלו למנות אותך לשופט בית משפט שלום, ואולי אפילו, עם קצת מרפקנות שאימא שלך תמיד מטיפה לה, בית משפט מחוזי.

אתה נכנס למיטה ומדפדף בספר, ואז מתעכב לרגע ביד בלי האצבעות (הן נקטעו כשהיית תינוק) וחושב על גבי ועל המתולתלת, אשר באופן מוזר עדיין אינך יודע את שמה.

אתה סקרן לדעת האם יישארו בקשר.

אתה חוזר לשם למחרת, וגם בימים שלאחר מכן, אך מושא חקירתך אינה נמצאת. רק הישישה יושבת ובוהה בטלוויזיה עם עדשותיה העבות כתחתית כוס בירה, ומה שנותר לך לעשות הוא להמשיך לעבר יעדים נוספים.

ברחוב שץ אתה מקשיב לשיחה בין שתי צעירות. אחת מהן יפה ולבושה במכנסונים קצרים. הן מדברות על כך שיש מחסור חמור במריחואנה. אחת מהן, הפחות יפה, הולכת לרגע וחוזרת עם קופסה קטנה. הן מתיישבות בסלון ואחת מהם עסוקה במשהו. פתאום אתה שומע תריס גלילה מורם בקומה השנייה. אתה נצמד אל הקיר כמו לטאה ומביט מעלה בזהירות מבעד לחרכי הפיקוס, יודע שאיש לא יכול לראות אותך, אלא אם יטיל עליך פרוז'קטור. כבר שנים שאתה עושה זאת במיומנות של חתול. מעולם לא נתפסת.

אתה מביט בתנועה איטית מעלה, ורואה אור בוקע מהחלונות מעליך, בעוד שאתה מצוי בחושך מוחלט. שתי הבנות התחילו לעשן ואל אפך מגיע ריח שאינך מכיר (בכל זאת, אתה עורך דין. שליח בית המשפט). אתה מתעטש באיפוק שסיגלת במשך השנים. דממה. אתה נותר שם ובוהה בגופה של היפה. היא אומרת שהיא הולכת להתקלח. אתה מהסס לרגע, אבל לבסוף לא עומד בפיתוי ומחליק כמו סמור אל עבר החלון הקטן, המכוסה בזכוכית של חדרי אמבטיה. החלון נעול ואתה לא מצליח לראות דבר מלבד צל עמום. אתה מוותר וחוזר אל החלון הגדול, הרחב. אתה מאבד ריכוז לרגע ודורך על זרד שמשמיע רעש, והצעירה שנשארה בסלון נדרכת.

"מי זה?" היא צועקת בבהלה, אבל אתה כבר על הכביש, צועד בצעדיך המהירים, ההחלטיים, אל מעבר לקרן הרחוב.

***

התחלת להתמכר לחייך האחרים, הנסתרים, הליליים, עוד כשהיית סטודנט באוניברסיטה (סיימת בהצטיינות. שביעי במחזור). בימים ההם היית מאוהב ברותי ויתקון. ניסית ליצור קשר בקפיטריה ובספריה, אך זכית ממנה למבט שנותנים באוויר. יום אחד ישבת בכיתה לא רחוק ממנה כשדיברה עם סטודנט אחר. היא לא הבחינה בך או שבכלל לא ידעה מי אתה. הקשבת בעניין שדיברו על המקומות בהם הם מתגוררים. היא סיפרה שהיא מתגוררת ברחוב אלכסנדר ינאי.

בימים הבאים הסתובבת שם, מקווה להיתקל בה. תכננת לומר: "סליחה, אנחנו במקרה לא לומדים יחד בפקולטה למשפטים? ואם אני לא טועה שם משפחתך הוא ויתקון, כמו כבוד השופט אלפרד ויתקון." היית בטוח שזה ירשים אותה. כשתראה איזה אדם מעניין אתה, היא תרצה לדבר. כן, כך חשבת.

באחד הערבים ראית אותה מרחוק ורצית לגשת, אך לא העזת. הבחנת שהיא נכנסת אל בניין, ואת האור נדלק בקומת הקרקע.

במשך שבועות ארוכים הפכת לבלתי נראה כשעמדת שם כמו פסל, מרותק לבחורה המסתובבת בתחתונים, המחטטת באף, המריחה את בתי השחי שלה. ראית אותה נכנסת אל השירותים עם עיתון וסיגריות ויוצאת מהם אחרי שעה ארוכה, וראית אותה רוקדת לצלילי מוסיקה מגוחכת, מדברת לעצמה במראה, קופצת משמחה אחרי שיחת טלפון עם גבר שכנראה הזמין אותה לצאת, ובוכה כשחזרה ערב אחד בצעדים נגררים ומסננת בקול: "בן זונה."

אחרי שנה וחצי גם ראית אותה אורזת ועוברת לגור עם החבר שלה (לא עם הבן זונה. מישהו אחר), ראית את הזקן שהחליף אותה. על משקפיו העגולים והליכתו המסורבלת, על נפיחותיו הנוראיות, על ארוחות הערב הדלות שאכל תמיד מול הטלוויזיה, על מותו הקרב שהיטבת לצפות. ואז, אחרי שבועות בהם התקשית להיפרד מהדירה שהיוותה שארית זיכרון מהבחורה שאהבת, יצאת משם בפעם האחרונה, והחלטת לנסות למלא את חייך בתוכן ממשי באמצעות חייהם של אלה המתגוררים בדירות קרקע אחרות.

ראית שם בעיקר גברים צעירים העושים שרירים אל מול מראות מטונפות, שורפים חביתות, מעשנים או מאוננים מול סרטי פורנו. ראית כמה פעמים את הגברים האלה מפשיטים בחורות צעירות ומלקקים את גופן המיוזע, ואז גוהרים מעליהן ולאחר כמה שניות נורים אחורה, כמו מלוע של תותח. כמה פעמים בחורים אחרים הפשיטו דווקא בחורים אחרים וביצעו בהם מעשה סדום בהסכמה, בשני האופנים שהדין הפלילי מגדיר (בכל זאת, אתה משפטן, זרועו הארוכה של בית המשפט).

אבל האינטימיות מהסוג זה חדלה לעניין אותך אחרי שנתיים או שלוש. התחלת להתעניין בשיחות, בתנועות, בהבעות הפנים, במחוות הקטנות. מדי פעם פקדת בלילות משרדי מתווכים ורואי חשבון ובהם ישבו אנשים עם חולצת כפתורים מהוהה עד שעה מאוחרת. הקשבת לשיחות הטלפון שלהם עם הלקוחות או עם האישה. שמעת את הרטינות שלהם על העבודה, על הבוס שהשאיר אותם במשרד, ראית את המבט המרוכז אל מול המחשב ואת זה המושפל מייאוש בין כפות הידיים כשמרפקיהם נעוצים בשולחן. ראית אותם מזמינים אוכל ואז רצים אל השולחן וקורעים את הניילון ובולסים את הפיצה או את השניצל בפיתה.

חיפשת אנשים שרצית להכיר, שהשתוקקת להיות חבר שלהם, ממש כמו האישה המתולתלת ההיא שישבה בכל ערב וצפתה בסדרה האמריקנית.

יותר מחודש לא ראית אותה, ואז בערב שישי, אחרי ארוחת ערב שהתארכה מעבר לצפוי (אמא שלך התעניינה מהם הסיכויים שלך לעבור את הועדה לבחירת שופטים, ואמרה ששופט זה כבר שם אותך בסטטוס אחר לגמרי. "כן, סטטוס אחר לגמרי," חזרת אחריה), הגעת אל דירתן של שתי הנשים.

הצצת דרך החלון וראית את גבי. הוא צפה משועשע בטלוויזיה ואז צעק: "תקוה, את חייבת לראות את זה!" (רק אז נודע לך שמה). תקוה הגיחה מן אחד החדרים ונראתה כפופה ועייפה. היא התיישבה לצדו. היא לבשה גופיה, ויכולת לראות את צדי השדיים שלה מבצבצים. פניה היו קפואים וריקים ומדי פעם העמידה פני צוחקת. התכנית הסתיימה וגבי הדליק סיגריה.

"תאמיני לי, אם נהיה פה רק שנינו, נחגוג ככה כל לילה."

תקוה לא ענתה וגבי המשיך: "והיא, יהיה לה שם טוב. אנשים בגילה. ברידג', התעמלות. וגם לך יהיה טוב. אנשים צריכים לגור עם אנשים בגילם."

"היא בחיים לא תסכים," אמרה תקוה. גבי סיים למצוץ את הסיגריה וכיבה אותה בעצבנות.

"לא תסכים?! נעשה שתסכים." צעק והתחיל למעוך את החזה שלה. היא הושיטה יד אוטומטית, בלי כל תשוקה ועניין, והתחילה ללטף את הזין שלו מעל למכנסי הג'ינס ההדוקים שלבש.

"בא לי פה, על השולחן שאמא שלך אוכלת עליו," אמר.

תקוה לחשה משהו, אבל הוא התעלם והתחיל להפשיט אותה.

"לא גבי. לא פה. בחדר," אבל גבי התעלם והוביל אותה לכיוון השולחן ונעמד מאחוריה.

עמדת שם בפה פעור, מזועזע, כשראית את פניה שעווית חלפה בהם. היה נדמה לך שהביטה בך. שראתה אותך. גבי נע בתוכה ופניו המשולהבים הביטו בתקרה. הוא נראה לך כמו איזו בהמה קדמונית.

"אז זה מה שהיא אמרה לך? שחבל שאין לי תואר? שמרצָה באוניברסיטה ונהג מונית לא הולך ביחד?" צעק והגביר את תנועותיו. "אז הנה גברת לילי, אני, הנהג מונית, מזיין על השולחן שלך את הבת הדוקטורית שלך!" צרח באמוק.

מפניה של תקוה (אז היא מרצה, ולא ספרנית או מזכירה) כבר נעלמה העווית ופניה נראו שלווים. באותו הרגע לא יכולת שלא להבחין בדמיון הרב בינה לבין אמה.

פתאום, מבלי שיכולת לשלוט על כך, נחרדת לשמוע צעקה: "תעזוב אותה!"

זה היה קול גבוה, נשי, היסטרי, מזעזע (לעולם לא תדע שירשת אותו מאבא שלך, שמתהומות הבטן שלו נפלט אותו הקול לראשונה כמעט חמישים שנה קודם, כשהאסון הראשון הכה במשפחה).

גבי נהדף אחורה, וגם תקוה קפצה וכיסתה את עצמה. עוד הספקת לשמוע את השאגה הבהמית שלו, ואולי גם את הדלת נפתחת, אך כבר רצת אל עבר רחוב גורדון ונטמעת בין האנשים. החלטת שזו הפעם האחרונה שתגיע לשם.

***

אתה יוצא מהחדר אחרי שחברי הוועדה בירכו אותך. מעכשיו אתה כבוד השופט מנחם ניימן. אתה חוזר הביתה ואמא שלך מחבקת אותך ומנשקת אותך. היא מתקשרת ומזמינה מקום במסעדה חגיגית ברחוב בן יהודה. "שולחן לשניים, לשעה שמונה. השם הוא השופט ניימן," היא אומרת לבחורה שלוקחת את ההזמנה. "ניימן," חוזרת הבחורה. "כן, השופט ניימן," מדגישה אמא שלך.

אתם מגיעים בשמונה, ואתם שם לבד.

אתם מדברים על התנאים הכספיים החדשים שלך, ועל הציפיות ממך בתור שופט. היא מודיעה לך שכבר למחרת תלך לקנות לך עוד חולצות לבנות, ואולי להסב את החדר הסגור לספריה. אתה שופט ועליך יהיה גם לקרוא הרבה חומרים משפטיים, וגם ספרי עיון על מנת להרחיב את השכלתך. תתחיל לקרוא גם יותר רומנים, היא אומרת, ומתחילה לנקוב בשמותיהם של סופרים רוסיים וצרפתיים שעליהם שמעה.

אתם אוכלים טורטליני ברוטב עגבניות ומפזרים פרמז'ן. אתם גם טובלים את הפוקצ'ה ברוטב ושותים בקבוק יין.

אתה לא רגיל לשתות וראשך מעט סחרחר.

בשעה עשר אתם מזמינים חשבון וצועדים לכיוון הדירה. הרוח הסתווית כבר נושבת מהים ואמא שלך אומרת: "עוד מעט החורף מתחיל."

אתה מהנהן ואומר: "כן, עוד מעט."

אתה אוהב את החורף, את האוויר הצונן ואת מעיל הגשם הארוך שלך שמאפשר לך לצעוד בניחותא עם הכפפות בכיסים. אתה אוהב את העובדה שבחורף הבתים מלאים, והאנשים, שיושבים לעתים קרובות לבדם עם כוס תה נראים לך חשופים יותר. אתה אוהב שהגינות ריקות וחשוכות, שהרוח שורקת, ואת העובדה שנטיית החורף של הדיירים היא אינה לפתוח את החלון לרווחה, וגם לא לסגור אותו, אלא להותיר חרכים קטנים שיאווררו את הבית, ויאפשרו לך הסוואה אופטימלית. את הגשם, לעומת זאת, אתה לא אוהב, כיוון שבזמן שהוא יורד, אנשים נוטים להציץ מבעד לחלון.

אתם מגיעים אל הדירה מבוסמים מהיין, ואתה אומר לה שתצא לטיול קצר. היא נדרכת בבהלה, ומנסה להניא אותך. אומרת שכבר מאוחר. שהיה לך יום מרגש ואתה צריך לנוח. מציעה לך להכין לך כוס תה. אתה מתעקש, ויוצא מהדלת בקלילות.

הרגליים שלך נושאות אותך, מבלי שתרגיש, אל כיכר דיזנגוף וכעבור דקות אחדות אתה כבר ברחוב גורדון. ריגשה מאירועי היום ממלאת אותך ואתה מצפה לרגע שבו תודיע לקורנהאוזר שאתה נאלץ לפרוש מהמשרד כדי לשרת את המדינה כשופט, לרגע שבו תראה את פניהם המופתעים, המוריקים מקנאה של עמיתיך.

מבלי להתכוון אתה משתחל אל רחוב הירשנברג, ומתכוון להציץ רק לרגע מרחוק בחלון המואר. כבר שלושה חודשים לא ראית את תקוה, וכמעט ולא עבר לילה מבלי שנרדמת במחשבה עליה, יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה או נשענת על השולחן וגבי משתלהב מאחוריה.

כעת, לאור מעמדך החדש, אתה מחליט ליצור איתה קשר. אמנם אינך יודע את שמה המלא (בתיבת הדואר לא מצאת דבר ובאתרי האינטרנט של האוניברסיטאות לא מצאת אף מרצה בשם תקוה), אבל תוכל להמתין יום אחד מחוץ לביתה ולנסות לקשור שיחה מקרית. אתה לא תעורר חשד, כי אתה כבר שופט, ואנשים נוטים לבטוח ואפילו להעריץ שופטים. אתה תשאל אותה אם היא לא עובדת במקרה בבית המשפט, משום שנדמה לך שנתקלת בה במסדרונות. היא תשאל אם אתה עורך דין, ואתה תאמר בשקט, כבדרך אגב, שאתה שופט. זה מיד ירשים אותה.

אתה עומד אל מול הבניין ושומע המולה בוקעת מתוך הדירה. למרות שהחלטת שלא להציץ, אתה מסתקרן ומחליט בכל זאת לבדוק מה העניין. אתה ניגש אל החלון, שממנו בוקעת מוסיקת פופ, ומביט פנימה (אתה לא זהיר כתמיד. אחרי הכול, אתה מעט שתוי). בסלון, היכן שבעבר נהגו תקוה ואמה לשוחח, ישב גבי ולצדו חמישה גברים. מולם התפשטה חשפנית.

אתה מבחין מיד שעל ראשו של גבי מונח איזשהו כובע, שכתוב עליו משהו.

"עליו, עליו, זה הוא שמתחתן," צווח גבר מנופח משרירים לעבר החשפנית והצביע על גבי.

לוקח לך זמן להבין את הדברים הנאמרים, אך כשהם מחלחלים אל תודעתך אתה קופא במקומך. נוכח החדשות הנוראות הללו, אתה מרגיש איך גופך מתרוקן, כאילו הדם אוזל ממנו. ראשך מסתחרר ואתה נע בפתאומיות, בחוסר זהירות.

"מה זה, יש מישהו בחלון!" צועק פתאום אחד הגברים.

גבי מביט בחברו, ואז בך ומזנק מהספה: "וואי, זה המציצן!"

אתה מנסה להימלט על רגלייך הקלות ולזנק אל הרחוב, אבל הפאה שלך נתפסת באחד מענפי הפיקוס ואתה נאלץ לחזור לקחת אותה.

אתה רץ איתה ביד אל עבר הכביש, ומניח אותה במהרה על הראש. אתה חש שצעדיך פתאום אינם קלים כל כך, שאתה מאבד את שיווי המשקל.

רקיעות מגפיים מהירות, מורעלות, דולקות בעקבותיך. אלה צעדיהם האלימים של גבי וחבריו השריריים (שרירים של מכון, לא בריכה). על המדרכה המדיפה שתן כלבים, לא רחוק מהחנות הנטושה, אחרי שאיבדת את שיווי משקלך, הם מתנפלים עליך.

אתה מרגיש את הפנים שלך בוערים ולחים ומנסה רק להגן עליהם עם ידך הבריאה ועם הגדם.

גבי, אשר בועט בך בצלעות, גב, בפנים, לא מפסיק גם כשהפאה שלך נופלת. "קח, יא מזדיין. קח!"

אחד החברים שלו שופך עליך בירה ובועט לך ישר בביצים וצועק: "מציץ אה, יא סוטה חרא," כאילו בצעקות אלה הוא מבקש להזכיר לעצמו מדוע הוא מכה אותך.

אתה בקושי מצליח להוריד את הכפפה הימנית, ומקווה שאולי זה יעזור לך. בקושי מרים את היד, רגע לפני שמישהו דופק לך את הראש במדרכה.

"מה זה?!" צועק אחד הגברים בבהלה כשהוא מבחין בגדם. "גבי, אין לו אצבעות!"

החבורה פתאום עוצרת ולא יודעת מה לעשות, כאילו היותך נכה מגמדת את חומרת מעשיך. כאילו אתה אדם שיש להתחשב בו.

פתאום, כמו מאיזה מקום או זמן מרוחק, אתה שומע צווחה נשית ומקפיאת דם, וכשהיא נודמת אתה עוד מספיק לשמוע את רחש המגפיים המתרחקים של הגברים שהרגו אותך.

באותו הרגע, עם הידיים שמוטות לצדדים והלחי השמאלית על הארץ, עם הראש המדמם והצלעות המרוסקות, אתה חושב לראשונה על חייך. לא רק מה היה קורה אלמלא היית, בהחלטה של רגע, בוחר לשוב אל הבניין הזה, אלא כיצד היו מתגלגלים חייך אלמלא היית מתמנה היום לשופט (הרי לא הייתם יוצאים לחגוג ולשתות במסעדה), או מה היה קורה אלמלא היית מקשיב לשיחה המקרית של רותי ויתקון, או אלמלא היו נקטעות לך האצבעות מהרוח (זה קרה בחורף, כשהלכת עם אביך לבקר את אחד מחבריו. ושם, בעת שהשניים צחקו בסלון, הלכת אל בית השימוש, אשר הרוח טרקה את דלתו בעוצמה. רק אחרי כמה שניות התחלת לצווח), או אילו נותרה אחותך בחיים. כמה אחרים אז היו חייך, אם היו בכלל, לאור האפשרות שנולדת על מנת למלא את החלל שנפער אצל הוריך לאחר המוות. על מנת לנחם.

באותם רגעים בהם אתה שומע מרחוק את הסירנות של האמבולנס שמישהו הזמין, אתה חוזר אל האפשרויות הלא ממומשות של חייך, אל הפספוס וההחמצה, אל שתי הנשים שאיתן שכבת בכל השנים האלה, ובעיקר אל זו, הרצינית יותר ששקלת לשאת לאישה שש שנים קודם ("עורך דין אירופאי, רווק, 34/175, בעל עניין בספרות ופילוסופיה מעוניין בדומה בעלת מבנה גוף נשי," כתבת במודעה שפורסמה בעמוד צדדי). חזרת גם אל פרצופה העקום של אמך שראתה את בחירתך, ואת מה שאמרה לך באותו הערב בטון יבש וקר: "הילד שלי יכול להשיג יותר טוב מזה."

אתה יודע שאילו היית הולך בעקבות לבך ולא היית נפרד מהאישה ההיא, לא היית שוכב פה היום, כששני פרמדיקים דתיים מרימים אותך אל האלונקה ואחד מהם אומר בקול חלוד, כמו מתוך קסדת ברזל: "השם ישמור, איזה זוועה."

בסתר ליבך שעומד להפסיק לפעום אתה מקווה שלא יתפסו את גבי ואת החברים שלו, ובכך תימנע החרפה ממך ומאימא שלך. שופט בישראל הציץ לבתים, יאמרו הכותרות. איזה מוות מביש. מוות מגוחך. גרוע יותר מלקבל התקף לב בזמן החרבון.

האמבולנס מתחיל לנסוע, ואתה שומע את הסירנה הולכת ומתרחקת. באותם רגעים אתה מתחיל לרחף וחושב פתאום על אבא שלך. תמונות של שניכם בחוף הים צפות בעיני רוחך.

***

לווייתך נערכה כעבור יומיים בבית הקברות שמתחת לחדר שבו גדלת. אמא שלך הזמינה לך מבעוד מועד חלקת קבר בין החלקה שלה לבין חלקה אחרת, זעירה, שעליה כתוב שמה של אחותך התינוקת, וחרוטות שתי השנים בהן חיה.

היא הופיעה לטקס לבושה בשמלה שחורה ואמרה לכול מי שלחץ את ידה: "כמה רצה להיות שופט. שופט." מאוחר יותר, על שפת הקבר, התחילה לצעוק שאין לה יותר בשביל מה לחיות ושהיא רוצה שהקברן יקבור גם אותה.

מאות אנשים נכחו בטקס, ואת רוב רובם מעולם לא פגשת. ההמונים באו בעקבות כותרות העיתונים של אותו בוקר, שבישרו על "עוד רצח של שופט", למרות שלא שפטת ולו יום אחד בחייך.

אפילו נשיא בית המשפט העליון נכח במקום, מלווה במנהל בתי המשפט ובשר המשפטים, שלא החמיץ את ההזדמנות לשאת דברים ("מערכת אכיפת החוק תתפוס את האשמים ותמצה איתם את הדין. חיים של שופט בישראל אינם הפקר!")

גם קורנהאוזר, שתמיד ראה בך עוף מוזר, שצחק עליך מאחורי גבך עם המזכירות, היה שם. הוא עמד בסמוך לאמך, הזיל דמעה והניח על האדמה התחוחה זר גדול ויפה שעליו כתוב: "לחברנו היקר מנחם".

בין ההמונים היה גם אדם מבוגר בכובע קסקט. הוא עמד במרחק בטוח מאמא שלך ובכה בשקט כשהקברן קרא עליך את הקדיש. זהו האיש אשר כמה שנים לפני לידתך השגיח על בתו הקטנה שטיפסה על אדן החלון, ואז, רגע לפני שהכול נגמר, עוד הספיק לשחרר את הצווחה הנשית והמבעיתה שליוותה את סופה. כן, זהו האיש אשר בקושי התמודד עם זיכרון בתו המתה שהשתקף אליו בסורגים שהוזמנו לאחר האסון ואטמו את הבית כמו מכלאה של כלבים, וכבר נשבר לגמרי לאחר רשלנותו השנייה, אשר הביאה לכך שהתינוק שנולד על מנת לנחם, הפך לילד נכה.

האיש הזה, אשר יצא בוקר אחד, לפני כמעט ארבעים שנה, מהדירה שהוריה של אשתו הורישו לה ומעולם לא חזר, אפילו לא כדי לחתום על הסכם הגירושים. אבל האיש הזה לא יכול היה לנתק את חייו החדשים מאלה הקודמים, והמשיך לתהות במשך שנים מה עלה בגורלך ובגורל אמך וכיצד השתנו חייכם בעקבות נטישתו.

בתקופת היותך סטודנט, כשכבר מיעטה אמך לצאת מהבית, חדל לצפות בה ועבר לחיות את חייו באמצעות חייך. מבעד למשקפי שמש כהים ותחת כובע הקסקט, מבלי שידעת מיהו, צפה בך כמעט בכל יום. פעמים רבות הבטת בפניו, מבלי לדעת שאתה הולך והופך להיות דומה לו, במבט, בהליכה הזריזה, ביציבה.

הוא צפה בך גם ברוב הלילות שצפית אתה באחרים, וגם בערב האחרון של חייך ליווה אותך כמו צל. הוא עמד במרחק בטוח ממך כשנכנסת לחצר הנטושה ברחוב הירשנברג, והיה שם גם כשיצאת משם בריצת האמוק שלך. הוא עוד קיווה שתצליח לחמוק מחבורת הגברתנים שדלקה אחריך, הרי תמיד היו לך רגליים קלילות, ממש כמו רגליו שלו, אבל כשהבחין בתנועתך הכבדה הבין שאינך במיטבך. הוא עוד רצה לעשות משהו, להירתם לעזרתך, אבל הכול קרה מהר כל כך. כעבור רגע קצר כבר שכבת על הכביש ומעליך חיות הטרף, וכל מה שנותר לו לעשות הוא פשוט לחלץ מחזהו צעקה מחרידה ארוכה.