קראו ב:
“כדור בראש” הוא אחד הדימויים היפים ביותר שהעמידה יצירת ספרות לספרות עצמה. אולי מפני שהיא ממחיזה, באלגנטיות כזו, בפשטות, את המתחים האדירים שבתשתית הספרות – בין הקלישאה, הנוסח המקובע, ובין הדחף היצירתי, בין הביקורת המחסלת כל יומרה תמימה ובין האירוע הטהור שבו הלשון חורגת ממקומה ומצליחה לעורר תשוקה באדם אחר, לעורר מודעות לקיום שלה, לכוח המשחרר שלה.
ואולי מפני שהיא הופכת לדרמה את המנגנון החזק ביותר שעמד לרשות הספרות מאז ומעולם, מתיחת הזמן ודחיסתו, ארגון שלו, פירוק והרכבה. בהרפי העין שבהם קליע משמיד רקמות במוחו של אנדרס, בבנק, צץ זיכרון אקראי לכאורה, במלוא המוחשות שלו, זיכרון שמסביר את כל עמידתו הירויה של אנדרס בבנק, את מותו פיזי ואת מות הארוס שלו, שקדם למוות הפיזי, ויכול להתבטא רק כחסימה של הבעה הרגשית – שנינה, בדיחה, סרקזם. השניות של הזמן הביולוגי של אנדרס ויריעת השעות הלא נגמרת של התודעה שלו מולחמות ללולאה אחת, רגע לידת ההתאהבות בלשון ורגעי הביזוי שלה שמסתכמים במוות. ואנו נותרים לתהות על החלל באמצע, החיים השלמים שהורכבו מהאהבה הזו, הייאוש ממנה, ההשחתה שלה, ההתוודעות אליה מחדש, ההיעשות שלה לסיפור.
תרגום: מאיה פלדמן
אנדֶרס הספיק להגיע לבנק רק ממש לפני הסגירה, אז ברור שהתור היה בלתי נגמר, והוא נתקע מאחורי שתי נשים שהשיחה הקולנית והטיפשית שלהן הכניסה אותו למצב רוח רצחני. בין כה אף פעם לא היה לו מצב רוח טוב במיוחד, לאנדרס – מבקר ספרות שנודע בפראות האלגנטית והיגעה שבה חיסל כמעט כל דבר שסקר.
בשעה שהתור הכפול עדיין השתרך משני צדי החבל, תלתה אחת הפקידות על חלונה את השלט "עמדה סגורה" והלכה לחלקו האחורי של הבנק, ושם נשענה על שולחן והחלה להעביר את הזמן עם גבר שנבר בדפים. הנשים שעמדו לפני אנדרס קטעו את שיחתן והביטו בפקידה בשנאה. "כן, למה לא?" אמרה אחת מהן. היא פנתה לאנדרס והוסיפה, בביטחון שיסכים עמה, "עוד מגע אנושי קטן ונעים, שתמיד משאיר בנו טעם של עוד".
אנדרס כבר גיבש שנאה גוברת משלו כלפי הפקידה, אבל מיד הפנה אותה כלפי הבכיינית היומרנית שלפניו. "כל כך לא הוגן," הוא אמר. "ממש טראגי. אם הם לא קוטעים את הרגל הלא נכונה או מפציצים את הכפר שנולדת בו, הם סוגרים את העמדות שלהם."
היא עמדה על שלה. "לא אמרתי שזה טראגי," אמרה. "אני פשוט חושבת שזאת דרך די גרועה להתייחס ללקוחות." "בלתי נסלחת," אמר אנדרס. "אלוהים ישלם להם." היא מצצה את לחייה, אבל בהתה בחלל בלי להביט בו ולא אמרה דבר. אנדרס ראה שהאישה האחרת, החברה שלה, מביטה לאותו הכיוון. ואז הפסיקו הפקידים את עבודתם, והלקוחות הסתובבו לאט, ודממה ירדה על הבנק. שני גברים בכובעי גרב שחורים וחליפות כחולות עמדו ליד הדלת. אחד מהם הצמיד אקדח לצווארו של השומר. עיני השומר היו עצומות, ושפתיו נעו. השני החזיק רובה קצוץ קנה. "סתמו ת'פיות הגדולים שלכם!" אמר האיש עם האקדח, אף שאיש לא הוציא מילה. "אם אחת הפקידות לוחצת על האזעקה, אני משחיל את כולכם. ברור?"
הפקידות הנהנו.
"אוי, כל הכבוד," אמר אנדרס. "משחיל". הוא פנה אל האישה שלפניו. "תסריט מעולה, אה? שירת אגרופי הפלדה של המעמד המסוכן."
היא הביטה בו על סף דמעות.
האיש עם הרובה דחף את השומר עד שנפל על הברכיים. הוא מסר את הרובה לשותפו ומשך בחוזקה את פרקי ידיו של השומר מאחורי גבו ונעל אותם יחד בזוג אזיקים. הוא הפיל אותו לרצפה בבעיטה בין השכמות. אחר כך לקח את הרובה שלו בחזרה וניגש אל שער הביטחון שבקצה הדלפק. הוא היה נמוך וכבד ונע באיטיות מוזרה, אפילו עצלות. "תפתחו לו", אמר השותף שלו. האיש עם הרובה פתח את השער ופסע לאטו לאורך שורת הפקידות. הוא נתן לכל אחת מהן שקית אשפה. כשהגיע לעמדה הריקה הסתכל לעברו של האיש עם האקדח, והאיש אמר, "של מי העמדה הזאת?"
אנדרס צפה בפקידה. היא הניחה את ידה על גרונה ופנתה אל האיש שדיברה איתו קודם. הוא הנהן. "שלי," היא אמרה.
"אז תזיזי את התחת השמן שלך ותמלאי את השקית הזאת."
"הנה," אמר אנדרס לאישה שלפניו. "יש צדק בעולם."
"היי, חכמולוג! אני אמרתי לך לדבר?"
"לא," אמר אנדרס.
"אז סתום ת'פה שלך."
"שמעת את זה?" אמר אנדרס. "'חכמולוג'. ישר מתוך 'הרוצחים'".
"בבקשה, תהיה בשקט," אמרה האישה.
"היי, אתה חירש או מה?" האיש עם האקדח ניגש אל אנדרס. הוא תקע את הנשק בצלעותיו. "אתה חושב שאני משחק משחקים?"
"לא," אמר אנדרס, אבל הקנה דיגדג כמו אצבע זקורה והוא נאלץ להבליע את הצחקוקים. הוא עשה זאת באמצעות מבט ישיר בעיניו של האיש, שנראו בבירור מאחורי החורים בכובע: חיוורות, כחולות, בעלות שוליים גסים אדמומיים. העפעף השמאלי של האיש לא הפסיק לרטוט. הבל פיו נשא ריח חומצי חד שהימם את אנדרס יותר מכל מה שקרה עד כה, והוא החל לפתח תחושה של חוסר נוחות כשהאיש נעץ בו שוב את האקדח.
"אני מוצא חן בעיניך, חכמולוג?" הוא אמר. "אתה רוצה למצוץ לי ת'זין?"
"לא," אמר אנדרס.
"אז תעיף ממני את העיניים."
אנדרס מיקד את מבטו בנעלי האוקספורד המבריקות של האיש.
"לא שם למטה. שם, למעלה." הוא תקע את האקדח תחת סנטרו של אנדרס ודחף אותו כלפי מעלה עד שאנדרס הסתכל על התקרה.
אנדרס מעולם לא התייחס יותר מדי לחלק הזה של הבנק, בניין ישן ופומפוזי עם רצפות ודלפקים ועמודים עשויים שיש, ועיטורים מוזהבים מעל עמדות הפקידים. התקרה המקומרת עוטרה בדמויות מיתולוגיות, שאנדרס קלט בחטף את כיעורן הבשרני עטוף הטוגה שנים רבות לפני כן, ומאז סרב להבחין בהן. כעת לא היתה לו ברירה אלא לבחון בעיון את עבודתו של האמן. היא היתה אפילו גרועה משזכר, והיא בוצעה ברצינות תהומית. האמן ידע כמה טריקים, והוא השתמש בהם שוב ושוב – מעין סומק אדמדם בתחתית העננים, מבט ביישני לאחור על פניהם של הקופידונים והפאונים. התקרה היתה עמוסה בכל מיני תמונות תיאטרליות, אבל את עינו של אנדרס צדו זאוס ואירופה, שבגרסה הנוכחית לבשו את דמויותיהם של פר שקורץ לפרה מאחורי ערימת שחת. כדי שהפרה תיראה סקסית, העניק לה הצייר ירכיים מעוגלות ומזמינות וריסים ארוכים מושפלים שדרכם השיבה לפר מבט חושני. הפר עטה חיוך מדושן עונג והרים גבות. אילו היתה יוצאת מפיו בועת דיבור, היה כתוב בה, "הופה, הופה."
"מה כל כך מצחיק, חכמולוג?"
"כלום."
"אתה חושב שאני מצחיק? אתה חושב שאני איזה ליצן?"
"לא."
"אתה חושב שאתה יכול להתעסק איתי?"
"לא."
"עוד פעם אחת אתה מתעסק איתי, אתה גמור. קאפיש?"
אנדרס פרץ בצחוק. הוא כיסה את פיו בשתי ידיים ואמר, "סליחה, סליחה," ואז נחר בחוסר אונים דרך אצבעותיו ואמר, "קאפיש – אוי, אלוהים, קאפיש," ובאותו רגע האיש עם האקדח הרים את האקדח וירה לאנדרס ישר בראש.
הכדור ריסק את הגולגולת של אנדרס, פילס את דרכו דרך מוחו ויצא מאחורי אוזנו הימנית, משגר רסיסי עצם אל תוך קליפת המוח, כפיס המוח, חזרה לעבר גרעיני הבסיס ומטה לתוך התלמוס. אבל לפני שכל זה התרחש הניעה ההופעה הראשונה של הכדור במוח הגדול שרשרת אירועים מתנפצת של מעבר יונים והולכה עצבית. בשל מקורם המשונה הם פעלו בתבנית משונה והקימו לחיים, מכוח המזל בלבד, אחר-צהריים קייצי אחד, מלפני ארבעים שנה בערך, שנמחה מזמן מן הזיכרון. אחרי שפגע בגולגולת נע הכדור במהירות מאתיים וחמישים מטר לשנייה, קצב קרחוני עצל ועלוב ביחס לברק הסינפטי שהבזיק סביבו. מרגע שחדר אל המוח אפוא היה הכדור נתון לתיווכו של זמן מוחי, שהעניק לאנדרס שפע של פנאי להרהר בתמונה, אשר, אם לנקוט בביטוי שהיה מעורר בו תיעוב, "חלפה לנגד עיניו".
ראוי לציין את מה שאנדרס לא זכר, בהתחשב במה שכן זכר. הוא לא זכר את המאהבת הראשונה שלו, שרי, או את מה שאהב בה בטירוף, יותר מכל, לפני שזה התחיל לעצבן אותו – תאוות הבשרים נטולת הבושה שלה, במיוחד החיבה הלבבית שנהגה באיבר שלו, שאותו כינתה מר חפרפרת, במשפטים כמו, "או-הו, נראה שמר חפרפרת רוצה לשחק", או "בוא נחביא את מר חפרפרת!" אנדרס לא זכר את אשתו, שגם אותה אהב לפני שהתישה אותו בהתנהגותה הצפויה, או את בתו, שהיתה כעת פרופסורית חמורת סבר לכלכלה בדרטמות. הוא לא זכר שעמד ממש מחוץ לדלת חדרה בשעה שהטיפה לדובי שלה על שובבותו ותיארה את העונשים המזעזעים באמת שכָּפּוֹני יקבל אם לא ישנה את דרכיו. הוא לא זכר שורה אחת מתוך מאות השירים שלמד בעל פה בנעוריו כדי שיוכל לגרום לעצמו צמרמורת כשירצה – לא "שותקים על הר דאריין, בפסגתו", או "אלי, ביום הזה שמעתי" או "כל חמודָי? כולם, אמרת? עיט בכור-שטן! כולם?", דבר מכל אלה לא זכר. אף לא אחד. אנדרס לא זכר את אמו הגוססת אומרת על אביו, "הייתי צריכה לדקור אותו כשישן."
הוא לא זכר את פרופסור ג'וזפס, שסיפר לתלמידיו שבסיציליה שוחררו אסירים אתונאים אם ידעו לדקלם את אייסכילוס, ואז דקלם את אייסכלוס בעצמו, על המקום, ביוונית. אנדרס לא זכר כיצד בערו עיניו לקול הצלילים הללו. הוא לא זכר את ההפתעה שחש כשראה את שמו של חבר מהאוניברסיטה על עטיפת רומן, זמן קצר אחרי שסיימו את הלימודים, או את הכבוד שחש כלפיו אחרי שקרא את הספר. הוא לא זכר את העונג שבחלוקת כבוד.
אנדרס גם לא זכר שראה אישה מזנקת אל מותה מהבניין שממול, ימים ספורים בלבד אחרי שבתו נולדה. הוא לא זכר שצעק "שאלוהים יעזור!" הוא לא זכר שנהג במכונית של אבא שלו בכוונה לתוך עץ, או ששלושה שוטרים בעטו לו בצלעות בהפגנה נגד המלחמה, או שהתעורר בצחוק. הוא לא זכר מתי החל להתייחס לערימת הספרים שעל שולחנו בשעמום ואימה, או מתי החל לכעוס על סופרים מפני שכתבו אותם. הוא לא זכר מתי כל דבר החל להזכיר לו משהו אחר.
זה מה שהוא זכר. חוֹם. מגרש בייסבול. דשא מצהיב, זמזום החרקים, את עצמו נשען על עץ בשעה שילדי השכונה מתכנסים למשחק. הוא משקיף ורואה את האחרים מתווכחים על גאונותם היחסית של מנטל ומייז. הם התעסקו בנושא הזה כל הקיץ, והוא כבר מעייף את אנדרס: מועקה, כמו החום.
ואז מגיעים שני הילדים האחרונים, קויל ובן דוד שלו ממיסיסיפי. אנדרס לא פגש את הבן דוד של קויל לפני כן, ולא יראה אותו שוב לעולם. הוא אומר שלום עם האחרים, אבל לא מתייחס אליו יותר עד שהם מתחלקים לקבוצות, ומישהו שואל את הבן דוד באיזה תפקיד הוא רוצה לשחק. "בהגנה" הילד אומר, "הגנה היא הכי טוב היא יש". אנדרס מסתובב ומסתכל עליו. הוא רוצה לשמוע את הבן דוד של קויל חוזר על מה שאמר כרגע, אבל הוא יודע שמוטב לו לא לבקש. האחרים יחשבו שהוא סתם גועלי, לועג ככה לדקדוק של הילד. אבל זה לא העניין, לא העניין בכלל – העניין הוא שבאופן משונה אנדרס משתלהב, הוא חש התעלות נוכח שתי המילים האחרונות הללו, היותן לא צפויות באופן טהור כל כך, המוזיקה שלהן. הוא עולה למגרש כמהופנט ומשנן אותן לעצמו.
הכדור כבר בתוך המוח. אי אפשר לחמוק ממנו לנצח או לעצור אותו במטה קסם. בסופו של דבר יעשה את עבודתו ויותיר את הגולגולת הטרודה מאחור, גורר עמו זנב שביט של זיכרון ותקווה, כישרון ואהבה, אל היכל השיש של המסחר. אי אפשר למנוע את זה. אבל לעת עתה אנדרס עדיין יכול לפנות זמן. זמן לצללים שיתארכו על הדשא, זמן לכלב הקשור שינבח על הכדור המעופף, זמן לילד בבסיס הימני שיכה בכפפתו המושחרת מכתמי זיעה ויזמר, "היא יש, היא יש, היא יש."
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.