האם ניתן לפרוץ את המחסום הבלתי-עביר בין אדם לחברו? בסיפור “כוחו של אלוהים”, קרטיס הארטמן, כומר מקומי בעיירה וויינסברג, אוהיו, אדם “שקט וחסר יומרות” בעיני מאמיניו, מוצא את עצמו בפני פיצול: בעודו מכין את הדרשה השבועית, כפי שהוא נוהג לעשות, בחדר העבודה שלו שבקצה מגדל הפעמון של הכנסייה, הוא מבחין, מבעד לחלון, בחדרהּ של אשה צעירה, במיטה שעליה היא יושבת, קוראת ספר, מעשנת סיגריה – ובוחר להציץ. קדושת המלאכה הופכת מיד לטומאת המעשה; אך האומנם כך? האם מעשה של כפירה יוביל אותו להיוושע? שרווד אנדרסון בונה את האירוניה בהדרגה, אירוניה שעמידה אל מול כל הנחה חברתית רוֹוחת. בעיירה האמריקאית הקטנה וויינסברג, אוהיו, הנחות חברתיות רוֹוחות קובעות את הטון; במה תלויה ההשתייכות לעדר – כל עדר – וכיצד נבדלים ממנו? ואולי אלוהים הוא בעצם אישה?
הכומר קֶרטיס הארטמן עמד בראש הכנסייה הפרסביטריאנית של וויינסברג, ושימש בתפקיד זה כבר עשר שנים. הוא היה בן ארבעים, שקט ומאופק מאוד מטבעו. נשיאת דרשה על הדוכן לפני קהל היוותה מעמסה כבדה בשבילו, ומיום רביעי בבוקר ועד לשבת בערב לא חשב על שום דבר מלבד שתי הדרשות שהיה עליו לשאת ביום ראשון. בשעה מוקדמת ביום ראשון בבוקר היה נכנס לחדר קטן, שנקרא חדר עבודה, במגדל הפעמונים של הכנסייה ומתפלל. בתפילותיו שלט תמיד אותו הטון. "תן לי כוח ואומץ לעבוד אותך, אלי!" היה מתחנן כשהוא כורע על ברכיו על הרצפה העירומה ומרכין את ראשו לנוכח התפקיד המוטל עליו.
הכומר הארטמן היה איש גבוה בעל זקן חום. אשתו, אשה חסונה ועצבנית, היתה בתו של יצרן הלבשה תחתונה בקליבלנד, אוהיו. הכומר עצמו היה די אהוד בעיירה. זקני הכנסייה חיבבו אותו משום שהיה שקט וחסר יומרות, וגברת ווייט, אשת הבנקאי, חשבה שהוא משכיל ותרבותי.
הכנסייה הפרסביטריאנית הרחיקה את עצמה משאר הכנסיות בוויינסברג. היא היתה גדולה ומרשימה יותר, והכומר שלה קיבל שכר טוב יותר. היתה לו אפילו כרכרה משלו, ובערבי קיץ רכב בה לפעמים עם אשתו. הוא עבר ברחוב הראשי והלוך-חזור ברחוב בָּקאיי, קד בכובד ראש לאנשים בעוד אשתו, שלהטה בגאווה חשאית, התבוננה בו מזוויות עיניה ודאגה שמא הסוסים ייבהלו חלילה ויימלטו.
במשך שנים רבות מאז בואו לוויינסברג הכול התנהל כשורה. הוא לא היה אחד שיעורר התלהבות אמיתית בקרב המתפללים בכנסייתו, אך מצד שני לא היו לו אויבים. אבל למעשה הוא התייחס לכול בכובד ראש ולפעמים סבל תקופות ארוכות של חרטה על כך שאינו יכול להסתובב ולזעוק את דבר אלוהים בדרכים הראשיות והצדדיות של העיירה. הוא תהה אם הוא נושא בתוכו את שלהבת הרוח וחלם על היום שבו זרם חזק ומתוק ייכנס כמו רוח גדולה לקולו ולנשמתו ואנשים ירעדו לנוכח רוח אלוהים שתתגלה באמצעותו. אני ענף יבש וזה אף פעם לא יקרה לי, הרהר בעצב, ואז חיוך סבלני האיר את פניו. אה, טוב, אני מניח שדי טוב לי בסך הכול, הוסיף בנימה פילוסופית.
במגדל הפעמונים של הכנסייה, בחדר שבימי ראשון בבוקר התפלל בו הכומר להעצמת כוחו של האל בתוכו, היה רק חלון אחד. הוא היה ארוך וצר ונפתח החוצה על ציר כמו דלת. על החלון היה תרשים, עשוי זכוכיות קטנות מחוברות בעופרת, של ישו מניח ידו על ראשו של ילד. בבוקר קיץ של יום ראשון, כאשר ישב אל שולחן עבודתו בחדר כשתנ"ך גדול מונח לפניו והדפים של דרשתו פזורים סביב, הזדעזע הכומר למראה אשה, בחדר העליון של הבית הסמוך, השוכבת במיטתה, מעשנת סיגריה וקוראת ספר. קרטיס הארטמן ניגש על קצות אצבעותיו אל החלון וסגר אותו בעדינות. הוא נחרד למחשבה על אשה מעשנת וגם רעד כשחשב שעיניו, שזה עתה נשאן מעל דפי ספרו של אלוהים, הביטו בכתפיים עירומות ובצוואר לבן של אשה. כשמוחו מסוחרר ירד מטה אל הדוכן ונשא דרשה ארוכה בלי לחשוב אפילו פעם אחת על תנועותיו או על קולו. הדרשה משכה תשומת לב בלתי-רגילה בשל עוצמתה ובהירותה. אני תוהה אם היא מקשיבה, אם קאולי מעביר מסר לנשמתה, חשב והתחיל לקוות שבבקרים הבאים של ימי ראשון הוא יוכל לומר מלים שייגעו ויעוררו את האשה, שככל הנראה כבר היתה שקועה עמוק בחטא סודי.
בבית הסמוך לכנסייה הפרסביטריאנית, שמבעד לחלונותיו ראה הכומר את המראה שכה ציער אותו, גרו שתי נשים. דודה אליזבת סוויפט, אלמנה אפורה מוכשרת בעלת כסף בבנק הלאומי של וויינסברג, התגוררה שם עם בתה קייט סוויפט, מורה בבית הספר. המורה היתה בת שלושים ובעלת גוף נאה ומטופח. היו לה כמה חברים ומוניטין של בעלת לשון חדה. כשהחל לחשוב עליה נזכר קרטיס הארטמן שהיא היתה באירופה וחיה בניו יורק במשך שנתיים. אולי לעישון שלה אין שום משמעות, חשב. הוא החל להיזכר שכאשר היה סטודנט בקולג' וקרא מדי פעם רומנים, נשים טובות, אך מנוסות למדי, עישנו בכל דפיו של ספר שנפל פעם לידיו. בהסתערות חדשה עבר על דרשותיו במשך כל השבוע, ובלהיטותו להגיע לאוזניים ולנשמה של מאזינתו החדשה, שכח הן את מבוכתו על הדוכן והן את הצורך בתפילה בחדר העבודה בימי ראשון בבוקר.
ניסיונו של הכומר הארטמן עם נשים היה מצומצם למדי. הוא היה בנו של בונה עגלות ממַנסי, אינדיאנה, ופרנס את עצמו תוך כדי לימודיו בקולג'. בתו של יצרן הלבשה תחתונה התאכסנה בבית שבו התגורר בתקופת לימודיו והוא התחתן איתה לאחר תקופת חיזור רשמית וארוכה, שיזמה בעיקר הנערה עצמה. ביום חתונתו יצרן ההלבשה התחתונה נתן לבתו חמשת אלפים דולר והבטיח להשאיר לה סכום כפול לפחות בצוואתו. הכומר ראה עצמו בר מזל בנישואיו ולעולם לא הרשה לעצמו לחשוב על אשה אחרת. הוא לא רצה לחשוב על נשים אחרות. הוא רק רצה למלא את עבודת האל בשקט וברצינות.
בנשמתו של הכומר התעורר מאבק. מתוך רצונו להגיע לאוזניה של קייט סוויפט ולהגיע באמצעות דרשותיו למעמקי נשמתה, הוא החל לרצות גם להסתכל שוב על הדמות הלבנה והשקטה ששכבה במיטה. בבוקר יום ראשון, כשמחשבותיו לא הניחו לו לישון, קם ויצא לטייל ברחובות. לאחר שהלך לאורך הרחוב הראשי עד לבית ריצ'מונד הישן, עצר והרים אבן וחזר במהירות לחדרו במגדל הפעמונים. בעזרת האבן שבר פינה בחלון ואחר נעל את הדלת והתיישב אל שולחנו לפני התנ"ך הפתוח והמתין. כאשר הורם התריס מעל חלון חדרה של קייט סוויפט היה יכול להביט, מבעד לחור, ישירות אל מיטתה, אבל היא לא היתה שם. גם היא קמה ויצאה לטיול והיד שהרימה את התריס היתה ידה של דודה אליזבת סוויפט.
הכומר כמעט בכה משמחה על השחרור מתאוות הבשרים "להציץ" וחזר לבית כשהוא מהלל את אלוהים. אולם, ברגע של חולשה, שכח לחסום את החור בחלון. חתיכת הזכוכית השבורה בפינת החלון תלשה מעט מן העקב העירום של הנער העומד דומם ומבטו מרותק לפניו של ישו.
קרטיס הארטמן שכח את הדרשה שלו באותו בוקר יום ראשון. הוא דיבר אל קהילתו ודבריו אמרו שזוהי טעות מצדם של אנשים לחשוב על הכומר שלהם כאדם יוצא מן הכלל שנועד מטבעו לחיות חיים חפים מפשע. "מניסיוני אני יודע שאנחנו, נושאי הבשורה של אלוהים, מוקפים באותם פיתויים שתוקפים אתכם," הכריז. "אני פותיתי ונכנעתי לפיתוי. רק ידו של אלוהים, שהונחה תחת ראשי, היא שהרימה אותי. כפי שהרים אותי כך גם ירים אתכם. אל תתייאשו. בשעת החטא שאו עינכם אל השמים ותיוושעו שוב ושוב."
בהחלטיות סילק הכומר מראשו את המחשבות על האשה שבמיטה והחל להתנהג קצת כמו מאהב בנוכחותה של אשתו. ערב אחד כאשר יצאו שניהם במרכבה הוא הפנה את הסוס מחוץ לרחוב בָּקאיי ובחשכה, ברחוב גוספל, מעל לאגם ווטרוורקס, כרך את זרועו סביב מותניה של שרה הארטמן. לאחר שסיים את ארוחת הבוקר, כשהיה מוכן לפרוש לחדר עבודתו שבקצה הבית, הוא סב סביב השולחן ונשק לאשתו על לחיה. כשחדרו לראשו מחשבות על קייט סוויפט, הוא חייך ונשא עיניו אל השמים. "השתדל למעני, אדוני," מלמל, "הובל אותי בנתיב הצר המכוון לעבוד אותך בלבד."
ועתה החל המאבק האמיתי בתוך נשמתו של הכומר שחום הזקן. במקרה גילה שקייט סוויפט נוהגת לשכב במיטתה בערבים ולקרוא ספר. מנורה ניצבה על שולחן לצד מיטתה והאור זרם מטה על כתפיה הלבנות ועל צווארה העירום. בערב שבו גילה את הדבר ישב הכומר אל שולחנו בחדר העבודה משעה תשע עד אחרי אחת-עשרה וכשכבה אורה יצא מדדה אל מחוץ לכנסייה כדי לבלות שעתיים נוספות בהליכה ובתפילה ברחובות. הוא לא רצה לנשק את כתפיה וצווארה של קייט סוויפט ולא הניח למוחו להתעסק במחשבות כאלה. הוא לא ידע מה הוא רוצה. "אני ילדו של אלוהים והוא חייב לגאול אותי מעצמי," קרא בחשכה מתחת לעצים בשעה ששוטט ברחובות. הוא נעמד ליד עץ והסתכל אל השמים שמיהרו להתכסות בעננים. הוא החל לדבר אל אלוהים באינטימיות ומתוך קרבה. "בבקשה אבי, אל תשכח אותי. תן לי כוח ללכת מחר ולתקן את החור בחלון. הרם שוב את עיני אל השמים. הישאר איתי, עבדך, בשעת מצוקתו."
ברחובות השקטים הסתובב הכומר כה וכה ובמשך ימים ושבועות היתה נפשו טרודה. הוא לא הצליח להבין את הפיתוי שתקף אותו ולא פיענח את הסיבה להופעתו. הוא החל במידת מה להאשים את אלוהים, אמר לעצמו שניסה תמיד ללכת בדרך הישר ולא ניסה לחטוא. "כל ימי כאיש צעיר ובמשך כל חיי כאן מילאתי בשקט את תפקידי," הכריז. "למה עכשיו אני ניצב בפני פיתוי? מה עשיתי שהנטל הזה הונח עלי?"
שלוש פעמים במהלך הסתיו והחורף של אותה שנה חמק קרטיס הארטמן מביתו אל החדר שבמגדל הפעמונים כדי לשבת בחשכה ולהתבונן בדמותה של קייט סוויפט השוכבת במיטתה, ואחר כך הלך להסתובב ברחובות ולהתפלל. הוא לא הצליח להבין את עצמו. שבועות רבים התהלך לו כמעט בלי לחשוב על המורה, ואמר לעצמו שהצליח לכבוש את התאווה להתבונן בגופה. ואז היה קורה משהו. בעודו יושב בחדר העבודה בביתו, שקוע בהכנת דרשה, היה נעשה עצבני ומתחיל לפסוע כה וכה בחדר. אני אצא לרחוב, אמר לעצמו וגם כשנכנס בדלת הכנסייה התעקש להכחיש בפני עצמו את הסיבה להיותו שם. לא אתקן את החור בחלון ואאמן את עצמי לבוא לכאן בלילה ולשבת מול האשה הזאת בלי להרים את עיני. אני לא אובס בעניין הזה. אלוהים המציא את הפיתוי הזה כדי להעמיד את נשמתי במבחן ואני אגשש את דרכי אל מחוץ לחשכה אל אורו של הצדק."
לילה אחד בחודש ינואר, כשהקור היה עז ושלג בגובה רב כיסה את רחובות וויינסברג, קרטיס הארטמן יצא לביקור אחרון בחדר שבמגדל הפעמונים של הכנסייה. הוא עזב את ביתו לאחר השעה תשע ויצא בחיפזון כה גדול ששכח לנעול את ערדליו. אף אחד לא היה ברחוב הראשי מלבד הוֹפּ היגינס, שומר הלילה, ואף אחד בעיירה לא היה ער מלבד השומר וג'ורג' ווילארד הצעיר, שישב במשרד של ה'וויינסברג איגל' וניסה לכתוב סיפור. הכומר פסע לאורך הרחוב אל הכנסייה כשהוא מפלס את דרכו בתוך התנועה וחושב שהפעם הוא ייכנע לגמרי לחטא. "אני רוצה להסתכל על האשה ולחשוב איך זה לנשק את כתפיה ואני אניח לעצמי לחשוב מה שאני רוצה," הכריז במרמור ודמעות נקוו בעיניו. הוא החל לחשוב על האפשרות לעזוב את הכמורה ולנסות דרך חיים אחרת. "אני אסע לאיזו עיר ואכנס לעסקים," הכריז. "אם אני בעל טבע כזה שלא מסוגל לעמוד בפני פיתוי, אני אכנע לחטא. לפחות לא אהיה צבוע, לדרוש את דבר אלוהים כשמוחי חושב על כתפיה ועל צווארה של אשה שלא שייכת לי."
היה קר באותו ליל ינואר בחדר שבמגדל הפעמונים של הכנסייה וכמעט מיד עם היכנסו לחדר ידע קרטיס הארטמן שאם יישאר שם, יחלה. כפות רגליו היו רטובות מן ההליכה בשלג ולא דלקה שם אש. בחדר בבית הסמוך קייט סוויפט עדיין לא הופיעה. בהחלטיות עגומה התיישב האיש לחכות. הוא ישב בכיסא, אחז בקצות השולחן שעליו היה מונח התנ"ך, התבונן אל תוך החשכה וחשב את המחשבות האפלות ביותר על חייו. הוא חשב על אשתו ולרגע שנא אותה. היא תמיד התביישה בתשוקה ורימתה אותי, חשב. לגבר יש זכות לצפות לתשוקה חיה וליופי אצל אשה. אסור לו לשכוח שהוא בעל חיים ובי יש משהו מן היווניות. אני אזרוק את אשת חיקי ואחפש לי נשים אחרות. אני אשים מצור על המורה הזאת. אתייצב מול כל הגברים, ואם אני יצור בעל תאווֹת בשרים, אחיה למען תאוותי."
האיש הנסער רעד מכף רגל ועד ראש, בחלקו בשל הקור, בחלקו בשל המאבק שבו היה שרוי. חלפו שעות וחום תקף את גופו. גרונו החל לכאוב ושיניו נקשו. רגליו היו כמו שני גושי קרח על רצפת חדר העבודה. אך הוא מיאן להיכנע. אני אראה את האשה הזאת ואחשוב את אותן מחשבות שמעולם לא העזתי לחשוב, אמר לעצמו, אוחז בקצות השולחן ומחכה.
קרטיס הארטמן כמעט מת בעקבות אותו ליל המתנה בכנסייה, וגם גילה באותו זמן את מה שהפך להיות דרך חיים עבורו. כשחיכה בערבים האחרים לא היה יכול לראות, מבעד לחור הקטן שבזכוכית, שום חלק נוסף מחדרה של המורה מלבד המקום שבו עמדה המיטה. הוא המתין בחשכה עד שלפתע ראה את האשה יושבת במיטה בכתונת הלילה הלבנה. כשהודלק האור היא ישבה זקופה, נשענת על כרים, וקראה ספר. לפעמים עישנה סיגריה. רק כתפיה החשופות וצווארה נראו לעין.
באותו ליל ינואר, לאחר שכמעט מת מקור ולאחר שמחשבותיו גלשו פעמיים או שלוש אל מחוזות מוזרים של פנטזיה והוא נאלץ להפעיל כוח רצון רב כדי להכריח עצמו לחזור להכרה, קייט סוויפט הופיעה. מנורה נדלקה בחדר הסמוך והגבר הממתין הסתכל לתוך מיטה ריקה. ואז, על המיטה, מול עיניו, זרקה את עצמה אשה עירומה. היא שכבה כשפניה למטה ובכתה וחבטה בכריות באגרופיה. עם התפרצות הבכי האחרונה היא התרוממה למחצה, ובנוכחות אותו הגבר, שחיכה כדי להסתכל ולא לחשוב מחשבות, החלה אשת החטאים להתפלל. לאור המנורה גופה הרזה והחזק נראה כמו גופו של הנער העומד מול ישו בחלון המצופה עופרת.
קרטיס הארטמן לא זכר מעולם איך הצליח לצאת מן הכנסייה. הוא קם בזעקה כשהוא גורר את השולחן הכבד על הרצפה. התנ"ך נפל ושבר את הדממה ברעש גדול. כשכבה האור בבית הסמוך הוא מעד במורד המדרגות אל הרחוב. הוא הלך לאורך הרחוב ונכנס בריצה בדלת ה'וויינסברג איגל'. הוא החל לדבר בבלבול אל ג'ורג' ווילארד, ששוטט הנה והנה במשרדו והתמודד עם מאבק משלו. "דרכי האל הם מעבר להבנתו של האדם," קרא, רץ פנימה במהירות וסגר את הדלת. הוא החל להתקרב אל האיש הצעיר כשעיניו בוהקות וקולו מצלצל בלהט. "מצאתי את האור," זעק. "לאחר עשר שנים בעיר הזאת, אלוהים נגלה לפני בגוף של אשה." קולו צנח והוא החל ללחוש. "לא הבנתי," אמר. "הניסיון שחשבתי שהוא מעמיד בו את נשמתי לא היה אלא הכנה להתגלות חדשה ויפה יותר של הרוח. אלוהים התגלה לפני בדמותה של קייט סוויפט, המורה, הכורעת עירומה על מיטה. אתה מכיר את קייט סוויפט? אף על פי שהיא אולי אינה מודעת לכך, היא כלי בידי אלוהים לשאת את בשורת האמת."
הכומר קרטיס הארטמן פנה ויצא מהמשרד בריצה. הוא עצר בפתח הדלת, ולאחר שהסתכל לאורכו ולרוחבו של הרחוב השומם, פנה שוב אל ג'ורג' ווילארד. "אני נגאלתי. אל תירא." הוא הרים אגרוף מדמם לנגד עיניו של האיש הצעיר. "ניפצתי את שמשת החלון," קרא. "עכשיו יהיה צורך להחליף את כולה. כוח אלוהים נכנס בי ושברתי אותה באגרופי."
