הגעתי למרפאה מוקדם מאוד, ובכל זאת חיכיתי חצי שעה בחוץ עם עוד שלושה קשישים שרבו בלהט על הזכות הנובעת מתוך דחיפות להיכנס ללא תור לאחות. התלונות שלי היו רגילות למרות התקופה הלא רגילה: לא מצליחה לישון, שוב דלקת בדרכי השתן על אף שבעלי בכלל לא בבית, רעידות בכל הגוף ופריחה מגרדת – וכל זה בנוסף לכל המכאובים הרגילים. הרופאה מדדה את לחץ הדם שלי, מיששה את הבלוטות בצוואר ובבית השחי. תפתחי פה גדול, הגרון נקי.
אחר כך ביקשה שאשב על המיטה והאזינה בעזרת הסטתוסקופ לחזה ולגב, מה שהיה יכול להיראות כמו עניין אמיתי בבריאות שלי, וביקשה שאנשום נשימות עמוקות וארוכות וגם שאחזיק את הנשימה. אין צפצופים, אמרה.
אבל פתאום, ממש בלי שום אזהרה או התגרות, בדיוק כשלקחתי קצת אוויר, הרופאה שלי כרכה בזריזות את הסטתוסקופ סביב צווארי, מהדקת, מהדקת ולא משחררת! העיניים שלי כמעט יצאו מחוריהן, הלשון התנפחה כמו תות, הרגליים בעטו באוויר בניסיון נואש להשתחרר, אבל הסלאבית הזאת, מטר שמונים של חיוניות מתפרצת, לא התכוונה לשחרר. האצבעות שלה, ארוכות ומטופחות, משכו בכוח בשני הקצוות המנוגדים של הסטתוסקופ הכרוך סביב צווארי בעוד רגל אחת במגפי ברך אופנתיים דוחפת את מיטת הטיפולים לעוד קונטרה. שנים על גבי שנים שהיא הרופאה שלי ומעולם לא ראיתי אותה נלהבת כל כך! כנראה שזה נכון מה שאומרים על הסלאבים, אנשים קשוחים מאוד.
כבר התחלתי לראות ככה קצת שחור עם נקודות מנצנצות, אבל מזל שכמו איזה ג'יימס בונד היה לי את השכל לדחוף ממש בתחילת ההתגוששות שתי אצבעות בין הצינור השחור לצוואר, וככה בעוד שאנחנו נאבקות כמה דקות ארוכות ומייסרות, הצלחתי בסוף להשתחרר, משליכה את הסטתוסקופ על הרצפה ודורכת עליו בזעם.
"נעה גרשוני, באמת שאין צורך לנהוג באלימות," אמרה הרופאה שבינתיים התיישבה בחזרה במקומה מאחורי הצג של המחשב ועיינה בתיק הרפואי שלי. אני עוד התנשפתי והתנשמתי, אבל אצלה? אף שערה לא זזה מהמקום. היא הוציאה מהמגירה סטתוסקופ חדש וענדה אותו לצווארה.
"מה זה היה צריך להיות?!" קרקרתי בקול שבור, אוחזת בצווארי האדום והנפוח.
"את בסדר גמור," היא אמרה, "רפלקסים טובים מאוד, חיונית לגמרי, וגם אם העודף משקל יהרוג אותך מתישהו זה כנראה לא יקרה בקרוב," והיא תקתקה עוד כמה תקתוקים במקלדת ואחר כך הגישה לי שני דפים שהוציאה מהמדפסת. "כולם בפרנויה עכשיו, זה לא בושה לבקש עזרה. קחי את הכדור הזה לפני השינה, אבל על קיבה ריקה," הזהירה. יצאתי בשקט מהחדר, הקשישים הביטו בי מבועתים, שניים החליטו שלא להסתכן, קמו והלכו. האחרונה אזרה אומץ אבל רגע לפני שנכנסה לחדר, פנתה אליי ואמרה ברכות, "זו לא רופאה לכל אחת, מיידלע, שמעתי שבקניון הרופאות מאוד נחמדות."
~
בצהריים זו היתה אמא שלי, גם היא ניסתה לחסל אותי, גם אם אולי בפחות נחישות.
היא שמרה על הקטן כשיצאתי לרופאה וכשחזרתי הביתה אחרי ניסיון הרצח המטלטל, עליו סיפרתי לה בפירוט, היא אמרה אההה, וגם, כן? ונעה, את רצינית? מה את אומרת? אבל היא מיהרה מאוד כי היא היתה צריכה להגיע לסדנת היצירה שנרשמה אליה בתחילת המלחמה, במרכז האמנויות מטעם האגודה למלחמה בסרטן.
"עושים יצירה? עכשיו?" הרמתי גבה, "אנחנו הרי במלחמה."
"בדיוק," היא אמרה ופתחה את התיק שלה, "היום בסדנה נכין רימוני הלם לשעת חירום ונשלח אותם לתושבי העוטף. בסדנת המתקדמים מכינים גם כאלה עם גז, נרשמתי גם אליה היא תיפתח בשבוע הבא, הנה תראי מה עשינו בפעם שעברה," והיא הוציאה מהתיק בקבוק קוקה קולה חצי ריק שאיזולירבנד כחול היה מלופף סביבו, ובמקום פקק היתה תחובה לו בפייה חתיכת סמרטוט לבן, וזרקה אותו אליי.
"זו מתנה מסבתא, חמודי," היא אמרה לקטן שישב בכיסא האוכל הגבוה וניגבה לו את הפרצוף שהיה מרוח ברוטב חום אדמדם. "תשימו בממ"ד, על כל צרה שלא תהיה." אחר כך היא הוציאה מהתיק מראה קטנה וחבילת סיגריות, מרחה אודם כהה וסידרה את הפיאה הקצרה בצבע פטל עם הפוני המחומצן ככה שתהיה יותר נפוחה. היא הדליקה סיגריה, חיבקה אותי חיבוק מרפרף לשלום ואגב כך הדליקה גם את הסמרטוט הלבן שהיה תקוע בבקבוק. הקטן חייך אליה עם ארבע השיניים החדשות והחמודות שלו והיא הביטה בסיגריה ואמרה, "אוי, תראי אותי, איזו מבולבלת אני, מה עשיתי, אני הרי כבר לא מעשנת, אני מוכרחה להיפטר מהחפיסה הזאת שנשארה לי בתיק," ובכל זאת לקחה עוד שאיפה.
אני לעומת זאת רצתי החוצה כמו שלא רצתי בחיים שלי, והשלכתי את הבקבוק על ערמת חול גדולה במגרש הריק מול הבית, שעד לפני שבועיים עבדו שם פועלים ערבים על שלד של בית מפלצתי, כמו כל הבתים ברחוב הזה, וגם הטעינו את הפלאפונים שלהם בשקע אצלנו במרפסת.
הבקבוק התפוצץ בפיצוץ מחריש אוזניים, אבל באופן מפתיע, למרות התקופה המתוחה, אף אחד מהשכנים לא יצא החוצה לבדוק מה קרה, אם כי בבית הצמוד התריס החשמלי ירד בבהילות.
"יופי אמא! כל הכבוד לאמא!" שמעתי מאחוריי את אמא שלי שעמדה עכשיו בשער עם הקטן על הידיים ושניהם מחאו לי כפיים.
"טוב לדעת שזה עובד, אני אעשה לכם אחד חדש," היא אמרה ומסרה לי את הילד, "אבל עכשיו אני ממש חייבת לזוז, צ'או."
~
אחר הצהריים זאת היתה אתי, השכנה ממול.
כל יום בחמש אנחנו שותות נס ביחד, את החוגים של הילדים אני קובעת לפי הקפה הזה והיא את היוגה על כיסא במרכז החוגים לוותיקים, גם במלחמה אנחנו ממשיכות. את אתי קיבלתי בירושה מסבתא שלי, הן שתו יחד את הקפה של חמש כנראה עוד מסיום המנדט, ולאתי היתה מספרה בבית וכל שבוע חידשה לסבתא את הסגול בשיער. אני נותנת לה לפעמים לגזור לי קצוות אבל זה המקסימום.
אתי מביאה את העוגיות איתה כי היא לא מתחברת לעוגיות טף וחמאת שקדים שאני אופה. סליחה שהיא אומרת, כן? אבל יש להן טעם של חול. ובכל זאת היא ממש "מעריצה" את ניסיונות הנפל שלי לגרום לילדים לאכול בריא, אתם הצעירים יש לכם רעיונות! אם זה היה תלוי בה היא היתה מביאה גם את הקפה, אבל הבעיה שהיא אוהבת את הקפה שלה רותח, כיוון שרק ככה העוגייה נמסה בטבילה ראשונה ואין צורך להמתין, ובדקה שלוקח לה לעבור את המרחק בין הבית שלה לשלי, הקפה מתקרר.
בחמש היא הגיעה עם חליפת הטריינינג הקטיפתית והשיער העשוי ואמרה שנורא, ואיך נעבור את זה ומה נעשה ושהיא לא ישנה בלילה גם בגלל כל הזוועות שהיא רואה בסרטונים בטלגרם.
"יש לך טלגרם?" נחרדתי, ואתי אמרה שכן, הנכד שלה פתח בשבילה.
"למה את מסתכלת?" שאלתי, "הרי כולם אומרים שלא לפתוח את הסרטונים האלה, זה רק בשביל חו"ל, זה לא בשבילנו."
"אני לא מצליחה להתאפק," היא אמרה.
הכנתי לה קפה עם מים מהתמי 4 שהם כמובן לא רותחים מספיק בשבילה אז הכנסתי את הכוס לעוד סיבוב במיקרו. בינתיים היא הרכיבה את משקפי הקריאה התלויים תמיד על צווארה וחיטטה בדפים שעל הדלפק.
"בקשה לרישיון נשק? מה זה?" היא נפנפה מולי בדפים שהדפסתי מהאתר של משטרת ישראל.
"אני הולכת להגיש בקשה," אמרתי לה והוצאתי את הקפה מהמיקרו. היא הניחה את הדפים ובדקה עם עוגיית חמאה פריכה האם הקפה חם מספיק.
"לא תקבלי," היא פסקה, "אמרו בחדשות רק לוחמים וקצינים."
"נו אז?" אמרתי.
"אז היית לוחמת?" היא שאלה.
"לא," עניתי.
"לא חשבתי שהיית," היא אמרה, "סבתא שלך כבר היתה משוויצה."
"אבל הייתי קצינה," אמרתי.
"את? קצינה?" היא התפקעה מצחוק, "חשבתי שרק אחותך המוצלחת, לא חשבתי שהתגייסת בכלל."
זה היה קצת מעליב אז לא עניתי.
"זה מזכיר לי," היא אמרה, "כמעט שכחתי, חכי רגע יש לי משהו שאני חייבת…" והיא הכניסה יד לכיס הקפוצ'ון הקטיפתי והוציאה ממנו איזה חפץ מתכתי ושחור והניחה אותו על הדלפק בחבטה. הסתכלתי עליה ועליו חליפות.
"היי, מה את עושה עם זה?"
"שום דבר, רק רציתי לבדוק…" והיא הרימה את אקדח הלוגר הגרמני הישן והחלוד ( למה אני יודעת בכלל כאלה דברים?) והביטה בו בעניין.
"תורידי, תורידי אותו," אמרתי לה בטון חמור, אבל היא המשיכה לבחון אותו בעיון ואני אמרתי לה שוב, "אסתר, זה לא משחק, תניחי אותו עכשיו!" מה שכמובן היה טעות לעשות, כי אז כמו בסרט בהילוך איטי, ראיתי איך הלוגר מסתובב לה על האצבע המעוקמת שנתפסה בשמורת ההדק, ואיך היא מנסה לשחרר את האצבע בדיוק כמו שלא צריך לשחרר, וזה היה רק עניין של שניות לפני שכדור נפלט ופספס את הרקה השמאלית שלי באלפית המילימטר, ופגע במשקל הישן של "מאזני הארץ" שעלה לי הון בשוק הפשפשים.
"תראי מה זה, כל השנים האלה היה בפנים כדור," אתי צחקה למראה פניי ההמומות, "אוי נו מה כל כך נבהלת, לא קרה שום דבר, את יודעת שזה היה האקדח של סבא שלך? סבתא שלך נתנה אותו ליעקב אחרי שסבא שלך מת וזה שכב שנים במגירה, ככה, כאבן שאין לה הופכין. עכשיו כשהתחילו כל העניינים אמרתי ליעקב, אולי נדבר עם בעלה של נעה שייקח אותו למילואים וישמיש אותו מחדש לרגל המצב, אבל הנה אני רואה שהכול בסדר איתו," והיא החזירה את האקדח לקפוצ'ון והתלוננה ששוב התקרר לה הקפה.
אחר כך הילדים ירדו מהקומה השנייה ואכלו מהעוגיות שלה ולא משלי.
~
בערב זה היה בעלי.
"את ואמא שלך לא נורמליות!" הוא צרח בטלפון כששמע את הסיפור עם הבקבוק. "את בכלל קולטת מה היה יכול לקרות? את מבינה שתשעים אחוז מבקבוקי התבערה מתפוצצים בפרצוף של מי שמחזיק אותם?" ומהצד מישהו שאל, "איפה, איפה זרקו בקבוקי תבערה," ובעלי אמר לו, "לא, לא, זה שום דבר, זה עניינים עם הבית."
"והאקדח? כזה חוסר אחריות, אני לא יודע אפילו איך להגיב לזה." הרגעתי אותו ואמרתי לו שהוא צודק, ושהם אנשים זקנים ואם יקרה מה שיקרה הם כבר חיו את החיים במלואם. בינתיים, אמרתי לו, יותר חשוב שהוא יהיה חזק וגיבור במילואים ושלא ידאג אנחנו נהיה בסדר. הוא סיפר בפרטי פרטים מפורטים על כל העבודה הבאמת קשה שהם עושים, ואמר שהיה לו מזל גדול שהוא הצליח להגיע לגדוד הזה, כי להיות חובש קרבי בצו 8 זה תמיד כלבת, וטוב לפחות שיש לו גדוד קבוע שהוא מסופח אליו גם אם זה אומר להיות בג'נין. אמרתי לו שזה באמת מזל וכמובן שלא סיפרתי לו שדיברתי עם דוד שלי המח"ט איך שהתחילה המלחמה וביקשתי, מה ביקשתי, התחננתי ממש שיספח אותו לאחד הגדודים. שנינו ביחד בבית בזמן מלחמה? היתה לי תחושה שזה לא ייגמר טוב.
ובכל זאת אחרי שהוא סיפר לי על הרכב הממוגן ירי שלהם שחטף בצהריים בלוקים ובקבוקי תבערה ושמעתי את הרעד בקול שלו, זה עשה לי משהו. עם הסיפור הזה ועם החדשות שזמזמו על המסך נרדמתי על הספה והתעוררתי כשאני שומעת רחשים מוזרים בבית.
"מי שם?" שאלתי, מצומררת כולי, אבל באוויר עמד ריח של שמפו הד אנד שולדרס בריח מנטול, והבנתי שזה בעצם בעלי שיצא מהמקלחת ריחני בגופייה ותחתונים.
"היי, מה אתה עושה פה? אתה לא אמור להיות בג'נין בלי מקלחת כבר 60 יום?" שאלתי אבל הוא לא ענה, אז שאלתי שוב, "היי, מה העניינים, מה קרה שחזרת?" והוא שוב לא ענה ופתאום הוא לא היה נראה לי כל כך כמו בעלי, אבל לא הייתי בטוחה, הרי כבר חודשיים לא ראיתי אותו. בעלי, או הדבר הזה שנראה כמוהו, החל מתקרב אליי באיטיות חשודה ולפתע הגביר מהירות בצורה שאי אפשר היה לתאר אותה אחרת אלא כמאיימת, כשהפרצוף שלו נעצר במרחק חצי סנטימטר משלי. ואם זה לא מספיק, אז המניאק התיישב לי על החזה ואני לא יכולתי לזוז או לצרוח, משותקת לחלוטין ויודעת, פשוט יודעת שאני עומדת למות ולא יכולה להאמין שזה בעלי שמתכוון לחסל אותי. הרגשתי עצובה וגם נבגדת, ככה? אחרי כל כך הרבה שנים, ככה זה ייגמר בינינו?
~
"קוראים לזה 'ביקור הגברת הזקנה'," אמר בעלי כשהתקשרתי אליו נרעשת לספר לו על ניסיון ההתנקשות שלו בי. הוא הרי חובש ומכיר ויודע דברים, "זה שיתוק שינה שנגרם לא פעם במצבים של סטרס קיצוני."
"אתה מנסה לקרוא לי זקנה?" שאלתי והוא צחק.
"גרשוני," הוא אמר, "את חייבת להפחית בחדשות וגם במגע עם המשפחה המורחבת," ייעץ. המשכנו לדבר עד שהטלפון שלי התחיל לרטוט ולהבהב, והילדים שלא הוציאו מהצהריים את האף שלהם מהחדרים ירדו בריצה מהקומה השנייה, הגדול מחזיק על הידיים את הקטן שהתעורר משינה, והאזעקה עולה ויורדת.
"לא לרוץ!" נבחתי עליהם, ובכל זאת רצתי אחריהם למקלט ונסגרנו בפנים כשבעלי ממשיך לדבר עם הגדול בטלפון שלי, והאמצעי אומר לי, "אמא, תפסיקי עם הפרצופים המבוהלים, את מלחיצה."
כולנו ניסינו לגלוש בניידים כדי לגלות איפה כבר היו נפילות, אבל רק לילד עם האייפון המשוכלל היתה קליטה. שתי דקות אחר כך שמענו כמה בומים רציניים מעל הראש ואז השתרר שקט. במשך עשר דקות ארוכות המשכנו לשבת במקלט על פי ההוראות, בוהים אחד בשני ובקופסאות השימורים ונייר הטואלט שנערמו באחת הפינות מתחילת המלחמה. נתנו לתינוק לשחק עם הרדיו על בטריות שנראה כמו פריט חובה לפני חודשיים.
"היי, יש פה רביעיית טונה," אמר הגדול, "אפשר לקחת? מחר הכיתה יוצאת לקטיף התנדבותי ומארגנים שם ארוחת בוקר משותפת." והאמצעי שאל, "למה כולם מנסים לחסל אותנו?"
אז אמרתי לגדול, "בטח, תיקח," ואת האמצעי ניסיתי לחבק כשהקטן על הידיים שלי והוא הצליח להתחמק אבל לא לפני שלחשתי לו, "מאמי, אל תיקח את זה כל כך אישי."
