בעיר טולידו, חזרו מהנהר בליל שרב של קיץ, שם הלכו להתרענן מחום היום אציל זקן ואשתו, ילדם הקטן, בתם בת השש עשרה והמשרתת. הלילה היה בהיר, השעה אחת עשרה, הדרך בודדה והילוכם אטי, כדי לא להפוך ליגיעה את ההנאה שזוכים בה תושבי טולידו בצאתם להתענג על שפת הנהר או באחו שעל ידו. בטוחים ביושר לבם של אנשי העיר ובצדק השורר בה, פסעו לאטם האציל הטוב ובני משפחתו הצנועים ולבם רחוק מכל דאגה מפני האסון שעלול לקרות להם. וכיון שרוב הצרות באות על האדם בהיסח הדעת, כן נתנסתה אותה משפחה בצרה גדולה, שהשביתה את שמחתם והפכה את חייהם לתאניה ואניה משך שנים רבות.

ויהי שם בחור ששנות חייו כעשרים ושתים, אשר העשירות ודם האצילים שנזל בעורקיו, החרות המופרזת ויצר לבו הפתלתל, וחברת מרעיו, מלאו את לבו לעשות מעשים נועזים שהכתימו את שמו והוציאו לו מוניטין של פוחז ונקלה. וילך הבחור, שמתוך רצוננו לחוס על כבודו, נכנהו בשם רודולפו, באותו ערב עם ארבעת חבריו, כולם בחורים עליזים ועזי פנים, ויבואו אל הדרך אשר הלכו בה האציל ובני משפחתו. ושני המחנות, של הכבשים ושל הזאבים, נקרו זה לעומת זה. ויציצו רודולפו ומרעיו רעולי פנים ובעזות מחוצפת אל פרצופיהן של האם, הבת והמשרתת, ויצא הזקן מכליו, ויגער בהם ויוכיח אותם על עזותם. אך הללו חרצו לשונם ויענו לו בקילוסים ויעזבום לנפשם.

ויפגע חן יופיה של הנערה ליאוקדיה, בשם זה נכנה את בת האציל, בעוז בלבו של רודולפו, עד שבאותו רגע עלו בו הרצון והתשוקה להתעלס עמה באהבים, תוך התעלמות גמורה מהתקלות הכרוכות בכך.

לא עברו רגעים מעטים ויודיע רודולפו את מזימתו למרעיו ויחליטו ארבעתם לגזול אותה מידי הוריה למען מלא את מבוקשו. שכן העשירים הנוהגים לא לשים מחסום לתאותם, תמיד ימצאו עמיתים שיישרו את סילופיהם ויציגו כטובים את מעשיהם המתועבים. שהרי באותו הרגע שרודולפו הודיע להם מזימתו, החליטו הם לסייע בו להוציאה אל הפועל.

וישימו את מטפחותיהם על פניהם, וישלפו את חרבותיהם, וישובו על עקבותיהם, וימצאו את האנשים עוד במקום, כי טרם כילו להודות לאל על החלצם מכף הריקים.

ויבואו עליהם כחתף, ויחטוף רודולפו את ליאוקדיה ויטלנה בזרועותיו, וינוס עמה ולא נתן לה סיפק לעמוד על נפשה. והיא, המומה מפחד, נתלעלע גרונה ואור עיניה ניטל הימנה, ותתעלף ולא ידעה ידי מי נשאוה ולהיכן הביאוה. ויצעק האב מרה, ותתיפח האם, ויתן האח קולו בבכי, ותשרוט את בשרה המשרתת.

אפס, גם הזעקות וגם ההתיפחות, גם הדמעות וגם השריטות לא הכמירו את רחמיהם ולא הועילו במאומה, מאחר שהבדידות ודומית הליל, ולבם הקשוח של מעללי הרשע כסו את הכל. לבסוף, המשיכו אלה את דרכם עליזים ושמחים, ואלה נשתהו ואבלים על מקומם.

ויבוא רודולפו שלם לביתו, והוריה של ליאוקדיה שבו לביתם אבלים וחפויי ראש, נבעתים ואכולי יאוש. יומם חשך עליהם, כי בהלקח בתם ניטל מהם אור עינם; הם היו גלמודים, כי טוב ונעים היה להם בחברתה של ליאוקדיה; נבוכים, שכן לא ידעו אם עליהם לגלות את אסונם לפני הערכאות: מבוהלים, כי אכלתם הדאגה פן יהיו הם בפזיזותם הגורם לפרסום חלול כבודה של בתם. הם צעקו לצדקה, אך בהיותם אצילים מרוששים, לא ידעו לאן יביאו תלונתם ויאשימו את מזלם הרע באסונם. ורודולפו, ערום ובעל מזימות, הביא את ליאוקדיה לביתו, ולפי שמעולפת היתה, כסה במטפחתו את עיניה למען לא תראה את הרחובות בהם עברו ואת הבית אליו הובאה. ויביאנה ישר לחדרו, משום שאביו מסר חדר מיוחד לרשותו, וגם מפתח נתן לו, משגה הורים המעניקים חרות מופרזת לבניהם. ומאחר שהנערים, באחוז בהם תשוקתם, אין הם משגיחים בנוחות ובסדרים, מלא רודולפו את תאוותו בליאוקדיה והיא עודנה נטולת הכרה. מוכה סנוורים מחמת התאווה שבערה בו, עשק רודולפו מאת ליאוקדיה את היקר שבעדייה. ולפי שתאוות הבשרים תש כחה לאחר שהחוטא בא על סיפוקו, בקש רודולפו להרחיק את הנערה מעל פניו ולשימה ברחוב בעלפונה. אפס, בגשתו להוציא את זממו, הקיצה הנערה מעלפונה ותאמר:

– היכן אני, האומללה? ומהי העלטה האופפתני? היכן אני, בעדן התום או בשאול חטאי? ישו! מי נוגע בבשרי? ולמה סרוחה אני במטה? ולמה אני פצועה? אמי הורתי, איך? ואתה אבי יקירי, כלום לא תשמע את קולי? אויה לי, חשך מזלי, הורי לא ישמעוני וידי מרעי נוגעות בי! מי יתן ולא תוסר החשכה לעולם, ועיני לא תחזינה באור השמש, ובמקום בו אני שרויה עתה יקבר כבודי. שכן טוב הכבוד המחולל הצפון מעיני האדם מהכבוד המוקע לראוה. הנה נזכרתי, ולואי וגז זכרוני לעולם! הולכת הייתי בחברת הורי ואנשי בליעל התנקשו בנו, ועתה הכל ברור לי וטוב שהבריות לא יראוני עוד. אהה, בן אדם, תהיה אשר תהיה, אתה העומד עלי – והיא לפתה את ידי רודולפו – אם יש עוד זיק רחמים בלבך, חוסה עלי, ומאחר שחללת את כבודי, טול גם את נפשי! טול אותה בזה הרגע, כי אין חיי חיים בלא כבוד. ודע לך, האכזריות בה נהגת לחללני, תפוג תוקפה אם תפרוש רחמיך עלי ותמיתני, וכך תהיה אכזר ורחמן כאחד.

ויחדרו דברי ליאוקדיה הנבונים ללבו הבלתי מנוסה של רודולפו, והוא נבוך ולא ידע מה יענה לה ומה יעשה. ותתמה ליאוקדיה על שתיקתו עד בוש, ותחל לגשש בידיה למען תיוכח אם צל הוא או מפלצת; אך בהמישה את גופו ובזכרה את שעבר עליה עת הלכה עם הוריה, ניטל ממנה כל ספק כי אכן גדולה השואה שהומטה עליה. ותאזר עוז ותשב לשאת לפניו את דבריה שהדמעות המרובות והאנחות הפסיקום לפני כן ותאמר:

– עלם עז פנים, מעשיך יעידו בך כי מעטות שנותיך, והעלבון שעלבת בי יכופר לך אם תבטיחני ותשבע לי כי כשם שכסתה עלטה תעלוליך, כן תכסה תעלומה לשונך. זעום הוא הגמול שנפשי תבקש ממך בעבור הגדולה בתועבות, אך למעני אין גדול הימנו מאחר שאין אתה מוכן ליותר מזה. דע לך, מעודי לא ראיתי את פניך ואין ברצוני לראותם, די לי בעלבוני לכשעצמו, נפשי סולדת להכיר פנים אל פנים את האיש שחלל כבודי, וחלילה לי להעלות בדמיוני את דיוקנו של האדם שכה הרבה להרע לי. לפני קוני אשטח את תלונתי ולא לפני בשר ודם, הדן את מעשי חברו לא לפי הסבות, אלא לפי ראות עיניו. למעלה מבינתי להבין כיצד שופכת נפשי לפניך אלה דברי האמת של נסיונות רבים, שלשנים ארוכות יזדקק האדם לדעתם, ואני שנות ימי חיי פחות משבע עשרה; אין זאת כי יסוריו של האדם יתירו את לשונו או יגזרו עליו שתיקה. פעם יפנה להגזמה למען יתנו אמון בדבריו ופעם יחשק שפתיו מאפס תקוה. בכל אופן, בין שאדבר ובין שלא אדבר, תקותי כי תאמין לדברי ותמלא את בקשתי. אל תביאני לידי אבדן תקוה, מאחר שלא יקשה ממך לעשות למעני אשר אבקשך. אל תדמה בנפשך ואל תחשוב כי הזמן יפיג את הטינה אשר בלבי עליך, ואל תבקש להוסיף עלבון על עלבוני משום שלא מלאתי כל תשוקותיך. תקותי כי מאחר שמלאת תאוותך בי שוב לא יתלקחו בך מאווייך הזדוניים. דמה בנפשך כי הרע שגרמת לי דבר של מקרה היה, ואני אדמה בנפשי כי כלל לא נולדתי ומשנולדתי לסבל נולדתי. שים אותי ברחוב, ואם נוח לך – בסמוך לבית היראה עברית ספרותית, בית תפילה לא יהודי, במקרה הזה כנסייה. (כל ההערות הן של העורך, אדם בלומנטל).  הגדול, משם אמצא לבדי דרכי לביתי. אך השבע לי שלא תעקוב אחרי, ולא תשאל לשמי ולא לשם הורי, ולא לשם קרובי, שאין אצילותם ונכסיהם עשויים לכפר על השואה שהמטתי עליהם. ענני ואל תירא לפתוח את פיך פן אכירך בקולך. דע לך כי חוץ מאבי ומהכהן המוודה לא דברתי עם גבר מעודי, וכה מעטים הם הגברים שאזני קלטה את היגוי לשונם ומוצא שפתיהם, עד כי בקושי אדע להבחין בין אחד למשנהו.

וזאת התשובה שנתן רודולפו לדבריה המחוכמים של ליאוקדיה המחוללה: הוא חבקה בעוז ויבקש למלאות בה תאוותו כבראשונה ואת כבודה לחלל שנית. אך ליאוקדיה אזרה את שארית כוחותיה, ובמשנה מרץ העולה על יכולתה של נערה רכה, הגנה על כבודה ברגליה ובידיה, בשניה ובלשונה ותאמר לו כדברים האלה:

– דע לך, איש מזימות ובן בליעל, את החרפה שהעטית עלי ואת כבודי שגזלת ממני כאילו מבול עץ גזלתו ומאבן דוממה נטלתו. אכן הכרעתני, אך נצחונך עטוי בושה וכלימה ישוב לחיקך. ואילו עתה, מה שלבך מבקש רק במותי יותן לך. מעולפת רמסתני ברגל גאוה ותבזזני; אך עתה, בהכרתי עמדי, רק על גופי המת תתעלל. שכן, אלמלא נתתי לך עתה להוציא בשלום את מזימתך הנואלת, יכולת לחשוב כי אחיזת עינים היה עלפוני, עת עטת עלי לטמאני.

אחרי שליאוקדיה עמדה בעוז ובגאון על נפשה, הלכו הלוך ורפה מאמצי רודולפו ותחלש גם תאוותו. והואיל ושרירותו כלפי הנערה לא מהמעין הטהור של אהבת אמת נבעה, ממעין האהבה שהיא בת קימא, אלא מתאוות בשרים גסה שהיא בת חלוף, החל מפעפע בקרבו רחש הדומה במשהו לחרטה.

מצונן ומיוגע מרוב האבקות הניח רודולפו את ליאוקדיה במטתו ויצא מהחדר בלי אומר ודברים וינעל את הדלת אחריו. הוא יצא לשית עצה עם חבריו מה לעשות בנערה.

ויהי כאשר הרגישה ליאוקדיה כי נשארה בחדר הנעול לבדה ותרד מעל המטה ותתהלך בחדר אנה ואנה, ותגשש באפלה את קירותיו למען מצוא פתח לברוח או חלון לקפוץ החוצה. ותמצא את הדלת סגורה על מנעול. ותוסף לגשש ותמצא חלון ותפתח אותו ויתפרץ אל החדר בוהק הירח שלאורו יכלה להבחין בצבע המרבדים שקשטו את קירות החדר. ותתבונן אל המטה המופזת ואל כלי המצע אשר עליה, ותרא כי יותר מאשר למשכב אביר ליצוע נסיך תדמה. אחרי כן מנתה את הכסאות והשולחנות והדלפקים, אתרה את מקומה של הדלת, ואילו את התמונות אשר בתוך המסגרות לא יכלה ראות. החלון מסורג היה בשכבת ברזל עבה וניבט לגן מוקף חומה גבוהה; שני הדברים שמו לאל את כוונתה לקפוץ דרך החלון החוצה. בכל אשר נח מבטה, ראו עיניה קישוטים ועיטורים שהעידו כי בעל הבית עם מעמד השועים יחשב ומקומו בין העשירים המופלגים. בעוד עיניה משוטטות על פני החדר נפל מבטה על שתי וערב עברית ספרותית, כינוי לצלב, "עשתה דמות שתי וערב על לבה" (עגנון).  זעיר, עשוי כולו כסף טהור, שהיה מונח על שולחן בסמוך לחלון. ותגש אליו ותקחנו בידה ותשלשלנו לתוך שרוול בגדה. לא אדיקות יתרה הניעתה ליטול אותו, וגם לא אהבת בצע, אלא מחשבה טמירה שהחלה מקננת בלבה. לאחר מכן סגרה את החלון כבראשונה ותשב אל המטה אשר ירדה מעליה ועיניה צופיות לראות איך יפול דבר.

בטרם תחלוף מחצית השעה נפתחה הדלת ויכנס אדם לחדר. ללא אומר ודברים נגש אליה, ויקשור מטפחת על עיניה ויאחזנה בזרועה ויוציאה החוצה ויסגור את הדלת אחריו. אותו אדם רודולפו היה, שאחרי צאתו לבקש את רעיו, נמלך בדעתו ולא אבה לראותם עוד, שכן לבו אמר לו שלא מן התבונה לעשותם עדים למאורע שאירע לאותה ריבה. תחת זה גמר בלבו לאמור להם כי דמעותיה שהזילה ללא הפוגות, הניעוהו לעזבה לנפשה באמצע הדרך.

כשגמלה זו המחשבה בלבו, חש על עקביו הביתה למען מלא את בקשתה של ליאוקדיה – להביאה בטרם שחר אל בית היראה הגדול, מאחר שלא חפץ להשאירה ליום שלם בבית, ולא לשוב ולהשתמש בכח ולא לתת לה אפשרות לראות את פניו.

ויביאנה עד לככר הקרויה ככר המועצה, וישנה את לשונו, וידבר אליה חצי פורטוגיזית וחצי קסטילינית ויאמר: לכי בשלום לביתך כי אין פה איש אשר יעקב אחריך; ובטרם הספיקה להסיר את המטפחת מעל עיניה נעלם הבחור ולא היה עוד.

ותשאר ליאוקדיה לבדה ותסר את המטפחת מעל עיניה, ותכר את המקום, ותפן כה וכה ותרא כי אין איש. ברם, הואיל וחששות ופחדים מלאו לבה, הלכה והפכה מדי פעם ראשה לאחור למען תיוכח אם אין איש עוקב אחריה. ובהגיעה לבית מגוריה שקרוב היה, נכנסה כדי להוליך שולל את המרגלים שעלולים היו לבלש אחריה, לבית זר ששערו פתוח היה, ואחר רגעים מספר שנשתהתה בו פנתה לביתה שם מצאה את הוריה מדוכאים ולבושים, רחוקים מתת תנומה לעפעפיהם אחרי אשר עבר עליהם. וההורים בראותם אותה, רצו לקראתה בזרועות פתוחות ויקבלוה לחיקם כשעיניהם זולגות דמעות רותחות.

וליאוקדיה שלבה נחמץ עליה, בקשה מאת הוריה כי יצטדדו עמה לפנה רחוקה, ושם ספרה להם במלים מקוטעות על אודות האסון שקרה לה ומה שהיה לאחריו, ועל אי יכולתה להכיר פנים אל פנים את אנסה ומחלל כבודה. גם תארה לפניהם את הזירה בה הומטה עליה השואה; את החלון והגנה, את השבכה והדלפקים, את המטה והמרבדים, ובסוף הראתה להם את השתי וערב שהביאה עמה. דמות הצלוב פתחה מחדש את מקור הדמעות ואת מעין התחנונים שנתערבבו בקריאות נקמה ובתפילות לעונש מן השמים. ותוסף ליאוקדיה לדבר אל הוריה ותאמר: גם כי יסלוד לבי להכיר את האיש שהמיט עלי זה הקלון, לא אמנע מכם להכירו אם רצונכם בכך. הנה השתי וערב, שעל ידו יותן לכם לדעת מי הוא האיש. שכן אם תמסרוהו לסקריסטנים (שמשים) והם יכריזו מעל דוכני הכנסיות של העיר כי מי שנאבד לו שתי וערב כזה, יבוא אל הכהן אשר הם יגידו ויושב לו, מובטחני שעד מהרה תכירו את איש הבליעל ואת מקום מגוריו.

ויען לה אביה ויאמר:

– כן דברת, בתי, אפס מי יתקע בידינו כי במרמה ובכחש לא יעשו לאל את דבריך הנבונים? שהרי ברי כי עוד היום יוודע לבעל השתי וערב הזה על העדרו מביתו, וכיון שאיש אחר מלבדך לא פקד הלילה את חדרו, לא יטיל ספק כי את ולא מישהו אחר לקח אותו: והיה אם יוודע לו כי השתי וערב נמצא בידיו של אחד הכמרים, לא יחיש לפדותו, אלא יבקש לדעת מידי מי קבלו הכהן. והמעט לך זה, הרי אפשר כי יגלה לעמיתו את סימניו ולא הוא כי אם רעו יבוא אל הכהן. ואם גם אנו נעשה כך ונשלח על ידי זר את החפץ אל הכהן, ונמצאנו בסופו של דבר נבוכים ולא נבונים. שמעי נא איפוא לעצת אביך: השאירי את השתי וערב אצלך, ושמרי עליו, ומה עוד שהוא העד היחידי שראה בעניך, ובהגיע השעה, יעיד הוא בך בפני שופט הצדק. ועתה, דעי לך בתי, קשה קורטוב של עלבון בפרהסיה מליטרא של עלבון בצנעה. ואל תיסרי נפשך על כבודך שחולל במסתרים, אם תוכלי להופיע שלמה עם אלהים ואנשים לעין השמש. שכן בפשוע אדם יתחלל כבודו וצדקתו תרוממהו. בשלשה דברים יחטא האדם לאלוהיו: בשיחה, בתשוקה ובמעשים רעים; ואת לא חטאת לו לא בשיחה, ולא בתשוקה ולא במעשים. היי טהורה בעיניך כשם שאת טהורה בעיני, ואנכי כאב נאמן אפרוש את חסדי עליך.

וישדל האב את ליאוקדיה בדברים נבונים, והאם בחיבוקיה גם בקשה לנחמה. ותוסף הנערה לבכות ולהאנח מרה ולא נוחמה. ותשב בבית גלמודה ואבלה.

ורודולפו בשובו לביתו בקש את השתי וערב ולא מצאו, וידע מי לקחו, ולפי שעשיר היה לא נגע הדבר ללבו. גם הוריו לא השגיחו בהעדרו, כאשר שלשה ימים אחרי כן, בצאתו לאיטליה, מסר לאחת מאמהותיה של אמו את רשימת החפצים שהשאיר בחדרו.

עוד ימים רבים לפני כן תיכן רודולפו את נסיעתו לאיטליה. אביו אשר נשתהה שם, דבר על לבו כי יצא לזמן מה לארץ נכריה, מאחר שלא רק במכורה מוטל על האדם לנהוג באבירות, אלא גם בנכר. טעמים אלה ואחרים הניעו את רודולפו למלא אחרי רצון אביו, ואחרי שהלז צייד אותו בשטרות לברצלונה ולגנואה, לרומא ולנאפולי, לקח שנים מרעיו ויצא עמם ממולדתו על מנת לטעום, כפי ששמע מפי אנשי צבא יודעי דבר, מהמטעמים הטובים שמצויינים בהם בתי ההארחה של איטליה וצרפת, וליהנות מהחרות המופרזת שנוהגים לזכות בה את האורחים מספרד. וישכח את ליאוקדיה ואת אשר עולל לה, כאילו לא היה הדבר ולא נברא.

והיא הצטנפה בבית אביה ולא גלתה פניה לאיש, ביראה פן יקראו האנשים על מר גורלה על לוח מצחה. אך הבדידות שהיא גזרה על עצמה בראשונה מרצון הפכה במרוצת הימים להכרח, שכן לאחר ירחים מספר, בהרגישה את הולד במעיה, אנוסה היתה להסתיר פניה מעין רואים. שוב נבקע מעין דמעותיה ושוב נשאו הרוחות את האנחות והנאקות שפרצו מלבה הדוה. רק מעיני אמה רבת החסד לא נעלם הדבר והיא השתתפה בצערה.

לימים, במלאות ימי הריונה, יעדה האם לעצמה, מחשש של פרסום, תפקיד מיילדת, ובעזרתה ילדה ליאוקדיה בן נחמד למראה. חרש בא לעולם וחרש לוקח לכפר רחוק, שם התמהמה ארבע שנים תמימות. ובשנה החמישית הביאו אביו זקנו בתור בן אחות לביתו ויגדלהו ויחנכהו לא לחיי שפע, זולתי למצוות ולמעשים טובים.

ויקראו לילד לואיס, כשם אביו זקנו, והוא יפה תואר ויפה עינים, שקט ופקח, ואם כי עודנו רך בשנים, מכלכל היה את מעשיו כיאות לחטר מגזע אצילים. חנו, יפיפותו ואצילות רוחו חבבוהו על לב הוריו זקניו וישמש להם מקור נחמה תחת האסון שקרה לבתם. והיה בהתהלכו בחוצות העיר ירדו על ראשו כגשם נדבות אלפי ברכות; אלה הביעו התפעלותם על יופיו ואלה ברכו את האם שילדתו; אלה את אביו הגבר שהולידו ואלה את אומנו המחנכו למצוות ולמעשים טובים. כך – אהוב על הבריות, הגיע הנער לשנתו השמינית והוא כבר קורא לטינית וכותב בכתב נאה ותקין. שהרי הוריו זקניו אמרו ללמדו תורה ודעת ולחנכו במדות תרומיות, מאחר שידם לא השיגה להעניק לו נכסים ומותרות. כאילו לא היו החכמה והדעת מיטב עשירותו של האדם, שאין יד הגנבים ובעלי האגרוף משגת אותן.

ויהי באחד הימים, בהיות הילד בדרך למען מלא שליחות אמו-זקנתו אצל אחת מקרובותיה, נשתהה ברחוב לחזות בתחרות מרוץ סוסים. ברצותו לתפוס מקום משם ייטיב לראות בתחרות, חצה את הרחוב בריצה ובאותו רגע בא עליו בדהירה סוס שרוכבו לא יכול לעצרו עוד. הסוס שהפילו עבר עליו והוא נשאר מוטל על המרצפת כשדמו נגר מראשו כמים.

איש שוע זקן שהיה שם ויסתכל אל מרוץ הסוסים, עט כחץ מקשת אל המקום שם היה הילד, צנח מהר מעל סוסו ויחטוף את הנער מידי האיש שהספיק בינתיים להרימו מעל הארץ, ויקחהו בזרועותיו, ולמרות שיבתו ומעמדו הרם בחברה, החל פוסע פסיעות גסות לביתו. את המשרתים שליווהו צוה להזעיק רופא למען רפא את הילד. אנשים נכבדים רבים נתלוו אליו, לפי שלבם נחמץ עליהם בראותם את האסון שקרה לילד יפה התואר, הוא לואיסיקו, בן אחותו של האציל שקראו בשמו והוא זקנו.

ותתפשט הבשורה הרעה מפה לאוזן, עדי הגיעה לאזני הוריו זקניו ואמו שהכל חשבוה לדודתו, והם, מזועזעים עד יסוד נפשם, עטו תקופי חלחלה לביתו של אותו שוע. למזלם הכירו האנשים שפגשו בדרך את הזקן הנכבד והצביעו להם על מקום מגוריו; ובהגיעם לביתו כבר מצאו את הילד בידיו האמונות של הרופא.

ויבקשו השוע ואשתו בעלי הבית, את האנשים שחשבום להורי הילד, כי ימנעו עינם מבכי ויתאפקו מלהרים קולם, לפי שהצעקות והבכיות אין בהן להועיל לילד. הרופא, מפורסם במקצועו, מאחר שרפא את הילד ברוב חכמה וזריזות, הבטיח להם כי הפצע אנוש פחות מכפי שסבר בראשונה. ובעודנו מטפל ברפויו, חזר לואיס להכרתו, שכן עד אז ניטלה זו הימנו, וישמח אלי גיל בראותו את דודיו מתרפקים עליו. וישאלוהו בדמעות לשלומו ויען להם כי טוב לו מלבד הכאבים שהוא חש בראשו. הרופא פקד לא לדבר אל החולה, יען כי הוא זקוק למנוחה רבה וכן עשו.

וישא אביו-זקנו של הילד את דברו והחל מעתיר דברי תודה לבעל הבית על החסד הרב שגמל לבן אחותו. אך השוע האציל ענהו כי אל לו להודות לו, לפי שבראותו את הילד צונח לארץ והסוס עובר עליו, חשב לראות בו את קלסתר פניו של בנו שאהבתו עזה אליו. דמיון זה הניעהו ליטול את הילד בזרועותיו ולהביאו לביתו, בו ישאר עד אשר יחלים ויהנה מטוב הבית. אשתו שאצילת רוח היתה, החרתה אחריו והוסיפה כהנה וכהנה.

וישתאו ההורים הזקנים על גודל לבם הנוצרי של השוע ואשתו; אך יותר מכולם גדל תמהונה של אם הילד, שכמעט נרגע רוחה אחרי דברי העידוד של הרופא. שכן בהתבוננה היטב בחדר בו נח בנה, הכירה לפי הסימנים ששמרה בלבה כי אל נכון בזה החדר חולל כבודה ובין כתליו אצורה ראשית שואתה. ואף על פי שאת הקירות לא עטרו מרבדים כאז, ידעה היטב את צורת החדר; ובראותה את החלון ואת שבכתו, שאלה ליאוקדיה – לרגל היותו סגור מחמת מחלתו של הילד – אם הוא יוצא אל הגנה ותהי תשובתם כן. אך כל ספקותיה נגוזו בהכירה את המטה עליה טומאה, ואת השולחן עליו מוטל היה השתי וערב, שעוד עמד על מקומו הראשון. הוכחה אחרונה לאמיתות השערותיה שמשו לה המדרגות שהוליכו מהבית אל הרחוב, שהרי אז, כשאנסה הוציאה קשורת עינים מחדרו, ספרה בדומיה את המדרגות, והיום בחזרה הביתה ספרתן שוב והנה שתי הספירות שוות. כל אלה הסימנים שהעידו כמאה עדים כי אכן נתאמתה השערתה, מסרה ליאוקדיה לאמה, וזו מצדה חקרה ודרשה היטב ויודע לה כי לאותו שוע אציל יש בן, שאנחנו קוראים לו רודולפו, היושב באיטליה זה שבע שנים שהן שבע שנות חייו של נכדה.

ותספר האם לבעלה את דברי הבת ושלשתם גמרו אומר להמתין עד ישלח אלוהים את רפואתו לילד החולה. ואכן, אחרי חמשה עשר יום יצא מכלל סכנה ואחרי שלשים יום קם שלם מערש דוי. כל ימי חליו והחלמתו בקרוהו יום יום אמו והאם הזקנה, ובעלי הבית העתירו עליו אהבה ויקר משל היה בנם. פעמים, כשנשארה דונה אסטפניה, בשם זה נכנה את אשת השוע, לבדה עם ליאוקדיה, היתה אומרת לה כי הדמיון בין קלסתר פניו של הילד לקלסתר פניו של בנה באיטליה, מביא אותה לידי מחשבה כי פרצוף בנה רואות עיניה.

ותהי שפה אחת בין ההורים וליאוקדיה, ויום אחד, בהיותה לבדה עם אשת השוע, פתחה את פיה ותאמר לה כדברים האלה:

– שמעי נא גברתי, היום בו בשרו להורי אשר אירע לבן אחותם, חשך עליהם יומם ולבם חשב להשבר מחמת היגון והאבל שאפפום. שכן הם דמו בנפשם כי כבה אור עינם ונשבר מטה משענתם לעת זקנה, במות עליהם בן האחות היקר להם מבנים ואשר אהבתם אליו תעלה על אהבת אבות לבניהם. אך כמורגל בפי הבריות – ישלח אלוהים את הרפואה לפני המסה, והילד נלקח לבית הזה, בו הקיצו בי זכרונות שעד יום מותי לא אשכחם. דעי לך גברתי, כי בת אצילים אני, מאחר שהורי והורי הורי על מעמד האצילים יחשבו, וממנת חלקם חיי כבוד ואצילות, יהיה מקום מגוריהם אשר יהיה…

ותתפלא דונה אסטפניה ותשתומם לשמוע דברים כה נבונים מפי נערה רכה כליאוקדיה, שכן כבת עשרים ולא יותר דמתה בעיניה. ותקשב דום לדבריה ונודעו לה פחזותו של בנה וחלול כבודה של הנערה, מעשה החטיפה וקשירת עיניה, דרך בואה לחדרו והסימנים אשר נתנה בו לזיהויו. וליתר שאת שלפה מבין חזה את השתי וערב אשר איקונין הצלוב עליו ותאמר:

– אל אלוהים, כשם שראית איך נפלתי שדודה, כן יגיה אור משפטך על השילם שישולם לי. מעל השולחן נטלתיך למען לא ימוש עלבוני מעיניך. לא למען דרוש נקם לקחתיך, אלא לבקשך כי תתן לי כח לשאת בסבל ובדומיה את אסוני. ואת גברתי, זה הילד שהשפעת עליו רוב חסדך בן בנך הוא. מאלוהים היה הדבר כי הסוס ירמסהו למען הבא אותו ואותי לביתך. ועתה, אם אין לאל ידך לשלם לי כגמולי, עשי לפחות מה להקל מעלי את משא עלבוני.

ותכל ליאוקדיה לשאת את דבריה ותתעלף ותצנח בין זרועותיה של דונה אסטפניה, והשתי וערב לחוץ אל לבה. ודונה אסטפניה, הרכה והעדינה בין הנשים, שהחמלה והרחמים טבועים בדמה כשם שהקשיחות טבועה בדמו של הגבר, בראותה את ליאוקדיה בעלפונה, הצמידה את פניה אל פני הנערה ודמעותיה שהזילה בלי הפוגה השיבוה לאיתנה כאילו היו מים חיים.

בעוד נתונות הנשים השתים בזה המצב, זו בעלפונה וזו בהתיפחותה, נפתחה הדלת ויבואו החדרה השוע, אישה של דונה אסטפניה וידו אוחזת ביד לואיסיקו. ויפן השוע ברתת אל שתיהן ויבקשן להגיד לו פשר הדבר. ויחבק הילד באהבה רבה את אמו שחשבה לבת דודו, ואת אמו זקנתו שחשבה לאשת צדקה, ויבקש גם הוא שתגדנה לו על מה ולמה זה הבכי.

ותשא דברה דונה אסטפניה ותאמר: אישי ובעלי, דברים גדולים ונכבדים יש לי לאמור לך והגדול מכולם הוא כי זו האשה המעולפת בתך היא, וזה הילד נכדך. אלה הדברים אמרה לי זו הנערה ליאוקדיה, וקלסתר פניו של זה הילד מעיד כמאה עדים כי דברי אמת הם, מאחר ששנינו מזמן רואים בו קלסתר פני בננו.

– אם לא תסבירי לי פשר דבריך, קונם עלי כי לא אבינך – ענה השוע. ותחזור באותו רגע ליאוקדיה להכרתה המלאה ותוסף להתיפח כשהשתי וערב לחוץ אל לבה, עד שדמתה כולה לים של דמעות. מבוכתו של השוע הלכה הלוך וגדול עד שחלצתו אשתו ממנה מדי ספרה לו כל הדברים שספרה לה לפני כן ליאוקדיה. ויאמן השוע לכל דבריה, כאילו עדים רבים ונאמנים העידו על כך, וירא בכל זה אצבע אלוהים.

ויחבק השוע את ליאוקדיה וינחמנה, וינשק לבן בנו, ובאותו יום יצא רץ לנאפולי ועמו אגרת לבנם כי יחוש לשוב לעיר מולדתו, לפי שגמור עמם להביאו בברית הנשואין עם אחת ריבה יפת תואר ויפת מראה כיאות לו.

וימאנו השוע ואשתו לתת לליאוקדיה ובנה לשוב לבית הוריה, והם בידעם השתלשלות הדברים, נשאו כפיהם השמימה ויברכו את אלוהים על כל החסדים האלה.

ויהי בקרוא רודולפו את אגרת אביו, נכספה נפשו לזכות בנערה היפהפיה אשר אביו דבר עליה באגרתו, ובהודע לו יומים אחרי כן כי ארבע ספינות עומדות להפליג לספרד, עלה באחת מהן עם שני חבריו שהיו עמו כל השנים, והודות לרוח הטובה שנשבה על פני הים, הגיע אחר שנים עשר יום לברצלונה. ויחש לצאת משם במרכבת הדואר לטולידו, ואחרי שבעה ימי נסיעה הגיע לביתו שלם והדור כביום צאתו.

וישמחו ההורים אלי גיל בראותם את בנם שלם ובריא.

וליאוקדיה היתה במקום מחבוא ולא הופיעה, כי כן היתה פקודתה של דונה אסטפניה.

ויחפצו שני רעי רודולפו להפרד ותניא אותם דונה אסטפניה מעשות את הדבר, כי הם נדרשו לה להפיק את זממה.

ומועד שובו של רודולפו בשעות האחרונות של אחרי הצהרים היה. דונה אסטפניה צותה את נערותיה להכין את סעודת הערב. בין כה וכה קראה הצדה את שני רעי בנה, ומאחר שלבה נבא לה כי אלה השנים היו בין השלשה שלוו את בנה באותו ערב שנשדדה ליאוקדיה, שטחה תחינתה לפניהם כי יגלו את אזנה אם אמת הדבר שבלילה בהיר אחד שלפני שבע שנים שדד בנה נערה מידי הוריה. ותוסף לאמור: דעו לכם כי לא יאונה לכם כל רע אם תאמתו את הדבר, ותחת זה תועילו להחזיר כבודם ושלוות רוחם של כל בני משפחת הנערה. דבריה שיצאו מעומק לבה פעלו את פעלם והשנים העידו כי בליל קיץ אחד, בלכתם ארבעתם, רודולפו עם שלשת רעיו, חטף נערה ויעלם עמה, שעה שהם חסמו דרכם של בני משפחתה שבקשו להגן עליה בצעקות ובזעקות. לימים סיפר להם רודולפו כי הוא הביא את הנערה לחדרו. כאן נפסקה גביית עדותם, הואיל ויותר מזה לא ידעו לספר.

דברי העדות שהצילה דונה אסטפניה מפי השנים פזרו שארית ספקותיה באמיתות דבריה של ליאוקדיה, ולאחר שהבשילה במוחה מחשבה אמרה להוציאה מיד אל הפועל. רגעים מספר לפני סעודת הערב הזמינה את רודולפו אל קיטונה ובהניחה תמונה לפניו אמרה לו:

– רצוני רודולפו, להנעים לך את הסעודה ולהציג לפניך את העתידה להיות רעיתך, הנה דמות דיוקנה. מה שחסר לה במראה תמלא הנערה במעלותיה. שכן אצילה היא ונבונה וגם אמידה. ואם אביך ואני הועדנוה לך לאשה, אין זאת כי יאה היא לבננו.

ויתבונן רודולפו בתמונה ויאמר:

– אם הציירים שדרכם להיטיב עם לקוחותיהם בציירם את האיקונין שלהם נהגו לפי אותה מדה גם לגבי בעלת התמונה הלזו, אין זאת כי הגזימו בנדיבות לבם. אמנם, הנכון הוא גברתי ואמי, כי הבנים ישמעו בקול הוריהם וימלאו את רצונם; אך גם נכון הדבר כי למרבה אושרם, כדאי ורצוי כי ההורים ישתדלו לספק גם את רצון בניהם, ומאחר שהנשואין קשר הם שרק המות יתירהו, רצוי היה כי יתריו יהיו כולם עשויים מעור אחד ולפי מדה שווה. ואם כי הצדקה והאצילות, התבונה והאמידות יש בהן כדי לשמח לבב אנוש הזוכה בכל אלה, אין בכל זאת שמץ של ספק בלבי כי הכעור באשה אין בו כדי לשמח לב בעלה. אכן נער אנכי, אך ידוע אדע כי זכאים הם, הבאים בברית הנשואין, כי זיווגם ימלאם גיל וחדוה, ועם זה אין הם מקופחים לפחות במחצית אשרם. ושנית אומר לך: פרצוף מכוער, שכל שעות היום אתה מחויב להסתכל בו, בין בטרקלין ובין אצל השולחן ובמטה, אין בו כדי להסב הנאה לגבר. חי נפשך, אמי וגברתי, כי עליך לתת לי רעיה שתמלאני גיל ולא רוגז, שהרי על שנינו מוטל יהיה, מבלי לנטות ימינה או שמאלה, לשאת בעול שההשגחה תטיל עלינו. אם אצילה היא נבונה ואמידה כדבריך, יבוא גואלה שאלה הסגולות יספקו כל משאלות לבו. שכן אחד יבקש אצילות והשני תבונה, השלישי נכסים והרביעי יפת תואר, ואני מקומי בין האחרונים. שהרי אצילות, תודה לאל, לאבות אבותי ולכם, בירושה באה היא אלי; באשר לתבונה דייני כי אשתי לא תהיה שטיה ומקומה לא יוכר בין הנבערות, גם לעושר לא תכלה נפשי אחרי אשר הורי היקרים לא בין מחוסרי האמצעים יחשבו. נפשי נכספת איפוא ליופי, ותשוקת לבי אשה יפהפיה שגם צניעות וגם מדות טובות יעטרוה. והיה אם רעיתי תחונן באלה הסגולות, אשא קול תודה לאלוהים והורי ישבעו נחת מבנם לעת זקנתם.

ותשמח האם ותגל למשמע הדברים המחוכמים של בנה רודולפו ותדע כי טובה הדרך אשר בחרה בה. ותען לו ותאמר: אל דאגה, בני, אנו נשתדל כי האשה שתועד לך תמצא חן בעיניך; ואשר לאותה ריבה לא יקשה עלינו לבטל את ההבטחות שהבטחנו לה. ויודה רודולפו לאמו מקרב לבו, והואיל ושעת הסעודה הגיעה, באו והסבו אל השולחן, האב והאם, ורודולפו ושני רעיו. ויהי בטרם יבצעו את הלחם, קראה לפתע דונה אסטפניה:

– אויה לי, שכמוני, איכה שכחתי את אורחתי! לך מהר – פנתה לאחד המשרתים – ואמור לדונה ליאוקדיה, כי תמחל על כבודה ותבוא אל השולחן לסעוד עמנו, לפי שמלבד בני ומשרתי אין איש בבית הזה.

ברור כי כל זה הגתה בעלת הבית מלבה וליאוקדיה היתה בעצה אחת עמה. אחרי רגעים מספר נראתה ליאוקדיה בפתח החדר והופעתה כליל היופי וההדר. הואיל וחורף היה, לבשה שמלת קטיפה שחורה וכפתוריה זהב ומרגליות; את צוארה ואת מתניה לפפו ענק וחגורת יהלומים. שערותיה הארוכות והערמוניות גלשו על כתפיה והבריקו בהן אבנים טובות ויקרות שסנוורו ממש את עין הרואה. כל כולה אמר רעננות ואצילות. בידה החזיקה ליאוקדיה בילדה ושתי נערות צעדו לפניה והאירו את דרכה בנרות שעוה בתוך שני פמוטי כסף. כל המסובים קמו על רגליהם והחוו לה קידה, משל היתה זו דמות שמימית שהופיעה בדרך נס. כולם עמדו מוקסמים על מקומם ולא העזו לפתוח פיהם ולפנות אליה בדיבור.

וליאוקדיה, יעלת חן וענוה השתחותה לפני כולם, עד שנגשה אליה דונה אסטפניה, תפסתה בזרועה והושיבתה על ידה, מול רודולפו, ואת הילד הושיבה על יד אביו זקנו.

ורודולפו שהתבונן מקרוב במראה פניה של ליאוקדיה הגה בלבו: "לו בחצי יופיה נחנה הריבה שאמי הועידה לי לא היה גבול לאשרי. אלוהים אדירים, את מי רואות עיני? כלום ירד מלאך אלוהים משמים?"

ובשעה שעיניו הוליכו ללבו את דיוקנה הנאה של ליאוקדיה, נח מבטה על פניו של העלם, שאי פעם הציצה אליו מן החרכים ואשר בן רגע התרפקה נפשה עליו. ותעל ליאוקדיה לפני עיני רוחה את פרשת חייו של רודולפו ותתחלחל. ויחל הספק מכרסם את לבה והתקוות שאם רודולפו נסכה בקרבה הלכו ונגוזו. כי אמור אמרה ליאוקדיה; עתה יקיץ ביש מזלי את הקץ לכל הבטחותיה ורודולפו לא ישאני לאשה. ויהי בחשבה על הפסע שבין האושר המלא והאכזבה המרה, ותתעטף עליה נפשה מרוב הגות והשרעפים שהתרוצצו במוחה, ויבצבצו אגלי זיעה על מצחה ותחוור, ותטה ראשה אל בין זרועותיה של דונה אסטפניה ותתעלף. ויתחלחלו המסובים ויחושו אל ליאוקדיה להגיש לה עזרה. ויתחלחל רודולפו יותר מכולם ויפול פעמים ארצה ברוצו אליה. וליאוקדיה לא התנערה מעלפונה גם אחרי אשר התירו חזיתה והתיזו מים צוננים בפניה. ולא עוד אלא שחזה המגולה והדופק שלא מצאוהו נתנו אותות נאמנים כי פרחה נשמתה. והמשרתות והמשרתים הוליכו בחפזם את הקול כי אכן מתה ליאוקדיה.

הבשורה המרה הגיעה חיש לאזני הוריה, שישבו ספונים, ביזמתה של דונה אסטפניה, באחד החדרים הסמוכים, ויחד עם הכהן שהיה עמם, הפרו את פקודת בעלת הבית, ויפרצו בקול זעקה אל אולם האורחים.

וימהר הכהן אל הנערה ותקותו עמו להציל דברי וידוי אחרונים מפיה למען כפר על עוונותיה, והנה תחת מעולף אחד מצא שנים, מאחר שגם רודולפו נח ללא נוע אצל ליאוקדיה ופניו על חזה. שכן בראות האם את בנה רץ אל המעולפת, נתנה לו, כאילו היתה כולו שלו, לגשת אליה; ובראותה אותו נטול הכרה חשבה גם היא להתעלף, אך באותו רגע התנער רודולפו ויעזוב בוש ונכלם את הנערה. האם שהבינה לרוח בנה פנתה אליו ותאמר:

– אל יעטה קלון פניך על מה שעשית, וחשוב מה עליך לעשות בגלותי לאזניך מה שאין בכוחי לכסות עוד. דע לך, בני מחמדי, כי זו המעולפת אשר בזרועותי – אל נכון אשתך היא. אל נכון אני אומרת, מאחר שאני ואביך לה ארשנוך ולא לזו המזוייפת אשר בתמונה.

ויהי כשמוע רודולפו כי זאת הנערה אשר אמו ואביו הועידוה להיות לו לאשה, ויותרו החרצובות שכבוד המקום והצניעות הטילו עליו, ויגהר עליה ויצמד את פיו אל פיה, משל ביקש להפיח בה את נשמת אפו. ויהי כאשר גברו הצעקות והיללות, והדמעות נזלו כמים, ושערותיה של אם ליאוקדיה וזקן אביה נמרטו מרוב צער ואבל, וזעקת בנה הפעוט הגיעה עד לב השמים, זעה ליאוקדיה ותפקח עיניה לרוחה. ויהי בשובה לחיים שבו השמחה והגיל לכל העומדים עליה, שעלפונה זעזע אותם עד עומק נפשם.

ותנסה ליאוקדיה להחלץ ברוך מבין זרועותיו של רודולפו, אך הוא לא הרפה ממנה ויאמר לה:

– אל נא, גברתי, אל נא תחלצי מזרועות הגבר שדמותך נחרתה לעולמים על לוח לבו.

ויהי בשמוע ליאוקדיה את הדברים האלה ותתאושש כליל מרפיונה. ותותר דונה אסטפניה על המשך תכניתה ותפן אל הכהן ותבקש ממנו להביא בו במקום את בנה ואת ליאוקדיה בברית הנשואין.

ויקח הכהן ויביא אותם בברית הנשואין, ובימים ההם, בטרם יזדקקו האנשים לטקסי הקדושה ולסדרים הנהוגים כיום, לפי שדי היה בדברתם של החתן והכלה להנשא איש לרעותו. כיון שכך, נשאו זה לזה באותו מעמד ותרבה השמחה ותגדל הצהלה, ולא סופר כמוני ולא עט כעטי, יש לאל ידם לספר ולתאר את החדוה והדיצה ששררו באותו מקום. כן אין מלים בפי לתאר את החיבוקים שחבקו לרודולפו הוריה של ליאוקדיה, ואת התהלות והתשבחות לאלוהים ולהוריו שהטיפו שפתותיהם, ואת הברכות של שאר המסובים, ואת התפעלותם של שני רעי רודולפו שבהסח הדעת עדים היו בליל בואם לעירם, לנשואין כה נהדרים, ביחוד גדל תמהונם בשמעם מפי דונה אסטפניה שספרה באזני כל הנוכחים, כי הנערה שנחטפה אי פעם על ידי בנה – בעזרתם – היא ליאוקדיה.

וישתאה רודולפו עד מאד לשמע הדברים האלה, ויבקש אות מאת ליאוקדיה, אף שגדולה היתה אמונתו בהוריו ולא נשאר בלבו צל של ספק כי אכן חקרו ודרשו היטב את הדבר.

ותען ליאוקדיה ותאמר:

– פעם התעלפתי וכשהתנערתי מעלפוני ראיתי עצמי בזרועותיך מחוללת; והיום בשובי להכרתי שוב ראיתי את עצמי בזרועותיך וכבודי הוחזר לי. האין זה אצבע אלוהים? והמעט לך זה, הכר נא בשתי וערב שנלקח באותו ליל מעל שולחנך ואשר איש מלבדי לא יכול היה לקחתו, הנה הוא בידי אמך.

– את רעיתי ואת נשמתי לכל הימים שאלוהים יגזור לנו כמנת חיינו. ויוסף לחבקה ויברכום הנאספים בברכות חמות ויוסיפו עליהן כהנה וכהנה. ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם ויבואו כלי הזמר לשמח חתן וכלה, כי הוזמנו מבעוד מועד.

ויתבונן רודולפו בפני בנו וירא כי אכן קלסתר פניו של בנו כקלסתר פניו שלו, ויבכו מגיל ארבעת ההורים והבית, לא היתה בו פנה שלא תצהל משמחה. וגם כי חלף לו הערב כעל כנפי נשרים, בעיני רודולפו זחל כצב, כי נפשו כלתה להתיחד עם אשת חמדתו.

סוף סוף הגיעה השעה הנכספת, והמסובים נפרדו איש מרעהו ויפנו איש איש למשכבו והבית כולו שקע בתרדמה עמוקה. אך נחטא לאמת באמרנו כי הכל שקעו בתרדמה. שכן הצאצאים הרבים שהזוג השאיר אחריו בטולידו, החיים עמנו כיום, יעידו כמאה עדים כי לא כן היה הדבר.

ורודולפו וליאוקדיה חיו שנים רבות בגיל ובאושר, הם ובניהם ובני בניהם, ויברך אלוהים אותם בכל, בזכות לואיסיקו, שאביו זקנו האציל, האביר והחדור אהבה נוצרית ראהו מתבוסס בדמו על מרצפת הרחוב.

 

*מתוך "מבחר הסיפור הספרדי – ספרד וארצות אמריקה הלטינית", ערך יוסף רובין, הדר, 1962.

*דימוי: ברטולומיו אסבן פרז מורילו (1617-1682), המשפחה הקדושה