שימי חיון לא חלמה על עושר ואושר או על חתן חזק עם לסת רחבה וגומה, רק פנטזה על היום שבו תוכל לחייך בפה פתוח בזמן שהיא פותחת את השער לעוד מכונית לא חשודה, מה שלא עשתה מאז שהחליקה על שלולית שסובבה לה את העקב כמו בריקוד שאין לו מוביל והכתימה את הבד אוף־ווייט של החצאית־של־שבת שלבשה. בריצה הזאת גם נפל לה מהיד השעון בציפוי זהב שקיבלה לבת מצווה ומאז לא קנו לה חדש, כי היא לא יודעת לשמור על כלום אז מה הטעם. שימי אהבה את העבודה שלה, למרות שידעה שזאת לא עבודה מקובלת לבחורה. היא הייתה חלק מהתוכנית שלה להתקדמות אישית בלב ובראש והיא קיוותה שבסוף גם הגוף יבוא. הטריק שלה היה להבהיל את עצמה בכוח וככה לגרש את הפחד מהמקומות שהיא לא הייתה מגיעה אליהם, כמו הרגע שגילתה שהיא לא יכולה לנשום כשהיא רואה עכברים, והתחילה לעבוד על עצמה לעבור לקומת קרקע שתקרב אותה לאדמה, וככה לאט־לאט התרגלה לכל מה שיוצא ממנה. היום היא כבר אהבה את האקדח שלה והייתה מנקה אותו דבר ראשון כשהייתה חוזרת הביתה עוד לפני שהייתה מורידה בגדים או מרתיחה מים, כמו אמא שממהרת להחליף לתינוק. כשסיימה וישבה לקפה הביטה בו מבריק במרכז השולחן כמו האגרטל של הבית שהיא בנתה, מלא בחיים, אבל ברגע אחד מתרוקן. למרות העבודה שלה, שעשתה אותה עצמאית ועם האומץ המיוחד שבחורות בדרך כלל לא תופסות, היא אהבה להגיד לחברות מהעבודה ששאלו אותה למה היא עוד לבד שהיא מחכה לאהבה שתדע לסחוף אותה בלי להפתיע שהיא לא מסתכלת.

אבל השיניים הפריעו לה להתקדם בחיים, ולפעמים היא חשבה שהיא לא רוצה להכיר אף אחד כדי שלא תצטרך לפתוח את הפה בשביל להציג את עצמה, כמו בובה שמתחת לבגדים מושלמים חסרים לה הסופים של האיברים. בכל פעם שאמרה “קוראים לי שימי”, הרגישה רוח קלה נושבת בסדק שבין שתי השיניים הקדמיות, מזכירה לה שהיא עוד לא הגיעה לאן שהיא חולמת, ושאם היא רוצה שיהיה לה סיכוי אמיתי היא צריכה להמשיך לרוץ טוב־טוב בכיוון הנכון. בעבודה שלה היה גם פרוספקט ממשי לקידום. היא כבר ידעה שבחודש הבא היא הולכת להגיש מועמדות למשרת אחראית משמרת הבוקר, ואחרי שנים של עבודה בחושך המשימה הגדולה הבאה שלה הייתה להצליח להתעורר.

בשעות המתות של הלילה היא אהבה להוציא את הסנדוויץ’ שהביאה מהבית עם החצילים המטוגנים בלימון כבוש, כמו שאמא שלה הייתה מכינה לה לבית ספר ואז עשה לה בושה כי הריח שלו עלה על כל הכריכים עם שוקולד ושמנת שאצלם בבית לא היו קיימים בגלל הבריאות של השיניים והלב שלא מחפשים שומן חלבי או מתוק ורק מתנחמים בשמן עמוק שבתוכו כל ירק תפל הופך לתבשיל צבעוני מוטבע בלימון סחוט, פרוסות שום וכוסברה קצוצה דק דק. תמיד בעבודה היה לה תיאבון יותר גדול והמאכלים הרגילים שהיא למדה להכין מהבית הפכו למנות מסעדה יוקרתית. בימים שבהם לא חיכתה ללילה ואכלה בהפסקה המוקדמת שבה הורשתה להיכנס לקניון, העובדות של החנויות התרגשו ממה שהביאה, והריח הרע של הילדות פינה מקום למשהו חדש. בזמן שלעסה כל הפה נרטב לה בציפייה לביס הבא, והיא הייתה מתאמצת לא לבלוע מהר מדי. אחרי שסיימה לאכול אהבה לכסות על הטעמים החזקים במרירות של קפה חם שהביאה בתרמוס, ולדמיין איך היא מצילה את כל הקניון הרב־קומתי מפיגוע המוני באמצעות נטרול של המפגע בשתי יריות מדויקות לרגליים, כמו שלימדו אותה בקורס הכנה בשלב הסימולציות על רקע לאומני. היא לא פחדה מפיגועים ואהבה לראות אותם בטלוויזיה עם האנשים שמדברים מהר בפנים מאופרות עם רוח של לחץ חשוב בשערות, ולהרגיש שהיא עצמה חלק מכוחות ההצלה של המדינה, ולדעת שהיא צופה באירועים במבט מקצועי של מי שמבינה איך הדברים פועלים מבפנים. היא ידעה שעוד יבוא תורה, ורק דאגה שזה יקרה לפני שיהיה לה מספיק כסף לסדר את שתי השיניים, ואז שיראו אותה בטלוויזיה עם קו ישר ולבן שמפרט את השם המלא והתפקיד ישר יחשבו עליה שהיא אישה לא שלמה, שאפילו לא הצליחה לפתח את המודעות של איך היא נראית בעיני אחרים. היא התפללה שהפיגוע שלה יבוא אחרי שהיא תסיים לסדר את עצמה, ואז תספר לכתבנו בשטח בפה מושלם איך היא שלפה את האקדח בלי לחשוב פעמיים משום שזיהתה מיד שהמפגע בעל מראה חשוד וגם לוחית הרישוי של רכבו עוד מרחוק כלל לא נראתה לה. היא ידעה שהוא עוד יגיע ושיננה בלב את המשפטים היפים שתגיד בשפה של שבת, ורק קיוותה שלא תצטרך לשים יד מעל הפה או לחשב בראש מילים שיש בהן כמה שפחות אותיות שורקות, כמו שעשתה בכל פעם שדיברה בעשר השנים האחרונות. איך זה ייראה בשידור חי בטלוויזיה, ועוד יותר בטקס הוקרה שיעשו לכבודה במעמד מנכ”ל הקניון והנשיא וראש הממשלה ואמא שלה שתצלם אותה עם פלאש למרות האור יום ותגיד בקול רם מדי בשביל טקסים, ״אתה רואה אותה, זאת הבת שלי – שימי”.

מה שהורג אותה זה שאנשים בכלל לא מעלים בדעתם עד כמה העבודה שלה חשובה ובאיזה סיטואציות מורכבות ומסוכנות היא נתקלת ביום־יום. הם חושבים שזה רק ללחוץ על כפתור ולא מדמיינים בכלל שיש מצבים כמו היום שירדו לאישה המים בדיוק בשנייה שהיא הרימה לה את השער והיא הייתה צריכה להזמין לה אמבולנס ולחכות אתה בצד עד שהוא יגיע, בזמן שהיא לוחשת לה חזק וברור שהכול יהיה בסדר; או הלילה שילדה רצה לכביש כי היא איבדה את אח שלה והיא חסמה בגופה מכונית שכבר פתחה לה וסייעה לה למצוא אותו בשיתוף פעולה מלא עם המודיעין. ברגע שהייתה שולחת הודעת דיווח על סגירת אירוע הייתה מפזמת לעצמה “פתח לנו שער” ומרגישה את ההזדככות הפנימית שמתמלאת בה ומקרבת אותה כל פעם עוד קצת לאלוהים, כמו בסוף תענית ארוכה שהיא לא נשברה בה ולא הכניסה כלום לפה עד שאמא שלה הכניסה את המפתח לדלת, אחרי שהן חזרו מהתפילה העדינה שבה הגברים לא מתביישים לבכות וככה לנקות את עצמם מכל החטאים שהם עשו והנשים הזקופות מסתכלות עליהם מלמעלה כמו שומרות שרק צריכות להיות עדות להיטהרות של אחרים, והוציאה עוגת גבינה גבוהה מהמקרר והרתיחה מים לנס, ובזמן שהקר והמתוק התערבבו לה עם החם והמר, היא ידעה שהיא כבר תוכל לעמוד בכל אתגר. ברגעים כאלה היא הייתה אוהבת לעלות לקומה האחרונה במגדל של הקניון, שבלב היא הייתה קוראת לה הקומה של השמים, והכבישים והבניינים הרגילים היו נוצצים לה בעיניים, והיא הייתה מודה על האורות הלבנים של העיר שמגיעים עד אליה ועל הכוח המיוחד שהיא קיבלה ומבטיחה שהיא תמשיך לשמור עליו גם לפעם הבאה.

בעבודה היה לה שם של מי שטובה במצבי לחץ ושומרת על קור רוח בזמן שאחרים היו מזיעים בצעקות ופועלים בצורה שלא קידמה אותם לקראת פתרון. רק לעתים רחוקות תקף אותה הפחד שברגע האמת היא תקפא, והיא הייתה מדברת אליו כמו לתינוק, מבטיחה לו בקול מתוק, אין לך מה לדאוג, זה לא יחזור על עצמו. אבל בשינה היא לא הייתה רגועה. בחלומות היא תמיד הייתה נכנסת ויוצאת ממצבים של חירום בלי לדעת מה יביא מה והכול היה מוביל לרגע של שיא שבו מישהו רודף אחריה עם גוף כבד ומריח רע והגוף שלה היה בוגד בה ולא זז ולא היה לה לא אקדח ולא גז מדמיע שקנו לה קצת אחרי הבת מצווה, ובשנייה שהוא היה תופס אותה היא הייתה מתעוררת וככה מצילה את חייה עד הפעם הבאה. היא ניסתה כמה פעמים ללכת לרופא משפחה ולספר שהיא סובלת מסיוטים ונדודי שינה, והם תמיד ענו בלי להסתכל בה שזה שכיח בתחום עבודה כמו שלה ועשוי לנבוע מכך שהיא ערה בלילות וישנה בימים ושהיא צריכה לנסות לתקן את השעון הביולוגי שלה באמצעות עבודה בבקרים. היא חיכתה שייגמרו עשרת הימים הנותרים והיא תוכל לנסות את מזלה בביטחון של האור יום.

בעבודה היא כמעט הייתה האישה שחלמה להיות, בלי הפחדים שמכרסמים בה כמו עכברים בארונות גבוהים שאף אחד לא פותח בלי עזרה של כיסא. רק בחודש שעבר היא קיבלה סיכת הצטיינות על מסירות מעל ומעבר למצופה. זה היה אחרי מה שקרה בהפסקה, קצת אחרי שרונית מהתכשיטים באה להחליף אותה בעמדה. רק היא הייתה מחליפה אותה בגלל שהיה לה רישיון לנשק בשביל לשמור על היהלומים. איך שרונית הגיעה היא רצה לשירותים כי באותו יום היה יבש במיוחד והיא כבר שתתה את כל המים שהביאה. כשהיא באה לצאת מהתא היא ראתה אמא ליד העמדת החתלה מחליפה לתינוק ובוכה. היא ניגשה אליה ושאלה, כמו שלימדו אותה, בנימוס עוצמתי: הכול בסדר גבירתי? והאישה חייכה אליה בהתנצלות מבעד לריסים הכי זהובים שראתה, ולא ענתה. כשהאישה באה להרים את התינוק היא חטפה סחרחורת וכמעט נפלה יחד אתו. זאת הייתה הפעם הראשונה ששימי קפאה בתפקיד, אבל ברגע האחרון תפסה את עצמה ובלמה את הנפילה. אחרי זה היא התנהגה כאילו הכול כשורה – לקחה מהאישה את התינוק ודאגה לה לכיסא מהקפה, הביאה לה כוס מים ושקית של סוכר להעלאת הלחץ דם, אבל למחרת היא לא באה לעבודה. חיסור ראשון בשנתיים. התקשרו לשאול מה שלומה והיא שמעה שהם דואגים לה ואמרה, שום דבר, שפעת קלה, ובראש הכול חזר אליה. אותה אגדה לא מסופרת שהיא הרכיבה כמו פאזל לאורך הילדות, כל חלק מקדם אותה לקראת העיוות שלא יתוקן, שסידר את המשפחה שלה כמו סרט שחתכו לו את הסוף ואפשר לראות רק עד האמצע ולחשוב מה היה יכול להיות. זה היה יום גשום אחרי פסח, היא זוכרת כי אמא שלה הייתה אומרת עליו גשם קללה. שלוש שנים לפני שהיא הגיעה לעולם אמא שלה נשארה לבד בבית עם אחיה הבכור, מיניקה אותו על המיטה, ופתאום שמעה רעש חשוד מעבר לקיר. היא הלבישה את עצמה ורצה לסלון עם התינוק בידיים, רואה מול העיניים גבר עם גרביון על הראש מכניס את הווידאו לתוך שקית בלי ידיות, ובלי כוונה יצאה ממנה צרחה שהבהילה אותה וגרמה לה להפיל את מומו לרצפה. הגבר עם הגרביון נבהל וברח, ואולי זאת הייתה הנפילה שסימנה להם את החיים הקשים שיבואו בלי פתרון ובלי הקלה, ועם ההרגשה שסוחטת את הבטן ולא מורידה שום כתם.

וביום שהיא נפלה בכביש ושברה את השיניים וגם במצח הכול דפק חזק והתנפח, המחשבה הראשונה שלה הייתה שהנה עכשיו גם עליה יגידו שהיא אטית וכשהיא תדבר אנשים יזיזו את הראש ברחמים ולא יקשיבו למילים שיוצאות ממנה וגם היא תלך עקום ולא תגיע לשום מקום.

שנים יעברו עד שהם ישימו לב שמשהו לא בסדר. לפעמים מישהו ברחוב היה אומר, מה זה, מה יש לילד, למה הראש שלו בולט ככה? אבל היא הייתה רגילה להתעלם, וכמו אמא שלה לעשות את עצמה כאילו לא שמעה ולהמשיך ללכת קדימה. רק אחרי שהמחנכת הזמינה אותם לפגישה אחרי שעות הלימודים ואמרה שמומו לא מפותח כמו שאר הילדים ונראה שהוא לא מבין מה שמדברים אליו הם השתכנעו לקחת אותו לבדיקה. הם אף פעם לא דיברו בקול על מה שיש לו בראש ולא נתנו שמות למה שמאט את ההתנהגות שלו וגורם לו ללכת בצליעה. במשך חודשים היא הייתה תולשת את המראה מהקיר, משכיבה אותה במסדרון, ומתבוננת בעצמה הולכת מחדר לחדר כדי לראות אם משהו השתנה אצלה בהליכה. רק כשהנפיחות במצח נעלמה היא הבינה שהראש שלה כנראה בסדר, וחיכתה למחוק את הסימן האחרון שהזכיר לה שהיא נולדה לבית לא טבעי ובמזל יצאה לא שונה ומדברת רגיל ורק השיניים ממשיכות לשרוק את מה שאין בה ואת המחנק של הבית שכמה שניסתה לעשות אותו קטן ומחוק לפעמים הרגישה שהיא זזה רק בתוכו, מחדר לחדר, ועוד רגע אמא שלה תבוא ותזרוק עליה את כל מה שהצטבר אצלה מאז הנפילה. כל כך הרבה שנים ישבה מול המראה וחיכתה שהשיניים ישלימו את עצמן, שהיא כבר כמעט האמינה שעם התיקון של הפה יבוא לה התיקון המלא, כי היא אף פעם לא הייתה בטוחה אם כולם סביבה מחייכים כי הם יכולים, ומתוך שהם מחייכים וכולם רואים שאין להם בפנים שום דבר שעושה אותם לא רגילים ככה באה להם השמחה מבחוץ, נכנסת דרך הפה ונוסעת עד הבטן, ושם היא מרגיעה את השרירים, קלה כמו קצפת שנעלמת ברגע שהיא נוגעת בגוף.

את הגוף שלה היא אהבה כל עוד לא התעמקה בכל החלקים שלו, ורק כשהייתה מתארגנת מול המראה הייתה לפעמים מופתעת מהצורה, שלא תמיד התיישבה עם איך שהיא דמיינה. היא אהבה ששום דבר אצלה לא חורג מהנורמלי והכול עובר חלק בעין.

במיוחד הרגישה טוב עם הפנים שלה, שהיו מתאימים למה שחשבה על עצמה – כל עוד שמרה את הפה סגור. היא אהבה להתלבש פשוט ונקי ולאסוף את השיער בגומייה שלא ראו והייתה גורמת לשיער להיראות כאילו הוא מחזיק את עצמו.

ערב אחד די חלש נעצרה בכניסה מכונית עם שריטה בולטת מצד אחד שלה, והיא סימנה לנהג לפתוח את החלון. בפנים ישבו גבר ואישה והוא חייך חיוך עקום ואמר שלום גדול מדי כאילו הם מכירים מקודם. האישה הידקה את המעיל שלה לצוואר ושתקה. הוא הסתובב אליה ואמר, תגידי שלום, מה יש לך את, והיא אמרה שלום, אבל לא שמעו את האותיות עוזבות את הפה שלה ורק השפתיים עשו את הצורה של המילה. היא בדקה את תא המטען והוא היה ריק, אבל היא לא הצליחה להשתחרר מהמחשבה שמשהו לא בסדר. העיניים שלו היו אדומות והמעיל שלבש נראה גדול עליו. היא לקחה החלטה לעשות בדיקה משנית ואמרה, אדוני, בבקשה תצא מהאוטו. הוא התעצבן ואמר, מה את נטפלת אלינו, אנחנו אזרחים שומרי חוק. היא לחצה במכשיר קשר על הגעת תגבורת, אבל מבחוץ התנהגה כאילו היא אדישה ואין שום דבר מוזר בסיטואציה. הכול בסדר, אדוני. אנחנו עושים היום בדיקות מקיפות בשל התרעות. נודה לך על שיתוף הפעולה. הגבר אמר, תפסיקי לדבר שטויות ותני להיכנס, ומאחוריו כבר הצטבר תור ארוך של מכוניות שהתחילו לצפור, וכל צפירה הביאה אתה עוד צפירה והיא כבר לא שמעה את המחשבות שלה. היא נשמה בקול וחזרה על הבקשה, נועצת מבט חד בעיניים שלו עד שהוא יצא, רץ לכיוון האישה שישבה לצדו, פתח את הדלת שלה, נתן לה מכה חזקה בפנים והתחיל לרוץ לכיוון השער הראשי. שימי שלפה את האקדח וירתה לכיוון הרגליים שלו. הגבר ירק ושלף סכין. שימי ירתה לו ביד והסכין נפלה והוא חצי עליה והאישה התחילה לבכות בקול חלש. שימי התקרבה אליה והושיטה לה יד. האישה לקחה את היד שלה בעיניים מבוהלות, ושימי חשבה כמה יפות העיניים האלה שכאילו העצב לא לכלך אותן וקיוותה שהסטירה לא פגעה לה בשיניים. מניסיון היא ידעה שיש דברים שיותר קשה להתגבר עליהם כי הם משאירים סימנים. למרות שהיד שלה לא הייתה פנויה להסתיר את הפה היא חייכה, בפעם הראשונה מאז גיל שתים־עשרה, ואמרה, את תראי, אנחנו לאט־לאט נסדר הכול, וברגע הזה הפשיר לה בראש זיכרון, עושה אותה שוב בת תשע בחדר של מומו שהיה בכיסא גלגלים אחרי עוד ניתוח ברגל, מסיע את הדובי שלו בכיסא שהרכיב מגלגלי עזר שגרר מהמרפסת וחיבר לקופסת קרטון עם שרוכים, מחייך אליה באושר ואושר, והאישה הפסיקה לבכות והושיטה לה את המפתח של האוטו, ושימי ביד רועדת פתחה לשתיהן את השער, מרגישה איך שערי שמים נפתחים לכבודן וביד השנייה הסיעה אותן פנימה, מזמזמת בדפיקות לב “תזכו לשנים ארוכות גם אמהות וגם בנות”, ובאוזניים כבר שמעה את הניידת מתקרבת וליטפה עם הלשון את השיניים הקדמיות וחשבה, טוב, אני אחייך עם העיניים וזהו.